ע"פ 3470-08
טרם נותח
פלוני נ' מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 3470/08
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3470/08
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט י' דנציגר
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1075/05 מיום 18.12.07, שניתן על-ידי כב' סגנית-הנשיא ס' רוטלוי והשופטים ע' סלומון צ'רניאק וד"ר ק' ורדי
תאריך הישיבה:
כ"ז באלול תשס"ט
(16.9.2009)
בשם המערער:
עו"ד אבי כהן
בשם המשיבה:
עו"ד דגנית כהן-ויליאמס
בשם שירות המבחן:
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיא ס' רוטלוי והשופטים ע' סלומון צ'רניאק וד"ר ק' ורדי) הרשיע את המערער, ביום 18.12.07, בעבירות אינוס, מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ואיומים.
בית-המשפט המחוזי גזר על המערער חמש עשרה שנות מאסר מתוכן שתים-עשרה לריצוי בפועל. היתרה, שלוש שנים, לריצוי על תנאי והתנאי הוא, שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור המערער עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין וכן לא יעבור עבירה של תקיפה ו/או עבירות אלימות, שהן בגדר פשע וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנה, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה של איומים. בנוסף, חייב בית-המשפט המחוזי את המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 100,000 ש"ח.
על הכרעת הדין הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה, הוא הערעור שבפנינו.
העובדות הצריכות לעניין
2. כנגד המערער הוגש, ביום 13.5.05, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום (פ"ח 1075/05), המייחס לו עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 וסעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ג) וסעיף 380 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
3. לפי הנטען בכתב האישום, העבירות המיוחסות למערער נעברו כלפי ש.נ., אשתו של המערער (להלן: המתלוננת), לה נישא ביום 20.8.04 והתגורר עמה בעיר במרכז הארץ.
לפי הנטען בכתב האישום, במהלך תקופת הנישואין של המערער והמתלוננת, אשר ארכה כ-9 חודשים, נהג המערער כלפיה בדרך אלימה והשלטת "טרור" בבית. במספר רב של הזדמנויות ובתדירות תכופה, נהג המערער להכות את המתלוננת, להשיל מעליה את בגדיה בכוח, לתפסה בשערה ולדחפה למיטה או לספה בבית. בהמשך, נהג המערער להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, כשהוא שוכב מעליה והמתלוננת בוכה ומתחננת שיחדל ממעשיו. המערער נהג לומר למתלוננת, שאם תתלונן עליו בגין מעשיו, לא יאמינו לה מאחר והוא סייען שב"כ. בכך ביצע המערער במתלוננת מעשים רבים של אינוס.
כמו-כן, נטען בכתב האישום, כי המערער ביצע שני מעשי סדום במתלוננת: הראשון, בחודש ינואר 2005, בסלון הבית, היכה המערער את המתלוננת ובהמשך הורה לה לשבת עליו, כשגבה מופנה אל פניו. אז, הפשיל את בגדיה בכוח והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, על אף צעקותיה שיחדל ובכיה הרב, כשהמערער השתיק אותה בשמו את ידו על פיה. השני, בחודש מארס 2005, כאשר התקלחה המתלוננת במקלחת בבית, נכנס המערער למקלחת, תפסה בצווארה והורה לה להוריד את חלוק הרחצה מעליה. מששאלה אותו המתלוננת מדוע תפסה בחוזקה, נטל המערער מגב והחל להכותה, בצוותו עליה לעלות שוב לאמבטיה ולהתכופף עם גופה. המערער הכניס את אצבעו לפי הטבעת של המתלוננת, על אף צעקותיה ותחנוניה שיחדל ממעשיו. בהמשך, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת שלה על אף תחנוניה שיחדל. המערער הגיע לידי סיפוק מיני.
המערער מואשם בכתב האישום במספר מקרים של תקיפת המתלוננת, שבחלקן גרם לה לחבלות של ממש ובאיומים על פגיעה בגופה בכוונה להפחידה. כשבוע לאחר הנישואין, תפס המערער את המתלוננת בשערה, אמר לה "את לא אוהבת אותי" היכה אותה בכל חלקי גופה, לקחה בכוח לסלון הבית, נטל סכין ודקר אותה בידה השמאלית מתחת לכתפה ובהמשך הצמיד סכין לפניה בהשתיקו אותה לבל תבכה.
לפי הנטען בכתב האישום, היכה המערער את המתלוננת בסטירות ואגרופים בפנים עד שהחל דימום בפניה ועינה השמאלית התנפחה, וזאת לאחר שרגז עליה על כך שהמטבח לא נקי. כמו-כן, מואשם המערער בכתב האישום, במתן אגרופים בבטן וברגליים של המתלוננת וקריעת חולצתה, ובמתן מכות שגרמו לה לדימום בשיניה, כל זאת בינואר 2005.
עוד מואשם המערער בכתב האישום בתפיסה של המתלוננת באמצעות ידיו בגרונה, כשהוא שם שמיכה על ראשה ומנסה לחנקה במשך כדקה עד שהרפה. לבסוף חדל המערער ממעשיו רק בעקבות בכייה ותחנוניה, כל זאת בפברואר 2005.
במקרה אחר, מואשם המערער בכך, שבפברואר 2005, משהתקלחה המתלוננת, פתח המערער את בלון הגז הממוקם ליד המקלחת ואיים עליה שיהרגה. בהמשך נעל אותה בבית ויצא מן הבית. למשמע צעקותיה, הגיעה המשטרה. המערער הזהיר את המתלוננת לבל תלשין על מעשיו ואיים עליה, באומרו שאם תאמר את שעשה לה, הוא יהרוג אותה.
במקרה אחר, מואשם המערער בכך, שבחודש מרץ 2005, נטל אביו של המערער זהב וכסף מזומן השייך למתלוננת. על רקע זה, הורה המערער למתלוננת ללכת למשטרה ולהגיש תלונה שקרית כאילו ביתם נפרץ ונגנב זהב. משסירבה המתלוננת לעשות כן, היכה אותה המערער בידיו בכל חלקי גופה, לקחה בכוח לתחנת המשטרה וציווה עליה לתת הודעת שקר במשטרה והמתלוננת עשתה כן.
4. בתגובתו של המערער לכתב האישום מיום 11.10.05, הוא הודה רק בעובדה, לפיה היה נשוי למתלוננת באותם תשעה חודשים. ביתר העובדות כפר המערער וטען שמדובר בעלילה. המערער טען, כי מדובר בעדות כבושה של המתלוננת שאינה קבילה ושאם היו יחסי מין הם היו בהסכמה וללא אלימות. במהלך המשפט, העיד המערער שהיו יחסי מין במהלך כל התקופה והם היו בהסכמה מלאה וללא אלימות. המערער כפר בקיומם של יחסי מין אנאליים.
הכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי
5. בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסת המתלוננת מעלה מסכת קשה של אלימות פיזית ונפשית כלפיה מצד המערער, שהחלה מייד לאחר נישואיה, נמשכה במהלך כל תקופת נישואיה ואופיינה באלימות פיזית שננקטה כלפיה על-ידי המערער ובאלימות והתעללות מינית שהתבטאה במעשי אינוס ומעשי סדום. המתלוננת, שלא יכולה הייתה לסבול את האלימות שחוותה, ברחה שוב ושוב מבית המערער לבית הוריה ועקב לחצי המשפחה ומשפחת המערער נאלצה לשוב הביתה, עד שאזרה המתלוננת עוז, התלוננה במשטרה ועזבה את הבית באופן סופי.
6. בית-המשפט המחוזי התרשם מאמינותה של המתלוננת, אשר העידה עדות עקבית ובהירה ונתן לה משקל מלא, לעומת עדות המערער, שהתאפיינה בשקרים רבים וחוסר אמינות. עוד נקבע, כי שקלול הראיות והעדויות, מצביע חד-משמעית, באופן שלא מותיר ספק, על כך שגרסת המתלוננת היא הגרסה האמינה, הנתמכת גם בראיות חיצוניות ועדויות אמינות נוספות של עדי התביעה, בניגוד לגרסת המערער ועדי ההגנה שהיו לא אמינים ומגמתיים.
