עמי אלראי נ. קרן הגימלאות של חברה אגד בע"מ

פסק-דין בתיק עע"ם 3493/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 3493/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים: 1. עמי אלראי 2. ישראל ארנון 3. יוסף לרנר 4. עזריאל כהן 5. יהודה חיימוביץ 6. רמי קזרא נ ג ד המשיבות: 1. קרן הגימלאות של חברה אגד בע"מ 2. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעת"מ 1428/05 מיום 20.3.06 שניתן על-ידי כב' השופטת ד' פלפל בשם המערערים: עו"ד ארנון שוטלנד בשם המשיבה 1: עו"ד אורי נוי; עו"ד לילך כוהנים בשם המשיבה 2: עו"ד ארנה קדר; עו"ד קרן כוכבי פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. האם המשיבות הן "רשות ציבורית", כמשמעותו של מונח זה בחוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 (להלן: חוק חופש המידע)? בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' פלפל) השיב על כך בשלילה. להכרעתו זו מכוון הערעור שלפנינו. כן מכוון הערעור להחלטת ביניים מיום 25.9.05 (בש"א 32699/05) בגדרה נדחתה בקשת המערערים להורות כי תצהיר שהוגש מטעם המשיבה 1 לא ישמש כראייה, ולחלופין כי תתאפשר חקירתו הנגדית של המצהיר. פסק הדין וטענות הצדדים 2. המערערים – גימלאים של המשיבה 2 (להלן: אגד) וחברים מן המניין במשיבה 1 (להלן: קרן הגמלאות) – ביקשו לקבל, במסגרת העתירה המנהלית שהגישו לבית משפט קמא מסמכים המצויים בידי המשיבות. המסמכים שהתבקשו הינם דו"ח חקירה ותוצאות בדיקה שביצע המנהל המיוחד של קרן הגמלאות; פרוטוקול ישיבת הנהלה מיום 29.7.84; רשימת חברי קרן הגמלאות וכתובות המגורים שלהם (דרישה אחרונה זו התבקשה גם מאגד, אשר צורפה כמשיבה נוספת לעתירה בהחלטת בית המשפט קמא בדיון מיום 18.4.05). בנוסף לאלה ביקשו המערערים צו שיאפשר להם לצרף לדברי דואר אותם שולחת קרן הגמלאות לחבריה, את פנייתם לחברי הקרן מיום 19.2.05. נציין כי קרן הגמלאות הינה "קרן ותיקה" וכן "קרן מפעלית" כהגדרת מונחים אלה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א – 1981 (להלן: חוק הפיקוח; עד לשנת תשס"ה שם החוק היה "חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א – 1981" וכך מכונה הוא בפסק דינו של בית המשפט קמא). בהתאם להוראת סעיף 78ד לחוק הפיקוח מינה המפקח על הביטוח מנהל מיוחד לקרן הגמלאות. אגד היא, כידוע, אגודה שיתופית העוסקת בהובלה והסעת נוסעים ברחבי הארץ. 3. בית המשפט דחה את העתירה, לאחר שמצא כי המשיבות אינן בגדר "רשות ציבורית" כמובנה בחוק חופש המידע. בית המשפט בחן את החלת חוק חופש המידע על המשיבות באמצעות חלופה (10) להגדרת "רשות ציבורית" שבסעיף 2 לחוק חופש המידע, שזה נוסחה: הגדרות "רשות ציבורית" – ... (10) גוף אחר, הממלא תפקיד ציבורי, שהוא גוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 [נוסח משולב], שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; קביעה כאמור יכול שתהיה לגבי כל פעילותו של גוף כאמור, או לגבי פעילויות מסוימות; לאחר שניתח את מאפייני המשיבות, קבע בית המשפט קמא כי אין הן בגדר "גוף אחר, הממלא תפקיד ציבורי", כאמור ברישא לחלופה (10) האמורה. בשל כך, קבע בית המשפט קמא כי "שתי המשיבות אינן נכללות בחוק חופש המידע" ודחה את העתירה. 