ניסים דג'לדטי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3512/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3512/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: ניסים דג'לדטי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 11.5.2014 בת"פ 9173-08-12 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' אמיר בשם המערער: עו"ד א' קורצווייל פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' אמיר) מיום 11.5.2014 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 9173-08-12. 2. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות מס. המערער העלה טענות מקדמיות לפיהן כתב האישום הוגש בשיהוי ניכר, וכי העובדה שהוגשו נגדו מספר הליכים פליליים, תוך פיצול ההתדיינות בעניינו, מצביעה על כך שהמשיבה רודפת אותו באופן הפוגע ביכולתו לנהל את הגנתו. לאחר קיום דיון בטענותיו המקדמיות של המערער, החליט בית המשפט ביום 24.4.2014 כי ההכרעה בטענות המקדמיות תידחה לשלב הכרעת הדין, מאחר שאין בידי בית המשפט מספיק נתונים בעת הזו. ביום 29.4.2014 ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו. הבקשה הסתמכה על כך שכבוד השופטת כיהנה כסגנית בכירה ליועץ המשפטי לרשות המיסים, ובתפקידים שונים ברשות במשך שנים רבות עובר למינויה כשופטת. המערער טען כי במצב זה, בית המשפט יתקשה להכריע בטענתו הנוגעת להאשמות נגד רשות המיסים. המערער ציין כי בית המשפט אמר, בסוף יום הדיונים, כי "כבר בזבזנו את היום הזה על טענות מקדמיות". התבטאות זו, אף שבית המשפט הסתייג ממנה ותיקן את דבריו מיד לאחר מכן, מבססת לגישת המערער את החשש כי בשל עברה המקצועי של השופטת, לא יהיה ביכולתה להכריע בעניינו ללא משוא פנים. המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות, והדגישה כי על המערער להראות כי קם חשש ממשי למשוא פנים של השופט היושב בדין. לדבריה, המערער לא עמד בנטל זה, וכי התבטאות בית המשפט נבעה רק מרצונו לקדם את שמיעת ההליך. ביום 11.5.2014 התקיים דיון בבקשה. בדיון, טען המערער כי אילו רשות המיסים הייתה גוף פרטי, הרי שברור היה שעל בית המשפט לפסול עצמו. בנוסף, המערער השיג על כך שלטענתו, לא התקיים דיון מספק בטענותיו המקדמיות לפני שהוחלט לדחות את ההכרעה בהן; על כך שלא נמחקו שניים מעדי התביעה; ועל כך שבית המשפט ציין שיהיה על המערער להוכיח כי אישום מסויים הוכרע במסגרת הליכים קודמים. יצויין, כי המערער לא ביקש את תיקון פרוטוקול הדיון באופן שישקף את טענותיו. המשיבה ביקשה להדגיש כי השגותיו של המערער הועלו רק לאחר שנחשף לעובדה שהשופטת עבדה ברשות המיסים לפני מינויה. בסיום טיעוניה של באת כוח המשיבה נאמר כי ההכרעה בעניין הפסלות נתונה בידי השופטת. 3. בתום הדיון, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בפתח החלטתה, הבהירה כבוד השופטת כי במסגרת תפקידה ברשות המיסים היא לא פיקחה על מערך התביעה המטפל בעבירות מס הכנסה. בנוסף, היא הדגישה כי למיטב זכרונה, לא הייתה לה כל נגיעה בעניינו של המערער במסגרת עבודתה ברשות המיסים. בהחלטה צויין כי טענותיו המקדמיות של המערער לא הופנו דווקא לרשות המיסים, ואלה מוקדו ברשות רק לאחר שנחשף לעברה המקצועי של כבוד השופטת. בית המשפט הדגיש כי במקרה דנא הוא סמוך ובטוח כי יש ביכולתו להכריע בטענות המערער באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. הוא קבע, כי השתייכות בעבר לרשות ממשלתית המטפלת בעניינו של המערער אינה מצדיקה, באופן אוטומטי, את פסילתו של בית המשפט, וכי במקרה דנא המערער לא הצביע על נסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים. בית המשפט הדגיש כי החלטתו לדחות את ההכרעה בטענותיו המקדמיות של המערער נבעה משיקולים עניניים, וכי, כפי שאף הובהר בעת הדיון, בית המשפט לא התייחס לעצם העלאת טענותיו של המערער כבזבוז. נוכח כל אלה, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. במסגרת הערעור, חזר המערער על טענותיו כפי שהוצגו לעיל. המערער הדגיש כי הערעור אינו מתבסס על החלטת בית המשפט שלא להכריע בטענותיו המקדמיות, אלא על האופן בו נוהל הדיון ביחס לטענות אלה והתבטאות בית המשפט בכל הנוגע לבזבוז הזמן. המערער שב והדגיש כי מאחר שהעלה טענות ביחס להתנהלות רשות המיסים, הרי שיש להשוותה לכל גוף פרטי העומד לביקורת שיפוטית, בפרט נוכח עבודתה הממושכת של כבוד השופטת ברשות. המערער אף חזר בערעור על יתר טענותיו בכל הנוגע להתנהלות בית המשפט במהלך הדיון. 5. דין הערעור להידחות. לפי סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), המבחן לפסלות שופט הוא חשש ממשי למשוא פנים, אשר נקבע לפי נסיבות המקרה הקונקרטי המובא בפני בית המשפט. עם זאת, סעיף 77א(א1) לחוק מונה שורה של מקרים המקימים חזקה חלוטה, שבהתקיימם לא ישב שופט בדין. מקרים אלה מתבססים על קרבה אישית של השופט לאחד הצדדים, עניין אישי שלו בהליך או מעורבות קודמת בעניין הנדון (השוו ע"פ 4877/13 עווידה נ' מדינת ישראל בפיסקה 8 (22.4.2014); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 5, 141 (2006) (להלן – מרזל)). בפרט, סעיף 77א(א1)(3) לחוק בתי המשפט מתייחס למעורבות השופט לפני שהתמנה לתפקיד. לפי האמור בסעיף, שופט לא ישב לדון ביודעו כי טרם מינויו "היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת". כלומר, עילת הפסלות, לעניין עיסוק קודם, מותנית בכך שהשופט היה "מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו". לגבי המקרה דנא הבהירה כבוד השופטת כי לא זכורה לה כל נגיעה לחקירתו של המערער, ואפשרות זו הועלתה בבקשתו של המערער בעלמא בלבד. אין ספק כי כהונתה של השופטת ברשות המיסים לא עולה, בפני עצמה, כדי מעורבות בהליך הנדון בפניה באופן המצדיק פסילה (השוו, בש"פ 3220/05 מדינת ישראל נ' אברהם (29.6.2005); ע"פ 1892/09 סרוסי נ' מדינת ישראל פיסקאות 8-7 (23.6.2009) (להלן – עניין סרוסי)). 6. סעיף 77א(א1)(1) מתייחס למקרים בהם יש לשופט "קרבה ממשית" לאחד מן הצדדים בהליך. במקרים אלה, ההנחה היא שאף אם אין לשופט עניין ישיר בהליך, הרי שקירבתו לאחד מבעלי הדין או באי הכוח עשויה לפגום ביכולתו להכריע בעניין הנדון בפניו באופן אובייקטיבי. ואולם, הצבעה על היכרות מקצועית בין שופט לבין אחד מעורכי הדין או בעלי הדין אינה מלמדת, כשלעצמה, על "קרבה ממשית" הגורמת לפסילתו של בית המשפט. על המערער להראות כי ההיכרות, על פי טיבה ונסיבותיה, רלוונטית לעניין הנדון ומצדיקה את פסילת השופט מלדון בתיק (ע"פ 4353/13 חרחש נ' מדינת ישראל (24.6.2013); ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (17.12.1995); מרזל, בעמודים 251-247). המערער טוען, בהקשר זה, כי מאחר שבית המשפט נדרש להכריע בטענתו כי רשות המיסים רודפת אותו, הרי שיש להשוות את הרשות לכל גוף פרטי המתדיין כבעל דין. ראשית, כפי שציינתי לעיל, אף אילו היה מדובר בגוף פרטי, הרי שלא די בקשרי העבר של כבוד השופטת, המקצועיים באופיים, על מנת להקים עילת פסלות, ועל המערער להראות כי נסיבות המקרה מקימות "קרבה ממשית". שנית, אני סבור כי אין להשוות בין רשות המיסים או נושאי תפקידים בשירות הציבורי לבין גופים פרטיים בהקשר זה. שופטים רבים כיהנו, טרם מינויים, כעובדי מדינה בגופים הקשורים באכיפת החוק. אין לאפיין את היחסים בין עורכי הדין השונים בגופים הללו, ואת מעורבותם, כזהים לשותפות עסקית מסחרית. כלל גורף המאפשר פסלות במקרים אלה הינו בלתי סביר ויש לבחון את מידת המעורבות של השופט בעניין הספציפי, או את הכרותו עם עורכי הדין (השוו, עניין סרוסי, בפיסקה 6; מרזל, בעמודים 289-286). אין בעובדה שהמערער העלה טענה בדבר רדיפתה של רשות המיסים אותו כדי לשנות, שהרי מצב זה יאפשר לבעל דין, בכל מקרה בו השופט כיהן כעובד מדינה עובר למינויו, להעלות טענות המחייבות את פסילתו. 7. המערער מצביע על מספר טעמים המראים, לשיטתו, על כך שבית המשפט אכן מושפע במקרה דנא מעברו המקצועי, באופן הפוגם ביכולתו להכריע באופן אובייקטיבי. יצויין, כי על אף שהמערער חוזר בערעורו על הטענה כי דברי בית המשפט לא קיבלו ביטוי בפרוטוקול, לא הוגשה מטעמו כל בקשה לתיקונו. בנוסף, אף אם אקבל את טענותיו של המערער כלשונן, הרי שמרביתן מתייחסות לאופן בו ניהל בית המשפט את הדיון. לא מצאתי ממש בטענת המערער כי קביעותיו והתבטאויותיו של בית המשפט מצביעות על משוא פנים בעניינו. 8. לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב. ניתן היום, כ' באייר התשע"ד (20.5.2014). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14035120_S01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il