בסופו של יום, ביום 18.12.07 הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
מכאן הערעור שבפנינו.
הבקשה לגביית ראיות נוספות
7. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המערער לבית-משפט זה "בקשה לגביית ראיות נוספות", אשר נאספו על-ידי חוקר פרטי, שהן לטענתו משמעותיות ונוגעות לליבת המחלוקת, תומכות בגרסת ההגנה וסותרות כליל את גרסת המתלוננת: האחת, מוכרת תכשיטים שמסרה כי המתלוננת קנתה תכשיטים יחד עם אמו של המערער, ובמועד מאוחר יותר הגיעה על-מנת להחזירם; השנייה, שלושה עדים שאבי המערער פנה אליהם כדי שיעשו סולחה בין המשפחות, מהם אחד מעיד על דברים ששמע מבלי שנטל חלק במפגשים ושניים מאשרים דברי החוקר בפניהם, על כך שבסולחות דובר בעניינים כספיים בלבד; והשלישית, עד נוסף שטוען כי שמע על כך שהמתלוננת הייתה מאורסת בעבר, מבלי שנכח במעמד.
ברם, ביום 12.10.09 דחה בית-משפט זה את הבקשה.
טענות הצדדים
8. טוען בא-כוח המערער, כי המערער הינו בחור צעיר, ילדותי ונאיבי, כמעט ללא עבר פלילי, אשר זעק לחפותו הן במהלך חקירתו במשטרה והן בעדותו בבית-המשפט המחוזי. לטענתו, המשטרה ניהלה חקירה רשלנית ומגמתית מאין כמוה, שעה שמסיבה לא מובנת, לא ניסתה לאסוף ראיות חיוניות שהיו ניתנות להשגה בנקל, לשם בירור האמת. כך למשל, לא טרחה המשטרה לתפוס את תיקה הרפואי של המתלוננת (להלן: התיק הרפואי). מדובר בראיה אובייקטיבית חשובה, שעה שהמתלוננת מתארת חבלות כה חמורות שגרם לה המערער ואשר היו חייבות להימצא בין המסמכים הרפואיים, אילו מסרה דברי אמת. לטענת בא-כוח המערער, העדר ממצאים רפואיים מהווים ראיה אובייקטיבית מכרעת שיש בה כדי לזכות את המערער.
כמו-כן טוען בא-כוח המערער, כי המתלוננת נמצאה דוברת שקר במהלך עדותה בבית המשפט בשורה של נושאים, חלקם מהותיים יותר וחלקם פחות. לטענתו, בית-המשפט התעלם משקריה של המתלוננת, ובין היתר:
· כי טענה שהגישה תלונה כוזבת על גניבה מפאת איומיו של המערער כשבפועל לא הגישה תלונה כזו;
· כי מסרה שהגישה תלונה כוזבת על שוטר עמו הסתכסכו בני-הזוג בסניף הביטוח הלאומי ברמלה, והציגה חבלות שלמעשה נגרמו כתוצאה מאלימותו של המערער, והדבר מלמד על יכולתה למסור גרסה שקרית ללא היסוס;
· בניגוד לדברי המתלוננת כי כמעט ונחנקה באירוע בו פתח המערער את בלוני הגז בדירה – הרי שהשוטרים שהגיעו 7 דקות לאחר שנקראו למקום לא חשו בריח ולא ראו כל סימן חריג;
· טענה כי ראתה את המערער מסתובב לאחר ששוחרר ממעצרו, בשעה שזה היה נתון במעצר בית בתנאים של איזוק אלקטרוני, וכל יציאה הייתה מביאה למעצרו;
· טענה כי אינה מכירה את עד ההגנה סלים אזברגה, שהעיד כי הסולחות נסבו על סכסוכים כספיים, אף שהוא קרוב משפחתה;
· בניגוד לטענה כי המערער נהג לכלוא אותה בדירתם, מסרו אחותו של המערער וגיסתו כי המתלוננת נהגה לארח אותן והייתה חופשייה לצאת כרצונה;
· בניגוד לטענת המתלוננת כי במשך חודשי נישואיהם בכל הפעמים קיימה עמו יחסים בניגוד לרצונה, הרי שבאמרתה השלישית, תיארה אירוע בו עשו "סקס רגיל" שלאחריו התקלחה.
אשר לאם המתלוננת, טוען בא-כוח המערער, כי אמה מסרה גרסה כבושה, מתואמת ושקרית. כך למשל:
· בניגוד לגרסת המתלוננת, מסרה האם כי המתלוננת כלל לא מתגוררת בביתה;
· טענה כי ראתה את חבלתה של המתלוננת לאחר הדקירה, והיה זה מספר חודשים לאחר שנישאה למערער – בניגוד לגרסת המתלוננת כי האירוע אירע שבוע בלבד לאחר שנישאו;
· כן טענה גם היא, כי אין היא מכירה את עד ההגנה אזברגה, קרוב משפחתה.
תוהה בא-כוח המערער, הכיצד ניתן שלא ליתן משקל של ממש לקלטות הוידאו, המלמדות כאלף עדים על חפותו של המערער, והרי בקלטות המתלוננת רוקדת עם המערער, מחבקת אותו ונראית מאושרת בחברתו, זאת שעה שלטענתה היא עוברת התעללות כה קשה.
לבסוף מבקש בא-כוח המערער, כי על-פי ראיות משמעותיות הנוגעות לליבת המחלוקת, שנאספו על-ידי הסנגוריה לאחר שהמערער הורשע ואשר תומכות בגרסת הסנגוריה, יש להורות על החזרת התיק לבית-המשפט המחוזי לשם הגשת ראיות חדשות אלה וחקירתה של המתלוננת בשנית.
מנגד, מבקשת באת-כוח המשיבה לדחות את הערעור מאחר ואין בו כל עילה המצדיקה התערבות של בית-משפט זה בהכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי.
באת-כוח המשיבה טוענת, כי בית-המשפט המחוזי חזר והדגיש, כי הוא מאמין לגרסת המתלוננת, זאת לעומת דחיית גרסתו השקרית של המערער, ואין כל יסוד להתערבות בית-משפט זה בקביעה זו.
לטענת באת-כוח המשיבה, לא הייתה מחלוקת במהלך המשפט על כך, שהמתלוננת לא פנתה לקבלת טיפול רפואי סמוך למועד בו נגרמו לה חבלות, בעטייה של אלימות המערער והעבירות המיניות שביצע בה. זאת, לדברי המתלוננת, מאחר והמערער אסר עליה לפנות לטיפול רפואי בעת שהייתה חבולה ובמועדים בהם ביקרה אצל הרופא, היו המערער או אחותו מתלווים אליה ונוכחים עמה בחדר הרופאה במהלך הבדיקות.
כמו-כן טוענת באת-כוח המשיבה, כי לא רשלנות חקירתית הביאה לאי תפיסתו של התיק הרפואי, אלא הידיעה כי לא יימצא בו דבר רלוואנטי לבירור האמת והחובה לאזן בין צרכי החקירה לבין הגבלתה למידה שאינה פוגעת בפרטיותה של המתלוננת שלא לצורך. עוד מוסיפה ומציינת באת-כוח המשיבה, כי ההגנה פנתה בבקשה לקבלת התיק הרפואי רק לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת בבית-המשפט ביום 27.9.06. נוכח קשייה הניכרים של המתלוננת במסירת העדות, אשר העידה כשהיא בגבה למערער ועדותה לוותה בהתפרצויות בכי, לא מצא בית-המשפט המחוזי מקום להחזירה לדוכן העדים, כדי שתעיד על מה שהיה מוסכם מלכתחילה. עם זאת, המסמכים הרפואיים הוגשו לאחר שהמתלוננת הסכימה לוותר על החיסיון הרפואי שעומד לה בקשר למסמכים אלה. לפיכך, טוענת באת-כוח המשיבה, כי לא הייתה צומחת להגנה כל תועלת מחקירת המתלוננת על העדר התיעוד לחבלות וכי אי החזרתה של המתלוננת לדוכן העדים בעניין זה לא הסבה נזק כלשהו להגנתו של המערער.