4. המערערים ממקדים את ערעורם בשאלה "האם המשיבות הן רשות ציבורית עפ"י חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998". לטענתם, קרן הגמלאות הינה "רשות ציבורית" לפי חלופות (1), (8), (10) להגדרת "רשות ציבורית" שבחוק חופש המידע. המערערים טוענים כי יש להחיל את החוק גם על אגד משום היותה גוף דו-מהותי. ביחס להחלטת הביניים טוענים המערערים, כי היה מקום להוציא מן התיק את התצהיר שתמך בתגובת קרן הגמלאות לעתירה, ונחתם על ידי מנהלה התפעולי של הקרן, שכן נפלו בו פגמים שונים. בין היתר, התצהיר לא נערך בהתאם לדרישת תקנה 5(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים); התצהיר שזור בעדויות שמיעה; והוגש בניגוד להסכמה דיונית שהושגה. עוד טוענים המערערים כי בדחיית בקשתם החלופית לחקירת המצהיר נפגעה האפשרות להגיע לפסק דין שלם וצודק בעתירה, וכי היה מקום להורות על חקירת המצהיר בהתאם להוראת תקנה 15 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. על יסוד האמור, עותרים המערערים לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, ולמתן הוראה למשיבות להעביר אליהם את המידע שביקשו. לחלופין, מבקשים הם להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא, וליתן להם אפשרות לחקירת המצהיר מטעם קרן הגמלאות. 5. קרן הגמלאות טוענת כי אינה באה בגדר "רשות ציבורית" כהגדרת המונח בחוק חופש המידע. לטענת קרן הגמלאות חלופה (10) להגדרת המונח אינה חלה עליה, בין משום שאינה ממלאת תפקיד ציבורי על פי דין, ובין משום ששר המשפטים לא קבע כי תחשב כרשות ציבורית לעניין חוק חופש המידע. לגופו של ערעור טוענת קרן הגמלאות כי היה מקום לדחות את העתירה שכן לא מולאו התנאים הקבועים בחוק חופש המידע. עוד טוענת קרן הגמלאות כי המסמכים שהתבקשו חוסים תחת סייגים המנויים בחוק חופש המידע, ואין לגלותם. ביחס לערעור על החלטת הביניים טוענת קרן הגמלאות כי התצהיר שתמך בתגובה מטעמה נערך בהתאמה להחלטת בית המשפט ולהוראות תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים. עוד נטען, כי גם בהתעלם מן התצהיר אין מקום לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא. אגד טוענת כי אין היא בבחינת "רשות ציבורית" לעניין חוק חופש המידע, הן בשל מאפייניה, והן משום שלא התקיים התנאי שבחלופה (10) להגדרת "רשות ציבורית" והוא קביעת שר המשפטים באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. דיון הזכות לקבל מידע לפי חוק חופש המידע מ"רשות ציבורית" כהגדרתה בחוק 6. חוק חופש המידע ביקש להנהיג בישראל את "מהפכת השקיפות" (ע"א 6576/01 החברה לייזום מיסודה של סי.פי.אם. בע"מ נ' לירן, פ"ד נו(5) 817, 821 – 822). בית המשפט שב ועמד על חשיבות חוק חופש המידע והעקרונות שבבסיסו (עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מבקר המדינה, פ"ד נח(1) 465, 472 – 474 (להלן: עניין הארץ); עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' עיתון הארץ (לא פורסם, 19.1.06, פסקאות 8 – 9 לפסק-דינה של כב' השופטת א' חיות (להלן: עניין המועצה להשכלה גבוהה)); עע"מ 6013/04 משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (לא פורסם, 2.1.06, פסקאות 9 – 10 לפסק-דינו של כב' השופט א' ריבלין); כן ראו הצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז – 1997, ה"ח 397; א' ברק "חופש המידע ובית המשפט" קרית המשפט (ג) תשס"ג 95). 