פבל קוטלר נ. מדינת ישראל

23 בבית המשפט העליון עה"ס 3463/24 עה"ס 3478/24 עה"ס 3684/24 עה"ס 3693/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן המערער בעה"ס 3463/24: חן מלכה המערער בעה"ס 3478/24: פבל קוטלר המערער בעה"ס 3684/24: נמרוד בלכמן המערער בעה"ס 3693/24: דוד בר-אל נגד המשיבה: היועצת המשפטית לממשלה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) בתה"ג 46153-11-21 ותה"ג 28586-03-22 מיום 2.4.2024 תאריך הישיבה: כ' בחשוון התשפ"ה (12 נובמבר 2024) בשם המערער בעה"ס 3463/24: עו"ד סיון רוסו בשם המערער בעה"ס 3478/24: עו"ד גלית רוטנברג בשם המערער בעה"ס 3684/24: עו"ד שיפרה ויגודה; עו"ד נטע לי בשם המערער בעה"ס 3693/24: עו"ד משה וייס; עו"ד אריה שכנאי בשם המשיבה: עו"ד ינאי גורני; עו"ד שרון הורביץ פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו ארבעה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) בתה"ג 46153-11-21 ותה"ג 28586-03-22 מיום 2.4.2024, בו הוכרזו המערערים בני-הסגרה לגרמניה לפי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק). הדיון בערעורים אוחד בהחלטה מיום 9.6.2024. בימים 20.11.2024 ו-21.11.2024 נדחו הערעורים בעה"ס 3684/24 ועה"ס 3463/24 לאחר שהודיעו המערערים בהם כי הם חוזרים בהם מערעוריהם. משכך הדיון להלן יתמקד בשני ערעורים בלבד – עה"ס 3478/24 בעניינו של קוטלר (להלן: קוטלר) ועה"ס 3693/24 בעניינו של בר-אל (להלן: בר-אל). הרקע לערעורים בימים 15.11.2021 ו-24.1.2022 העבירה ממשלת גרמניה בקשות להסגיר לידיה את המערערים לצורך העמדתם לדין בגין ביצוע עבירות מרמה שונות שבוצעו במסגרת קבוצה עבריינית, לפי סעיפים 263(1), 263(5), 263a(1), 263a(2), 25(2), 52 ו-53 לקוד הפלילי הגרמני (StGB) (להלן: בקשת ההסגרה). בקשת ההסגרה התבססה על האמנה האירופית בדבר הסגרה, כ"א 17, 87 (נפתחה לחתימה בשנת 1957), עליה חתומות ישראל וגרמניה (להלן: האמנה האירופית). בימים 18.11.2021 ו-28.2.2022 הורה שר המשפטים מכוח סמכותו בסעיף 3 לחוק, כי המערערים יובאו לפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הם בני-הסגרה. בבקשות ההסגרה נטען כי המערערים היו חלק מקבוצה אשר ביצעה ריבוי עבירות מרמה נגד משקיעים רבים בגרמניה ובמדינות נוספות, החל משנת 2015 ועד מעצרם בשנת 2021 (להלן: הקבוצה). הקבוצה הפעילה מערך מסועף של אתרי אינטרנט שנחזו להיות פלטפורמות לגיטימיות למסחר במוצרים פיננסיים שונים (להלן: הפלטפורמות). הקבוצה גם הפעילה מרכזי טלפנים שעמדו בקשר עם משקיעים באמצעות טלפון ודוא"ל. מרכז הטלפנים עבד תחילה בישראל אך בהמשך הועבר למדינות שונות ובהן גיאורגיה. הטלפנים אשר עמדו בקשר עם המשקיעים הציגו בפניהם מצג שווא לפיו התבצע מסחר בחשבונם, אך בפועל הקבוצה לא קיימה כל סחר בפלטפורמות וכל מטרתה הייתה לקבל כספים במרמה מהמשקיעים. משקיעים רבים אשר ניסו למשוך את כספם נתקלו בהתחמקויות ולבסוף בניתוק קשר. לחלק מהמשקיעים שולמו סכומי כסף מסוימים, אך אלה היו זעומים ביחס להשקעתם. הכספים שהתקבלו מהמשקיעים שימשו למימון המשך פעילות מערך הפלטפורמות, וחלק הארי שלהם התגלגל דרך חברות שונות לכיסיהם של חברי הקבוצה, לרבות המערערים. בנוסף לכך, החל משנת 2019 החלה הקבוצה להפעיל אתרים שנחזו להיות פלטפורמות המיועדות לאפשר למשקיעים שאיבדו את כספם בהונאות סחר בפלטפורמות אחרות לקבלו חזרה, אולם הלכה למעשה אתרים אלה שימשו חזית לקבלת כספים נוספים במרמה. בשל כך, עשרות משקיעים גרמנים הגישו תלונות נגד הפלטפורמות בגין המרמה בטענה לנזקים מצטברים בסך של מיליוני אירו, והערכת הרשויות בגרמניה היא כי סכום המרמה אף גבוה מכך. על רקע האמור, בימים 19.11.2021 ו-14.3.2022 הגישה המשיבה עתירות לבית המשפט המחוזי בהן התבקש להכריז על המערערים בני-הסגרה לגרמניה. בעתירות פורטו הראיות המרכזיות המלמדות על מערך המרמה של הקבוצה: תלונות של שבעה משקיעים בגרמניה; מסמכים רבים אשר נתפסו על ידי הרשויות בגרמניה לפיהם הקבוצה ניהלה פלטפורמות מסחר שונות שכולן היו קשורות זו בזו; וראיות שונות (לרבות הודעות של עובדי הקבוצה ותכתובות דוא"ל) לכך שלא התקיים סחר בפועל ושכל מטרת הפלטפורמות הייתה לקבל כספים במרמה. בהמשך פירטה המשיבה את הראיות הפרטניות אשר קושרות לטענתה את כל אחד מהמערערים לקבוצה ולעבירות המרמה שלכאורה ביצעו. לעניין קוטלר, נטען כי הוא הצטרף לקבוצה בשנת 2017 ומאז שימש כמנכ"ל שלה. תפקידו הניהולי הבכיר בקבוצה נלמד מתיעודים שנמצאו, מסמכים ותכתובות דוא"ל שנתפסו והודעות שנגבו מגורמים שונים, לרבות עובדי הקבוצה. הודעות הדוא"ל שנתפסו גם מלמדות על מודעותו של קוטלר לאופי המרמתי של פעילות הקבוצה, ופירוט תנועות חשבון בנק שנתפס מעלה כי הועברו לכיסו הפרטי כספי מרמה בסך של כ-304,966 אירו. לעניין בר-אל, עורך דין במקצועו, נטען כי ממסמכים שונים שנתפסו ומהודעות שנגבו עולה כי עד לשנת 2017 עסק בהקמת חברות במדינות השונות ששימשו את הקבוצה, ו"שימש כ'יועצה המשפטי' של הקבוצה העבריינית". החל משנת 2017 הצטרף לקבוצה גם כשותף עסקי, בעל 15% מרווחיה, והיה מעורב כמנהל בהליכי קבלת ההחלטות בה. מהמסמכים שנתפסו וההודעות שנגבו גם עלה כי קיבל דיבידנדים מרווחי המרמה של הקבוצה בסכום של כ-1.3 מיליון אירו, תוך שהקפיד להסתיר את מעמדו כשותף בכך שדרש כי אלה יירשמו כ"שכר טרחה" עבור שירותים משפטיים. המשיבה טענה בבקשותיה כי בהתאם לאמור קיימות ראיות מספיקות להסגרה של המערערים, כי מעשיהם מגבשים על פי הדין הישראלי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וכי מתקיימים גם יתר התנאים הנדרשים לצורך ההסגרה. קוטלר טען מנגד כי התשתית הראייתית שהוצגה אינה עומדת ברף הנדרש וכי אין ראיות לכך שהוא נושא באחריות ישירה או עקיפה למעשים המיוחסים לו. התשתית הראייתית גם אינה מגבשת עבירה בהתאם לדין החל בישראל. בניגוד לתזה שהוצגה על ידי המשיבה, באמצעות פלטפורמות המסחר נעשתה פעילות מסחרית חוקית ולא פעילות מרמתית. הליך ההסגרה גם מנוגד לתקנת הציבור משלושה טעמים מרכזיים: ראשית, לא היה מקום לבחון את המעשים המיוחסים למערערים במשקפיים של עבירות פליליות "רגילות", אלא דרך הוראות חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק ניירות ערך) הקובע עבירות ייחודיות למצבים של תרמית והפרות רגולטוריות בזירת סוחר. חוק זה גם קובע כי אכיפת החוק לגבי עבירות אלה תיעשה על ידי הרשות לניירות ערך, שהיא הרשות הרלוונטית בעלת