דיון
9. טענות המערער, רובן ככולן, מופנות כנגד הממצאים העובדתיים וקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, אשר אליהם הוא הגיע לאחר ששמע את גרסת המערער, גרסת המתלוננת, העדים שהופיעו וכן הראיות והמסמכים שהוצגו בפניו. מהותו של הערעור כולו היא למעשה תקיפת קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי.
כידוע, הלכה פסוקה היא מלפנינו, שאין ערכאת הערעור מתערבת, דרך כלל, בקביעות עובדתיות, הנשענות על חומר הראיות, אלא אם כן מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו ע"א 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פ"ד לט (3) 253 וכן ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג (2) 337; ד"ר י' זוסמן "סדר הדין האזרחי", מהדורה שביעית בעמ' 856).
10. בערעורו, חוזר המערער ומעלה את טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. הוא שב וטוען על כך, שהמתלוננת דוברת שקר במהלך עדותה בבית-המשפט בשורה של נושאים ועל כך, שאמה של המתלוננת מסרה אף היא עדות שקרית, כבושה ומתואמת.
ברם, הלכה היא, כי אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, זאת במיוחד כאשר מהימנות העדים בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית המשפט המחוזי נכונות הן וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות (ראו ע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 581, בעמ' 600).
במקרה שלפנינו, התרשם בית-המשפט המחוזי מאמינותה של המתלוננת וקבע, כי שקלול הראיות והעדויות מצביע חד-משמעית, באופן שלא מותיר ספק, על כך שגרסת המתלוננת – העולה מהודעותיה במשטרה, מעדותה בבית-המשפט ומהעימות בינה לבין המערער - היא גרסה אמינה, ברורה ועקבית, המשתלבת היטב בעדויות ובראיות הנוספות התומכות בה ונתן לה משקל מלא, בניגוד לגרסת המערער שהייתה מתחמקת, אופיינה במתן הסברים בלתי הגיוניים, רצופת סתירות והתמקדה בעניינים שוליים, כמו גם עדי ההגנה שעדותם הייתה לא אמינה ומגמתית.
בקביעת ממצאים עובדתיים אלה, מהתרשמותו הנחרצת של בית-המשפט המחוזי מהעדים שהופיעו בפניו, הנתמכת בראיות חיצוניות, לא מצאתי כל מקום להתערב.
מעשי האונס
11. לגרסת המתלוננת ולדבריה המערער "היה מרביץ לי", "מושך אותי בכוח", "מוריד את הבגדים". "מושך אותי, לפעמים מהגרון". "זורק אותי על המיטה, מוריד את הבגדים, צועקת ואומרת לא רוצה". כשהמתלוננת הייתה אומרת לו שהיא לא רוצה, היה המערער משיב לה: "יש לך קול לדבר?" ומוריד לה את הבגדים ואונס אותה למרות צעקותיה שאינה רוצה ובכייה עד שהתייאשה (בעמ' 14 לפרוטוקול שורות 24-25 ובעמ' 15 שורות 1-9). המתלוננת סיפרה שהמערער היה מרביץ לה ורוצה לשכב איתה בכוח למרות שאמרה לו שהיא לא רוצה "ובכוח אני בוכה, מזיזה, לא אכפת לו, רק רוצה לזיין וזהו" (בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 17-21). גם כשהמתלוננת הייתה חולה וגם כשהייתה במחזור, היה המערער אונס אותה ולא היה אכפת לו. וכך העידה: "שוכב איתי פעם במחזור פעם חולה, לא אכפת לו העיקר, רק לגמור". המערער היה שוכב עם המתלוננת בכוח ותוך כדי אומר לה "טפו עלייך, יא זונה", מקלל אותה ואת הוריה ומרביץ לה (בעמ' 26 לפרוטוקול, שורות 6-24 ובעמ' 27 שורה 1). בנוסף, היה המערער מאיים על המתלוננת, שאם היא תגיש נגדו תלונה במשטרה, הוא יהרוג אותה (בעמ' 11, שורות 5-16 לפרוטוקול). וכך העידה המתלוננת, ביום 6.5.05, במשטרה (בעמ' 2 שורות 33-37):
"אני רוצה לציין כי כאשר בעלי שוכב איתי הוא קודם כל מרביץ לי מכות אחר כך שוכב איתי, הוא מוריד לי את הבגדים בכוח בניגוד לרצוני, וגם כאשר הוא מקיים איתי יחסי מין הוא תוך כדי יורק עלי בפנים שלי, וגם אחרי שגומר מרביץ לי. היו פעמים שאמרתי לו כי אני חולה ולא יכולה לקיים איתו יחסי מין והוא היה מקיים איתי בכוח.
...
מרגע שהתחתנתי איתו כל הזמן קיים איתי יחסי מין בכוח בניגוד לרצוני".
מעשי הסדום
12. לגרסת המתלוננת, היא נכנסה למקלחת, התקלחה ולבשה חלוק. המערער משך אותה בכוח בשערה ובצווארה לאמבטיה, לקח את הגומי של המגב והרביץ לה (בעמ' 168 שורות 1-16 לפרוטוקול). היא בכתה, הוא נכנס לאמבטיה אחריה, אמר לה להתכופף בתוך האמבטיה, הכניס את האצבע שלו מאחורה לפי הטבעת שלה ולאחר מכן הכניס את איבר מינו מאחורה לפי הטבעת עד שהגיע לסיפוקו, כאשר בכל אותו הזמן המתלוננת אמרה לו שהיא לא רוצה, שיעזוב אותה ושזה כואב לה, צעקה ובכתה והמערער ענה לה "תסתמי" ואכן היא סתמה (בעמ' 15 שורות 13-24 ובעמ' 16-17 לפרוטוקול).
במקרה אחר, המערער לקח את המתלוננת לסלון, הוריד לה את בגדיה, הוריד את בגדיו, ישב ואמר לה לשבת עליו. המתלוננת ישבה עליו כשהיא בוכה ומבקשת ממנו לעזוב אותה והוא כל הזמן מרביץ לה. הוא הושיב אותה בכוח עליו, כשהיא עם הגב אליו והכניס את איבר מינו מאחורה לפי הטבעת שלה ואמר לה "לסתום". כשאמרה לו שזה כואב לה, המערער שם את ידו על פיה וגמר ואחר-כך דימם לה מפי הטבעת (בעמ' 18 ובעמ' 19 שורות 1-9 לפרוטוקול).
13. עינינו רואות, כי אכן, כפי שנקבע בבית-המשפט המחוזי, גרסת המתלוננת מעלה מסכת קשה של אלימות פיזית ונפשית כלפיה מצד המערער, שהחלה מייד עם נישואיהם ונמשכה כל תקופת הנישואין. לגרסתה, תקופת הנישואין הקצרה, בת ה- 9 חודשים בלבד, התאפיינה באלימות פיזית שנקט המערער כלפיה, באלימות נפשית והתעללות מינית. המתלוננת רגילה לקודים החברתיים והתרבותיים של החברה הבדואית ובזמן אמת לא הבינה, כי מעשיו של המערער כלפיה מעשי אינוס הם. רק עם הגיעה למשטרה, שם נאמר לה, כי יחסי מין בכוח ושלא מרצון חופשי הינם מעשי אינוס. המתלוננת טוענת, כי סבלה מאוד ממעשים אלה של המערער עד שלא יכולה הייתה לסבלם עוד וברחה שוב ושוב מן הבית לבית הוריה. רק לאחר מספר בריחות לבית הוריה וחזרות לביתה, אזרה המתלוננת את האומץ להגיש תלונה במשטרה כנגד המערער ולעזוב סופית את ביתה. עוד העידה המתלוננת בבית-המשפט, כי מאז נישואיה למערער, שרויה היא בפחד, נוטה לשכוח ונוטלת כדורים (ראו בעמ' 5 שורות 10-11, בעמ' 37 שורות 13-15 ובעמ' 27 שורה 2 לפרוטוקול).
