יחזקאל אלישיב נ. בארות יצחק

החלטה בתיק בש"א 3497/06 בבית המשפט העליון בש"א 3497/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער: יחזקאל אלישיב נ ג ד המשיבה: בארות יצחק ערעור על החלטת כבוד הרשם י' מרזל מיום 20.3.06 בבש"א 1096/06 פסק-דין 1. ערעור על החלטת כב' רשם בית המשפט העליון, י' מרזל, אשר דחה את בקשת הארכת המועד שהגיש המערער לצורך הגשת בקשת רשות ערעור על החלטות כב' רשם בית המשפט המחוזי, ד' גלדשטיין, מיום 3.8.05 ומיום 1.12.05. בהחלטה הראשונה קבע הרשם גלדשטיין כי לאור מצבו הכלכלי של המערער והמזונות שהוא משלם, יפחת סכום העירבון שהוא יחוייב בו לסך של 10,000 ₪, אשר יופקד עד ליום 31.8.05. בהחלטה השניה הוא קבע כי המערער לא פעל כנדרש, ולא שילם את העירבון, על אף שהופחת. האורכה שניתנה לו לתשלום האגרה אף היא לא הועילה. לפיכך, מחק רשם בית המשפט המחוזי ערעור שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. על החלטת מחיקה זו ביקש המערער להשיג בפני ערכאה זו, אלא שהוא השתהה בפנייתו, והשאלה העומדת היא האם ראוי להיענות לבקשתו להאריך את המועד לצורך כך. 2. המשיבה תבעה בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו את חברת יב-אל שי בע"מ (להלן: החברה), את שמואל יאבור, שהיה בעלים ב-50% ממניות החברה, ואת המערער, שהיה בעלים עיקרי בחברה אחרת (א.צ.מ. אחזקות בע"מ) אשר החזיקה ב-50% ממניות החברה. התביעה הוגשה בגין חוב שחבה החברה למשיבה עבור מזון תערובת לפרות שהמשיבה סיפקה לה. בית משפט השלום חייב את המערער באופן אישי לשלם למשיבה 83,123 ש"ח נושאי הפרשי הצמדה וריבית, וזאת מכוח ערבות אישית עליה חתם המערער לטובת המשיבה. המערער ערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובערעורו טען כי לא הוכח שחתם על כתב הערבות המדובר. לטענתו, שגה בית המשפט כאשר דחה את טענתו כי חתימתו על מסמך הערבות זוייפה. טענתו השניה היא כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע כי לא נכרת הסכם פשרה בין הצדדים, ולכן יש לקזז מסכום החוב סכומים ששילם המערער למשיבה בגדרו של הסכם זה. 3. במסגרת ערעורו בבית המשפט המחוזי, ביקש המערער לפטור אותו מהפקדת עירבון. הבקשה התקבלה באופן חלקי בלבד, באשר העירבון לא בוטל אך הופחת מסך של 15,000 ש"ח ל- 10,000 ש"ח (החלטה ראשונה של רשם בית המשפט המחוזי). לאחר שלא הופקד העירבון ואף לא שולמה אגרת המשפט, אף לא באורכה נוספת שניתנה למערער לשם כך, נמחק הערעור על פסק-דינו של בית המשפט השלום (החלטה שניה של הרשם): בית המשפט המחוזי (כב' השופטת דותן) קבע בהחלטה מיום 10.1.06 כי החלטת רשם בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור מסיימת את ההליך, ולכן היא מהווה "פסק דין" לצורך ההליך הערעורי. 4. המערער, שאיננו מיוצג על ידי עורך דין, הגיש ערעור על שתי החלטותיו של רשם בית המשפט המחוזי, בטענה שהן אינן מנומקות, ושהיה על הרשם לקבל במלואה את בקשתו לפטור מעירבון. בתחילה, הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי, אך זה דחה אותו מטעם של היעדר סמכות עניינית וקבע כי דין החלטת הרשם כ"פסק-דין" ולכן השגתו של המערער צריכה להיות מופנית לבית משפט זה. לפיכך, הגיש המערער את ערעורו בשנית, הפעם לבית משפט זה. בשל העיכוב בהגשת הערעור, אשר נבע מהמהלך המוטעה הכרוך בהגשת הערעור לבית המשפט המחוזי, חל איחור בהגשת ההליך לבית משפט זה של כחודש ימים ביחס למועד הנדרש. לפיכך, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת המועד להגשת ההליך. כב' הרשם י' מרזל דחה בקשה זו, והחלטה זו היא נשוא הערעור שבפני. 