המומחיות בתחום כנדרש, ואף קובע מנגנון ייחודי לבקשות סיוע משפטי ושיתוף פעולה עם גורמי חוץ, ולא היה מקום לעקוף מנגנון זה. שנית, לקוטלר, אם יוסגר, צפוי מעצר ממושך בגרמניה באופן שעלול להביא לכך שחלק משמעותי מהעונש, אם יורשע, ירוצה בגרמניה ולא בישראל, תוך פגיעה בזכויותיו כאזרח ישראלי. שלישית, חלק מחומרי החקירה שנתפסו על ידי הרשויות בישראל הועברו באופן חד-צדדי לגרמניה, בניגוד לדין ולצווים שלכאורה מכוחם נעשו החיפוש והתפיסה, ומבלי להותיר העתק שלהם בישראל. כתוצאה מהעברה זו ומהגישה המוגבלת לחומרים, נפגעה זכותו של קוטלר להליך הוגן. בנוסף על האמור נטען לגבי תנאי ההסגרה, כי עבירות פיסקליות מהסוג שנטען שקוטלר ביצע, מוחרגות מהאמנה האירופית; וכי גרמניה לא עומדת בדרישת ההדדיות, היא אינה מסגירה לישראל ומעולם לא שפטה אזרח גרמני על יסוד בקשה מטעם ישראל. עוד נטען כי נוכח משך החקירה קיימת "התיישנות חקירתית ותביעתית" בשים לב לסעיף 57א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). לבסוף נטען כי העמדת קוטלר לדין בגרמניה סותרת את תקנת הציבור בשים לב לאנטישמיות הגואה שם בתקופה זו. בר-אל הצטרף לעיקרי הטענות של קוטלר והדגיש כי אלו חלות ביתר שאת לגביו בשים לב לכך שהוא עורך דין במקצועו. בניגוד ליתר המעורבים בר-אל לא נעצר לצורך הסגרה, אלא נחקר בישראל ומשכך הפורום הנאות לניהול ההליך נגדו הוא בישראל ולא בגרמניה. במהלך החקירה גם נעשה ניצול של השוני בין מערכות הדינים השונות באופן שהביא לפגיעה בזכויותיו. בנוסף, ראיות שונות שנאספו בעניינו חוסות תחת חיסיון עורך דין-לקוח, ותפיסתן נעשתה באופן המפר את כללי החקירה והתפיסה בישראל המחייבים בין היתר קיום דיון במעמד שני הצדדים. משכך, קמה לו הגנה מן הצדק המצדיקה את דחיית בקשת ההסגרה ולחלופין דינן של הראיות להיפסל. הוא פעל בהתאם לכללי האתיקה בישראל, ולכן לא ראוי לשפוט אותו בטענה שביצע עבירות פליליות לפי דיניה של מדינה זרה. גם ניהול ההליך נגדו בגרמניה, כמדינה בה ניתן להפר חיסיון, יעמיד אותו במצב בו יהיה עליו להפר חיסיון או לפגוע בזכויותיו כנאשם. לבסוף נטען כי בקשת ההסגרה בעניינו מגלמת אכיפה בררנית למול עורך דין אחר שעבד עם הקבוצה והסגרתו לא התבקשה. ביום 2.4.2024 קבע בית המשפט כי המערערים הם בני-הסגרה. לאחר סקירת המסמכים והעדויות שסופקו לצורך העמדת המערערים לדין בגרמניה בגין מעשי המרמה אשר מיוחסים להם (ובכלל זה תכתובות דוא"ל שונות, הודעות שניתנו על ידי נדב גובר – מייסד הקבוצה ומנהלה שהורשע בעבירות מרמה בעקבות הפרשה (להלן: גובר), עדויות שמסר בהליך שהתקיים בעניינו, הודעות המתלוננים והודעות עובדות הקבוצה), נקבע שקיימת תשתית ראייתית ברף הנדרש. בית המשפט דחה את התזה שהציגו המערערים לפיה לא בוצעה כל פעילות מרמתית וקבע כי בניגוד להבטחה שכספי המשקיעים יושקעו באופן שיאפשר קבלת רווחים, הכספים שימשו לניהול המיזם ולחלוקת רווחים לחברי הקבוצה. כן נקבע כי קיימות ראיות המצביעות על מודעותם של המערערים לכך שמדובר בפעילות מרמתית. לעניין טענות הגנה שונות שהעלו המערערים נגד הראיות עצמן ומשקלן, נקבע שאלו יתבררו במסגרת ההליך העיקרי ואין להכריע בהן בשלב זה. בהתייחס לטענות בר-אל בדבר חיסיון עורך דין-לקוח, נקבע כי מדובר במסמכים שנאספו מחוץ לישראל על ידי רשויות אכיפה זרות, והשאלה האם חל חיסיון על מסמכים שכאלה מצריכה בירור מקיף שאין לערכו במסגרת הליך הסגרה. זאת גם בשים לב להלכה הפסוקה לפיה בהליכי הסגרה ניתן להגמיש במידת מה את דיני הראיות. כן צוין כי החיסיון התבקש לא על מנת להגן על לקוחותיו של בר-אל אלא על עצמו, וגם מטעם זה אין לקבל את הטענה. בהמשך לכך נדרש בית המשפט לדרישת ה"פליליות כפולה", המחייבת בחינה מהותית של השאלה האם ככל שהמעשים המיוחסים למערערים היו נעשים בישראל, ניתן היה להעמיד בגינם לדין. נקבע כי קיימת "אחיזה לאישום" לביצוע עבירות הונאה כלפי משקיעים בהיקפים ניכרים ואילו היו המעשים נעשים בישראל, הם היו מגבשים עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בתוך כך דחה בית המשפט את הטענות לפיהן פעולות אכיפה לגבי המעשים המיוחסים ניתן לבצע רק מכוח חוק ניירות ערך (ולא חוק העונשין). נקבע כי בחוק ניירות ערך אין עבירה מקבילה לעבירה של קבלת דבר במרמה, והערכים המוגנים באמצעותו הם שונים. לפיכך אין כל מניעה להעמיד לדין בדין הישראלי הן בגין עבירה של קבלת דבר במרמה והן בגין עבירה לפי חוק ניירות ערך. כן נקבע כי המיוחס למערערים בבקשת ההסגרה הוא מיזם מרמתי, שלא תפקד כזירת סוחר גם אם הוצג ככזה, וספק אם לגבי מעשים אלה יש תחולה לחוק ניירות ערך. ובנוגע לטענת בר-אל לפיה הסגרתו למדינה זרה בגין פעילות שביצע בהתאם לכללי האתיקה החלים בישראל (קבלת מניות בחלק מחברות הקבוצה כשכר בגין שירותיו המשפטיים) מפרה את תנאי הפליליות הכפולה, נקבע שיש לדחותה שכן המיוחס לבר-אל אינו הפרה של כללי אתיקה כי אם מעורבות במיזם מרמתי. נוסף על האמור דחה בית המשפט את טענות המערערים להפרה של תקנת הציבור ולהגנה מן הצדק. ראשית, נקבע שלא הייתה חובה לקיים דיון במעמד שני הצדדים טרם העברת חומרי חקירה לגרמניה; ובכל מקרה, אלו הועמדו לעיון המערערים בגרמניה. שנית, על אף שטרם הוגש כתב אישום בהליך בגרמניה, אין לקבל את הטענה כי ככל שיוסגרו צפוי למערערים מעצר ממושך אשר יביא לפגיעה בזכויותיהם באופן המצדיק להימנע מהסגרתם. זאת בשים לב לתכלית החוק שהיא לאפשר בירור אשמתו של אדם ולכך שההליך מתנהל בהתאם לדין החל שם. שלישית, בית המשפט דחה את הטענה לקיומה של "אנטישמיות גואה" בגרמניה, שכן לא הוכחה הערכה ממשית וקונקרטית בסבירות גבוהה לפגיעה במערערים. רביעית, בנוגע לטענה לאכיפה בררנית שהועלתה על ידי בר-אל, נקבע שלא כל אכיפה חלקית היא פסולה ודי בכך שבקשת המשיבה אינה נגועה בשיקולים פסולים. בנוסף לכל האמור נדחו גם יתר טענות המערערים. כך נדחתה טענת בר-אל להגנת "סיכון כפול" בשים לב לקיומה של חקירה בישראל, תוך שנקבע כי עיקרון זה חל רק מקום שבו אדם כבר נשפט בישראל בגין המעשים נשוא בקשת ההסגרה. באשר לטענתו כי העמדתו לדין בגרמניה לאחר שנחקר בישראל היא בגדר "פורום שופינג" פסול וכי "מרכז הכובד" של האישומים המיוחסים למערערים בוצעו בישראל, נקבע שמירב הזיקות מובילות דווקא לגרמניה, שכן העבירות בוצעו כלפי קורבנות שם, התלונות שהביאו לפתיחת החקירה הוגשו שם, ועדי התביעה ומעורבים אחרים בפרשה שכבר הורשעו ודינם נגזר, נמצאים שם. בנוגע לטענה ל"התיישנות תביעתית", נקבע שסעיף 57א(א) לחוק סדר הדין הפלילי אינו חל בהליכי הסגרה, שכן מקום שבו ביקש המחוקק הישראלי להחיל הוראות מחוק זה על הליכי הסגרה, הדבר נקבע במפורש. ולבסוף נקבע שלא הוצגה תשתית עובדתית שיש בה כדי להראות שגרמניה אינה עומדת בדרישת ההדדיות. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים לטענת קוטלר, המסקנה מהתשתית הראייתית שהוצגה אינה קיומה של תרמית כנטען, אלא קיומה של פעילות מסחר חוקית, והרשויות בישראל ובגרמניה טעו בפרשנותן. העובדה שלא הועבר לידי הלקוחות "נכס" אינה רלוונטית לשאלת התרמית, שכן מסחר במכשירים פיננסיים מטבעו אינו סחר והחלפת בעלות בנכסים. האמור נכון גם לעניין אחוז ההפסדים הגבוה בפלטפורמה, סיווג הפעילות כ"הימור" וניגוד העניינים המובנה בין הלקוח לפלטפורמה – כולם מאפיינים מקובלים של מסחר מסוג זה. בית המשפט פירש באופן מוטעה את החומר הראייתי אשר הוצג על ידי המשיבה, ובכלל זה את אזהרות הרשויות הרגולטוריות באירופה ביחס לחלק מפעילות הקבוצה, את הודעתו של גובר, את גרסאות לקוחות הקבוצה ועובדיה לשעבר, ואת המצגים השונים שהוצגו ללקוחות הקבוצה. לכן גם מסקנתו כי הקבוצה ביצעה פעילות מרמתית שגויה, והתשתית הראייתית בעתירה לא עמדה ברף הראייתי הנדרש. נוסף על האמור נטען כי בבקשת ההסגרה קיים כשל מהותי שכן נטען שהמיזם שהופעל על ידי הקבוצה לא קיים מסחר כלל; אך מנגד, כמפורט לעיל, פורטו בבקשת ההסגרה ובעתירה מאפיינים שונים המקובלים בפלטפורמות מסחר ונובעים מניה וביה ממסחר. עוד טען קוטלר כי ההיקש שנעשה בין תפקידו הניהולי בקבוצה לבין מעורבותו במרמה המיוחסת לקבוצה היה שגוי, שכן פעילותו המסחרית בקבוצה לא הייתה רלוונטית למרמה ואין כל קשר סיבתי בין הראיות שהוצגו בעניינו למרמה שיוחסה לקבוצה. בית המשפט שגה גם בכך שהסתמך על פרשנותן המוטעית של הרשויות לראיות הנוגעות למעורבותו של קוטלר בפעילות הקבוצה בהקשרים שכלל אינם רלוונטיים למרמה. עוד שגה בית המשפט בקביעה שלא קם סייג להסגרה מפאת הפגיעה בתקנת הציבור. זאת נוכח הפרות הדין החמורות של הרשויות, אשר עקפו את המנגנון הייעודי הקבוע בחוק ניירות ערך לטיפול בבקשות לעזרה משפטית ממדינות זרות. כתוצאה מכך, ביצוע חקירות ובחינת ראיות שלא על ידי רשות ניירות ערך, גרמו לכך שאלו נעשו על ידי גופים שאינם בעלי מומחיות בתחום, באופן שפגע בזכותו של קוטלר להליך הוגן ועולה כדי "הגנה מן הצדק". בנוסף נטען כי העברת חומר חקירה לגרמניה ללא דיון במעמד שני הצדדים וללא הותרת העתק בישראל נעשתה בניגוד להוראות חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק עזרה משפטית) ובניגוד לצווים השיפוטיים שמכוחם נתפס החומר, ומשכך סותרת את תקנת הציבור. הודגש כי בניגוד לאמור, בפסק הדין ובבקשת ההסגרה אין למערערים זכות להעתיק את חומר החקירה אלא רק לעיין בו במשרד הפרקליט בגרמניה. התנהלות זו מחייבת הוצאות משמעותיות מצדם שכן נדרשת נוכחות של מתורגמן לקריאת המסמכים שרובם בעברית; היקף החומרים מחייב זמן עיון משמעותי; ובכל מקרה, עיון בלבד בחומרים לא מאפשר להשתמש בהם בהליך בישראל. בר-אל הצטרף בערעורו לחלק מטענותיו של קוטלר והוסיף כי בפסק הדין נפלה שגיאה מהותית הטמונה בכך שבית המשפט דחה את טענת הליבה של בקשת ההסגרה – לפיה בפלטפורמות לא בוצע מסחר וכל פעילותן הייתה מצג שווא בלבד – אך במקום לדחות את העתירות בשל כך, הוא אימץ את התזה החלופית והכוללנית שהועלתה על ידי המשיבה לפיה עיקר המרמה היה לקיחת כספי לקוחות ללא כוונה להחזירם. בכך למעשה קבע בית המשפט כי מתקיים תנאי הפליליות הכפולה על בסיס עובדות כלליות שאינן עולות בקנה אחד עם העובדות המתוארות בעתירה. כן נטען כי בבחינת התשתית הראייתית, בית המשפט נתן משקל לאינדיקציות שונות כגון שימוש בכתובות אירופאיות שעה שמרכזי השירות של הקבוצה היו בישראל ובגאורגיה, אך אין קשר סיבתי בין אותן אינדיקציות לבין טענות המרמה. כמו כן, בית המשפט לא בחן בפסק דינו את ההסכמים עליהם חתמו לקוחות הקבוצה כיוון שקבע כי אלו ייבחנו על ידי בית המשפט בגרמניה. ואולם בשים לב לכך שבהודעתו ציין גובר כי המרמה הייתה מורכבות בעיקרה מהסכמים אלה, מדובר בטענה רלוונטית גם בשלב זה של ההליך. עוד הוסיף בר-אל כי בשונה מיתר המערערים, לגביו לא הועלו טענות לשימוש בפרופילים מזויפים או ביקורות כוזבות; הוא גם לא היה שותף בעסקי הקבוצה; והוא החזיק במניות באחת מחברות הקבוצה לזמן קצר בלבד; תפקידו הוגבל לסיוע משפטי לקבוצה בלבד. בשים לב לאמור, הוא לא היה מודע לכל עבירה ככל שבוצעה ולא היה שותף לה, והחומר הראייתי לא עומד ברף הנדרש להסגרתו. עוד טען בר-אל כי שלב ההסגרה הוא המקום לדון בשאלת תחולת חיסיון עורך דין-לקוח ולא היה מקום לדחות את הדיון בה להליך עצמו בגרמניה, אף אם מדובר בשאלה מורכבת ותקדימית כבענייננו. הסגרתו לגרמניה מבלי להכריע בסוגיית החיסיון תביא לפגיעה קשה בתחושת הצדק וההגינות נוכח ההבדלים בכללי האתיקה ובדינים החלים על עורכי דין בין המדינות אשר יובילו לפגיעה בזכויותיו, בחופש העיסוק שלו כעורך דין ובזכותו להליך הוגן, וכתוצאה מכך גם לפגיעה בתקנת הציבור. נוסף על האמור מרכז הכובד של העבירות נמצא בישראל ובתי המשפט בישראל הם הפורום הראוי לשפיטתו, שכן מדובר במשקיעים שמרביתם אינם מגרמניה וגם מרבית הראיות נתפסו מחוץ לגרמניה. ולבסוף נטען כי גם עקרון ההדדיות אינו מתקיים, וזאת לא רק בשל כך שגרמניה אינה מסגירה את אזרחיה למדינות זרות, אלא שבשים לב לסעיף 73 לחוק ההסגרה הגרמני, גרמניה לא תאפשר הסגרה אם הדבר יסתור את עקרונות הליבה של מערכת המשפט הגרמנית. בענייננו, הסגרת בר-אל תפגע בכלל של חיסיון עורך דין-לקוח שהוא עיקרון ליבה ולכן הוא לא היה מוסגר לישראל בנסיבות דומות, ומכאן שתנאי ההדדיות לא מתקיים. בתשובתה לערעורים טענה המשיבה כי דין הערעורים להידחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי סדור, מפורט ומבוסס היטב בראיות ובפסיקה, וקיימת בו התייחסות לכלל טענות המערערים. כפי שקבע בית המשפט ובצדק, התשתית הראייתית שהוצגה עומדת ברף של "אחיזה לאישום", הן באופן כללי ביחס לפעילות הקבוצה והן באופן פרטני ביחס לכל אחד מהמערערים, ואין להפוך את הליך ההסגרה למשפט מקדים להליך בגרמניה. למעשה, טענות המערערים בנוגע לדיות הראיות הן טענות הנוגעות לפרשנות ולמשקל שיש ליתן לראיות, אולם כידוע טענות מעין אלה מקומן להישמע במדינה המבקשת ולא בהליך ההסגרה. במענה לטענות קוטלר, נטען כי בפיו טענות הנוגעות לאישומים עצמם ולכך שפעילות הקבוצה הייתה פעילות סחר חוקית ולא פעילות מרמתית כנטען, אולם מקומן של טענות מסוג זה במשפט עצמו בגרמניה. מעבר לכך, גם אם תתקבל פרשנותו של קוטלר להגדרת "סחר", הרי שזו לא התקיימה בפעילות הקבוצה אשר הייתה מרמתית מתחילתה ועד סופה, וכל מטרתה הייתה לקבל במרמה כספים מלקוחותיה. לעניין התשתית הראייתית לקביעה כי המיזם היה מרמתי הפנתה המשיבה להודעותיהם של המתלוננים, עובדי החברה, מייסדה ומנהלה הראשי – גובר, כמו גם לראיות ומסמכים נוספים אשר עומדים ברף הנדרש לצורך הסגרה. לצד האמור התייחסה המשיבה גם באופן פרטני לטענותיו של קוטלר ביחס לפרשנות המוטעית שניתנה לשיטתו לראיות שונות בחומר הראיות. בעניין זה ציינה המשיבה בין היתר את הודעותיו של גובר בהן מסר כי המערערים ידעו שמקור הכספים בפעילות מרמתית; כי קיימת פרקטיקה בקבוצה להסתיר דיבידנדים כ"שכר טרחה" או כ"החזר הלוואה"; וכי פותחה שיטה מלאכותית לפיה לקוח תחילה יפסיד ואז ירוויח, במטרה להוציא ממנו כספים נוספים. כן צוין כי יש בחומר הראיות די והותר על מנת לקשור את קוטלר למרמה. בנוגע לסייג תקנת הציבור, לא נפל פגם בכך שמשטרת ישראל ביצעה את הליך ההסגרה ולא הרשות לניירות ערך, והטענה לפיה ככל שיו"ר הרשות היה בוחן את בקשת ההסגרה הוא היה מבין שמדובר בפלטפורמת סחר לגיטימית, הינה ספקולטיבית לחלוטין ולמעשה מדובר בטענת חפות אשר מקומה במשפט בגרמניה. בנוגע לחומרי החקירה שהועברו לגרמניה, החומרים נתפסו מכוח צווי חיפוש שהוצאו לצורך בקשת ההסגרה ומשכך ברי כי אלו נועדו לסייע לרשויות בגרמניה. כמו כן, אין חובה לקיים דיון במעמד שני הצדדים לפני העברת החומרים וממילא מדובר בחומר ראייתי המצוי בידיעת קוטלר וחזקה שככל שהיה בו חומר שיכול היה לסייע לו להתגונן מפני ההסגרה, הוא היה מצביע עליו. במענה לטענות בר-אל נטען כי עמדת המשיבה הייתה ונותרה כי הקבוצה הפעילה מיזם מרמתי, ומשכך יש לדחות כל טענה לפיה נעשה "שינוי חזית" מצדה או מצד בית המשפט שלכאורה אישר את טענותיה. לעניין התשתית הראייתית, הרי שהובאו די ראיות כדי לעמוד ברף הנדרש כמפורט לעיל ובכך גם כדי לבסס את הטענות נגד בר-אל. לעניין קבילות הראיות, בשים לב לכך שלא בוצע חיפוש בביתו או משרדו של בר-אל וכלל הראיות שנמנו על ידו היו ראיות שנתפסו על ידי רשויות גרמניה מחוץ לישראל – לא תיתכן טענה להפרת ההיתר שניתן לחקירתו באזהרה בישראל על ידי הפרקליטות. כמו כן, על מנת להכריע בשאלת החיסיון על בית המשפט להכריע בסוגיות עובדתיות ומשפטיות שונות לאחר בירור עובדתי ומשפטי ממושך ומורכב, ובירור מעין זה יש לבצע במשפט עצמו בגרמניה. צוין בהקשר זה כי מיוחסת לבר-אל מעורבות מלאה בעבירות, כאשר לפי פסיקת בית משפט זה החיסיון לא חל מקום שבו מדובר בייעוץ בדבר ביצוע עבירה עתידית, במיוחד כאשר עורך הדין הוא שותף לעבירות. על כן כדי להכריע בשאלת קבילות הראיות נגדו נדרש בית המשפט להכריע בסוגיות הנוגעות לאשמתו, ובירור זה צריך להיעשות בגרמניה. מה גם, שמדובר בחיסיון הנתון ללקוח, ובמקרה זה מספר מעורבים ויתרו עליו וענו על שאלות הנוגעות לקשרם עם בר-אל; ושמבוקש שהחיסיון יגן על עורך דין (ולא על לקוחותיו), ולא לכך הוא נועד. לעניין הטענה כי בשים לב לכך שבר-אל הוא עורך דין הסגרתו נדרשת לעמוד ברף ראייתי גבוה יותר – מדובר בטענה בלתי סבירה הנעדרת כל בסיס בחוק ובפסיקה. כך גם יש לדחות את הטענה לפיה כתוצאה מההבדלים בדינים בין המדינות בנוגע לחיסיון עורך דין-לקוח, הסגרה מקימה את סייג תקנת הציבור. לא רק שבר-אל בחר לחשוף עצמו לדין החל בגרמניה עת בחר לפעול מול לקוחות גרמנים; משמעותה המעשית של הטענה היא הענקת חסינות לעורכי דין מפני הסגרה, וזאת אין לקבל. באשר לטענה לאכיפה בררנית, בצדק דחה אותה בית המשפט שכן מקומה להישמע בגרמניה. לעניין הטענה כי ישראל היא הפורום הנאות לבירור ההליך, המשיבה חזרה על טענותיה כי מירב הזיקות במקרה זה מוביל בבירור לגרמניה וכי חשיבות מקומו של מבצע העבירה לעניין זה פחותה. לבסוף בנוגע לדרישת ההדדיות נטען שלא הוכח ברמה הנדרשת כי לא מתקיים תנאי זה, וכל שנטען הוא לקיומו של סייג מסוים להסגרה בחוק הגרמני. ביום 21.11.2024 קיימנו דיון במעמד הצדדים במהלכו נשמעו טענות הצדדים באריכות. בתום הדיון המלצנו למערערים לנסות ולהגיע להסדר עם הרשויות בגרמניה. אלא שבימים 23.1.2025 ו-26.1.2025 הודיעו המערערים כי הדבר לא צלח, ומשכך הגיעה העת להכרעה. דיון והכרעה לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, ולאחר שמיעת טיעוניהם בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות וכך אציע לחבריי שנעשה. דיני ההסגרה בישראל מורכבים מחוק ההסגרה, המסדיר את המנגנון אשר מאפשר הסגרת אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת המבקשת להעמידו לדין פלילי בשטחה; ומאמנות והסכמים בין-לאומיים עליהם חתומה ישראל, המסדירים את שיתוף הפעולה עם כל מדינה ומדינה. הסדרים אלה מבקשים לאזן בין האינטרס הציבורי במיגור פשיעה בין-לאומית ובמניעת מצב שבו ישראל תהפוך למדינת מקלט עבור עבריינים תוך פגיעה בתדמיתה בקהילה הבין-לאומית; לבין ההגנה על חירותו של האדם שמבוקשת הסגרתו (ראו למשל: ע"פ 2612/23 גבר נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (11.11.2024); ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 (3.9.2020); ע"פ 678/19 גרוזדוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 (27.1.2020) (להלן: עניין גרוזדוב); ע"פ 3915/15 ים נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.9.2015)). בהתאם להוראות חוק ההסגרה, הסגרתו של אדם לשם העמדתו לדין מותנית במספר תנאים מצטברים ובהם: קיומו של הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת (סעיף 2א(א)(1) לחוק); האדם שהסגרתו התבקשה נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת בשל "עבירת הסגרה", המוגדרת ככל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה ("תנאי הפליליות הכפולה"; סעיפים 2א(2) ו-2(א) לחוק); יחסי ההסגרה בין מדינת ישראל לבין המדינה המבקשת הדדיים ("תנאי ההדדיות"; סעיף 2א(ב) לחוק); קיימות ראיות מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה מקבילה בישראל (סעיף 9(א) לחוק). לצד זאת קובע החוק מספר סייגים להסגרה, ובכלל זה מקרים שבהם היענות להסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8) לחוק). בענייננו מלבד התנאי הראשון בדבר קיומו של הסכם הסגרה בין גרמניה לישראל – שעליו אין כל חולק (האמנה האירופית) – מעלים המערערים בערעוריהם טענות בנוגע לכלל התנאים האמורים, כמו גם להתקיימות סייג תקנת הציבור ולטעמים נוספים שבגינם היה מקום להימנע מהסגרתם. אדון אפוא להלן בטענות השונות. תנאי הפליליות הכפולה בית המשפט המחוזי קבע כאמור בפסק דינו כי אילו המעשים המיוחסים למערערים, בדבר ביצועה של הונאה כלפי משקיעים ובהיקפים ניכרים, היו נעשים בישראל, הם היו מגבשים עבירה של מרמה בנסיבות מחמירות בצוותא, שדינה חמש שנות מאסר. לטענת בר-אל, בית המשפט קבע את תנאי הפליליות הכפולה על סמך עובדות שאינן עולות בקנה אחד עם בקשת ההסגרה ועם העתירה. כך, נטען כי בעתירה צוין שללקוחות הקבוצה הוצג מצג שווא שמתקיים מסחר בחשבונם אך בפועל לא התקיים כל מסחר בפלטפורמות אשר הופעלו על ידי הקבוצה; ומנגד, בפסק הדין נקבע כי "ההונאה הנטענת אינה טמונה בהבטחה לסחר ממשי, שלא התבצע, אלא בהבטחה לכך שכספי משקיעים יושקעו באופן שיאפשר קבלת רווחים וחלף זאת שימשו הכספים לניהול המיזם ולחלוקת רווחים". לטענתו של בר-אל, קביעה מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, ובפרט עם ע"פ 7742/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 28 (28.8.2016) שם נקבע כי מקום בו לא צוינו עובדות מסוימות בכתב אישום, אין לקרוא אותן לתוך כתב האישום על מנת לבסס את תנאי הפליליות הכפולה. אין בידי לקבל טענה זו. טענת המשיבה (על בסיס בקשת ההסגרה) לאורך כל הדרך הייתה כי לא הייתה כל כוונה לקיים מסחר כפי שהובטח ללקוחות, ובפועל מטרת חברי הקבוצה – לרבות המערערים – הייתה לקבל את כספי המשקיעים במרמה. כוונת המרמה נטענה אפוא מתחילת הדרך ועד סופה, וממילא לא נפל כל פגם בייחוס העבירה של קבלת דבר במרמה על בסיס הטענות והעובדות שטענה המשיבה. לא למותר לציין כי אין לקרוא לתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי אמירה לפיה לא נטענה טענה להונאה הטמונה בהבטחות לקיום מסחר. קביעת בית המשפט הייתה כי ההונאה לא הייתה בהכרח בדרך של הבטחת קיומו של מסחר ממשי (היינו העברת בעלות במוצרים), להבדיל מסוג אחר של מסחר (כגון מסחר שעניינו ב"הימור חוקי" על עליית או ירידת ערכו של נכס לו טענו המערערים). תנאי ההדדיות כאמור לעיל, בר-אל טוען כי תנאי ההדדיות אינו מתקיים, כאשר טענתו "אינה מתמצה בטענה (שנדונה כבר ונדחתה) כי תנאי ההדדיות לא מתקיים מקום בו ישראל מסגירה את אזרחיה למדינה אשר אינה מסגירה את אזרחיה שלה למדינות רבות", אלא נוגעת להוראה בדין הגרמני המונעת הסגרה במקרים שבהם יש בה כדי לסתור את עקרונות הליבה של מערכת המשפט הגרמנית. בכל הנוגע לראשה הראשון של הטענה, הרי שכפי שציין בר-אל עצמו הדבר נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדק. נקודת המוצא היא כי תנאי ההדדיות פורש באופן גמיש, והוא מתקיים גם מקום שבו המדינה אינה נוהגת להסגיר את אזרחיה אלא מעמידה אותם לדין בתחומה (ע"פ 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 30 (8.5.2018); עה"ס 4315/21 טייב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (14.2.2022)). מכל מקום, בענייננו המשיבה הצהירה בעבר כי גרמניה עומדת בהתחייבויותיה הבין-לאומיות במסגרת האמנה, ועמדה זו לא נסתרה. ובכל הנוגע לראשה השני של הטענה, הנוגע לקיומו של חריג בדין הגרמני אשר מלמד על היעדר הדדיות בין המדינות. ראשית יש לומר כי טענה זו כלל לא נשמעה לפני בית המשפט המחוזי והיא הועלתה לראשונה רק בערעור. שנית, מדובר בטענה שמקורה בדין זר (סעיף 73 לחוק ההסגרה הגרמני) אשר נטענה ללא כל חוות דעת או ביסוס כנדרש בטענה מסוג זה. כידוע, "תוכנו של דין זר דורש הוכחה ככל טענה עובדתית אחרת והוכחתו תיעשה באמצעות מומחה לדין הזר" (ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 22 (3.10.2019); רע"א 8741-12-24 Adeson נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת.) 2009 בע"מ, פסקה 21 (19.1.2025); רע"א 4551/24 קלמרו נ' עו"ד רונן וינברג – המנהל המיוחד, פסקה 20 (31.12.2024)). שלישית, כלל לא ברור כיצד קיומו של החריג הנטען בדין הגרמני פירושו שלא מתקיים תנאי ההדדיות. בצדק טענה המשיבה כי מדובר בתנאי הדומה במהותו לסייג תקנת הציבור, שאין בו כדי להביא למסקנה שלא מתקיים תנאי ההדדיות. קיומה של תשתית ראייתית ברף הנדרש כאמור, סעיף 9(א) לחוק קובע כי תנאי להכרזה על אדם כבר-הסגרה הוא שקיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". תנאי זה פורש בצמצום כך שדי אם יש בראיות "אחיזה לאישום" או שאלו אינן "חסרות ערך" ובכך מצדיקות את בירור אשמת הנאשם לפני ערכאה שיפוטית במדינה המבקשת (עה"ס 923/23 מטולה נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 12 (9.4.2023); עה"ס 7463/21 נאסרה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 20 (18.7.2022); עניין גרוזדוב, פסקה 15). לטענת המערערים, הראיות שהוצגו על ידי המשיבה אינן עומדות ברף הנדרש לצורך הסגרתם – לא לגבי ביסוס המרמה ולא לגבי מעורבותם בפרשה. נוסף על כך בר-אל טען באופן פרטני כי חלק מהראיות העומדות נגדו חוסות בחיסיון עורך דין-לקוח ועל כן אינן קבילות, ומטעם זה היה מקום להכריע בסוגיה זו כבר בהליך ההסגרה. לא מצאתי לקבל טענות אלה. תחילה, מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה די בתשתית הראייתית שהונחה בבקשת ההסגרה כדי לקבוע כי מוצדק יהיה להמשיך את בירור אשמת המערערים בגרמניה. בקצירת האומר, המשיבה סיפקה עדויות רבות מפי עובדי הקבוצה, ובהן הודעתו של גובר שהיה מנהל הקבוצה ומייסדה, אשר נתמכות גם במסמכים וראיות נוספים. בבחינת כלל החומר הראייתי ניתן לקבוע ברף הנדרש, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי הקבוצה פעלה באופן מרמתי כדי ליטול את כספי לקוחותיה בניגוד לדין וכי המערערים לקחו חלק בפעילות זו והיו מודעים לה. אסקור להלן בקצרה חלק מתשתית ראייתית זו, כאשר אקדים ואומר – לא נעלמו מעיני טענות המערערים בנוגע לפרשנות של החומר הראייתי ולמשקלן של הראיות השונות, אך מקומן להתברר בהליך שיתנהל בגרמניה. גובר הסביר בהודעתו על פעילותה המרמתית של הקבוצה. כך תוארה שיטת עבודה לפיה עובדי הקבוצה הביאו באופן מלאכותי למצב בו לקוחות תחילה הפסידו כספים ובהמשך הרוויחו, כאשר המטרה הייתה שלאחר הרווח שהפיקו הם יהיו נכונים להשקיע סכומי כסף משמעותיים יותר (הודעת גובר מיום 8.3.2022, עמ' 3); וכי החזר כספים ללקוחות נעשה רק למספר מצומצם של לקוחות במטרה שאלו בהמשך ישקיעו סכומים משמעותיים יותר (הודעת גובר מיום 10.3.2022, עמ' 13). בנוסף, הקבוצה קיבלה מידע מגופים עם קשרים לגורמים עברייניים בנוגע לפשיטות קרובות ופעילות ממשלתית בגאורגיה (הודעת גובר מיום 8.3.2022, עמ' 9). לצד האמור, מהודעתה של עובדת נוספת בקבוצה (Tea Khubashvili, להלן: תיאה) גם עולה כי פעילות ה"מסחר" היתה למעשה פעילות מרמתית (הודעת תיאה מיום 10.11.2021, עמ' 4). האמור מקבל תימוכין גם בהודעות של לקוחות הפלטפורמות מהן נלמד כי פעילות ה"מסחר" נעשתה על ידי פלטפורמות שונות וזאת ללא ידיעתם וללא אישורם. כך גם הועברו מידע וכספים בין הפלטפורמות ללא ידיעה וללא אישור (ראו למשל: הודעת Jaroslava Bayer, עמודים 288-285 לתה"ג 46153-11-21). כמו כן, לקוחות חויבו מעבר לסכומים שאושרו על ידם (שם, עמ' 288). בנוגע למודעוּת המערערים לפעילות המרמתית בקבוצה אמר גובר בהודעתו כי "כל האנשים המעורבים" ידעו שהעסקאות שנעשו היו מרמתיות (הודעת גובר מיום 4.3.2022, עמ' 16). הודעה דומה ניתנה על ידי תיאה שציינה כי כל העובדים במרכז הטלפנים (ולא רק עובדים במעמד ניהולי בכיר או עובדים שעבדו שם תקופה ארוכה) ידעו שהם מקדמים פעילות מרמתית, שכן הסביבה במשרד "לא אִפשרה" שלא לדעת זאת (הודעת תיאה מיום 10.11.2021, עמ' 6). לעניין קוטלר, נראה שאין מחלוקת בנוגע לתפקידו הניהולי הבכיר בקבוצה והאמור גם בוסס בראויות והודעות של עובדי הקבוצה (ראו למשל: הודעת תיאה מיום 17.12.2021, עמ' 143 לתה"ג 28586-03-22). מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה בשים לב לתפקידו הבכיר בקבוצה ולהודעות תיאה וגובר כאמור, יש בסיס לטענה כי גם קוטלר ידע על הפעילות המרמתית. כמו כן, תיאה גם ציינה בהודעתה כי לקוטלר הייתה גישה לחשבונות אליהם הוזרמו כספים שמקורם בפעילות מרמתית (שם, עמ' 144). לעניין בר-אל נאמר במפורש כי זה קיבל כספים גם מקום בו לא נעשה על ידו כל סיוע משפטי וכי ידע שמדובר בכספים שמקורם בעסקאות לא חוקיות (הודעת גובר מיום 4.3.2022, עמ' 10). כמו כן, העברות הכספים הוסתרו באמצעות סיווגן כ"סיוע משפטי" כאשר אלה היו למעשה דיבידנדים (שם, עמ' 16). די באמור כדי ללמד כי יש בראיות "אחיזה לאישום" בעניינם של שני המערערים. בשים לב לתשתית ראייתית זו ולרף הראייתי הנדרש בשלב זה של ההליך, ניתן גם לדחות את טענת המערערים לפיה התשתית שהונחה מלמדת על פעילות מסחר לגיטימית בהתאם למקובל בענף מסחר זה. אוסיף כי גם לא מצאתי לקבל את טענתו של בר-אל לפיה חלק מהראיות העומדות נגדו חוסות תחת חיסיון עורך דין-לקוח ועל כן אינן קבילות. בעניין זה מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי טענה זו מחייבת בירור עובדתי מורכב – לרבות ביחס לשאלת תחולת החיסיון על מסמכים ועדויות שנגבו מחוץ לגבולות המדינה; כמו גם לשאלת הוויתור על החיסיון בנסיבות העניין – שאין מקומו להיערך בהליך הסגרה. זאת בפרט נוכח ההלכה הפסוקה לפיה אין לקיים בחינה דווקנית בעניין קבילות ומהימנות ראיות בשלב בחינת בקשת ההסגרה (ראו והשוו: עה"ס 4001/24 פיין נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 41 (27.1.2025); ע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (16.1.2011); ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (14.4.2010)). לכך יש להוסיף כי על פני הדברים, התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי בעניינו של בר-אל עומדת ברף הנדרש לצורך "אחיזה לאישום" אף במנותק מן הראיות הרלוונטיות לטענת החיסיון. מרכז הכובד של העבירות המיוחסות למערערים בר-אל טען כאמור בערעורו כי מרכז הכובד של העבירות המיוחסות למערערים אינו בגרמניה. זאת בשים לב לכך שנטען בעתירות כי הקבוצה פעלה במדינות שונות ברחבי העולם, שהמעשים המיוחסים לו נעשו כולם בישראל, שהעדים הרלוונטיים מצויים בגאורגיה ובישראל ושמרבית הראיות נתפסו מחוץ לגרמניה. בהתאם להלכה הפסוקה, מקום שבו יש מספר מדינות להן נתונה סמכות שיפוט להעמיד אדם לדין, יש לבחון היכן נמצא "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות, כאשר ככלל תינתן עדיפות למקום הפיזי בו בוצעו העבירות (ע"פ 9203/18 גבר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 20 (14.7.2019) (להלן: עניין גבר); ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 (21.9.2010) (להלן: עניין מאיו)). לעניין עבירות אשר אופיין מאפשר "לחצות גבולות כהרף עין, ולהעמיד בסיכון תושבים של מדינות מעבר לים" (עניין גבר, פסקה 21) כגון עבירות דיגיטליות, נקבע כי חשיבות המיקום הגאוגרפי פוחתת ומרכז הכובד ייטה למיקומם של נפגעי העבירה המיוחסת (שם; עניין מאיו, פסקה 16; ע"פ 5227/10 יובל נ' מדינת ישראל, פסקה 88 (2.4.2012); ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 432 (2005) (להלן: עניין רוזנשטיין)). בענייננו בית המשפט בחן את הטענה וקבע כי "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות למערערים נמצא בגרמניה, שכן שם מצויים קורבנות העבירות, שם הוגשו התלונות, שם בוצעה החקירה, שם מצויים מרבית עדי התביעה, ושם הורשעו מעורבים אחרים בפרשה. בשים לב לאמור, בדגש על הפסיקה הרלוונטית אשר ייחסה חשיבות משמעותית למקומם של נפגעי העבירה במכלול השיקולים שיש לשקול בבחינת "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות, לא מצאתי עילה להתערב בקביעה זו. אוסיף כי אין לקבל את טענת בר-אל כי בירור עניינו אינו כרוך בעדויות המשקיעים הגרמנים שכן הוא לא עמד עמם בקשר ואיש מהם אינו מעיד בנוגע אליו באופן ישיר. מדובר בטענה ספקולטיבית (כאשר על פני הדברים עדותם נוגעת להוכחת תכנית המרמה הכוללת של הקבוצה – המופנית גם כלפי בר-אל), ובכל מקרה אין בה כדי להטות את הכף (והשוו: עניין גבר, פסקה 23). סייג תקנת הציבור ודוקטרינת ההגנה מן הצדק כאמור לעיל, בהתאם לסעיף 2ב(8) לחוק לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת כאשר "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". המושג תקנת הציבור פורש כך שהוא כולל עקרונות של צדק והגינות משפטית, כמו גם את הזכות להליך הוגן, ונקבע כי השימוש בו שמור למקרים חריגים ביותר (עה"ס 6170/20 קאזרו נ' היועמ"ש, פסקה 9 (14.9.2021); עה"ס 6974/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 (15.12.2020)). לצד סייג תקנת הציבור עומדת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, שלגביה נקבע כי היא חלה בהליכי הסגרה, הן מכוח הסייג האמור והן "כהגנה עצמאית". וכך נקבע: "זכותו של אדם להליך פלילי הוגן על-פי מושגי 'תקנת הציבור' בישראל, משתלבת עם תורת ה'הגנה מן הצדק' שהתפתחה במשפט בישראל בעשורים האחרונים, והפכה ערך חשוב בהגנה על זכויות נאשמים בהליך הפלילי. דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק' עוגנה זה מכבר כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט על-פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. מכוח הוראה זו, רשאי נאשם לטעון כי הגשת כתב אישום או ניהולו של הליך פלילי נגדו עומדים 'בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית'. טענת ה'הגנה מן הצדק' עשויה לעמוד גם למבוקש בהליכי הסגרה, בין כחלק מעיקרון 'תקנת הציבור', המהווה סייג להסגרה, ובין כהגנה עצמאית, מכוח אנלוגיה לטענה המקדמית הנתונה לו בהליך פלילי רגיל. 'הגנה מן הצדק' עשויה לעמוד לנאשם, ולו מן הטעם שעקרונות היסוד המגולמים בעיקרון 'תקנת הציבור' משתרעים גם על הערכים המוגנים הבאים בגדרה של ה'הגנה מן הצדק', ואשר בבסיסם מונחים עקרונות צדק, הגינות משפטית, וזכות למשפט הוגן" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקאות 117-116 (14.1.2010); ראו גם: עה"ס 3913/23 כהן נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 21 (4.2.2024). בענייננו המערערים העלו שלוש טענות עיקריות מכוח תקנת הציבור ודוקטרינת ההגנה מן הצדק: ראשית, הסגרת בר-אל למדינת גרמניה, ודאי מבלי שהוכרעה שאלת תחולתו של חיסיון עורך דין-לקוח, פוגעת בתקנת הציבור נוכח ההבדלים בדינים ובכללי האתיקה בין המדינות, המובילים לפגיעה במוסד החיסיון ובזכותו של בר-אל להליך הוגן; שנית, העברת חומר חקירה לגרמניה ללא דיון במעמד שני הצדדים וכאשר אין למערערים גישה מספקת אליו, פוגעת ביכולתם לבנות את הגנתם; שלישית, הליך הסיוע לרשויות בגרמניה נעשה שלא דרך המנגנון הקבוע בחוק ניירות ערך ומשכך לא נוהל על ידי הרשות המוסמכת בעלת המומחיות הנדרשת, מה שהביא לפגיעה בזכויות המערערים. אדון בטענות כסדרן. ראשית, באשר לטענות בר-אל בנוגע לחיסיון עורך דין-לקוח. טענותיו בהקשר זה נשענות על חוות דעת מטעם ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין שקיבל בר-אל במענה לפנייה שהעביר אליה. באותה חוות דעת נאמר כי חיסיון עורך דין-לקוח אינו חל בנסיבות שבהן עורך הדין עצמו חשוד או נאשם באותה פרשה עם לקוחו, אולם "כדי להפר את החיסיון, עוה"ד אינו רשאי להסתפק בטענה בעלמא מצד גורמי החקירה והאכיפה כי חיסיון עו"ד-לקוח כלל אינו חל בחקירה זו... עוה"ד יהיה פטור מחובת השמירה על החיסיון רק אם תוצג בפניו החלטה של גורם מוסמך בישראל – וראוי שתהיה זו החלטה שיפוטית – כי מעורבותו של עוה"ד בתכנית העבריינית ומודעותו לכך נבדקו ונמצאו ראיות לכאורה להוכחתן". על רקע דברים אלה טוען בר-אל כי נוכח ההבדלים בכללי האתיקה והדינים החלים על עורכי דין בישראל לבין אלו החלים בגרמניה, הסגרתו ללא החלטה שיפוטית בנוגע לקיומו של חיסיון, בהתבסס על קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו – תעמיד אותו במצב בלתי אפשרי של בחירה בין זכותו להתגונן לבין חובותיו המקצועיות והאתיות להגן על החיסיון. עוד הוא טוען כי נוכח ההבדלים בין הדינים, הסגרתו לגרמניה פוגעת במוסד החיסיון ועל כן גם בתקנת הציבור. דין הטענות להידחות מתחילתן ועד סופן. כלל לא ברור מהם אותם הבדלים נטענים בין הדינים החלים. מטיעוניו של בר-אל עצמו (סעיף 18 לעיקרי הטיעון) עולה כי הן בגרמניה והן בישראל אין תחולה לחיסיון עורך דין-לקוח בנסיבות שבהן עורך הדין היה שותף לעבירות, ולא נטען – וממילא לא הוכח – מהם כללי האתיקה החלים בגרמניה. לא למותר לציין כי דיני ההסגרה מכירים בשוני בין המדינות, ועצם קיומו של שוני, אין פירושו בהכרח כי ישנה פגיעה בזכות להליך הוגן או כי קמה הצדקה להימנע מהסגרה (ראו והשוו: עניין רוזנשטיין, עמ' 426-425; בג"ץ 3992/04 מימון-כהן נ' סילבן שלום, שר החוץ, פ"ד נט(1), 49, 68-66 (2004); ע"פ 4863/94 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 343, 348-347 (1995)). לכך יש להוסיף כי לא מדובר בענייננו ב"טענה בעלמא" כלפי בר-אל, אלא קיימות ראיות המבססות את החשדות נגדו כמפורט לעיל. הטענה לפיה על הראיות לעמוד ברף של "ראיות לכאורה" גם בהליכי הסגרה אינה נשענת על יסודות מבוררים ונעדרת הצדקה של ממש, ובצדק דחה אותה בית המשפט המחוזי. זאת בפרט בהינתן שהתכלית העומדת ביסודה היא הגנה על עורך הדין עצמו, כשותף לדבר עבירה, להבדיל מלקוחותיו. ובאשר לטענה כי עצם הסגרתו פוגעת במוסד החיסיון, פירושה של טענה זו היא הלכה למעשה הענקת חסינות לעורכי דין מפני הסגרה, ותוצאה מעין זו לא ניתן לקבל. שנית, באשר לטענות כי במסגרת הליכי החיפוש אשר בוצעו בישראל נתפסו חומרי חקירה שהועברו לגרמניה באופן חד-צדדי שלא כדין. בעניין זה נטען על ידי המערערים כי העברת החומר ללא דיון וללא הותרת עותק בישראל, כמו גם הימנעות הרשויות מהחזרתו או ממתן אפשרות גישה סבירה אליו, פגעה ביכולתם לבנות את הגנתם באופן שמצדיק הימנעות מהסגרה מכוח סייג תקנת הציבור. גם טענות אלה אין לקבל. תחילה ייאמר כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא מדובר בחומר שהיווה בסיס לבקשת ההסגרה (וראו בעניין זה גם את החלטת בית משפט זה מיום 2.4.2023 בבש"פ 2008/23, בו נדחה ערר שהגישו חלק מהמערערים נגד דחיית בקשתם להשיב חלק מהחומרים לישראל בשל כך שלא נותר עותק מהם בישראל). לכך יש להוסיף כי אין חולק שהחומר הועמד לעיון המשיבים בגרמניה, ועצם העובדה שהעיון כרוך בהשקעת משאבים אין בה כדי להקים את סייג תקנת הציבור, שעה שכאמור לעיל חומר זה כלל לא עמד בבסיס בקשת ההסגרה. ובאשר לטענה כי היה מקום לקיים דיון במעמד שני הצדדים עובר להעברת החומר, בצדק היא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. כפי שכבר נקבע בעבר, העברת מסמכים למדינה המבקשת מכוח חוק עזרה משפטית אינה מחייבת קיום דיון. ההוראה הנוגעת לקיום דיון המעוגנת בסעיף 30 לחוק האמור עוסקת במקרים שבהם מדובר בהעברת חפץ שלגביו עשוי בעל הזכות להעלות טענה חוזית או קניינית לגבי זכותו (ראו: בש"פ 2529/15 Mr. Alexandru Mazar נ' היחידה לעזרה משפטית (6.5.2015); רע"פ 11364/03 פלוני נ' משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 583, 589 (2004)). אין זה המקרה שלפנינו, בו מדובר במסמכים שערכם נוגע למידע הטמון בהם בלבד, ועל כך גם תעיד העובדה שפנייתם של המערערים להשבת החומרים נעשתה כשנתיים לאחר שנתפסו. ושלישית, באשר לטענה כי הליך הסיוע לרשויות בגרמניה נעשה בניגוד להוראות החוק שכן המנגנון הקבוע בחוק ניירות ערך מהווה "הסדר שלילי" לעבירות המנויות בחוק ניירות ערך. בעניין זה נטען כי "עקיפת" הרשות לניירות ערך על ידי הגשת בקשת ההסגרה לידי המשטרה וביצוע פעולות החקירה על ידה הביאה לפגיעה בזכויות המערערים, בין היתר, נוכח היעדר המומחיות של המשטרה בעבירות מסוג זה ונוכח היעדר סמכות מצדה להורות על אכיפה במסלול של אכיפה מנהלית. גם טענה זו אין לקבל. המסלול הקבוע בפרק ט'2 לחוק ניירות ערך עניינו במצבים שבהם הוגשה לרשות ניירות ערך בקשה לסיוע על ידי הגוף המופקד על ביצוע ואכיפה של דיני ניירות ערך במדינת חוץ – ולא כך הם פני הדברים בענייננו. בעניין זה, מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה לרשות הזרה נתון שיקול דעת בבחירת המנגנון בו ברצונה לפנות בבקשת סיוע מבין המנגנונים הקבועים בדין, ועל כן לא נפל פגם בכך שהאפיק שנבחר הוא פלילי-משטרתי ולא באמצעות הרשות לניירות ערך. עוד יש לומר כי קבלת עמדת המערערים לפיה היעדר הפנייה לרשות ניירות ערך הביאה לפגיעה בזכויותיהם, כמוה כקבלת הטענה לפיה החומר הראייתי שהוגש אינו מבסס ברף ההוכחה הנדרש את חבותם – טענה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי וכאמור – לא מצאתי להתערב בקביעה זו. לפני סיום אעיר כי לא נעלמו מעייני טענות נוספות אשר הועלו בשולי הדברים על ידי המערערים, ביניהן טענות נגד ראיות מסוימות אשר אוזכרו בפסק הדין וטענות נוספות להגנות מכוח סייג תקנת הציבור והגנה מן הצדק. אולם לא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות ממסקנתי האמורה. אציע כאמור לחבריי לדחות את שני הערעורים, ולהשאיר על כנה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערערים הינם בני-הסגרה לגרמניה בגין העבירות שיוחסו להם בבקשות ההסגרה. דוד מינץ שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים. חברי, השופט דוד מינץ פירט, כדרכו הטובה, את טענות המערערים נגד הסגרתם, ולימד מדוע יש לדחותן, אחת לאחת. נימוקיו של חברי מקובלים עלי, ואבקש להוסיף עליהם רק הערה ביחס לטענה המרכזית שבפי המערערים – הטענה כי בקשת ההסגרה אינה מלמדת על ביצוע עבירה על פי הדין הישראלי. לביסוס טענתם בדבר אי התקיימות תנאי "הפליליות הכפולה" הפנו המערערים, וחזרו והפנו, למשפטים מסוימים בבקשת ההסגרה, ובמיוחד לדברים המפורטים בסעיף D.II.5.e לבקשת ההסגרה (עמוד 13). לטענתם, עיון בסעיפים אלו מעלה כי מצג שיקרי מרכזי שמיוחס למערערים נובע מהגדרת השירות שהתחייבו לספק, ועניינו בשאלה האם יבוצע סחר (Trading) במובן של רכישת טובין או שירותים בפועל ("What is essential for trading is therefore that the product the trade in which is offered changes its owner"). להבנת המערערים, הסעיפים האמורים מלמדים שבבסיס בקשת ההסגרה הבנה שגויה של מהות המסחר ב"זירת מסחר", כדוגמת זו שניהלו, שבה לעיתים קרובות לא מבוצע סחר בפועל אלא רק התחשבנות בגין ההפרשים הכספיים אילו היה מבוצע מסחר כאמור. לפיכך, לטענתם, המעשים המיוחסים להם בבקשת ההסגרה אינם מהווים כלל עבירה לפי הדין הישראלי. טענה זו ראוי לדחות, מהטעם שהיא מתעלמת מהתמונה הכללית שמציגה בקשת ההסגרה. אבהיר. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ליבת האישומים המיוחסים למערערים בבקשת ההסגרה היא ניהול עסק מרמתי, אשר בכסות של זירת מסחר, נטל את כספי הלקוחות מבלי לספק להם כל תמורה. על כך ניתן ללמוד מקריאת סעיף C.I לבקשת ההסגרה (עמוד 3 לבקשת ההסגרה) בו מפורטים האישומים הצפויים נגד המערערים: Instead of investing the customer monies they had raised in this way in the trade in basic securities, the accused persons used these monies to pay for the running expenses for the operation of the call centers and platforms, and they had the remaining monies paid out to them. לא יכול להיות חולק כי ניהול עסק תרמיתי הוא עבירה גם לפי הדין הישראלי. למעשה, אין טענה להעדר "זהות מושגית" בין סעיפי האישום בחוק הגרמני שבפניהם עומדים המערערים לבין סעיפי העבירה המקבילה של "קבלת דבר במרמה" בארץ (לפרשנות דרישת ה"פליליות הכפולה" ראו: ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33, 41-40 (2005); עה"ס 4001/24 פיין נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 42 (27.1.2025)). זאת ועוד, טיעוני המערערים ביחס לתנאי ה"פליליות הכפולה" מבוססים בעיקרם על מקצת האמור בחלק D של הבקשה, שעניינו הראיות המובאות לביסוס בקשת ההסגרה (וראו כותרת חלק D בעמוד 5 לבקשת ההסגרה – "Regarding the evidence available"). בתוך כך, המערערים נשענים על אחת הראיות המובאות בבקשת ההסגרה, תוך התעלמות מקיומן של ראיות רבות אחרות המובאות לביסוס האישומים נגדם. מטבע הדברים, יתכן שחלקן של הראיות הכלולות בבקשת ההסגרה משכנעות יותר וחלקן משכנעות פחות. בכך בוודאי אין רבותא. לעניין זה יש מקום להפנות לסיכום הביניים של החומר הראייתי, המופיע בסוף חלק D (עמוד 24 לבקשה) בו מובהרת המסקנה אותה יש להסיק, על פי הנטען, ממכלול הראיות שהובאו בבקשת ההסגרה: "The evidence mentioned – additions to which can still be made at any time – already shows that the entire system of the accused persons was based on the principle of "trickery, deception and concealment" ". לבסוף, הציטוטים הספורים עליהם מבססים המערערים את טיעונם לכך שהמעשים המיוחסים להם אינם מהווים עבירה על פי הדין הישראלי, מתייחסים למצגים כוזבים שהוצגו על פי האמור בבקשת ההסגרה לפני המשקיעים (וראו כותרת סעיף D.II.5 לבקשה - "False Statements on the platforms website"). פשיטא כי העובדה שזירת מסחר יכולה להתנהל ללא מסחר בפועל, אינה מלמדת כי המצג שנוצר כלפי המשקיעים הלכה למעשה היה שלא מתקיים מסחר בפועל. לפיכך, ככל שאכן יוכח שלמשקיעים הוצג מצג לפיו יבוצע מסחר בפועל, וזאת מבלי שנערכו עסקאות הלכה למעשה, הרי שגם עניין זה, בצד יתר הראיות שהוצגו בבקשת ההסגרה, עשוי לשמש לביסוס האישומים נגד המערערים – כך, לא רק לפי הדין הגרמני, אלא גם לפי הדין הישראלי. עופר גרוסקופף שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ. ניתן היום, ו' אדר תשפ"ה (06 מרץ 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת