פלוני נ. מדינת ישראל

7 בבית המשפט העליון עפ"ג 34802-05-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר המערער: רותם חודידה נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 2.4.2025, בת"פ 26290-09-23 ובת"פ 27424-01-24, שניתן על-ידי השופטת פ' נויבירט. תאריך ישיבה: י"א טבת התשפ"ו (31.12.2025) בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיב: בשם שירות המבחן: עו"ד שרית משגב סמדר זילברברג פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 2.4.2025, בת"פ 26290-09-23 ובת"פ 27424-01-24 (השופטת פ' נויבירט), שבו נגזרו על המערער 6 שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי תקופת מעצרו), ועונשים נלווים. זאת, בגין הרשעת המערער, על יסוד הודאתו, ב-7 אישומים שונים של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); במתן אשראי בלא רישיון, לפי סעיף 94(א)(1) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), התשע"ו-2016; בריבוי עבירות של כריתת חוזה הלוואה אסור, לפי סעיפים 15ד(א)(1)(א) ו-15ד(א)(2) לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993; בשימוש ב"מרמה, ערמה או תחבולה" בכוונה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. בנוסף, הורשע המערער בנשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. רקע רלבנטי על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן בת"פ 27424-01-24 (להלן: אישומי ההלוואות), החל משנת 2020 ועד חודש דצמבר 2023, עסקו המערער ואִמו, יחד עם אדם נוסף, במתן הלוואות במזומן ליחידים, ובגבייתן של אלו. זאת, ללא רישיון מתאים לעיסוק באשראי, ומבלי שנכרתו הסכמי הלוואה בכתב, הכוללים את תנאי ההלוואות. במסגרת אותן הלוואות, היו המערער ואִמו מעמידים סכום כספי ראשוני, שהיווה את קרן ההלוואה, וכנגדו נדרשו הלווים לשלם, מדי חודש, ריבית ללא הגבלת זמן או תקרת סכום אפשרי – תשלום בשיעור העולה על 30% ריבית שנתית – עד לפריעת תשלום קרן ההלוואה כולו בפעימה אחת. על-פי המתואר, במהלך התקופה הרלבנטית, המערער ואִמו הפעילו סנקציות ואיומים על בעלי החוב, ולעיתים גם על בני משפחותיהם, על מנת להטיל עליהם אימה ולהניע אותם לשלם סכומי כסף לפי דרישתם. המערער ואִמו לא דיווחו למס הכנסה על ההכנסות שהפיקו מפעילות עבריינית זו – הכנסות הנאמדות, על-פי כתב האישום המתוקן, בסך כולל של לפחות 430,000 ₪. נוסף על כך, כמתואר בכתב האישום המתוקן בת"פ 26290-09-23 (להלן: עבירת הנשק), ביום 29.8.2023, נשא המערער ברכבו אקדח, ובתוכו מחסנית תואמת שהכילה עשרה כדורי אקדח – ללא רישיון לכך. המערער ואִמו הודו בעובדות כתבי האישום המתוקנים, וביום 19.9.2024, הורשעו השניים על יסוד הודאתם (ב-3 אישומים הורשע המערער לבדו, וב-4 הורשע בצוותא חדא עם אִמו, בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין). בנקודה זו, התפצלו דרכיהם: במסגרת הסדר הטיעון, באו האם והתביעה ביניהן בהסכמות גם לעניין העונש; בית המשפט המחוזי ראה לנכון לגזור את עונשה בהתאם לעונשים המוסכמים, והשית עליה 21 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים, הכוללים מאסר על תנאי; קנס כספי בסך 90,000 ₪; וחילוט סך של 23,503 ₪ שנתפס בחשבונה. המערער, לעומת זאת, לא הגיע להסכמה לעניין העונש, וביום 2.4.2025, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, ניתן גזר הדין בעניינו. בקביעת מתחם הענישה, עמד בית המשפט המחוזי, בהתייחס לאישומי ההלוואות, על החומרה היתרה הגלומה "בעבירות סחיטה באיומים, המבוצעות לשם החזר הלוואות נושאות ריבית נשך ב'שוק האפור'". בתוך כך, הוּשׂם דגש על פגיעתן הרעה של עבירות אלו בחירותם ובקניינם של הנסחטים, ובסדר הציבורי כולו – פגיעה המחייבת ענישה הולמת ומרתיעה; זאת, ביתר