7. הזכויות מכוח חוק חופש המידע תחומות למסגרת שנקבעה בו. כך עולה מהוראת סעיף 1 לחוק חופש המידע הקובע כי "לכל אזרח ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה" (ראו: עניין המועצה להשכלה גבוהה, פסקה 2 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא מ' חשין). לענייננו, וכפי שיוסבר להלן, הזכות לקבלת מידע הינה אך מ"רשות ציבורית" כהגדרתה בחוק (ראו עניין הארץ, בעמ' 474). "המונח "רשות ציבורית" מוגדר בסעיף 2 לחוק חופש המידע וכולל רשימה סגורה המונה עשר חלופות. נמצא, כי המחוקק לא הותיר את המונח "רשות ציבורית" כמונח "פתוח", אלא קבע רשימה סגורה של חלופות, אשר רק גוף הנמנה על אחת מחלופות אלה יכול וייחשב כ"רשות ציבורית" לצורך תחולת החוק (השוו גם עניין הארץ, בעמ' 473: "הגדרתה של 'רשות ציבורית' באה במפורש ובמפורט בסעיף 2 שלחוק, ובמסגרת זו יבואו משרדי הממשלה, לשכת הנשיא, הכנסת, רשויות מקומיות ועוד"). בחינת החלופות להגדרת "רשות ציבורית" שבחוק חופש המידע 8. פסק דינו של בית המשפט קמא התמקד בשאלת תחולתה של חלופה (10) להגדרת "רשות ציבורית" שבסעיף 2 לחוק חופש המידע על המשיבות, ונפתח גם אנו בהתייחסות לחלופה זו (אשר את נוסחה הבאנו לעיל). המערערים טוענים כי קרן הגמלאות נכנסת לגדר החלופה האמורה. לשיטת המערערים, הקרן הינה בבחינת גוף הממלא תפקיד ציבורי, והינה גם גוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה [נוסח משולב], התשי"ח – 1958. לטענת המערערים, אי החלת חוק חופש המידע על קרן הגמלאות בגין הנימוק הדיוני שלא ניתנה קביעה מטעם שר המשפטים, טומנת בחובה אי סבירות קיצונית. ביחס לאגד טוענים המערערים כי היא בגדר גוף "דו מהותי" ויש להחיל עליה את החוק. המערערים אף עומדים על האינטרס הציבורי הגלום, להשקפתם, בגילוי המידע המבוקש על ידם. חלופה (10) להגדרת "רשות ציבורית" מתייחסת, כלשונו של כב' הנשיא א' ברק בפסק הדין בעע"מ 7151/04 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ, פ"ד נט(6) 433 (להלן: עניין הטכניון) ל"גוף ששר המשפטים, באישור ועדת חוקה חוק ומשפט, קבע כרשות ציבורית" (שם, עמ' 443). יוצא, כי לצורך בחינת תחולתה של חלופה זו, יש לבחון האם קיימת קביעה כאמור של שר המשפטים. בענייננו, אין מחלוקת כי קביעה כזו לא נעשתה, ומשכך, אין חוק חופש המידע חל על המשיבות; אין הן רשות ציבורית כמובנה בחוק, ולא חלה עליהן חובת גילוי מכוחו; ובלשונו של כב' הנשיא א' ברק "אין מחלוקת בין הצדדים לערעור כי שר המשפטים לא החיל את חוק חופש המידע על המערער ... מכיוון שכך, המערער אינו נכנס בהגדרת 'רשות ציבורית' לצורך חוק חופש המידע. חובת הגילוי, ככל שהיא קיימת, אינה פועל יוצא של חוק זה." (שם, בעמ' 443; ראו גם דברי הסבר להצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז – 1997, ה"ח 398). 9. בנסיבות אלו, למותר הוא לבחון אם מתקיימים במשיבות התנאים הנוספים המנויים בחלופה (10) האמורה, הווה אומר היותן "גוף ... הממלא תפקיד ציבורי" וכן "גוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח – 1958 [נוסח משולב]". שכן, כפי שהוסבר, גם אם נניח כי התשובה לשאלה זו חיובית, אין בכך לסייע למערערים בכל הנוגע להחלת חוק חופש המידע על המשיבות. לתשובה לשאלה זו תהיה חשיבות לבחינת שיקול דעתו של שר המשפטים באם לקבוע כי גוף פלוני הינו "רשות ציבורית" לפי