14. המערער מעלה כאמור טענות שונות, אשר ברובן מתייחסות למהימנות גרסת המתלוננת. להלן אדון בטענותיו, אחת אחת.
המסמכים הרפואיים ועדויות הרופאים
15. תחילה, טוען בא-כוח המערער, כי המשטרה לא טרחה לתפוס את תיקה הרפואי של המתלוננת, הגם שמדובר בראיה אובייקטיבית חשובה, שעה שהמתלוננת מתארת חבלות כה חמורות שגרם לה המערער.
דין הטענה להידחות.
בבית-המשפט המחוזי, לא הייתה מחלוקת על כך, שהמתלוננת לא פנתה לקבלת טיפול רפואי סמוך למועד בו נגרמו לה חבלות, בעטייה של אלימות המערער והעבירות המיניות שביצע בה, וזאת לדברי המתלוננת, מאחר והמערער אסר עליה לפנות לקבלת טיפול רפואי בעת שהייתה חבולה (ראו בעמ' 117, שורות 4-12 לפרוטוקול).
כמו-כן, במועדים בהם ביקרה המתלוננת אצל הרופאה, היו המערער או אחותו מתלווים אליה ונוכחים עמה בחדר הרופאה במהלך הבדיקות, כך שלמתלוננת לא הייתה האפשרות ליתן לרופאה הסברים אודות החבלות שנגרמו לה (ראו בעמ' 110 לפרוטוקול).
בעדות המערער בבית-המשפט (בעמ' 363, שורות 17-25 לפרוטוקול) ובעדות אחותו בבית-המשפט (בעמ' 509, שורות 16-25 לפרוטוקול) ניתן למצוא אישור לכך, שהמתלוננת לא ביקרה את הרופאה כשהיא לבדה. בעדות האחות מציינת היא במפורש, כי הייתה מתלווה אל המתלוננת לבדיקות אצל רופאת המשפחה.
ד"ר כץ רבקה, הרופאה המטפלת מאותה תקופה, אשר העידה מטעם ההגנה, אומנם מסרה בחקירתה הראשית, כי המתלוננת ביקרה אצלה לעתים כשהיא לבדה, ברם מחקירתה הנגדית עלה, כי המתלוננת טופלה על-ידה בטרם נישאה למערער. ד"ר כץ רבקה לא יכולה הייתה לשלול, כי הביקורים שערכה המתלוננת ביחידות נעשו בתקופה זו (ראו בעמ' 556, שורות 6-20 לפרוטוקול). הרופאה אף אישרה, כי מי שליווה את המתלוננת לביקורים, היה נוכח עמה גם בעת שנבדקה על ידה (ראו בעמ' 533, שורות 13-20 לפרוטוקול).
חיזוק לדבריה של המתלוננת מצא בית-המשפט המחוזי במסמכים הרפואיים המעידים, כי סמוך לאחר שעזבה המתלוננת את המערער ופנתה לרופאה באזור מגוריה – ד"ר מיניס אורלי, אשר העידה מטעם התביעה – ובעקבות שאלות הרופאה, העזה המתלוננת להתעניין כיצד ניתן להגיש תלונה. דברים אלה עלו מעדות הרופאה, ד"ר מיניס אורלי, בבית-המשפט (ראו בעמ' 19-23 להכרעת הדין).
הרופאה, ד"ר מיניס אורלי, מסרה בעדותה בנוגע לממצאים הרפואיים, כי: "...מה שהיה לה היה דם בשתן, זה יכול להיות זיהום, זה יכול להיות אבנים בדרכי השתן, זה יכול להיות גם אלימות, אני לא שוללת את זה" (עדות הרופאה בעמ' 227, שורות 13-17 לפרוטוקול).
נראה, כי המסמכים הרפואיים אינם מעידים על האלימות שחוותה המתלוננת, אלא מעידים הם על כך שבזמן אמת, סיפרה המתלוננת לד"ר מיניס אורלי על האלימות שספגה מהמערער במשך תקופת נישואיה וכאמור, התעניינה עם הרופאה בנוגע לאפשרות לפנות לארגון המסייע כנגד אלימות או לפנות למשטרה, וזאת בעקבות כרזות שראתה המתלוננת בחדרה של הרופאה בעת שביקרה אצלה. מכך ניתן להסיק, כי את האלימות שחוותה המתלוננת, לא ניתן היה לגלות בבדיקות שנעשו לאחר אירועי האלימות ולכן יש לדחות את טענת ההגנה, לפיה לא נמצאו ממצאים רפואיים המעידים על אלימות בבדיקות אלו, והרי ממצאים כאלה לא יכולים היו להימצא בעקבות העובדה, שהמתלוננת לא הגיעה לביקורים אצל הרופאה בסמוך לאותם אירועי האלימות.
יתרה מכך. המסמכים הרפואיים הוגשו כמוצג, לאחר שהמתלוננת הסכימה לוותר על החיסיון הרפואי העומד לה בקשר למסמכים אלו ובהכרעת הדין מציין בית-המשפט המחוזי (בעמ' 20), כי אין בהם ממצא רפואי לחיזוק התלונה.
16. מטעמים אלה עולה, כי אף אם הייתה ההגנה חוקרת את המתלוננת על העדר התיעוד לחבלות, מחקירה זו לא היתה צומחת כל תועלת ומשכך למערער לא נגרם כל נזק.
קלטות הוידאו
17. המערער צירף כראיות מטעם ההגנה קלטות וידאו, אשר צולמו באירועים משמחים של משפחת המערער במועדים 26.9.04 ו- 12.10.04, במטרה שיעידו וילמדו על הקרבה בינו לבין המתלוננת.
ברם, קלטות וידאו אלה אינן מהוות כל ראיה אמיתית טובה, התומכת בגרסת המערער, שכן אף אם נאמר כי המתלוננת רוקדת עם המערער באירועים אלה, אין הדבר מלמד או מצביע על המתרחש בתוך ליבה. שכן, לאורך כל הדרך אמרה המתלוננת, כי פחדה מאוד מהמערער והתנהגה כלפי חוץ כאילו הכל בסדר, אולם התנהגותה זו לא יכולה לרמז או ללמד דבר על המתחולל בתוך תוכה.
הידיעה שהמערער מעזה, שהוא סייען שב"כ ושהיה בעבר נשוי לאישה אחרת
18. המערער היה נשוי לאישה מהצפון. רק לאחר החתונה נודע למתלוננת שהמערער במקורו מעזה, שבעבר היה נשוי לאחרת ושהוא סייען לשב"כ. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המתלוננת העידה בכנות, שאם היא הייתה יודעת שהמערער מקורו מעזה, לא הייתה מתחתנת איתו (בעמ' 46, שורות 21-22 לפרוטוקול), אך משנודע לה על כך, היא לא רצתה לבטל את החתונה וכדבריה: "כבר זהו התחתנתי, עכשיו הוא בשבילי, לא בשביל בחורה, לא בעזה" (בעמ' 52, שורות 10-11 לפרוטוקול). המתלוננת הכחישה כל קשר בין ידיעות אלו לרצונה לבטל את הנישואין או להעליל עלילה על המערער.
גם אמה של המתלוננת העידה בבית-המשפט, כי למרות שנודע לה, כי המערער היה נשוי לאחרת, לאחר החתונה והמכות שהוא הרביץ למתלוננת, עדיין אמה הייתה אומרת לבתה: "תהיי סבלנית, אולי הוא יחזור" (בעמ' 279, שורה 23 לפרוטוקול) וגם "לא איכפת לי שהוא יהיה נשוי עם עשר נשים, העיקר שהוא עם הבת שלי יהיה בסדר" (בעמ' 280, שורות 4-5 לפרוטוקול).