5. בהחלטתו, קבע הרשם מרזל כי מאחר שהחלטת רשם בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור מהווה "פסק דין" של בית המשפט המחוזי בתורת ערכאת ערעור, הדרך להשיג עליו היא במסגרת בקשת רשות ערעור. ככזו, על הבקשה להיות מוגשת תוך 30 ימים מההחלטה שניתנה בתאריך 1.12.05, ומשכך איחר המערער בהגשת ההליך בחודש לערך. עם זאת, הרשם היה נכון להניח כי עומד למערער טעם מיוחד שעשוי היה להצדיק את האיחור, בתורת טעות שבדין, אשר הובילה לעיכוב. עם זאת, הוא דחה את הבקשה בסוברו כי לא הובאו טעמים טובים המצביעים על סיכוייו הטובים של הערעור לגופו להתקבל בבית המשפט המחוזי. מדובר בערעור על חיוב המערער בעירבון ולא הובא טעם טוב המצדיק, לכאורה, התערבות בשיקול הדעת הרחב המסור לרשם בית המשפט המחוזי בתחום עניינים זה. לאור זאת, הבקשה נדחתה. 6. המערער, שכאמור, אינו מיוצג על ידי עורך דין, טוען כי בפיו טעמים טובים להתערבות בהחלטות רשם בית המשפט המחוזי, והם כי הרשם לא נימק את החלטותיו, וכי החלטות אלה אינן מבוססות על החומר שהוגש לו. לאור זאת, הוא טוען כי סיכויי הערעור על החלטות הרשם טובים. כן הוא טוען כי סיכויי הערעור גופו על פסק הדין של בית משפט השלום טובים אף הם, וגם מטעם זה היה על רשם בית המשפט המחוזי לאשר את בקשתו בענין הערבון. 7. דין הערעור להידחות. תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את הרשם להאריך מועד הקבוע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו". לפיכך מוטל על המערער להראות כי עומד לו טעם מיוחד המצדיק מתן הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. תקנה 528 מקנה לרשם שיקול דעת להאריך מועד שנקבע בחיקוק בהתקיים טעם מיוחד. שיקול דעת זה הוא רחב (בש"א 2641/05 מרק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 1073; בש"א 364/06 Arab Bank plc נ' אלספאפי, תק-על 2006(1) 2794, פיסקה 5; השוו גם בש"א 10073/02 שביט נ' בנק הפועלים, תק-על 2003(1) 1667, פיסקה 6; ע"פ 2112/03 ברזילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 765, פיסקה 4). השיקולים שעל הרשם לשקול לצורך החלטתו מתייחסים, בין היתר, לסיבת האיחור, למשך האיחור, ליכולתו של מבקש האורכה לשלוט בלוח הזמנים, ולציפיותיו הלגיטימיות של הצד שכנגד לוודאות בסדר הזמנים של ההליכים. כן ניתן משקל לסוג ההליך, ולשאלת ייצוגו של המבקש על-ידי עורך דין (בש"א 10674/05 כהן נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005(4) 2919, פיסקה 4; ב"ש 1038/85; לשיקולים נוספים ראו בן-נון וגוטפרוינד, הערעור האזרחי, תשנ"ד, שם, 203-201). על יוזם הליך דיוני לעמוד בלוחות הזמנים הקבועים לכך, ואם הוא סוטה מכך, עליו הנטל להראות כי הדבר נעשה מטעמים מיוחדים שראוי להכיר בהם. 9. בעשור האחרון השתרשה גישה לפיה ישנם מצבים בהם טעות שבדין עשויה להיות, בנסיבות