חלופה (10) האמורה, אך עניין זה אינו עומד לדיון לעת זו. שאלה אחרת היא, אם המשיבות חייבות בחובת גילוי מכוח הסדרים משפטיים אחרים. שאלה זו לא עמדה להכרעה ולא היתה יכולה להיות מוכרעת על ידי בית המשפט קמא, אשר מוגבל לבחינת החובה על פי חוק חופש המידע. על סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בהקשר זה עמד בית משפט זה בפסק דינו בעניין הטכניון. נקבע שם (כב' הנשיא א' ברק) כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירות לפי חוק חופש המידע נקנית הן מכוח החלופה שבסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, והן מכוח החלופה שבסעיף 5(4) לחוק. עם זאת "בין שהסמכות היא מכוח סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ובין שהיא מכוח סעיף 5(4) לחוק זה, על המשיב לעתירה להיות 'רשות ציבורית', כאמור בחוק חופש המידע" (שם, בעמ' 442). 10. המערערים טוענים לאינטרס ציבורי הגלום, לשיטתם, בגילוי המידע המבוקש. כפי שכבר הובהר, אין בטענה זו לסייע להם במסגרת הדיונית הנוכחית שעניינה תחולת חוק חופש המידע על המשיבות. לאינטרס הציבורי הקיים, לשיטת המערערים, בהחלת חובת גילוי על המשיבות, יכול ויהיה משקל בבחינת שיקול דעתו של שר המשפטים לקבוע את המשיבים כ"רשות ציבורית" לפי חוק חופש המידע; דא עקא, שנושא זה – כאמור – אינו עומד לבחינה בהליך הנוכחי. והשוו לעניין זה דברי הנשיא א' ברק בעניין הטכניון: "טענות המערער, כי ראוי להטיל על מוסדות להשכלה גבוהה חובת גילוי מידע מכוח חוק חופש המידע, יכולות להישמע ככל שהן תוקפות את החלטתו של שר המשפטים שלא לקבוע מוסדות אלה כרשויות ציבוריות ... הן עשויות להישמע גם במסגרת תביעות אזרחיות (כגון לשון הרע) בהשראתו של חוק חופש המידע ... אך אין הן מבססות את סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 5(4) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים לדון בעניין מקום שבו אין תחולה ישירה לחוק חופש המידע" (שם, בעמ' 443). 11. המערערים ממשיכים וטוענים לתחולת חלופה (1) להגדרת "רשות ציבורית" על קרן הגמלאות. חלופה זו קובעת כך: הגדרות "רשות ציבורית" – (1) הממשלה ומשרדי הממשלה, לרבות יחידותיהם ויחידות הסמך שלהם; לטענת המערערים, דרכי מינויו של המנהל המיוחד, כמו גם כפיפותו להוראות שר האוצר באמצעות המפקח על הביטוח, הופכים אותו ליחידת סמך של משרד האוצר, ומכאן שהן המנהל, והן קרן הגמלאות, נכנסים לגדר חלופה (1) להגדרת רשות ציבורית (ביחס לאגד, לא נכלל טיעון מפורש כי חלופה זו ישימה לגביה). קרן הגמלאות טוענת בסיכומיה, כי יש לדחות הטענה, שכן זו – כמו גם הנתונים המשפטיים והעובדתיים הצריכים לה – לא הועלו לפני הערכאה קמא, אלא הוצגו לראשונה בערעור. אכן, עיון בכתב העתירה המתוקן ובסיכומי המערערים מלמד כי טענה מפורשת לתחולת חלופה (1) להגדרת "רשות ציבורית" לא הועלתה לפני בית המשפט קמא. טענה לתחולת חלופה זו אף לא נטענה במפורש בהודעת הערעור, אלא הועלתה לראשונה בסיכומי המערערים. עם זאת, כיוון שטענה זו מבוססת על מצבה המשפטי של קרן הגמלאות הנלמד מעובדות שהיו בפני הערכאה קמא ומהוראות הדין – ייתכן ואין מקום לחסום לחלוטין את העלאתה בעת זו (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 36); בצד האמור, נוכח התוצאה אליה הגענו, לפיה גם בחלופה זו אין לסייע למערערים, אין צורך להכריע בדבר. כאמור, לגופם של דברים אין בטענה לסייע למערערים. הגוף ממנו התבקש המידע בענייננו הינו קרן הגמלאות. קרן הגמלאות הינה אישיות משפטית עצמאית המאוגדת, כאמור בפסק הדין, כחברה פרטית. פרק ז'1 לחוק הפיקוח אשר מכוחו מונה מנהל לקרן, נועד לטפל בגירעון האקטוארי של קרנות הפנסיה הוותיקות, בין היתר, באמצעות מתן סיוע ממשלתי (סעיף 78א לחוק הפיקוח; דברי הסבר להצעת חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004, התשס"ג – 2003, ה"ח הממשלה 262, בעמ' 401 ואילך). בהתאם למנגנון שנקבע בחוק, ממנה המפקח לקרן ותיקה (בכפוף להוראת התחולה שבסעיף 78טז לחוק הפיקוח) מנהל מיוחד ומינהלה של שלושה חברים (סעיף 78ד לחוק הפיקוח). המפקח נדרש להכין תקנון אחיד לכל הקרנות הותיקות שמונה להן מנהל מיוחד, אשר יחליף את התקנון שנהג בכל אחת מן הקרנות הותיקות (סעיפים 78ט, 78י לחוק הפיקוח). כן נקבעו בחוק הפיקוח הוראות ביחס לסיוע ממשלתי לקרנות הותיקות (סעיף 78יד לחוק הפיקוח). ממכלול הוראות אלו עולה תמונה של פיקוח הדוק (בעיקר באמצעות המפקח על הביטוח) על הקרנות הותיקות, וקרן הגמלאות בכלל זה, ובצד זה – מתן סיוע ממשלתי. אכן הפיקוח הוא חריג בהיקפו, ונועד להשגת תכלית החקיקה, כמפורט בסעיף 78א לחוק הפיקוח. בצד האמור, הסמכות למינוי מנהל, והסמכויות האחרות אליהן מפנים המערערים, אינן משנות את אישיותה המשפטית של קרן הגמלאות שהיתה ונשארה תאגיד פרטי. ברור על פני הדברים כי הקרן לא הפכה למשרד ממשלתי ואף אין מדובר ביחידת סמך (יחידה במשרד שועדת השירות העניקה לה סמכויות מינהליות של משרד, בהתאם לכללים הנהוגים בשירות המדינה: ראו סעיף 1 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג – 1963). משכך, אין לראות בקרן הגמלאות כמי שנכנסת לגדר חלופה (1) להגדרת "רשות ציבורית". 12. המערערים טוענים אף לתחולת חלופה (8) להגדרת "רשות ציבורית" שזו לשונה: הגדרות "רשות ציבורית" – ... (8) תאגיד שהוקם בחוק; המערערים טוענים כי ההסדרים הקבועים בחוק הפיקוח למינויו של המנהל המיוחד, כמו גם סמכויותיו ותפקידיו מכוח חוק הפיקוח, מכניסים את הקרן לגדר חלופה (8) האמורה (ביחס לאגד, לא נכלל טיעון מפורש כי חלופה זו ישימה לגביה). גם ביחס לטענה זו נטען על ידי קרן הגמלאות כי יש לדחותה מן הטעם שהועלתה לראשונה בערעור. התייחסנו לעיל להיבט הדיוני של הטענה, והדברים נכונים גם לכאן. נציין עוד, כי טענה לתחולת חלופה (8) הועלתה עוד בסיכומי המערערים בפני הערכאה קמא, אך מנימוקים שונים לאלו המוצגים בערכאה זו. לגופה, אין בטענה כדי לסייע למערערים. כפי שהסברנו לעיל, קרן הגמלאות הינה חברה פרטית. אכן, הוראות הדין שצוטטו מחייבות את מינויים של מנהל מורשה ומינהלה לקרנות הותיקות, אך אין בהוראות אלו כדי להפוך את קרן הגמלאות – היא עצמה – לגדר "תאגיד שהוקם בחוק". הסממן הבסיסי שמאפיין תאגיד שהוקם בחוק, כפי שעולה מן הטקסט עצמו, הינו שהתאגיד הינו יציר החוק, אשר קובע את המבנה, התפקיד והסמכויות של התאגיד הציבורי (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א (1996) 383: "דבר רגיל הוא שחוק, המסדיר תחום מסוים ... מקים תאגיד ציבורי, כמו רשות השידור או רשות שדות התעופה, כדי שיהיה הגוף הרשמי המשרת את התכלית של אותו חוק. החוק הוא הקובע את המבנה, התפקיד והסמכויות של התאגיד הציבורי". קרן הגמלאות לא הוקמה בחוק, וההסמכה שקיימת בחוק הפיקוח למינוי מנהל, אינה משנה את מהותו של התאגיד. 13. סוף דבר הוא, כי הן קרן גמלאות, והן אגד, אינן בגדר "רשות ציבורית" כמשמעותה בחוק חופש המידע. בנסיבות אלו, בדין נדחתה העתירה. ודוק – כפי שכבר הובהר פסק דיננו מתייחס אך ורק לסוגיה שהציגו המערערים לפנינו, ואשר נדונה בבית המשפט לעניינים מינהליים: הזכות לקבלת מידע מכוח הוראות חוק חופש המידע. אין אנו מחווים דעה אם עומדת למערערים זכות לקבלת המידע המבוקש על ידם מכל מקור אחר (השוו: עניין הטכניון, בעמ' 445 – 447). בש"א 32699/05 14. התוצאה אליה הגענו לא תשתנה גם אם היתה מתקבלת טענת המערערות להוצאת התצהיר שהוגש לתמיכה בתגובה מטעם קרן הגמלאות, כפי שהתבקש בבש"א 32699/05, ולפיכך, מתייתר הצורך לדון בחלק זה של הערעור. בצד האמור, ולמען שלמות התמונה, נבהיר כי דין הטענה להדחות גם לגופה. 15. התצהיר נשוא הבקשה הוגש מטעם קרן הגמלאות לתמיכה בכתב התגובה שהוגש מטעמה, ואשר בשונה מכתב תשובה, אין חובה – מכוח תקנות בתי משפט לענינים מינהליים – לתמוך את העובדות שבו בתצהיר (ראו תקנה 10(ג) לתקנות). התצהיר הוגש בהמשך להסכמת הצדדים בדיון המוקדם לפני בית המשפט, ולהחלטתו (פרוטוקול הדיון מיום 25.9.05). כמובן שבית המשפט היה מוסמך להורות כן, גם בשלב דיוני זה. בכך אין לשנות מן ההוראות המחייבות ביחס לדרך עריכת תצהיר לפי התקנות האמורות (ראו תקנה 5(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים). תקנה 5(ג) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים קובעת כי התצהיר יהיה "ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". המסקנה היא (בשונה מן הנטען על ידי המערערים) כי אין פגם בעצם הכללת "עובדות מפי השמועה" בתצהיר, ובלבד שיצוין מקור הידיעה והאמונה לעובדות אלו. עיון בתצהיר מטעם קרן הגמלאות מעלה כי התצהיר נערך כדין, והוגש בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 25.9.05. התצהיר כולל הפרדה בין העובדות שהן בידיעה אישית ובין העובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר; התצהיר כולל (בשונה מן הנטען על ידי המערערים) הפנייה למקור הידיעה של המצהיר לגבי עובדות שאינן בידיעתו האישית. יוצא, כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא שלא להורות על הסעד העיקרי שהתבקש בבש"א 32699/05, לפיו יוצא התצהיר מתיק בית המשפט. 16. גם בדחיית הסעד החלופי שהתבקש, לאפשר את חקירת המצהיר, אין כל פגם, ולו משום שהצדדים הסכימו כי לאחר הגשת התצהיר יעבור ההליך לשלב של סיכומים בכתב. אולם, גם בהתעלם מהסכמה זאת, לא היה מקום לאפשר את חקירת המצהיר בנסיבות העתירה הנוכחית, כאשר ההכרעה בה נסבה על עובדות שאינן שנויות במחלוקת, וחקירת המצהיר לא היתה דרושה לשם כך (ראו תקנה 15(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים; עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6), 411, 417 – 418). יוצא כי גם בהתייחס לסעד החלופי שהתבקש, לא נפלה שגגה בהחלטת הערכאה קמא. סיכום 17. סוף דבר הוא, כי דין הערעור להידחות. המערערים ישלמו לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"ח באייר, התשס"ז (16.05.07). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06034930_M04.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il