משמע, הגם שהמתלוננת הודתה שלו הייתה יודעת לפני החתונה, שהמערער מקורו מעזה והיה נשוי לאחרת, לא הייתה מתחתנת איתו, לאחר החתונה זה כבר לא שינה לה והיא לא רצתה לבטל את הנישואין, הוא כבר הפך להיות בעלה והיא לא רצתה להיפרד ממנו מסיבה זו לאחר שנישאו.
הכתובה, 50,000 דינר והרצון לקבל גט
19. בעדותה בבית-המשפט אמרה המתלוננת, כי היא לא ידעה על גובה הכתובה ומבחינתה לא היה לגובה הכתובה כל משמעות. וכך העידה: "לא הקשבתי כי אני לא חושבת על הכסף, חושבת על החיים שלי עם הגבר, הכסף לא שווה אם אני יתחתן ויתגרש בגלל הכסף? לא צריכה את הכסף" (בעמ' 53, שורות 13-14 לפרוטוקול).
בנסיבות אלה, לא נמצא כל קשר בין ניסיון כלשהו של המתלוננת לקבל כסף לבין גירושיה מהמערער.
התמונה בתעודת זהות
20. התמונה שבתעודת הזהות של המתלוננת צולמה ביום 19.9.04 לצורך הוצאת תעודת זהות. משמע, חודש לאחר נישואי המתלוננת למערער, הצטלמה המתלוננת.
בעדותה, סיפרה המתלוננת, כי ביום 17.9.04, כיומיים לפני שהצטלמה, הרביץ לה המערער (בעמ' 131, שורות 11-12 לפרוטוקול). גם אמה של המתלוננת העידה, כי ראתה את הנפיחות בעיניה של המתלוננת (בעמ' 288, שורות 13-18 לפרוטוקול).
ברם, העיד המערער, כי אף פעם לא ראה כל סימן בעינה של המתלוננת. וכך אמר: "אף פעם לא ראיתי סימן כזה, אולי היא שמה קרם אני יודע, מאיפה אני יודע מהדבר כזה" (בעמ' 421, שורות 5-6 לפרוטוקול).
בית-המשפט המחוזי קבע, כי צילום זה של המתלוננת מהווה ראיה אמיתית, המחזקת את דבריה, כי המערער היכה אותה יומיים לפני שצולמה.
עדות המתלוננת
21. טוען בא-כוח המערער, כאמור, כי המתלוננת נמצאה דוברת שקר בשורה של נושאים, אולם בית-המשפט המחוזי התעלם משקריה. להלן אדון בטענותיו.
א. לטענת בא-כוח המערער, התעלם בית-המשפט מטענתה השקרית של המתלוננת, לפיה הגישה תלונה כוזבת על גניבה מפאת איומיו של המערער, כשבפועל לא הגישה תלונה כזו.
טענה זו אין לקבל.
מעיון בגרסת המתלוננת במשטרה עולה, כי היא לא טענה שהגישה תלונה בעצמה, אלא כי התלוותה למערער בעת שהוא זה שהגיש את התלונה (עדות המתלוננת במשטרה מיום 6.5.05, בעמ' 4, שורות 82-86). עוד עולה מגרסתה, כי המניע להגשת התלונה הכוזבת לא היה רצון להיפרע בגין מה שנגנב מגורם כלשהו, אלא רצון "להכשיר את הקרקע" למצב בו בעל הדירה ידרוש שישלמו דמי שכירות, שאז יוכל המערער להתלונן על בעל הדירה ולטעון, כי התפרץ לדירה וגנב את הזהב (עדות המתלוננת במשטרה מיום 6.5.05, בעמ' 4, שורות 88-89 וגם בעמ' 22, שורות 11-25 לפרוטוקול). בגרסתה תיארה המתלוננת אירוע, בו היכה אותה המערער, על-מנת שתסכים לבוא עמו לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה כוזבת על התפרצות וגניבה (בעמ' 22, שורות 23-25 לפרוטוקול).
המערער טען בתלונתו, כי הוא חושד שביתו נפרץ ובבית היה זהב וכסף, אך מאחר והוא חשש להיכנס הביתה, המשטרה הגיעה לפני שהמערער בדק אם נגנב דבר כלשהו. בנסיבות אלה נראה, כי אין לומר שגרסת המתלוננת נסתרה כלל.
ב. לטענת בא-כוח המערער, המתלוננת מסרה, כי הגישה תלונה כוזבת על שוטר עמו הסתכסכו בני הזוג בסניף המוסד לביטוח לאומי ברמלה והציגה חבלות שלמעשה נגרמו כתוצאה מאלימותו של המערער.
טענה זו דינה להידחות.
בהמשך לאירוע זה הוגש כנגד המערער וכנגד המתלוננת כתב אישום, המייחס להם עבירה של תקיפת שוטר. לגרסת המתלוננת, המערער כעס כשהתבקשה על-ידי שוטר במקום להיכנס בדרך עקיפה ומשכך החל בעימות. בהמשך, ביקש המערער להתלונן כנגד השוטר ואילץ את המתלוננת לטעון, כי חבלות שנותרו על גופה כתוצאה מאלימותו שלו כלפיה, הן חבלות שנגרמו ממעשיו של השוטר. ברם, בעדותה הסבירה המתלוננת, כי שיקרה ואמרה שהשוטר הרביץ לה, רק מן הטעם, כי פחדה מהמערער. וכך אמרה:
"מה שאני רוצה להגיד שהשוטר לא הרביץ לי רק מהפחד של בעלי הוא אמר לי להגיד שהשוטר הכה אותי ואני שיקרתי כי פחדתי ואמרתי שהשוטר הרביץ לי, ואני מאוד מצטערת ששיקרתי זה היה מפחד מבעלי, מה שהוא אומר אני צריכה לעשות" (עדות המתלוננת במשטרה מיום 6.5.05, בעמ' 4, שורות 90-100).
העובדה, כי המתלוננת סיפרה ביוזמתה, כי מסרה אמירה שהיא שקרית במשטרה, מחזקת את גרסתה, לפיה הייתה נתונה לאימתו של המערער ומשכך פעלה כפי שפעלה. מטעם זה, טענה זו נדחית מכל וכל.
ג. טוען בא-כוח המערער, כי בניגוד לדברי המתלוננת, לפיהם כמעט ונחנקה באירוע בו פתח המערער את בלוני הגז בדירה, הרי שהשוטרים שהגיעו 7 דקות לאחר שנקראו למקום, לא חשו בריח ולא ראו כל סימן חריג.
גם טענה זו דינה דחייה.
מדו"ח הפעולה של השוטרים מיום 8.3.05, שנערך בבית בעקבות תלונה על צעקות הנשמעות מדירתם של המתלוננת והמערער עולה, כי במהלכו של ביקור השוטרים בבית, טענה המתלוננת בפני השוטרים כפי שהורה לה המערער – כי בינה לבין המערער היה רק ויכוח. וכך העידה המתלוננת, על מה הורה לה המערער להגיד (בעמ' 20, שורות 3-4 ושורות 17-19 לפרוטוקול):
"...אם תגידי מילה אני יהרוג אותך, אל תדברי כלום, רק תגידי ויכוח. ופחדתי כל הזמן, חיה אותו עם אונס עם מרביץ כל הדברים האלה. שוטר לקח אותי למטבח ושוטר היה איתו... אמרתי כלום, רק ויכוח, פחדתי. אמרתי רק ויכוח והלכו".
(ראו גם את עדויות החוקרים בעמ' 183-185 לפרוטוקול, ודו"ח פעולה מיום 8.3.05).
אשר לריח הגז בדירה, הסבירה המתלוננת, כי חלף זמן עד שהמשטרה הגיעה למקום ואף החלונות היו פתוחים, כך שלא בכדי השוטרים לא הריחו את ריח הגז בדירה (בעמ' 154 לפרוטוקול). יש לציין, כי מדו"ח הפעולה עולה, כי הקריאה התקבלה בשעה 14:12 והשוטרים הגיעו למקום 7 דקות בלבד לאחר מכן.
ד. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, שהמתלוננת שיקרה עת טענה, שראתה את המערער מסתובב לאחר ששוחרר ממעצרו, בשעה שזה היה נתון במעצר בית בתנאים של איזוק אלקטרוני וכי יציאה מן הבית הייתה מביאה למעצרו.
טענה זו אינה נכונה.
מעדותה של המתלוננת עולה, כי לא היא שראתה את המערער, אלא אחותה סיפרה לה שראתה אותו וכי האחות סירבה לבקשת המתלוננת, לסור עמה למשטרה ולהתלונן, מאחר ופחדה מהמערער (ראו בעמ' 41-43 לפרוטוקול). בית-המשפט המחוזי קבע, כי מדובר בעדות שמיעה וברי, כי אין בה כדי להשליך על מהימנות המתלוננת (ראו בעמ' 44-45 לפרוטוקול). משכך, טענת המערער נדחית.
ה. עוד מוחה בא-כוח המערער, כי המתלוננת טענה על כך, שאינה מכירה את עד ההגנה ס.א. , אשר העיד, כי הסולחות נסבו על סכסוכים כספיים, אף שהוא קרוב משפחה.
ברם, עד ההגנה ס.א. טוען בעצמו, כי הוא "קרוב רחוק" וכי מעולם לא שוחח עם המתלוננת. וכך מסר: "אני לא מדבר עם בחורות, אסור לדבר איתן" (בעמ' 581, שורה 10 לפרוטוקול). יתרה מכך. אין מחלוקת, כי המתלוננת ואמה לא נכחו בסולחות שנערכו בין הצדדים מאחר וזה עניינם של גברים. משכך הם פני הדברים, אין בטענת המערער ולא כלום.
ו. לטענת בא-כוח המערער, בניגוד לטענת המתלוננת, לפיה המערער נהג לכלוא אותה בדירתם, מסרו אחותו של המערער וגיסתו, כי המתלוננת נהגה לארח אותן והייתה חופשייה לצאת כרצונה.
גם טענה זו לא אוכל לקבל.
המתלוננת תיארה בעדותה כיצד נהג המערער לכלוא אותה בדירתם ולהכותה לנגד עיני הוריו. לעומת גרסתה זו תיארו בני משפחת המערער, כי המתלוננת נהגה לארח אותם והייתה חופשייה לצאת כרצונה.
במקרה שלפנינו, בהתבסס על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותם של כל העדים שבאו לפניו, קבע וחזר וקבע בית-המשפט המחוזי, במילים כאלו ואחרות, ובאופן חד-משמעי ומובהק - כי עדות המתלוננת אמינה עליו באופן מוחלט, לעומת עדויות בני משפחתו של המערער, אשר נמצאו מגמתיות ולא אמינות. בנסיבות אלה נראה, כי גרסת המערער ונימוקי ההגנה חוזרים על עצמם, אולם אין הם מבססים כל יסוד להתערבות בממצאים ובנימוקים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
ז. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי בניגוד לטענת המתלוננת, כי במשך חודשי נישואיהם בכל הפעמים קיימה עמו יחסי מין בניגוד לרצונה, הרי שבאמרתה השלישית תיארה המתלוננת אירוע בו עשו "סקס רגיל" שלאחריו התקלחה.
טענה זו יש לדחות מכל וכל.
בחקירתה הנגדית הסבירה המתלוננת, כי הביטוי "סקס רגיל" אין משמעותו יחסי מין בהסכמה, ולדבריה: "לא התייאשתי. הוא עשה וזהו. ואני בוכה" (ראו בעמ' 167-168 לפרוטוקול). זה היה המצב ה"רגיל" לו התכוונה המתלוננת.
עדות אמה של המתלוננת
22. טוען בא-כוח המערער, כי אמה של המתלוננת מסרה גרסה כבושה, מתואמת ושקרית. להלן אדון בטענותיו.
א. לטענת בא-כוח המערער, בניגוד לגרסת המתלוננת, מסרה האם, כי המתלוננת כלל לא מתגוררת בביתה.
טענה זו דינה דחייה.
מקום מגוריה של המתלוננת - כשנתיים וחצי לאחר האירועים - אינו קשור למחלוקת שבין הצדדים ונראה, כי המתלוננת לא רצתה לחשוף לאוזני המערער פרטים על מקום מגוריה. מטעם זה, אין בסתירה זו כדי לפגוע באמיתות גרסאותיהן של האם ושל המתלוננת.
ב. כמו-כן טוען בא-כוח המערער, כי לגרסת האם, היא ראתה את חבלתה של המתלוננת לאחר הדקירה והיה זה מספר חודשים לאחר שנישאה למערער, בניגוד לגרסת המתלוננת, כי האירוע אירע שבוע בלבד לאחר נישואיהם.
דין הטענה להידחות.
עיון בפרוטוקול מעלה, כי האם שבה ואמרה, כי אינה זוכרת מועדים מדויקים וכי היה זה "לא הרבה זמן" לאחר שהמתלוננת נישאה למערער. כאשר שאל בא-כוח המערער את האם: "תראי, הם היו נשואים בסך הכל שבעה חודשים...", השיבה האם, כי: "טוב, השבעה חודשים האלו היו בשבילנו כמו עשרים שנה" (ראו בעמ' 285 שורה 1 לפרוטוקול). לבסוף, כאשר האם אומרת "אני לא יודעת. חודשיים שלושה. אני לא יודעת". אומרת כב' השופטת רוטלוי לבא-כוח המערער: "היא לא יודעת לנקוב במועדים. היא לא יודעת חודשים" (ראו בעמ' 286, שורה 10 לפרוטוקול). מדברים אלה עולה, כי לא ניתן לטעון לסתירה אמיתית בין דברי האם לדברי המתלוננת.
ג. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי גם האם שיקרה כאשר טענה, כי היא אינה מכירה את עד ההגנה ס.א. , קרוב משפחה.
אף דינה של טענה זו להידחות.
כאמור, עד ההגנה בעצמו טען, כי הוא "קרוב רחוק" וכי מעולם לא שוחח עם המתלוננת "אני לא מדבר עם בחורות, אסור לדבר איתן" (ראו בעמ' 581, שורה 10 לפרוטוקול). יתרה מכך. אין חולק, כי המתלוננת ואמה לא נכחו בסולחות שנערכו בין הצדדים מאחר וזה עניינם של גברים. מטעמים אלה, בטענה זו אין כל ממש.
מהימנות העדים
גרסת המתלוננת לעומת גרסת המערער
23. כאמור, בית-המשפט המחוזי התרשם מאמינותה של המתלוננת, אשר העידה עדות עקבית ובהירה ונתן לה משקל מלא, לעומת עדות המערער, שהתאפיינה בשקרים רבים וחוסר אמינות. עוד נקבע, כי שקלול הראיות והעדויות, מצביע חד-משמעית, באופן שלא מותיר ספק, על כך שגרסת המתלוננת היא הגרסה האמינה, הנתמכת גם בראיות חיצוניות ועדויות אמינות נוספות של עדי התביעה, בניגוד לגרסת המערער ועדי ההגנה שהיו לא אמינים ומגמתיים.
בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסת המתלוננת – העולה הן מהודעותיה במשטרה, התואמות את עדותה בבית-המשפט, הן מעדותה בבית המשפט והן מהעימות בינה לבין המערער – היא הגרסה המהימנה וכי הוא מעדיף את גרסתה על פני גרסת המערער. וכך קבע, בין היתר, בית-המשפט המחוזי בעמ' 17 להכרעת הדין:
"המתלוננת לא ניסתה להעצים את הדברים אלא תיארה אותם כהוויתם בלא שבחנה האם הדברים פועלים לזכותה או לחובתה.
גירסת המתלוננת היא גירסה אמינה, ברורה ועקבית המשתלבת היטב בעדויות ובראיות הנוספות התומכות בה ואני נותן לה משקל מלא.
אם היתה רוצה המתלוננת להעליל על הנאשם לא היתה מצטמצמת בשני מקרים של מעשי סדום בלבד, מעשים שהתביישה לספר עליהם שכן הם אסורים אצלם ("חראם" בלשונה של המתלוננת) ואם התגברה על בושתה וסיפרה על שני מקרים בלבד, אני מאמין לה שלא המציאה זאת, כפי שסיפרה בדיוק ובפירוט על אירועים ספציפיים אלימים שנחרתו בזכרונה, שחלקם נתמכים בראיות חיצוניות וכל זאת מול גרסתו המכחישה, הגורפת והמתחמקת של הנאשם.
כנגד עדות המתלוננת היתה עדות הנאשם עדות מתחמקת שאופיינה במתן הסברים בלתי הגיונים רצופת סתירות ופריכות, המתמקדת בעניינים שוליים כשהוא יצר חזית מריבה רחבה ביותר והכחיש את קיומם של יחסי מין אנאליים (אף בהסכמה) ויחסי מין רגילים שלא בהסכמה.
אני מעדיף באופן מלא את גירסת המתלוננת ועדי התביעה על פני גירסת הנאשם ועדי ההגנה שעדותם הייתה מגמתית ולא אמינה." [ההדגשות במקור]
בית-המשפט המחוזי התייחס לחשיבות הרבה שיש לעובדה שמדובר במתלוננת מהמגזר הבדואי, לעניין מעמדה של האישה, התלות המוחלטת שלה בבעלה והבושה שלה ושל משפחתה, בכך שהמתלוננת עזבה את המערער וברחה ממנו חדשות לבקרים.
עוד נקבע, כי המתלוננת עברה שבעה-שמונה חודשים של גיהנום מצד המערער שהתעלל בה באלימות פיזית של מכות ואינוסים במשך חודשים כשכל פעם הייתה בורחת ממנו ונאלצת לחזור בלחץ משפחתה ו"הסולחות" שנעשו. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי ניתן היה להיווכח במהלך עדותו של המערער ובמהלך עדותה של המתלוננת, בתגובותיו הכוחניות של המערער, בצעקותיו ובהתפרצויותיו, שמדובר באדם אלים, הנוטה להתפרץ ולכעוס. כך קבע בית-המשפט בעמ' 30 להכרעת הדין:
"הנאשם שהוא אדם חם מזג, כפי שניתן היה לראות בבית המשפט, ניסה להציג עצמו כאדם רגוע ומבליג ואף הגדיל לעשות, כאשר העיד שלמרות שאשתו המתלוננת קיללה אותו וירקה עליו הוא שתק וכלשונו: "אז כן, אז מה, אני ארביץ לה?" (עמוד 408 לפרוטוקול שורות 15-25)".
ובעמ' 31 להכרעת הדין –
"נסיונו זה של הנאשם להציג את עצמו כאדם פתוח וותרן עומד בסתירה הן לעדות המתלוננת והן להתנהגות האלימה והכוחנית שלו בבית המשפט".
ובהמשך –
"מהעימות שנערך בין המתלוננת לנאשם ביום 6/5/05 ניתן להיווכח באלימות של הנאשם וכוחניותו."
בסוף הכרעת הדין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי:
"בית המשפט מאמין למתלוננת וקובע שהנאשם אכן ביצע בה את המעשים הקשים שחשפה המתוארים בכתב האישום."
חיזוקים לגרסת המתלוננת, מצא בית-המשפט המחוזי בעדות אמה, שנחלצה להגנתה לאחר מות האב, שהוא זה שהגן עליה, תמך בה ועודד אותה להגיש תלונה במשטרה עד פטירתו; עדות ד"ר מיניס אורלי, אשר לה סיפרה המתלוננת על המכות והאלימות בטרם החליטה להתלונן במשטרה; מסמכים רפואיים; דו"חות של שוטרים לגבי אירוע בלוני הגז; תמונה של המתלוננת שצולמה לתעודת הזהות בה ניתן לראות חבלות בעיניה; מצבה הנפשי של המתלוננת; ה"סולחות" הרבות שנעשו ובריחותיה הרבות של המתלוננת מהבית; שקרי המערער והתנהגותו האלימה כפי שניתן היה להיווכח במהלך הדיונים ועדותו בבית-המשפט, כאמור.
אשר לחוסר מהימנותו של המערער, הוסיף וקבע בית-המשפט בעמ' 18, כי:
"הנאשם [המערער] יצר חזית מריבה גדולה ורחבה בכך שהכחיש כל אירוע אלים או כל אירוע מיני ולכן משנסדקת חזית זו ומכוח אירוע כזה או אחר... מתמוטטת גירסתו כולה. גירסת הנאשם שכל הזמן שהיו נשואים קיימו יחסי מין בהסכמה, לא היתה אף פעם בעיה ביניהם ושום אירוע אלימות..., לא מסתדרת עם העובדה שהמתלוננת ברחה שוב ושוב מהנאשם להוריה גם לאחר שהוחזרה בלחץ משפחתה עקב הסולחות החוזרות ונשנות."
ובהמשך – בעמ' 19 להכרעת הדין:
"אם הכל היה בסדר, לא היתה המתלוננת בורחת מהנאשם שוב ושוב וזאת החל משבוע לאחר החתונה, במיוחד נוכח הקודים התרבותיים בעדה הבדואית שלפיהם מעמד הדבר הוא מעמד שולט ולא מקובל כלל שהאשה תעזוב את הבעל.
אם הכל היה על מי מנוחות, לא היה צורך בסולחות חוזרות ונשנות שכן אם לא היו ריבים לא היה צריך סולחות.
הטענה שהסולחות היו בגין חובות כספיים קטנים לפלאפון או רכב, או זהב, ושאר טענות שהנאשם מונה "כרשימת מכולת" של טיעונים, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת", לא מסתדרת עם ההגיון ועם הקודים החברתיים של העדה הבדואית, כאשר ברור שהמתלוננת לא היתה בורחת לביתה רק בגלל חוב כספי או טעם כספי".
אשר לטענות המערער - לפיהן המניע של המתלוננת להעליל עליו מתמקד בחוב פלאפון; רכב שנמכר למתלוננת על-ידי אביו של המערער תמורת חלק מהזהב שקיבלה מהמערער כשנישאו והמתלוננת גילתה שהרכב לא טוב וכעסה; ה- 50,000 דינר בכתובה שתקבל המתלוננת אם תתגרש מהמערער; הידיעה שהמערער מעזה, סייען שב"כ שהיה נשוי לאישה אחרת וכן גניבת זהב על-ידי אביו של המערער מביתם – קבע בית-המשפט המחוזי בעמ' 40 להכרעת הדין:
"באופן כללי ניתן לומר כי מדובר ברשימת שקרים של הנאשם שעשה לעצמו מעין "רשימת מכולת" של מניעים רבים (בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת") שכולם הופרכו והוכחו כשקריים, כשהמניע היחיד של המתלוננת היה גילוי וחשיפת האמת.
הפרכת טענות אלו ב"רשימה" זו מצביעה גם על שקרי הנאשם שבאמצעותה הוא מנסה להסביר את גירסתו השקרית."
בעניין זה עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי בתחילה העיד המערער במשטרה, שהמניע היחידי לעלילת המתלוננת היה רק חוב הפלאפון ורק במהלך המשפט צצו ועלו מניעים נוספים שהעלה המערער כמניעים שהוכחו כשקריים.
מאמינותה של המתלוננת ומשקריו של המערער עולה, כי בצדק קבע בית-המשפט המחוזי ממצאים עובדתיים אלה, אותם אני מאמץ.
עדי ההגנה
24. בית-המשפט המחוזי הסיק אף מדברי עד ההגנה מר ס.א , כי למרות שהוא ניסה לגונן על המערער, הוא אישר את הקוד החברתי הנוקשה של החברה הבדואית, שאינו מסתדר עם סולחות בגין אירוע שולי של חוב כספי זעום וכי הוא לא ידע על מה הריב והויכוחים בין המתלוננת למערער וכי הוא שמע על ויכוחים ביניהם ותלונות של המתלוננת על תקיפות, אך לא ראה זאת. העד אף אישר, כי הם ניסו באמצעות הסולחות למנוע מהמתלוננת להתלונן במשטרה ולהגיע לבתי משפט.
