הוארי הוארי נ. אלי ארבע

פסק-דין בתיק ע"א 3479/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3479/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: הוארי הוארי נ ג ד המשיבים: 1. אלי ארבע 2. דולב חברה לביטוח בע"מ 3. מריו לזניק מבני תעשיה בע"מ 4. ציון חברה לביטוח בע"מ 5. טל את זמיר בע"מ 6. מנורה חברה לביטוח בע"מ 7. עאמר הוארי ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.06 בת.א. 1260/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ר' שפירא תאריך הישיבה: ז' בתשרי התשס"ט (6.10.08) בשם המערער: עו"ד אורית רזניק בשם המשיבים 2-1: עו"ד יוסף הוד בשם המשיבים 4-3: עו"ד עופר שגיא בשם המשיבים 6-5: עו"ד יצחק שפרבר בשם המשיב 7: עו"ד בסים עספור פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. ביום 9.7.1997 נפגע המערער – צבעי במקצועו – בתאונת עבודה כאשר נפל מגובה של כ-5 מטרים מפיגום. במועד התאונה הועסק המערער על-ידי אחיו (להלן: עמאר), קבלן בתחום הצבע, שהוזמן על-ידי המשיב - קבלן אף הוא – בתור קבלן משנה לבצע עבודות במבנה תעשייתי. כשהגיעו המערער ועמאר לאתר הבניה גילו שיש צורך בפיגום על-מנת לבצע את העבודה וכי לא די בסולמות השייכים למשיב 1 לצורך ביצוע העבודה. עמאר התקשר למשיב 1 שהציע לו לשאול פיגום מאחד הקבלנים באתר, אולם תחת זאת, נכנסו עמאר, המערער ועובד נוסף של המשיב 1 למבנה ונטלו ללא רשות פיגום שהיה שייך, ככל הנראה, למשיבה 5 (שביצעה עבודות חשמל באתר). אלא שבבואם להעביר את הפיגום לאזור הצביעה גילו השלושה כי הפיגום גבוה מדי מכדי לעבור בפתח המבנה. על-כן, פירקו את הפיגום והמערער הרכיב אותו מחדש מחוץ לבניין. דקות ספורות לאחר שעלה המערער על הפיגום והחל בעבודתו, בעת שניסה לעבור בין צידי הפיגום, נפל המערער דרך משטח הפיגום אל הקרקע. יצויין, למען שלמות התמונה, המשיבה 2 היא המבטחת של המשיב 1; המשיבות 3 ו-4 הן חברה שנטען כלפיה כי הייתה יזמת הפרוייקט, הקבלנית הראשית ומבצעת הבנייה בפועל, וחברת הביטוח שלה; והמשיבה 6 היא החברה המבטחת של המשיבה 5. 2. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי מי מהמשיבים 1 ו-5 סיפק לו את הפיגום כשהוא פגום. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי הפיגום לא נלקח בהוראתו של המשיב 1 וכי מכל מקום הפיגום היה תקין עובר לפירוקו. כמו כן, קבע כי נטילת הפיגום, פירוקו והרכבתו נעשו ביוזמתם של המערער ועמאר בלבד וכי הרכבתו הלקויה בידי המערער – ללא אישור וללא פיקוח – היא זו שהובילה לתאונה. בית המשפט המחוזי מצא אמנם כי המשיבים ו"מבצע הבניה" כהגדרתו בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988 (להלן: התקנות) חבים חובת זהירות כלפי המערער, אולם נקבע כי התנהגותו הרשלנית של המערער – הרוח החיה והיוזמת של פירוק והרכבת הפיגום הרשלניים – הייתה כה בלתי צפויה עד שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי הדרוש לצורך הטלת אחריות נזיקית על מי מהם. לעומת זאת, נקבע שאין בהתנהגותו של המערער כדי לשלול את אחריותו של אחיו-מעבידו עמאר, אולם לא הייתה לכך נפקות מעשית משום שהמערער לא הגיש תביעה נגדו. משכך, לא נדרש בית המשפט להכריע בדבר זהותו של "מבצע הבניה" ואף לא הרחיב בשאלת היקף הנזק. 3. המערער משיג על פסק הדין במספר מישורים: ראשית, המערער חולק על קביעת הממצאים העובדתיים בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. שנית, המערער טוען כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעה כי התנהגותו ניתקה את הקשר הסיבתי שבין התרשלותם של המשיבים לבין התאונה. מכל מקום, כך הוא טוען, לא היה מקום לקבוע כי האשם התורם מצידו מצדיק שלא לפצותו כלל. שלישית, המערער טוען כי המשיבה 3 היא "מבצע הבניה", ולפיכך הייתה מוטלת עליה החובה למנות מפקח על הבטיחות באתר העבודה ולדאוג לנוכחותו של מנהל עבודה מטעמה. לטענת המערער, תקינות הפיגומים באתר הבנייה נתונה תחת אחריותו של "מבצע הבניה" באופן המקים לה אחריות בגין התאונה שבה היה מעורב. 4. המשיבים תומכים בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובמסקנותיו המשפטיות. אולם בין המשיבים 2-1 והמשיבים 4-3 נתגלעה מחלוקת לגבי זהותו של "מבצע הבניה". כל זוג משיבים טוען כי הקבלן מבין הזוג השני הוא "מבצע הבניה", וכי במקרה שייקבע שיש לחייב גורם נוסף באחריות לנזקו של המערער, הרי שיש לחייב את "מבצע הבניה" בלבד. דין הערעור, לדעתי, להתקבל בחלקו, כמפורט להלן. 5. ראשית ייאמר כי לא מצאתי טעם מבורר להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי ודין השגותיו של המערער במישור זה להידחות. אשר לטענותיו המשפטיות של המערער בדבר ניתוק הקשר הסיבתי ואחריותו של "מבצע הבניה", נראה לי כי על בסיס התשתית העובדתית שהונחה על-ידי הערכאה המבררת, יש בהן ממש, אם כי תשתית זו אינה מצביעה על זהותו של מבצע הבניה. 