אורי ציפורה נ. אדמון נג'יב ג'רוס

פסק-דין בתיק ע"א 3507/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3507/14 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערערים: 1. אורי ציפורה 2. רינה דרוויש נ ג ד המשיבים: 1. אדמון נג'יב ג'רוס 2. לשכת רישום המקרקעין בחיפה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 934-08 שניתן ביום 19.3.2014 על ידי כבוד השופט א' אליקים תאריך הישיבה: י"ג באב התשע"ה (29.07.2015) בשם המערערים: עו"ד אילה סגל-גבסי ועו"ד שלמה בר-עוז בשם המשיב 1: עו"ד עבד אלעזיז ח'אלדי בשם המשיבה 2: עו"ד אפי יגל ועו"ד שאול כהן פסק-דין השופט י' עמית: בשנת 1964 הגישו המערערים בקשה לרישום זכויות במקרקעין ללשכת רישום המקרקעין בחיפה. לטענתם של המערערים, כעבור עשרות שנים הם גילו להפתעתם שהבקשה נגנזה וזכויותיהם במקרקעין לא נרשמו. ביני לביני נמכרו המקרקעין על ידי מאן דהו לצדדים שלישיים, ולפיכך תבעו המערערים פיצוי על הנזק שנגרם להם. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' אליקים) דחה את התביעה ומכאן הערעור שלפנינו. רקע עובדתי 1. בפתח הדברים יצויין כי קיים קושי לתאר באופן מדוייק את העובדות שהתרחשו לפני עשרות שנים, אך עיקרי הדברים אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים. נעים כליל ג'רוס ז"ל נפטר בשנת 1953, בעודו הבעלים הרשום של 6/8 מתוך חלקות 3 ו-5 בגוש 10259. לאחר כעשר שנים, ביום 11.2.1963, ניתן צו ירושה על ידי בית הדין הדתי של העדה היוונית קתולית (להלן: צו הירושה הראשון). על פי צו הירושה הראשון ירשה בִתו של נעים, סלוא ג'רוס (להלן: סלוא), את הבעלות בחלק של 3/28 מתוך השטח שהיה שייך לאביה (להלן: המקרקעין). לטענתם של המערערים, הם רכשו את המקרקעין מסלוא והחזקה הבלעדית במקרקעין עברה לידיהם. ביום 29.1.1964 נפתח בלשכת רישום הקרקעות בחיפה תיק מס' 526/64, בעקבות בקשה שהוגשה על ידי מר זכי דר, נציגם של המערערים (להלן: דר). במסגרת תיק זה, ביקשו המערערים לרשום במרשם המקרקעין את שתי הפעולות הבאות: כי סלוא ירשה 3/28 במקרקעין ומכרה את חלקה במקרקעין בעבור סכום של 4,000 ל"י. בהתאם לכך הוגדרה מהות הפעולה על גבי כריכת התיק במילים: "ירושה מכר". לצורך הטיפול בבקשה הגישו המערערים לפקיד הרישום את המסמכים הבאים, שצורפו לתיק: נסח רישום המקרקעין; בקשה לרישום ירושה ומכר; צו הירושה הראשון; יפוי כח למר דר מטעם סלוא; הצהרה לצורך מס שבח; שטר מכר, שלא נחתם על ידי הצדדים לעסקה; בקשה למס רכוש לאישור רישום מכר, ואישור מס רכוש. פתיחת התיק גררה רישום של "הערת פתיחה" לגבי המקרקעין, בהתאם להוראת תקנה 19 לתקנות המקרקעין (סדרי רישום), התש"ך-1960 (להלן: התקנות), שהיו בתוקף באותה עת. 2. ביום 1.10.1964, לאחר שהמקרקעין נשומו על ידי שמאי מס שבח, נקבע כי עבור מכירת המקרקעין יש לשלם מס שבח בסך 2,595 ל"י. ברם, המערערים לא הגישו אישור על תשלום מס שבח, ופקיד הרישום אצל המשיבה 2 (להלן: המשיבה) לא שינה את רישום הזכויות במקרקעין. המערערים לא בדקו אם רשם המקרקעין פעל בהתאם לבקשה שהגישו, ובמשך שנים רבות נמנעו מלבדוק את המרשם, אשר על פיו נותרו המקרקעין בבעלותו של נעים ג'רוס המנוח. 