שאת, "בנסיבות בהן אגב השאת רווחים בלתי חוקיים, כפי המקרה דנן, ננקטות גם עבירות כלכליות של תחבולה ומרמה". לחובתו של המערער, נשקלה חומרת נסיבות ביצוען של העבירות – המידה בה ניצל את מצוקתם של הלווים, והמורא שהטיל עליהם, ואף על בני משפחתם, כחלק ממעשי הסחיטה, כמו גם האופי הסדרתי והמתוכנן של המעשים, לאורך תקופה ממושכת. עוד צוין, כי המעשים ברובם בוצעו בצוותא חדא עם אמו, כאשר למערער "תפקיד דומיננטי ומרכזי בהלוואת הכספים ובגבייתם במתכונת שתוארה". לצד זאת, לזכותו של המערער נשקלה גם השפעתה של אִמו על מעורבותו במסכת העבירות, כשברקע צוינו "אתגרים משפחתיים ממשיים". בהקשר זה הודגש גם הקושי ללמוד על העונש ההולם את מעשי המערער בעזרת השוואה לעונש שנגזר על אִמו, נוכח מידת הדומיננטיות של המערער במסכת העבריינית; בהתחשב בכך בהסדר הטיעון בעניינה, ובשים לב לנסיבות האישיות של האם, שקיבלו משקל רב בגזירת עונשה. בהתייחס לעבירת הנשק, הטיל בית המשפט המחוזי לכף החובה את מגמת ההחמרה הכללית במדיניות הענישה בגין עבירות אלה, וכן נשקל דבר קיומו של עונש מזערי שקבע המחוקק לעבירה. על כף הזכות העמיס בית המשפט את העובדה שהלה לא נשא את האקדח על גופו; את העובדה שהאקדח לא היה דרוך ולא היה כדור בקנהו; ואת העדר האינדיקציות להחזקה בנשק למשך זמן העולה על 12 שעות. לבסוף, במכלול השיקולים, ולאחר סקירת הענישה שהטילה הפסיקה במקרים דומים קבע בית המשפט המחוזי, כי מתחם העונש ההולם בגין אישומי ההלוואות הוא בין 5 ל-7 שנות מאסר, ובגין עבירת הנשק – בין 15 ל-33 חודשי מאסר. לאחר מכן, פנה בית המשפט המחוזי לגזירת עונשו של המערער בתוך מתחם הענישה. במסגרת זאת, זקף בית המשפט המחוזי לזכות המערער את הרקע הקשה בו גדל; את תקופת מעצרו הארוכה; את העובדה שקיבל אחריות מלאה על מעשיו והביע חרטה עליהם ואת הודאתו במיוחס לו, אשר חסכה מנפגעי העבירה את הצורך להעיד; ואת עברו הפלילי הנקי. לחובתו נשקל, מנגד, הצורך בהרתעתו מביצוע עבירות דומות בעתיד. בהקשר זה נתן בית המשפט דעתו גם לאירועי משמעת בהם היה מעורב המערער בעת מעצרו, וכן לתסקיר שירות המבחן, בין היתר בנוגע לרמת הסיכון הנשקפת ממנו לעתיד לבוא. על רקע שיקולים אלה, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 6 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים, הכוללים מאסר על-תנאי; קנס כספי בסך של 90,000 ₪; פיצוי בסך של 5,000 ₪ לכל אחד מן המתלוננים; חילוט סך של 54,370 ₪ במזומן, השייך למערער; וכן, חילוט הנשק שנתפס בחזקתו, כמו גם מכשירי הטלפון הנייד ששימשו לביצוע העבירות. מכאן ערעורו של המערער, המלין על חומרת העונש שנגזר עליו. אשר לאישומי ההלוואות, טוען המערער כי העונש שנגזר עליו מחמיר במידה קיצונית לעומת העונש שנגזר על אִמו – הן בהתייחס למתחם הענישה שנקבע, הן לגבי רכיב הפיצוי שנגזר עליו ולא על האם; כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר הביא במניין שיקוליו את מצוקתם של נפגעי העבירה; וכי הפסיקה שעליה התבסס בית המשפט המחוזי בעמדו על מדיניות הענישה הנוהגת – עסקה במעשים חמורים יותר מאלו שבהם הורשע. אשר לעבירת הנשק, מציין המערער כי החזיק בנשק לצרכי הגנה עצמית, בעקבות אזהרה שקיבל מן המשטרה על כוונת עבריינים לפגוע בו, וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שקל זאת לזכותו. עוד טוען המערער, כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע את עונשו בתחתית המתחם; כאשר נטען בהרחבה בהקשר זה, כי לא ניתן משקל מספק לגילו הצעיר של המערער ולנסיבות חייו הקשות. כמו כן, לשיטת המערער, תסקיר שירות המבחן מחמיר עִמו, ואינו מתאר כהלכה את הליך השיקום שעבר. המשיבה מצִדה, סומכת ידיה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי, ובמיוחד יוצאת חוצץ נגד הניסיון להקטין את חומרת מעשיו של המערער בהשוואה לפסיקה שעליה התבסס בית המשפט המחוזי בגזר דינו, כמו גם נגד טענות המערער שעניינן גזירת גזירה שווה בין עונשו ובין עונשה של אִמו, אשר ניתן כאמור בהתאם להסדר טיעון שכלל הסכמות גם לגבי העונש. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מזה ומזה, ועיינתי במכלול החומר שלפנַי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות; כך אציע אפוא כי נורה. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי סטה לחומרה בעניינו, בהשוואה למדיניות הענישה הנוהגת. לא מצאתי לנכון לקבל טענותיו אלו – לא לגבי אישומי ההלוואות, ובוודאי לא בנוגע לעבירת הנשק. אשר לאישומי ההלוואות, המשיבה הפנתה בעיקר לע"פ 3184/24 מדינת ישראל נ' מלאק (29.5.2024) (להלן: עניין מלאק), שם הוחמר עונשו של נאשם שהורשע במסכת עבירות דומה בעיקרה, אשר כללה מתן הלוואות שלא כדין, וגבייתן באיומים. נקבע באותו עניין, כי מתחם הענישה ההולם את המעשים "נע בין 6 ל-9 שנות מאסר לריצוי בפועל", ואף יתכן כי מתחם זה "מקל במידת-מה עם המשיב" (שם, פסקה 17). עוד הובהר שם: "גם אחרי מתן משקל מלא לכל הנסיבות המקלות אשר נזקפו על ידי בית המשפט המחוזי לזכותו של המשיב – ואני רחוק מלהקל בהן ראש – לטעמי, עונש המאסר שראוי היה להשית על המשיב אינו יכול להימצא מתחת לרף התחתון של 6 שנים". הדברים נכונים גם לענייננו; לא מצאתי כי עניינו של המערער מגלה הצדקה כי יקבע לגביו מתחם ענישה מקל יותר. על כל פנים, יש לציין, כי כנזכר לעיל, בהתייחס לאישומי ההלוואות נקבע מתחם של 5 עד 7 שנות מאסר– כך שהמערער 'זכה' למתחם שרצפתו נמוכה עוד יותר מרף הענישה התחתון שקבע בית משפט זה בעניין מלאק. עוד אציין, כי לא מצאתי ממש בטענת המערער שלפיה "העובדה שמקבלי ההלוואה היו במצוקה כלכלית – אינה יכולה להיות בעלת משקל של ממש, שכן מי שאינו במצוקה כלכלית לא מבקש הלוואה [...] אין מדובר במצב שבו המערער ניצל חולשה מסוג זה, אלא מדובר במי שאלה היו נסיבות חייהם". אכן, ניצוּל מצוקתם של הלווים מאפיינת באופן טיפוסי, כמעט מובנה, את סוג העבירות שביצע המערער – "הלוואות פרטיות בריבית דרקונית שיש בו מנוצלים, אנשים קשיי יום שברובם משתייכים לאוכלוסיות מוחלשות, ואשר סובלים מנחת זרועם של עבריינים חסרי עכבות ורחמים" (עניין מלאק, פסקה 15; ראו גם: ע"פ 9104/11 מדינת ישראל נ' רחמים, פסקה כב (1.7.2012)). אולם, הדבר אינו שולל שקילת מאפיינים אלה כנסיבה לחומרה במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם – ההפך הוא הנכון (ראו: סעיפים 40ט(א)11-10 לחוק העונשין; כן ראו, והשוו: ע"פ 7438/08 יגודייה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (27.5.2009)). אשר לעבירת הנשק, הדברים מובהקים אף יותר. בשנים האחרונות, קבע בית משפט זה, חזור והדגש, כי "מתחם הענישה הרגיל שראוי לקבוע לנאשם בגיר בגין נשיאה בלתי חוקית של נשק חם במרחב הציבורי נע בין 30 ל-42 חודשי מאסר בין סורג ובריח" (ע"פ 5602/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 16 (14.9.2022); ראו גם: ע"פ 101/24 מדינת ישראל נ' סעדי, פסקה 10 (22.1.2025); ע"פ 6559/23 מדינת ישראל נ' חסארמה, פסקה 8 (2.6.2024)). כאמור, בית המשפט המחוזי קבע לעבירה זו מתחם ענישה העומד בין 15 ל-33 חודשי מאסר בפועל. משכך, אף אם הייתי מקבל את טענת המערער לפיה עניינו מצדיק הקלה מסוימת לעומת 'המקרה הרגיל' של עבירת נשיאת נשק – ואיני בטוח בכך כלל ועיקר – ברי כי הקלה זו אינה מגיעה כדי מחצית ממתחם העונש 'הרגיל'. בכך, דומני, כי בית המשפט המחוזי הקל עם המערער יתר על המידה בגזירת עונשו בגין עבירה זו, וטענות המערער לפיהן היה ראוי להקלה נוספת – מוקשות ביותר. לבסוף, יש לדחות את טענות המערער שעניינן בהשוואה בינו לבין אִמו, לרבות בהתייחס לעונשים הנלווים. ראשית, יוזכר, כי במסגרת אישומי ההלוואות, הורשע המערער ב-3 אישומים נוספים על אלה שבהם הורשע בצוותא חדא עם אִמו, וכן הורשע לבדו גם בעבירת הנשק; שנית, ומבלי להתעלם מיחסי הכוחות וההשפעה הטבעיים בין אם לבנה, הרי שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה המערער, מעידות באופן שאינו משתמע לשתי פנים על הדומיננטיות של המערער במסכת העבריינית גם לגבי העבירות שבביצוען הורשעו יחד – עניין שיש לו כמובן השפעה על העונש ההולם לכל אחד מהם; שלישית, יש לציין, כי בעניינה של אם המערער, הדגישה התביעה כי "העונש אליו הגיעו הצדדים [...] אינו משקף את מדיניות הענישה הנהוגה". בהתאם, ציין גם בית המשפט המחוזי, כי הנסיבות האישיות הקשות והחריגות של האם, ובכלל זה מצבה הבריאותי, היוו שיקול מרכזי בכיבוד הסדר הטיעון וגזירת העונש המוסכם. משאלה הם פני הדברים, הרי שאין מקום להקיש מן העונש שנגזר על אִמו של המערער, אל העונש ההולם בעניינו-שלו. ממילא, כפי שכבר הבהירה הפסיקה, "מלאכת קציבת העונש אינה תרגיל אריתמטי לחישוב תרומתו העבריינית של פלוני ביחס לתרומתו העבריינית של אלמוני באותה הפרשה. כך, אל לפעולת גזירת העונש להדמות לפעולת העתקה והדבקה, מעונשו של פלוני לעונשו של אלמוני, רק בשם עקרון אחידות הענישה" (ע"פ 4597/13 פיצו נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (22.9.2014)). גם בטענותיו של המערער לגבי העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי בתוך מתחם הענישה – אין כדי להושיעו. אכן, המערער ביצע את העבירות בגיל צעיר; אכן, נסיבות חייו אינן פשוטות; אכן, הודאתו בעבירה משקפת קבלת אחריות מסוימת על מעשיו, וחסכה זמן ומשאבים מנפגעי העבירה ומבית המשפט. ברם, כעולה מגזר הדין, בית המשפט המחוזי התחשב גם התחשב בנסיבותיו האישיות, וקבע את עונשו בהתאם – "ברף התחתון של מתחמי העונש, אך לא בתחתיתם, תוך חפיפה מסוימת בין העונשים". עילה להפחתה נוספת – לא מצאתי. המערער סבור כי יש מקום להקל בעונשו גם משיקולי שיקום, ומלין על תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, שהציג התרשמות שלילית בכל הנוגע להשתתפותו במסגרות הטיפוליות בתקופת מעצרו. בהקשר זה טוען המערער, כי התסקיר מחמיר עִמו יתר על המידה, ומלין על כך שניתן משקל יתר להתרשמות העובדים הסוציאליים שעמדו עִמו בקשר, לעומת גורמים אחרים שהיו מעורבים בתהליך הטיפול. לא אוכל לקבל טענות אלו. בפסיקה הוטעם בעבר, כי "כאשר התסקיר מתייחס לחוות דעת של מומחים, חוות דעת אלה אינן 'מוגשות' לבית המשפט בפני עצמן, אלא הן הופכות לחלק מהתסקיר, לאחר שעברו את 'מסננת' קצין המבחן, המחליט על פי שיקול דעתו באיזו מידה להיעזר בהן או להתייחס אליהן בתסקירו" (ע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (3.9.2012)). הווה אומר, שירות המבחן הוא הגורם המופקד על איסוף הרשמים של בעלי המקצוע אשר באו במגע עם הנאשם, על הסקת המסקנות העולות מהם ועל הבאתן לפני בית המשפט במסגרת התסקיר. לא מצאתי כי טענותיו של המערער מגלות הצדקה מיוחדת לסטות מהמלצות תסקיר שירות המבחן בנסיבות העניין לצורך גזירת עונשו. אם כן, לגבי דידי, מסקנת הדברים – ברורה; בית המשפט המחוזי לא החמיר עם המערער כלל ועיקר בקביעת מתחם העונש ההולם את העבירות בהן הורשע. בנוסף, לא מצאתי ממש בטענות המערער כי המתחם שנקבע בעניינו עומד בסתירה לעקרון אחידות הענישה בהשוואה לעונש שנגזר על אִמו, כמו גם בטענותיו הנסובות על גזירת עונשו בתוך מתחם הענישה שנקבע. אציע אפוא, כי נדחה את הערעור. נעם סולברג משנה לנשיא השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בחוות דעתו של המשנה לנשיא נ' סולברג. ניתן היום, ח' אדר תשפ"ו (25 פברואר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט