פסק-דין בתיק בג"ץ 3512/04
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
3512/04
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת ע' ארבל
העותרת:
מיכל שזיפי
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין
הארצי לעבודה
2. אינטרקלאב בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
ח' בטבת תשס"ה
(20.12.04)
בשם העותרת:
עו"ד אמנון מ' שילה ועו"ד סאוסן סלום
בשם המשיב 2:
עו"ד נחום פינברג, עו"ד ילקי מלישקביץ ועו"ד מיכל
פיינברג-דורין
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. העתירה שבפנינו מבקשת להעמיד למבחן את פסק
דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1372/01 מיכל שזיפי נ' אינטרקלאב בע"מ הדן בסוגיה כיצד יש לקיים את
חובת תשלום שכר מינימום על פי החוק כאשר מדובר בעובד אשר שכרו משולם על בסיס עמלות
בלבד; האם חובת תשלום שכר מינימום החלה על המעביד הינה חובה קוגנטית, נפרדת, עצמאית,
ובלתי תלויה לחלוטין בהסדר השכר החוזי בין העובד למעביד הבנוי על תשלום עמלות, או האם
ישנו קשר גומלין בין הסכם השכר לבין חובת תשלום שכר המינימום, ואם כן, מה הזיקה
ההדדית ביניהם, וכיצד היא מתבטאת הלכה למעשה?
2. בית הדין הארצי לעבודה נחלק בדעתו בשאלות
העקרוניות הקשורות בסוגיה זו. בדעת הרוב (כבוד השופט רבינוביץ והנשיא אדלר) נפסק,
ראשית כי קיימת זיקת גומלין בין חובת תשלום שכר מינימום לעובד על פי החוק לבין
הסדר שכר חוזי בין העובד למעביד, הבנוי על תשלום עמלות לעובד, וראוי לשלב בין
החובה על פי החוק לבין ההסדר החוזי כאמור באופן שינתן מחד ביטוי לרצון הצדדים
בהתקשרות החוזית, ומנגד, יובטח קיומן של הוראות חוק שכר מינימום על דרך תשלום שכר
מינימום לעובד מידי חודש בחודשו. וביתר פירוט: שילובם של חוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 עם הוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 מביאה למסקנה כי בחקיקה משולבת זו
הסדיר המחוקק באורח קוגנטי, ראשית, את הכלל כי שכרו של עובד באשר הוא לא ירד, בכל
מקרה, מתחת לשכר המינימום; שנית, תשלום שכר זה לא יעוכב מעבר לחודש ימים. חקיקה זו
משלבת, איפוא, בין התכלית להבטיח לעובד שכר המינימום לצרכי מחייתו הבסיסיים לבין
הוראות הגנת השכר שנועדו להבטיח את מועד תשלום השכר החודשי. תכלית משולבת זו של הבטחת
שכר מינימום בד בבד עם הבטחת המועד לתשלומו חלה על כל צורות השכר הנהוגות במשק, בין
אלה הבנויות על בסיס של זמן (חודש, שעה, יום, שבוע) ובין אלה הבנויות על פי כמות
תוצרת (ובכלל זה עמלות). מכללים אלה הסיק בית הדין בדעת הרוב כי גם עובד שבסיס
שכרו בנוי על עמלות בלבד זכאי בכל מקרה לתשלום שכר מינימום מדי חודש, ולצורך כך
אין להסתפק בהתחשבנות כוללת של היקף העמלות אחת למספר חודשים במטרה לאזן בין
חודשים "רעים" ל"טובים" מבחינת שיעור זרימת תקבולי העמלות
במשך אותה תקופה. נפסק כי יש להבטיח שגם כששכר העובד בנוי על עמלות, יובטח לו שכרו
המינימלי מדי חודש, אלא שבנתון לכך, המעביד רשאי לערוך התחשבנות איזון עם העובד
לאחר מעשה. מטרת ההתחשבנות היא להביא לכך שכנגד סכומים ששילם המעביד בתורת שכר
מינימום כשלא היתה לעובד הכנסה כלשהי מעמלות בחודש נתון או שהכנסתו ממקור זה לא
הגיעה כדי שיעור שכר המינימום הנדרש, הוא יזוכה כעבור מספר חודשים בסכומים ששילם
כאמור כנגד עמלות שהרוויח העובד בחדשים "הטובים" מעבר לשכר המינימום. זו
עיקרה של דעת הרוב בפסק הדין:
"(א) הבדיקה
וההתחשבנות עם עובד ששכרו משתלם על בסיס של עמלות תיעשה מדי חודש בחודשו;
(ב) עובד ששכרו
משתלם על בסיס אחר מיחידת זמן (עמלות וכיוצא בזה) ואשר הכנסתו החודשית מעמלות
נמוכה משכר המינימום החודשי על פי חוק שכר מינימום כפי שיהיה מעת לעת... חייב יהיה
המעביד להשלים לאותו עובד את שכרו עד לגובה שכר המינימום החודשי;
(ג) תשלום סכום
ההשלמה ייעשה במועד הקבוע לתשלום שכר חודשי, על פי חוק הגנת השכר, ואם לא ישולם
במועד יחולו לגביו הוראות חוק הגנת השכר וחוק שכר מינימום הנוגעות להלנת שכר.
(ד) יחד עם זה, יהיה
זכאי המעביד לנכות בכל חודש את סכום ההשלמה מסכום העמלות שזכאי להן העובד במועד
הניכוי, ובתנאי שלאחר ניכוי סכום ההשלמה יוותר בידי העובד בחודש הניכוי סכום השווה
לשכר המינימום החודשי, ובתנאי נוסף שסכום הניכוי לא יעלה על הסכום המותר לניכוי
מיקדמות על פי סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר".
(פסק דינו של השופט רבינוביץ, פסקה 7).
הנשיא אדלר הצטרף לדעה זו והוסיף הנמקה משלו בתמיכה למסקנה האמורה.
3. בדעת מיעוט (כב' סגנית הנשיא אלישבע
ברק-אוסוסקין) הובעה עמדה אחרת לפיה פרשנות נכונה של הדין מחייבת את המסקנה כי
החוק מחייב לשלם לעובד מדי חודש בחודשו שכר מינימום וחובה זו אינה תלויה ואינה
מותנית בעמלות שהוא זכאי להן מכח חוזה העבודה עם המעביד. על פי גישה זו, יש נתק
בין הזכות לשכר מינימום מכח החוק לבין הזכות לעמלות מכח חוזה העבודה, ואין זיקת
גומלין ביניהם. בית המשפט מבחין לענין זה בין שתי מערכות – מערכת החקיקה הנוגעת
לשכר מינימום על פי החוק, והמערכת ההסכמית בין העובד למעביד הנוגעת לתשלום עמלות
על פי עסקאות שיבצע העובד. על פי מצוות המחוקק, יש לשלם לעובד שכר מינימום מדי
חודש, וסכום זה אינו כפוף לתנאים ולסייגים כלשהם. אם על פי הסכם עבודה זכאי עובד לעמלות
בגין עסקאות שיבצע, באים תשלומים אלה כתוספת לשכר
המינימום המשולם לו באורח קבע, ואין מקום לקיזוז כלשהו בין שני מקורות תשלום אלה.
דעת המיעוט מסכמת וקובעת כי "ישולם לעובדים בכל חודש שכר מינימום, וללא קשר,
תשולמנה עמלות כמוסכם".
4. בטיעוניו, ביקש בא כוח העותרת כי נתערב
בפסק דינו של בית הדין הארצי ונחליט כי יש לאמץ את דעת המיעוט של בית הדין ולהעדיפה
על פני דעת הרוב. שמענו את טיעוניו בפירוט רב. כן נתנו דעתנו לטיעוני המשיבה 2
בתשובה. באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי, משלא
מתקיימים במקרה זה התנאים החריגים המצדיקים התערבות בית משפט זה בהחלטות בית הדין.
מושכלות ראשונים הם כי התערבות בית המשפט
הגבוה לצדק בהחלטות בית הדין לעבודה מצטמצמת למצבים בהם קיימת טעות משפטית מהותית בפסק
הדין, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מ(1) 673, 693). הלכה זו הלכה
ונשתרשה בשורה ארוכה של פסקי דין לאורך השנים (בג"צ 6608/99 דרשן נ' בית הדין הארצי לעבודה; בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה,
פד"י נא(2) 63, 88; בג"צ 3400/98 אילנה בן עזרא נ' בית הדין הארצי לעבודה; בג"צ
3471/00 צויזנר נ' בית הדין הארצי לעבודה).
5. דעתנו היא כי בנסיבות הענין שלפנינו, יקשה
לומר כי נפלה טעות משפטית מהותית בדעת הרוב שהובעה בפסק הדין, וכי דרישות הצדק
מחייבות את תיקונה (בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית
הדין הארצי לעבודה, פד"י מז(5) 734, 756; בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מד(4) 749, 767; בג"צ
932/91 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות נ' בית הדין
הארצי לעבודה, פד"י מו(2) 430, 439). דעת הרוב ודעת המיעוט משקפת
תפיסות פרשניות שונות בנוגע ליחס שבין הסדרים חוזיים ביחסי עבודה לבין חוקי המגן
המבקשים להבטיח באורח קוגנטי תנאי מינימום לקיומו ולרווחתו של העובד. דעת הרוב
מבקשת לשלב בין ההסדר החוזי לבין חקיקת המגן בדרך שהאחד לא יתייתר, והשני לא יצא
חסר. מנגד, דעת המיעוט מדגישה את פועלו של חוק המגן ומבקשת לנתק בין שתי המערכות –
החוק והחוזה באופן שהאחת לא תהיה תלויה באחרת. לא נוכל לומר כי בגישה הפרשנית שננקטה
על ידי הרוב נפלה טעות, ולא כל שכן טעות מהותית. יצירת זיקת גומלין שדעת הרוב נוקטת
בה בין חובת תשלום שכר המינימום וההסדר החוזי לתשלום שכר – במקרה זה עמלות – הינה
סבירה ואפשרית ובלבד שתוגשם תכלית החוק המגן וישולם לעובד שכר מינימום מידי חודש,
גם אם לא השתכר מעמלות כדי גובה שכר כזה. שילוב שתי המערכות בדרך זו ובדרך של
יצירת התחשבנות מדי פרק זמן, משלבת בין האינטרס הסוציאלי להבטיח מצד אחד את עניינו
של העובד בקבלת שכר מינימום חודשי בכל מצב, ומצד שני משרתת מגמה של כיבוד חופש ההתקשרות
החוזי בין הצדדים ביחסי עבודה ואיזון בין עניינו של העובד לעניינו של המעביד.
גמישות זו בשוק העבודה, בכפיפות להגנות הקוגנטיות הבסיסיות על העובד, היא ערך שבית
הדין רואה להדגישו, ואיננו רואות להתערב בתפיסה זו, בין בראייה כוללת של דיני
העבודה, ובין בהשלכתה הפרטנית למקרה הנדון. ראייה זו מתיישבת עם תכלית חוקי העבודה
ועם מושגי החופש החוזי והגמישות הרצויה ביחסי העבודה, כאחד.
לא מצאנו, איפוא, טעות משפטית בפסק דינו
של הרוב בענין זה, וכן לא מצאנו כי עיקריו פוגעים בתחושת הצדק. על פיו, העובד זכאי
בכל מקרה לשכרו המינימלי מדי חודש. זהו כלל בל-יעבור בכל מתכונת שכר הנבחרת על ידי
הצדדים. אלא שההתחשבנות הנעשית בינו לבין המעביד לאחר מעשה לצורך קיזוז העמלות
שהרוויח מעבר לשכר המינימום אינה פוגעת בזכותו לשכר זה ולפיכך אינה פוגמת בשורת
הצדק. התערבות למניעת יכולת התחשבנות כאמור הנעשית על בסיס הגנה על שכר מינימום
עלולה לחרוג ממידת ההתערבות הרצויה בחופש ההתקשרות ובאוטונומיה של הצדדים לעצב
לעצמם את תבנית יחסי העבודה הרצויים להם, והכל בכפוף לחוקי המגן שמהם אין מבקשים לסטות.
6. דעת המיעוט נשענת על תפיסה המבקשת להיטיב
עם העובד ולהבטיח באורח קוגנטי את שכרו המינימלי גם בשיטת העסקה המבוססת על עמלות,
ובלא כל זיקה לעמלות אלה. היא מבקשת להיטיב עם העובד גם מקום שהצדדים לחוזה העבודה
בקשו להסדיר את יחסיהם באורח שונה. תפיסה זו מעוגנת בהכרה בדבר הצורך להקנות
מעמד-על לחוק המגן גם מקום ששילובו עם ההסדר החוזי בין הצדדים עשוי להשיג את
תכליתו הבסיסית של החוק להבטיח שכר מינימום חודשי לעובד – בין ממקור אחד ובין
ממקור שני. פרשנות זו אינה מתחייבת מהמבנה ומהתוכן של חוקי העבודה המגינים ומהתפיסה
המשפטית-חברתית הרווחת בדבר חופש ההתקשרות החוזי ביחסי עבודה. היא אינה שוללת את
הפרשנות האחרת שנתקבלה על דעת הרוב, המשקפת תפיסה שונה לגבי תחום ההגנה המצוי
והראוי לעובד במשק עבודה חפשי. בדעה זו לא ראינו להתערב.
על יסוד האמור, באנו לכלל מסקנה כי אין מקום
להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, משלא נתקיימה עילה לכך.
העתירה נדחית.
בנסיבות
הענין, לא ראינו ליתן צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופטת ע' ארבל:
1. אני מצטרפת בהסכמה לאמור בפסק דינה של
חברתי, השופטת פרוקצ'יה. עם זאת ראיתי להוסיף דברים קצרים משלי.
2. תשלום שכר מינימום הוא חובה מכוח חוק שכר
מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן - החוק). שמו של החוק מלמד על תכליתו
להבטיח תשלום חודשי לעובד שיענה על צרכיו הבסיסיים. המטרות העיקריות העומדות ביסוד
החוק הינן מטרות חברתיות של הבטחת רמת שכר מינימלית לעובד על מנת להביא לצמצום
מעגל העוני והפערים החברתיים, לעודד העבודה ולקדם את השוויון בחברה. תכלית החוק
היא להבטיח את זכותו של העובד להתפרנס מעבודתו בכבוד. מטרות אלה מבקש החוק להשיג
על ידי קביעת קריטריון לסף הכנסה מינימלי אותו יש להבטיח לעובדים במשק. במאמר מוסגר
יוער, כי השאלה "הכנסה מינימלית" מהי הינה שאלה מורכבת בפני עצמה,
תלויית תפישות חברתיות, אולם אין היא נדרשת לצורך ההכרעה במקרה דנן. החוק מבטיח
איפוא הגנה סוציאלית מינימלית לעובד על ידי הבטחת רמת מינימום של שכר הנקבעת
בהתחשב במאפייניו של שוק העבודה על פי תנאי הזמן והמקום, בהתחשב ביוקר המחיה
ובמשתנים נוספים. החוק הוא חוק קוגנטי אשר בדומה לחוקי המגן האחרים מניח כי על פי
רוב נמצא העובד בעמדת חולשה כלפי מעסיקו ועל כן זקוק להגנת החוק כדי לקבל מן
המעביד שכר הוגן. החוק מתערב ביחסי העבודה על מנת למנוע ניצולו של העובד על ידי
המעביד וכן על מנת להגן על העובד מפני עצמו על ידי שייתן הסכמתו לשכר שאינו הוגן
ולתנאי עבודה בלתי ראויים (ראו גם: בג"ץ 1163/98 שדות נ' שרות בתי
הסוהר (לא פורסם, ניתן ביום 5.7.01)). עיקרו של החוק בקביעת תשלומי מינימום
הנמדדים על פי יחידות של זמן - שעה, יום וחודש - ולא בהכרח מידי חודש בחודשו.
3. תכליות החוק עולות בקנה אחד עם הוראת חוק
יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבא להבטיח קיום אנושי בסיסי לכל אחד מהפרטים בחברה
(ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון מנורה ירושלים בע"מ נ' וואיל סנדוקה
ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 1.6.04). חוק היסוד כולל את הזכות לכבוד, וזו
כוללת את הזכות לקיום אנושי בסיסי, שלא יהיה העובד נתמך סעד. שלילה מאדם אמצעי
קיום מינימאליים, והכנסה מינימלית בכלל זאת, מחללת את כבודו, כדברי הנביא ישעיה
"הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא
תתעלם" (ישעיה נח פס' ז').
4. תכליות אלו – ובראשן הרצון להבטיח קיום
אנושי בסיסי עמדו לנגד עיני שופטי בית הדין הארצי לעבודה, בפסקי הדין שבענייננו,
הן של דעת הרוב והן זה של דעת המיעוט. דעת הרוב מבטאת איזון ראוי, לטעמי, בין הרציונאלים
שביסוד חקיקת המגן לבין חופש ההתקשרות בשוק העבודה. עמדה זו מגשימה את הוראות החוק
ומטרותיו מחד גיסא, ומבטיחה את אפשרותם של הצדדים לפעול כרצונם ולקיים את הסכם
העמלות לפי העסקאות שמבצע העובד, מאידך גיסא. איזון זה תורם לתמרוץ העובד להשתלב
בשוק העבודה ולדרבונו לפרוץ את מלכודת העוני. הוא מבטיח את אינטרס הפרט כמו גם את
החיסכון לקופה הציבורית והיעילות הכלכלית המושגת משילוב מירבי של אלה הכשירים
לעבוד במעגל העבודה. איזון זה תואם אף את אינטרס המעביד והעובד, כי החוזה בו נקשרו
אכן יקוים. על איזון זה וחשיבותו עמדה חברתי בפסק דינה ולא נותר לי אלא להסכים
לדבריה.
לטעמי, דעת המיעוט, שהובאה על ידי סגנית
הנשיא, שובת לב היא ויש בה כדי להיטיב עם העובד אם כי לדעתי מעבר לנדרש ומעבר
לכוונת המחוקק. כמו כן, אני רואה קושי בקביעת מנגנון תשלום, לפיו זכאי העובד
לעמלות הנגזרות מהיקף מכירותיו, בנוסף לשכר המינימום הקבוע בחוק, וזאת ללא עיגון
ההסדר על ידי הצדדים בחוזה העבודה עצמו. אם לא זכה העובד בעמלות כלשהן, ודאי
שימשיך ויקבל את שכר המינימום ובכך מתמצת דאגת החברה לפרטים שבה, שהרי לו היו
העמלות משולמות על-פי ההסכם מדי חודש בחודשו וסכומן היה עולה על שכר המינימום, האם
היה עולה על דעתו של מאן דהוא שהוראות החוק הן המחייבות לצורך העניין?
5. עוד אוסיף, כי גם אם יש טעם בטענת העותרת
לפיה יש בעמדת הרוב כדי לגרוע משכרה על פי חוזה העבודה בו התקשרה, הרי בסופו של
יום מבטיחה עמדת הרוב את הביטחון הכלכלי של העובד, באשר מובטח שכר קבוע לעובד מדי
חודש בחודשו, זכות שלא הייתה נתונה למערערת מכוח חוזה העבודה. אין להמעיט בחשיבות
זכות זו של העובד. הזכות לשכר מינימום אינה נוגעת אך ורק להיקף השכר המובטח לעובד.
עניינה של הזכות גם בביטחון ובוודאות להם זכאים העובד והסמוכים על שולחנו. החשש שמא
לא יקבל שכר בחודש זה או אחר, וחוסר הוודאות בו שרוי העובד בגין חששו, כי לא יוכל
לכלכל את בני ביתו, אין להם מקום ואין להם קיום במדינה הרואה עצמה כמחויבת לרווחת
אזרחיה ותושביה. הבטחת תשלום שכרו של העובד, ולו בשיעור המינימלי הינה אינטרס
הראוי להגנה על ידי שיטת המשפט שלנו, שהרי חברה נבחנת בדרך שהיא דואגת לפרטים שבה.
אוי לה לאותה חברה בה סופרים העובדים לאחור, בציפייה דרוכה ובדאגה, את הימים
שנותרו עד לסיומו של החודש, ביודעם כי בחודש זה אינם צפויים לקבל שכר ועליהם
להמתין חודש ועוד חודש עד ליום קבלת שכר עבודתם. הוודאות הנתונה לעובד כי יזכה
לשכר קבוע ולו מינימאלי, מהווה נדבך מרכזי בהבטחת כבודם ובטחונם של העובד ומשפחתו,
שחשיבותו אינה נופלת מהזכות לקיום מינימאלי עצמה.
סיכומם של דברים, החוק מבטיח קיומה של
רשת מגן בסיסית לזכאים על פי החוק. שכר מינימום המותאם להכנסת העובד על-פי ההסכם
שבינו ובין המעביד, מקיים לדעתי את תכלית החוק ומבטיח קיום אנושי לעובד והגנה על
כבודו.
לאור האמור אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי,
השופטת פרוקצ'יה, על טעמיו וסבורה שיש לדחות העתירה.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
כפי שציינה חברתי השופטת פרוקצ'יה, דעת
הרוב ודעת המיעוט בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה משקפות שתיהן תפיסות פרשניות
שונות בנוגע ליחס שבין הסדרים חוזיים ביחסי עבודה והצורך בשמירה על חופש ההתקשרות
החוזי ועל גמישות בשוק העבודה, לבין חוקי מגן קוגנטיים - ובהם חוק שכר מינימום –
שתכליתם להבטיח תנאי מינימום לקיומו ולרווחתו של העובד.
כשלעצמי, סבורה הייתי כי יתכן
שדעת-המיעוט של סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין אפשרית היא; עם זאת, משהעדיפה דעת הרוב
בבית-הדין הארצי לעבודה גישה פרשנית אחרת – שהיא אפשרית מבחינה לשונית ותכליתית
ושומרת על איזון הולם בין עקרונות חוקי המגן לבין חופש ההתקשרות החוזי, אף אני
אינני מוצאת כי נתקיימה עילה להתערב בפסק הדין.
לפיכך, מצטרפת אני בהסכמה למסקנה כי דין
העתירה להידחות.
ש
ו פ ט ת
לפיכך
הוחלט כאמור בפסק דנה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן
היום, י"ז בטבת תשס"ה (29.12.04).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04035120_R05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il