6. שורש העניין נעוץ בקיומן של שתי חובות זהירות רלבנטיות במקרה שלפנינו. החובה הראשונה היא זו של הקבלנים העובדים באתר כלפי כלל העובדים בו. אף כי קבלן חב חובת הזהירות מיוחדת כלפי עובדיו שלו הנובעת ממקצועיותו ומשליטתו על מהלך עבודתם, חלה עליו גם חובה כללית כלפי כלל העובדים הנמצאים באתר להיזהר בשלומם באופן סביר. אולם במקרה זה לא הוכחה התרשלות מצד המשיבים-הקבלנים ואפילו אם הייתה מוכחת התרשלות כזו עדיין ניתן היה לומר שהתנהגותו של המערער הייתה מבחינתם כה בלתי צפויה עד שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי כנדרש לשם הטלת אחריות. לפיכך, אין מקום להטיל אחריות על המשיבים מתוקף מעמדם כקבלנים מן השורה. 7. חובה נוספת, ואף חשובה יותר לענייננו מחובתם הכללית של קבלנים באתר, היא חובתו של "מבצע הבניה" כהגדרתו בתקנות כלפי כלל עובדי האתר. הוראת תקנה 2(א) קובעת כי "מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו". כמו כן, מפורטות בתקנות הוראות בטיחות נוספות שבאחריותו של מבצע בניה. הוראות פרטניות אלה משליכות על חובת הזהירות החלה על מבצע בניה אך אינן ממצות אותה. מבצע העבודה חב בחובת זהירות כלפי כלל עובדי האתר השונה באופייה מזו שחבים בה יתר הקבלנים באתר. השוני טמון באחריותו הייחודית לבטיחות האתר בכללותו. לכאורה, כשמדובר בקבוצת גורמים מקצועיים ועצמאיים אין צורך בערבות הדדית ביניהם בענייני בטיחות שכן כל גורם דואג לבטיחות עובדיו. אולם, כאשר מספר גורמים פועלים במקביל נוצרים סיכונים מעצם העבודה המשותפת, החורגים מאלה הכרוכים בעבודתם העצמאית. "מבצע הבניה" הוא הגורם שעליו לפעול כדי למנוע סיכונים אלה באופן סביר. מישור אחריות זה מצריך פיקוח על האינטראקציה בין קבלנים שונים העובדים במקביל ותיאום מאמץ הבטיחות מתוך מבט כולל על אתר העבודה. אחריות זו מושתתת על התפיסה כי במקום שבו מתבצעת עבודה במקביל, אין די במיומנותם המקצועית והבטיחותית של הקבלנים השונים בלבד. חובה זו חלה לצד חובת הזהירות שכל קבלן חב כלפי עובדיו ולמעשה משלימה את חובתם "המקומית" של הקבלנים בהיותה חובה "כללית". 8. מקובלת עלי טענתו של המערער כי על סמך התשתית העובדתית שהניח בית המשפט המחוזי, חובה זו הופרה במקרה שלפנינו. מבצע בניה או מנהל עבודה סבירים היו מונעים מקבלן ליטול פיגום – ציוד שסיכוניו בצידו – מקבלן אחר, לפרקו ולהרכיבו במשך דקות ארוכות, והכול ללא פיקוח ובקרה. בהפרת זו של חובת הזהירות היה כדי לסכן לא רק את המערער אלא אף את עובדי המשיבה 5 שעשויים היו להיפגע לולא היה המערער נפגע בעצמו. אם כן, מבצע העבודה התרשל והתרשלות זו הייתה אחד הגורמים לנזק. ודוק: אשמם של המערער ושל עמאר אינם מנתקים את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של "מבצע הבניה" לבין הנזק. שימוש לקוי בציוד מסוכן בהיעדר גורם מפקח מצוי במתחם הצפיות של מנהל העבודה ואף עומד בבסיס קביעת חובת הזהירות. 9. יוצא אפוא כי הנזק נגרם על-ידי התרשלותם של המערער, עמאר ו"מבצע הבניה". בנסיבות העניין, יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שווה. יש אפוא לקבל את הערעור במובן זה שתוטל אחריות על מי מן המשיבים אם יימצא כי הוא "מבצע הבניה", ובמקרה כזה יופחת שיעור הפיצויים בשיעור של שליש בגין אשם תורם, ותתקבל ההודעה לצד שלישי ששוגרה לעמאר בשיעור השתתפות של שליש נוסף. 10. אשר על כן, דין הערעור, לדעתי, להתקבל בחלקו במובן זה שלא היה מקום לקבוע כי התרשלותו של המערער ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי בין היעדר הפיקוח מצידו של "מבצע הבניה" לבין הנזק. ברם, בית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע אם מי מהמשיבים שימש "מבצע הבניה". לפיכך, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת ממצא עובדתי לעניין זה ודיון בנושא הנזק. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ד' בניסן התשס"ט (29.3.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06034790_P10.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il