3. בשנת 1977, אושרה תכנית מס' 509/75, ובמסגרתה שונו מספרי החלקות במקרקעין, כך שחלקה 3 הפכה לחלקות 41-39 וחלקה 5 הפכה לחלקות 47-45. בשלב זה, ככל הנראה, נמחקה ו"נעלמה" הערת הפתיחה שנרשמה ביחס למקרקעין. בשנת 2000, הוצא צו ירושה לפיו המשיב 1 ירש את המקרקעין לאחר מותו של נעים ג'רוס (להלן: צו הירושה השני). צו הירושה הוגש למשיבה, ועל בסיסו נרשם המשיב 1 כבעל המקרקעין. בסמוך לאחר מכן, נמכרו המקרקעין לצדדים שלישיים והעסקה הושלמה ברישום. המשיב 1 הצהיר כי כל הפעולות הנ"ל נעשו ללא ידיעתו וללא מעורבותו, כך שמדובר בצו ירושה שהוצא במרמה באמצעות התחזותו של אדם אחר למשיב 1. בשנת 2004 פורסמה ברשומות תכנית כ/256 אשר שינתה, בין היתר, את ייעוד המקרקעין. המערערים שמעו אודות התכנית, בדקו את זכויותיהם הרשומות במקרקעין, ולדבריהם הופתעו לגלות כי אינם רשומים כבעלים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. המערערים הגישו תביעה כספית נגד המשיב 1, בגין רישום זכויות במרמה; ונגד המשיבה, בגין התרשלות בטיפול בתיק. עיקר פסק הדין נסוב סביב שאלת התרשלותה של המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבה לא התרשלה בכך שלא רשמה את המקרקעין על שמם של המערערים, שכן הבקשה לרישום המקרקעין לא כללה אישור על תשלום מס שבח ואף לא שטרי מכר חתומים. נקבע כי "התובעות 'פתחו' תיק בקשה ו'נעלמו' למשך עשרות שנים, במהלכן לא ביקשו דבר וגם לא המציאו את המסמכים הנ"ל" (פסקה 9 לפסק הדין). אשר למחיקת "הערת הפתיחה", נקבע כי לאחר שהמערערים לא פעלו כנדרש לשם השלמת רישום העסקה, המשיבה נהגה כשורה כאשר גנזה את התיק ומחקה את ההערה. בנוסף, נזקפה לחובת המערערים העובדה שהם וסלוא לא העידו במשפט, וצויין כי העד היחיד מטעם המערערים – מר דר – הותיר רושם לא אמין. הודגש בפסק הדין, כי לוּ פעלו המערערים לרשום את זכויותיהם במהלך עשרות השנים שחלפו, היה בידם למנוע את התקלה שאירעה בשנת 2000, עם הוצאתו של צו הירושה השני. בנסיבות אלה, ומשזנחו המערערים את רישום העסקה, לא היתה מוטלת על המשיבה חובה לעדכן אותם בדבר הוצאתו של צו הירושה השני. כמו כן, גם ברישום צו הירושה השני לא ניתן להצביע על התרשלות מצידה של המשיבה, ואף צויין בפסק הדין כי צו זה נבחן על ידי נציג לשכת המקרקעין ב"משנה זהירות הראויה לשבח" (פס' 11 לפסק הדין). בית המשפט נתן דעתו גם לטענה כי המשיבה התרשלה בכך שלא רשמה את סלוא כבעלת הקרקע, מכוחו של צו הירושה הראשון. נקבע כי המשיבה לא התרשלה, שכן הבקשה לרישום ירושה ומכר הוגשה על גבי טופס אחד, ולאחר שהמערערים לא העבירו את המסמכים החיוניים להשלמת הטיפול בבקשה – גניזת התיק היתה מעשה ראוי, ולשכת רשם המקרקעין איננה צריכה "לכפות על הצדדים דרך פעולה שונה מהמבוקש". בשולי פסק הדין נדחתה התביעה נגד המשיב 1, מאחר שלא הוכח כי נפל פגם כלשהו בהתנהגותו. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתו של המשיב 1, שהעיד כי נעשה שימוש בשמו לצורך רישום צו הירושה השני, והוא לא היה מודע לכך או לעסקה שבה נמכרו המקרקעין לצדדים שלישיים תוך שימוש כוזב בשמו ובזהותו. טענות הצדדים בערעור 5. לטענתם של המערערים, לא היתה מניעה להשלים את רישום הירושה כך שסלוא תירשם כבעלת המקרקעין, ולוּ היה מתבצע רישום כאמור, היה בכך כדי למנוע את מלוא הנזק שנגרם להם כתוצאה מרישום צו הירושה השני והמכר לצדדים שלישיים שבוצע בעקבותיו. עוד נטען, כי הערת הפתיחה נמחקה עקב רשלנות של המשיבה, ואלמלא היתה הערת הפתיחה נמחקת – היה נמנע רישומו של צו הירושה השני, שכן פקיד הרישום היה נוכח שבקשה לרישום צו ירושה כבר הוגשה בעבר. המערערים הוסיפו וטענו כי התקנות מחייבות את המשיבה להודיע להם בכתב על ההחלטה למחוק את הערת הפתיחה, אך הדבר לא נעשה. בשולי הערעור, נטען כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את התביעה נגד המשיב 1, ונטען כי המשיב 1 לא הרים את הנטל להוכיח שחתימתו זויפה והוא לא היה שותף למעשה המרמה בהוצאת צו הירושה השני. 6. המשיב 1 ביקש לדחות את הערעור. לדבריו, חתימתו זויפה לצורך הוצאת צו הירושה השני ועסקאות המכר לצדדים שלישיים ללא ידיעתו, ומאחר שהמערערים לא עמדו בנטל להראות כי הוא גרם להם נזק כלשהו, בדין דחה בית המשפט קמא את תביעתם כלפיו. 7. המשיבה טענה כי לא ניתן להצביע על התרשלות מצידה במהלך הטיפול בתיק. בעניין אי רישום הירושה נטען, בין היתר, כי מדובר בהרחבת חזית; כי המערערים ביקשו לרשום את שתי הפעולות "סימולטנית" ולא מדובר בפעולות נפרדות; כי רישום הירושה בלבד מהווה חריגה מן ההתנהגות המצופה מ"רשם סביר" אשר נדרש לפעול בהתאם לבקשות המונחות בפניו ובהתאם לדרך בה הוגשו; וכי המערערים לא שילמו את האגרה הנדרשת בגין רישום ירושה. עוד נטען מטעם המשיבה, כי הערת הפתיחה שנרשמה בתיק – נמחקה כדין, ולא היתה חובה ליידע את המערערים בכך. לבסוף נטען כי גם אם ייקבע (בניגוד לעמדתה) שהיא התרשלה במידה מסויימת, עדיין "יש להטיל את מלוא האחריות לפתחם של המערערים", בשל אשמם המכריע, המתגלה באופן שבו טיפלו בעסקה ובהתנהלותם במהלך השנים שחלפו. המשיבה הוסיפה וטענה כי מחדליהם של המערערים מנתקים את הקשר הסיבתי המשפטי בין התנהלותו של פקיד הרישום לבין הנזק שנגרם להם, ולחלופין נטען כי בנסיבות העניין נשמטת הקרקע תחת קיומה של חובת זהירות כלפיהם. דיון והכרעה 8. במוקד הערעור עומדת השאלה האם התנהלותה של המשיבה בפרשה עולה כדי התרשלות, אך קודם לכן נסיר מעל דרכנו את הטענות שהפנו המערערים כנגד המשיב 1. המערערים לא הביאו ראיות לכך שהמשיב 1 נטל חלק במרמה שהובילה להוצאת צו הירושה השני. טענתם המרכזית היא כי די בעובדה שהמשיב 1 חתום על צו הירושה, כדי להעביר אליו את הנטל להראות שידיו נקיות ממעורבות במעשה המרמה. ראשית נציין, כי בית משפט קמא התרשם לחיוב מעדותו של המשיב 1, והשתכנע כי הוא לא ידע על קיומם של צו הירושה השני ושל העסקה הנוגדת. המערערים לא העלו טענות לגופו של עניין נגד קביעה זו, מה גם שכידוע ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בדבר מהימנות העדים, ודי בכך כדי לדחות את טענתם של המערערים. למעלה מן הצורך נוסיף, כי העובדה שלצורך הוצאת צו הירושה השני נעשה שימוש בשמו של המשיב 1, איננה מספיקה כשלעצמה על מנת להעביר אל כתפיו את נטל השכנוע ולדרוש ממנו להוכיח כי חתימתו זוייפה ולא היה לו חלק בכך (ראו והשוו: ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' אבראהים גדיר, פס' 22 (10.3.2014); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ‎ ‎נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 263 (1993); ע"א 316/79 ‏נזיה חמדאן נ' מאיר ליאני, פ"ד לד(2) 309, 315 (1979)). 9. כזכור, נטען כי המשיבה התרשלה בשלוש נקודות על ציר הזמן: אי רישום הירושה והמכר; מחיקת הערת הפתיחה; ורישום צו הירושה השני. כעת נשוב לבחון את התנהלותה של המשיבה על פי סדר הדברים. רישום הירושה והמכר: על מנת שייקל עלינו לבחון את פעולותיו של רשם המקרקעין במועד הגשת הבקשה, נביא בתמצית את עיקרי הדין הרלוונטיים באותו זמן. סעיף 13(2) לפקודת העברת קרקעות, 1920, קובע כי רישום ירושה ייעשה – "עפ"י תעודה של בית משפט בר-סמכא שיהא כתוב בה שהאיש או האנשים הדורשים את הרישום הם בעלי זכות קניין כנוחלים או היורשים". רישום עסקת מכר במרשם המקרקעין כרוך בהליך מורכב יותר, אשר מוסדר בתקנות. תקנה 10 לתקנות מורה כי הצדדים לעסקה נדרשים להגיש לרשם בקשה לרישום העסקה, שאליה יצורפו מסמכים נדרשים, ובהם "שטר עסקה מוכן לחתימה" ואישור על תשלום מס שבח (סעיף 7 לחוק מס שבח מקרקעין, תש"ט-1949). בשלב זה, יש לרשום "הערת פתיחה" בפנקס הזכויות (תקנה 19). בשלב הבא, "הרשם יבדוק את הבקשה ואת המסמכים שצורפו אליה ויברר אם העסקה כשרה לרישום, ואם הנתונים בפנקסי המקרקעין מאפשרים את רישומה; היה רשם סבור שמישהו מבעלי העסקה אינו זכאי לבצעה, או שאין לרשום את העסקה מסיבה אחרת, יסרב לבקשה. הרשם יתן החלטתו בכתב ויודיע בה את סכום האגרה [...]" (תקנות 12-11). ואולם, הרשם לא ייתן את החלטתו לפני שיוגשו לו הוכחות לתשלום המיסים וכן הסכמת צד שלישי לביצוע העסקה, ככל שיש בכך צורך (תקנה 13). ככל שהוגשו המסמכים הדרושים ו"החליט הרשם שלא לסרב לרישום העסקה, ייחתם שטר העסקה" (תקנה 14), ולאחר שנחתם השטר ואומת – תירשם העסקה (תקנה 18). תקנה 27 לתקנות מורה כי "כל החלטה של המנהל, של המפקח או של הרשם לפי תקנות אלה תינתן בכתב". 10. כזכור, בשנת 1964 המערערים הגישו בקשה לרישום צו הירושה של סלוא ולרישום זכויותיהם במקרקעין. לבקשה לא צורף אישור על תשלום מס שבח, ושטר העסקה לא נחתם על ידי הצדדים. בנסיבות אלה מקובלת עליי במלואה קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הדין לא איפשר לרשום את זכותם של המערערים במקרקעין, נוכח חסרונם של מסמכים מהותיים אלה (ראו לעיל לגבי תקנה 10). יחד עם זאת, לא עלה בידי המשיבה ליתן הסבר מספק לכך שסלוא לא נרשמה כיורשת של המקרקעין, כפי שיפורט להלן. העובדה שעסקת המכר לא היתה ניתנת לרישום, אין בה כדי לפטור את המשיבה מן הצורך להשלים את הפעולה של רישום הירושה, אשר לגביה צורפו המסמכים הדרושים. אמנם, הבקשה לביצוע שתי הפעולות הוגשה על גבי טופס אחד, אך אינני סבור כי כתוצאה מכך רשאית היתה המשיבה לכרוך אותן זו בזו ולראות בהן עסקה "סימולטנית". ככל שלשיטתה של המשיבה נפל פגם בכך שבקשה לביצוע שתי פעולות נכללה בטופס אחד – היה על הרשות ליידע את המערערים בזמן אמת. נראה כי בזמנו, גם המשיבה עצמה הכירה בכך שמדובר בשתי פעולות נפרדות, שכן פקיד לשכת הרישום שטיפל בתיק ציין על גביו כי "בתיק זה ישנן פעולות – רישום ירושה ומכר". כמו כן, אינני סבור כי רישום של הירושה "כופה" על המערערים פעולה בלתי רצויה מבחינתם, אלא יש לראות בכך משום היעתרות חלקית לבקשתם. באופן דומה, רישום צו הירושה ללא רישום עסקת המכר איננו מהווה חריגה מפעילותו הסבירה של רשם המקרקעין, גם אם נגדיר אותו כ-"גוף מנהלי פסיבי", כפי שניסחה זאת המשיבה בסיכומיה. אמנם יש בסיס לטענה כי לרשם המקרקעין נתון שיקול דעת צר ותפקידו הוא טכני-מינהלי בעיקרו (ראו והשוו: בג"ץ 237/61 פאר והדר בע"מ נגד ראש אגף רישום והסדר הקרקעות, טז 1422, 1425 (1962); ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עיזבון המנוחה רחל גלמבוצקי, נח (5) 34, 43 (05.05.2004); רע"א 7060/12 ‏מדינת ישראל נ' ‏unitet israel appeal inc, פס' 8 (30.4.2015)); אלא שבנסיבות המקרה דנן, יש בדברים אלה דווקא כדי לחזק את המסקנה כי פקיד הרישום התרשל. זאת, מכיוון שלאחר שהתנאים הדרושים לרישום הירושה התמלאו, מוטל היה על רשם המקרקעין להשלים את רישום הירושה, ללא התייחסות לשיקולים או נתונים נוספים. כך היה נוהג פקיד רישום סביר, ומשלא כך נעשה, הוכחה התרשלות מצידה של המשיבה. למיצער, היה על פקיד הרישום ליידע את הצדדים כי אין בדעתו לבצע את רישום צו הירושה. 11. המשיבה טענה כי לא ניתן היה להשלים את רישום הירושה בשל תשלום אגרה חלקי בלבד. מבלי להכריע בשאלה האם האגרה עבור רישום הירושה שולמה במלואה, אני סבור כי טענה זו איננה יכולה לעמוד. בתיק אין עדות לחסר כלשהו באגרה, וב"כ המשיבה הבהיר בדיון כי לא הוצאה למערערים דרישה לתשלום אגרה. המשיבה הוסיפה וטענה כי גם אם הרשם היה פועל לרישום הירושה, עדיין "קרוב לוודאי" שהמערערים לא היו משלמים את האגרה, ולכן בסופו של יום הירושה לא היתה נרשמת והנזק לא היה נמנע. טענה זו אין בידי לקבל. העובדה שככל הנראה המערערים לא שילמו מס שבח, איננה מאפשרת להניח לרעתם כי הם לא היו משלמים את האגרה הנדרשת, ומדובר בהשערה בלתי מבוססת גרידא. גם טענתה של המשיבה להרחבת חזית בעניין אי רישום הירושה – דינה להידחות. בסעיף 27 לכתב התביעה נאמר כי פקיד הרישום אפשר את רישום צו הירושה השני "בניגוד למסמכים רשמיים ואותנטיים שהיו בידו עוד משנת 1963, ותוך התעלמות מהם". אכן מדובר בניסוח כוללני ועמום, אך מאידך גיסא – פקיד הרישום נחקר בנושא זה בבית המשפט המחוזי (עמ' 47-46 לפרוטוקול), ובית המשפט החליט להידרש לטענה זו בפסק דינו. 12. מחיקתה של הערת הפתיחה: כפי שהוזכר לעיל, תקנה 19 לתקנות מורה כי לאחר שהוגשה בקשה לרישום עסקה – תירשם הערת פתיחה בפנקס הזכויות. הערה כזו אכן נרשמה בעקבות הגשת בקשתם של המערערים, אך על פי טענות הצדדים מסתבר שהערת הפתיחה נמחקה בשנת 1977, בשעה שחלקות המקרקעין הוסדרו מחדש מכוח תכנית איחוד וחלוקה. המערערים טענו כי הדין הרלוונטי הוא זה שקדם לתיקון, ולפיו הערת פתיחה תמחק רק בעת רישום העסקה (תקנה 20), ומאחר שהעסקה מעולם לא נרשמה, מחיקת ההערה מהווה התרשלות. אני סבור כי טענה זו דינה להידחות, ובנקודה זו הדין עם המשיבה. כבר בשנת 1968 נכנסו לתוקף תקנות המקרקעין (סדרי רישום) (תיקון), התשכ"ח-1968, אשר על פיהן: "נרשמה הערת פתיחה ועברו שישה חודשים בלי שהשלימו הצדדים את העסקה, בטלה ההערה והרשם ימחק את ההערה ויראו את הבקשה לרישום העסקה כאילו לא הוגשה". בהתאם להוראה זו, אין פגם בכך שהערת הפתיחה בתיק נמחקה לאחר שחלפו מספר שנים בהן נמנעו המערערים מלהשלים את רישום העסקה. להסרת ספק יובהר כי מדובר בתיקון חקיקה שנכנס לתוקף בשנת 1968, אך על פני הדברים, מחמת היותו דין פרוצדורלי – חל התיקון גם על הערות פתיחה שנרשמו קודם למועד זה (השוו עע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 787 (1992)), ולפיכך, כעבור שישה חודשים ניתן היה למחוק את הערת הפתיחה. עם זאת, יש לזכור כי הערת הפתיחה לא נמחקה בפועל בשנת 1968, עם התקנת התקנות החדשות, אלא בשנת 1977 במהלך רישום האיחוד והחלוקה, ויש להניח כי אילולא מהלך זה, הערת הפתיחה הייתה נותרת על כנה עוד שנים רבות. 13. רישום צו הירושה השני בשנת 2000: לאחר שנמחקה הערת הפתיחה, כדין, רישומי המקרקעין לא הצביעו על זיקה כלשהי בין המערערים לבין המקרקעין, או על קיומו של צו ירושה קודם. בנסיבות אלה, לא קמה למשיבה חובה לעדכן את המערערים בכך שהוגשה בקשה למתן צו ירושה נוסף, ולא הוכחה התרשלות מצידה במועד זה. סיכום ביניים: ההתרשלות היחידה שניתן להצביע עליה בהתנהלותה של המשיבה, הוא בהימנעות מרישום הירושה על שמה של סלוא, בשנת 1964. 14. קשר סיבתי: ניתן לקבוע במידה מספקת של ודאות, כי אם פקיד הרישום היה רושם את המקרקעין על שמה של סלוא, בהתאם לצו הירושה הראשון, היתה נמנעת התרמית שבמסגרתה נמכרה הבעלות במקרקעין לצדדים שלישיים, מכוחו של צו הירושה השני. על כן מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התרשלותה של המשיבה לבין הנזק שנגרם למערערים, אשר איבדו את זכויותיהם במקרקעין. בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי משפטי, יש לציין כי אי רישום הירושה יצר סיכון לפגיעה בזכויותיהם של המערערים ביחס למקרקעין (לתיאור כללי של המבחנים המקובלים לבחינת קשר סיבתי משפטי ראו ע"א 4486/11 ‏פלוני נ' פלוני, פס' 25-23 (15.7.2013)). גם התרשלותם של המערערים (כפי שתפורט להלן) איננה מנתקת את הקשר הסיבתי ואיננה מהווה "סיבה מכרעת לנזק" במובנו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, כפי שטען ב"כ המשיבה. זאת, מכיוון שהנזק במקרה דנן לא אירע כתוצאה מהתערבות בלתי צפויה של גורם זר, והתרשלותה של המשיבה לא התמצתה באי פיקוח שהיה עשוי למנוע את הנזק. פקיד הרישום יכול היה לצפות את האפשרות כי הימנעותו מרישום הירושה, תגרום לפגיעה באמינות הרישום ולאפשרות של עסקאות סותרות ואף תרמית, כפי שאירע בפועל, ולפיכך חל בענייננו הכלל לפיו "ברגיל, פעולה רשלנית של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואפילו פעולה מכוונת של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותה" (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר, פס' 22 (7.9.2010); ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין, פס' כ"ב-כ"ג (15.4.2012); אריאל פורת נזיקין א 456-448 (2013)). 15. גובה הנזק: טענתם של המערערים כי לכל אורך השנים החזיקו במקרקעין לא נסתרה. מטעם המערערים הוגשה חוות דעת שמאית, לפיה שווי הבעלות במקרקעין הוא 2,625,000 ₪, ושווי המקרקעין כזמינים לבניה וכמפותחים הוא 3,210,000 ₪. בתחשיב נוסף, בהנחה שתיערך עסקת קומבינציה מול קבלן, מוערך שווי המקרקעין בסכום של 3,700,000 ₪. חוות הדעת השמאית לא הייתה שנויה במחלוקת ולפיכך היא תהווה את הבסיס להערכת הנזק שנגרם למערערים. לצורך הדיון ניתן להניח כי שווי המקרקעין נמצא בין שלוש ההערכות הנ"ל, ועומד על כ- 3,180,000 ₪ נכון ליום 11.1.2012. יצויין כי המערערים הוסיפו לתביעתם דרישה לפיצוי על עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪, אך רכיב זה של התביעה לא הוכח ואף לא הוזכר בתצהירו של מר דר (התצהיר היחיד שהוגש מטעם המערערים במסגרת התביעה). 16. אשם תורם: סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) מורה: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". בפסיקה הובהר כי: "המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פס' 12 (2.12.2009)). בענייננו, לאחר הגשת הבקשה לרשם המקרקעין, המערערים לא בדקו מה עלה בגורל בקשתם, לא לעניין הירושה ולא לעניין עסקת המכר. גם במהלך השנים הרבות שחלפו מאז הגשת הבקשה, המערערים לא טרחו לבדוק את מרשם המקרקעין ולעמוד על מצב הרישום של המקרקעין. יתר על כן, לפחות בעסקה נוספת אחת שנערכה על ידי מר דר נתגלו בעיות והתברר שהזכויות בקרקע לא נרשמו (ע"א 9606/00 ענבטאוי נ' דר, נו(5)80 (2002)), אך גם גילוי זה לא המריץ את המערערים לבדוק את רישום יתר זכויותיהם. נזכיר, כי דר העיד על עצמו שהוא מתמצא בביצוע עסקאות מקרקעין ובתנאים הנדרשים לרישום באותה עת. בפרט, ידע דר שחתימה על שטר מכר היא תנאי הכרחי להשלמת הרישום. העובדה ששטר מכר חתום לא הוגש בסופו של דבר ללשכת רישום המקרקעין, כמו גם אישור על תשלום מס שבח, מלמדת כי המערערים התרשלו התרשלות חמורה בכך שנמנעו מלהשלים את רישום העסקה ובכך שלדבריהם הניחו לאורך השנים כי הקרקע רשומה על שמם. למען הסר ספק נדגיש, כי לוּ היו המערערים מתנהלים באחריות ובזהירות מינימלית, היה נגלה לעיניהם מצב הרישום לאשורו, ואז היה בידם לפעול במספר דרכים: לוודא את רישום צו הירושה הראשון; לרשום הערת אזהרה; או להשלים את עסקת המכר. כל אחת מפעולות אלה, היתה עשויה למנוע את רישום צו הירושה השני, ובכך למנוע את מלוא הנזק. בנסיבות אלה, שיעור האשם התורם של המערערים הוא משמעותי ביותר. הצבת התרשלותם של המערערים בכף אחת, והתרשלותו של פקיד הרישום בכף השניה, מלמדת כי התרשלותם של המערערים היא ברמה גבוהה יותר. נדגיש כי ענייננו הוא ברישום עסקת מקרקעין, שאיננה נעשית דבר יום ביומו, וכשם שפקיד הרישום נדרש לפעול בדייקנות ובאחריות, על אחת וכמה וכמה מצופה מן הרוכש הסביר לפעול באופן ראוי להגן על זכויותיו. במקרה דנן, המערערים הפקידו מסמכים חסרים בלשכת רישום המקרקעין, ומשך עשרות שנים לא עקבו אחר הנעשה. בשים לב למכלול הנתונים, ונוכח התרשלותם התורמת הניכרת והמשמעותית של המערערים כאמור, האשם התורם עומד על שיעור של 60%. 17. לקראת סיום יצויין כי בניגוד לטענתה של המשיבה, התרשלותם של המערערים איננה גורעת מחובת הזהירות שחבה המשיבה כלפיהם. כבר נפסק כי: "לשכת רישום המקרקעין אמנם גוף שלטוני הוא, אולם מופקד הוא על אותו רישום שהינו למעשה 'חזות הכל', מעת שעסקינן במקרקעין. כך ברי הוא, כי אזרחי המדינה נסמכים על הרישום, ולא בכדי קובע הדין, כי הרישום הוא המחייב (ראו: סעיף 125 לחוק המקרקעין). מכאן שהסמכות שניתנה לפועלים בלשכת רישום המקרקעין, הינה סמכות ששוברה בצדה. לית מאן דפליג, כי טעות ברישום זה או אחר, יכול ותגרום לנזק כלכלי רב, ויכול ואף תפגע בזכויות קנייניות" (ע"א (ת"א) 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, פס' 26 22.12.2008)). לעניין אחריותן הנזיקית של רשויות המופקדות על רישום, ראו גם: ע"א 624/13 אסתר מורדכיוב נ' שלמה מינץ, בפסק דינו של השופט ח' מלצר (4.8.2014); רע"א 5379/95‏‏"סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'‏, פ"ד נא(4) 464, 473 (1997); חנוך דגן, קניין על פרשת דרכים 266-265 (2005)). 18. סיכום: נציג לשכת רישום המקרקעין התרשל בכך שלא רשם את סלוא כבעלת המקרקעין בהתאם לבקשה שהוגשה לו בצירוף צו ירושה, באשר לא הייתה כל מניעה לביצוע רישום זה. התרשלות זו איפשרה את מעשה התרמית שמכוחו הועברו המקרקעין לצדדים שלישיים והמערערים איבדו את זכויותיהם. מן העבר השני, המערערים נהגו באופן רשלני הן בעת הגשת הבקשה והן במהלך עשרות השנים שחלפו, ועל כן נקבע להם אשם תורם בשיעור גבוה של 60%. נוכח האמור, הערעור מתקבל במובן זה שנקבע כי המשיבה התרשלה, ויחד עם זאת, התרשלותם של המערערים תרמה תרומה ניכרת להתרחשות הנזק. התוצאה היא חיובה של המשיבה לפצות את המערערים בסכום של 1,272,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 11.1.2012. המערערים ישאו בהוצאות המשיב 1 בסך 25,000 ₪. ההוצאות שהושתו על המערערים בערכאה קמא יבוטלו. המשיבה תשא בהוצאות המערערים בסך 25,000 ₪. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, כ"ח בתשרי התשע"ו (11.10.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14035070_E11.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il