מתאימות, "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך: "בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891)... לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד." (דברי השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1) 746, פיסקה 4) גישה זו מוצאת את ביטוייה בפסיקת בית משפט זה (ראו למשל בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702, בעמ' 706-704; בש"מ 8516/04 מושלין ז"ל נ' עיריית רחובות, תק-על 2005(1) 378; בש"א 9178/04 אלישיב נ' פז חברת נפט בע"מ, תק-על 2005(1) 1617, פיסקה 4; בש"א 2922/01 קסט נ' ידידיה, תק-על 2001(3) 1811, פיסקה 3; בש"א 1818/03 שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(1) 727). 10. הנכונות להכיר בטעות שבדין כעילה ראויה להארכת מועד שבסדר דין מחייבת זהירות והקפדה מיוחדים. מצד אחד, טעות שבדין שארעה בתום לב, ואינה פרי רשלנות או זלזול בהליכי בית המשפט, עשויה להתקבל כטעם מיוחד להארכה בתנאי שאין בה כדי לפגוע פגיעה בלתי מידתית בבעל הדין שכנגד המצפה לקיום וודאות ויציבות במבנה סדר הדין, ואינה מסכלת את ציפיותיו הלגיטימיות לסיום ההליכים במועד סביר. מצד שני, חשוב להציב גבולות לשיקול הדעת השיפוטי בענין מקומה של טעות שבדין כעילה להארכת מועד, במיוחד כאשר מדובר בבעל דין שאינו מיוצג והטעות נובעת מחוסר ידע מקצועי. חשוב להזים את הרושם העשוי להתקבל בטעות לפיו בעל דין שאינו מיוצג יזכה מראש למחילה על חריגה מסדרי הדין בגין עשיית טעויות חוזרות ונישנות בכללים החלים עקב חוסר ידע מקצועי-משפטי בעיקרי המשפט המהותי והדיוני. יש להבין כי משפטים הוא מקצוע המחייב הכרה, ידיעה והבנה של הדין, ומי שנוטל על עצמו אחריות לנהל את משפטיו בלא ייצוג משפטי, לוקח על עצמו, בה בעת, גם אחריות לכך שטעויות שיעשה מתוך אי-ידיעת הדין, עלולות לפעול לחובתו. מערכת השיפוט תתקשה לפעול ביעילות ובתקינות הראויה, אם לא תקפיד על קיום הוראות הדין וסדרי הדין, והקפדה זו חלה גם על מי שמנהל את משפטיו בעצמו, והוא אינו משפטן. זאת ככלל, שעשויים להימצא לו חריגים. 11. על פי ההלכה הפסוקה, לקיום טעם מיוחד להארכת מועד על פי הדין נוסף שיקול הכרוך בסיכויי ההליך לגופו; שהרי אין הצדקה דיונית לאפשר הארכת מועד – גם אם העיכוב כשלעצמו אירע מטעם מוצדק – אם להליך גופו אין סיכוי טוב, והוא צפוי להכביד על המערכת השיפוטית בדיוני-סרק (בש"א 7364/05 כהן נ' דגן, תק-על 2005(3) 2433, פיסקה 7; בש"א 732/06 וינר נ' וידבסקי, תק-על 2006(1) 1994 פיסקה 3; בש"א 2674/98 אביטן נ' קופת חולים, תק-על 98(2) 320, פיסקה 7). 12. בנסיבות מקרה זה, נטה הרשם מרזל לקולא עם המערער, בקובעו כי לאיחור שחל בהגשת בקשת רשות הערעור היה, לכאורה, טעם טוב מחמת טעות שבדין ביחס לערכאה המוסמכת לצורך הגשת ההליך הערעורי. העובדה כי לא שקט על שמריו ופעל מיד, והיותו בלתי מיוצג, מובילים, לכאורה, לקיום טעם מיוחד לאיחור, מה גם שלא הוכח כי המשיבה הסתמכה או ניזוקה עקב האיחור שחל במועד הגשת ההליך. אכן, עולה בהקשר זה השאלה האם, בנסיבות הענין, ובהיות המערער בלתי מיוצג, התגבש "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך. שאלה זו מחייבת איזון מורכב של שיקולים. 13. הצורך להכריע בשאלת "הטעם המיוחד" למתן הארכת מועד מתייתר בענייננו, מן הטעם שצדק הרשם מרזל בקובעו כי סיכויי ההליך גופו, שבגינו הוגשה בקשת רשות הערעור, אינם טובים כלל ועיקר, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בקשת רשות הערעור, שלצורך הגשתה נתבקשה הארכת המועד, מתבססת על טענה עיקרית לפיה החלטתו השניה של רשם בית המשפט המחוזי מוחקת את הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, לוקה בחוסר הנמקה. נראה כי בטענה זו אין ממש. החלטתו של הרשם גלדשטיין למחוק את הערעור מנומקת באורח מספק. על-פיה, העירבון לא שולם במועד, אף לאחר שהופחת, והאגרה לא שולמה, חרף הארכה שניתנה לתשלומה. לא הובאו כל טעמים טובים כאמור למתן אורכות נוספות, ולכן הוחלט על מחיקת הערעור. המערער לא העלה טעמים טובים בפני הרשם גלדשטיין, ואף לא העלה נימוקים כאלה בפני הרשם מרזל, ואף לא בערעור לפני; די באלה כדי להכשיל את הערעור. 14. על-פניו, אין גם בסיס לטענות המערער בעניין בקשתו לפטור מעירבון. השיקולים העיקריים שעל-פיהם ניתן פטור מעירבון הן חוסר יכולת כלכלית וסיכויי ההליך (בש"א 7407/98 בן עזרא נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, תק-על 99(1) 1391, פיסקה 7; בש"א 7264/97 בתי גיל חברה לבנוי פתוח והשקעות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, תק-על 97(4) 5; בש"א 8395/05 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, טרם פורסם, פיסקה 8). אפילו הוכח חוסר יכולתו הכלכלית של המערער כנדרש, עדיין עליו להראות כי סיכויי הערעור שהגיש הם ממשיים, בשונה מסיכויים דחוקים או קלושים (בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383, בעמ' 389-388). במקרה זה, נראה כי סיכויי הערעור על פסק-דינו של בית המשפט השלום אינם טובים. הערעור נסב כולו על ממצאים עובדתיים המבוססים על דברי עדים שהופיעו בבית המשפט השלום. בממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, בעמ' 646-643; ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, בעמ' 749-748). לכך יש להוסיף כי שיקול דעתו של רשם בית המשפט המחוזי בהחליטו אם לפטור מהפקדת עירבון הוא רחב (רע"א 10216/02 ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, תק-על 2003(1) 373, פיסקה 6; בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה - מעלה החמישה, תק-על 2005(3) 2692, פיסקה 3). משעולה כי אין להליך גופו סיכויים ממשיים, ונוכח שיקול דעתו הרחב של הרשם בענין זה, נראה שהחלטת רשם בית המשפט המחוזי, לפיה אין לפטור לחלוטין את המערער מהפקדת עירבון אך יש להפחיתו מ-15,000 ש"ח ל-10,000 ש"ח, מאזנת כראוי בין השיקולים השונים הרלבנטיים לענין הפטור מהעירבון. מטעמים אלה, צדק הרשם מרזל כאשר קבע כי סיכויי הערעור על החלטותיו של רשם בית המשפט המחוזי אינם טובים, וראה בכך טעם ראוי לדחיית בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. 15. ממכלול הטעמים האמורים, יש לאמץ את החלטת הרשם מרזל הדוחה את בקשת המערער להארכת מועד, ולדחות את הערעור שבפני. ניתן היום, כ"ז בתשרי תשס"ח (9.10.07). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06034970_R03.doc/יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il