אשר לעדי ההגנה – הוריו של המערער, אחותו וגיסתו – קבע בית-המשפט המחוזי, כי הם התגלו כעדים מגמתיים, שהתגייסו לעזרתו של המערער וניסו לעזור לו בכל כוחם. וכך נקבע בעמ' 48, שורה 8 להכרעת הדין:
"אינני נותן אמון בעדותם ואני מעדיף את גירסת המתלוננת ואמה."
אשר לאחות המערער וגיסתו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי ייתכן והן לא ידעו על מעשי המערער האלימים, אך הוריו של המערער ידעו על אלימות בנם, מאחר והם נכחו לפחות באירוע אחד - אירוע קריעת החולצה והם אף ידעו על בריחתה של המתלוננת מהבית לפחות עשר פעמים ויזמו ניסיונות סולחה, לרבות שיחות עם הורי המתלוננת. ובעמ' 48 שורות 13-14 להכרעת הדין: "...כך, שברי שהם ידעו על האלימות ועל טענות המתלוננת וגירסתם המכחישה זאת היא גירסה לא אמינה שאינני מקבלה." [ההדגשה במקור]
כידוע, הלכה היא, כי אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב בממצאים העובדתיים הנקבעים על ידי הערכאה הראשונה ובמסקנותיה בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניה, זאת במיוחד כאשר מהימנות העדים בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעותיו של בית המשפט המחוזי נכונות הן וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות (ראו ע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 581, בעמ' 600).
25. לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי והמסקנות שהסיק מדברי העדים שהופיעו בפניו ומהראיות שהוצגו בפניו, שוכנעתי, כי קביעות אלה נכונות הן ולא מצאתי מקום להתערב בהן.
ה"סולחות"
26. עד ההגנה, מר ס.א , אישר בעדותו בבית-המשפט, כי הקוד החברתי הנוקשה של החברה הבדואית אינו מסתדר עם סולחות בגין אירוע שולי של חוב כספי זעום, כי הוא לא ידע על מה הריב והויכוחים בין המתלוננת למערער וכי הוא שמע על ויכוחים ביניהם ותלונות של המתלוננת על תקיפות, אך לא ראה זאת. העד אף אישר, כי הם ניסו באמצעות הסולחות למנוע מהמתלוננת להתלונן במשטרה ולהגיע לבתי משפט. עוד אישר העד, כי מטרת הסולחה הייתה להחזיר את המתלוננת לבית המערער (בעמ' 582, שורה 19 לפרוטוקול) וכדי למנוע גירושין והתדיינויות משפטיות (בעמ' 594, שורות 18-21 לפרוטוקול).
לפניות חוזרות של שופטי בית-המשפט המחוזי בשאלה מה היה נושא המריבה, חזר העד וענה "לא יודע מה היה הסכסוך ביניהם שהגיע למצב הזה... היא טוענת שהיה בכוח בינה לבין (המערער). אבל אני לא יודע על מה" (בעמ' 583, שורות 11-16 לפרוטוקול). עם זאת, טען העד, כי בסולחות בהן נכח דובר רק על כסף. עוד טען העד בעדותו, כי המתלוננת "אולי יותר מעשר פעמים עזבה את הבית והלכה אצל ההורים שלה..." (בעמ' 599-600, שורות 26-27 ובעמ' 604, שורות 20-27 לפרוטוקול), זאת הגם שהמערער, כאמור, הכחיש את עזיבת המתלוננת את הבית.
בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי, כי מעשיו המיניים של המערער במתלוננת לא היוו נושא לשיחה במפגשי הסולחה (בעמ' 38 להכרעת הדין). בית-המשפט המחוזי אף הוסיף וקבע, כי למרות שהעד המשיך לדבוק בגרסה, שדובר בסולחה רק על חובות כספיים ולא על אונס, ניתן היה להתרשם מפליטות פה שלו ותשובותיו שלא היה מדובר רק בכך.
נראה, כי לפי דברי העד, אשר תיאר את רקע המוסכמות והתפיסות החברתיות אצל הבדואים, ניתן להסיק, כי אם המתלוננת ברחה מביתה פעמים כה רבות, נראה, כי בריחותיה לא נעשו בשל סכסוכים כספיים בלבד – כפי שטוען המערער – אלא ככל הנראה נעשו בשל דברים אחרים. זאת ועוד, העובדה שהמתלוננת חזרה פעם אחר פעם אל המערער אינה מתיישבת עם טענתו, כי מדובר בסכסוך כספי שלא נמצא לו פתרון, אלא דווקא מתיישבת היטב עם טענתה, לפיה שבה אל המערער בשל המורא והפחד שהטיל עליה ובשל הנורמות החברתיות המקובלות בחברה בה גדלה.
אף אני התרשמתי מפליטות הפה של המערער ותשובותיו באופן דומה להתרשמותו של בית-המשפט המחוזי. כך למשל, השיב העד, כאשר נשאל מה דובר בפגישות של הסולחות:
"היא טוענת שהוא תקף אותה. אני לא אצלם בבית, אני לא יכול לשקר עכשיו ולהגיד לך שאני חי אצלם ולהגיד לך שאני חי אצלם שמה ותקף אותה מול העיניים שלי" (בעמ' 588 לפרוטוקול, שורות 19-23).
משמע, אף אם העד מאשר, כי לא שמע את הדברים במהלך הסולחה, הוא מאשר, כי ידע שהמתלוננת טוענת, כי המערער תקף אותה.
מדברי העד עולה, כי הגם שהוא ניסה לגונן על המערער, שהוא חבר קרוב של אביו ולהתמקד בחוב הכספי כסיבה לסולחה, הוא אישר את הקוד החברתי והתרבותי הנוקשה של החברה הבדואית, שאינו מסתדר עם סולחות בגין חוב כספי פעוט. העד אומנם אישר, כי לא ידע מה הריב והויכוחים בין המתלוננת למערער, שהוא לא יודע למה רצתה להתגרש ממנו ושהוא שמע על ויכוחים ביניהם ותלונות של המתלוננת על תקיפות, אך טען כי לא ראה זאת. הגעתי למסקנה, כי העזת המתלוננת לצאת כנגד הקוד החברתי בחברתה, לעזוב את ביתה מספר פעמים ולהתלונן במשטרה על אונס על-ידי בעלה, רק מחזקת את גרסתה, לפיה היא לא יכולה הייתה לסבול עוד את שביצע בה המערער.
מצב נפשי
27. המתלוננת פחדה מהמערער במהלך העימות עמו. היא גם העידה בבית-המשפט, כי היא מפחדת ממנו, לא ישנה טובה בלילות ומפחדת שיהרוג אותה. עוד היא העידה, כי היא נוטלת כדורים (בעמ' 5, שורות 10-11 ובעמ' 37, שורות 13-15 לפרוטוקול), שוכבת הרבה ומרבה לשכוח (בעמ' 37, שורה 14 ובעמ' 27, שורה 2 לפרוטוקול), אינה יוצאת מביתה ללא ליווי (בעמ' 34, שורה 25 לפרוטוקול) ואפילו חוששת כיצד תצא מתל-אביב לאחר הדיון (בעמ' 5, שורות 2-4 לפרוטוקול). המתלוננת הרבתה לבכות במהלך עדותה כשהיא חזרה על פחדה מהמערער ופחדה מלבוא ולהעיד. ולדבריה: "אני עד עכשיו פה לא מאמינה אם אני יצא מפה בשלום או לא" (בעמ' 33, שורה 10 לפרוטוקול).
גם אמה של המתלוננת העידה על מצבה הנפשי הקשה וטענה, כי מאז האירועים נוטלת המתלוננת תרופות, כדורי הרגעה נגד עצבים (בעמ' 281, שורות 20-21 לפרוטוקול).
אין ספק, כי מצבה הנפשי הרעוע של המתלוננת מלמד אף הוא, כי היא הייתה נתונה למסכת קשה של אלימות, איומים והתעללות פיזית ונפשית מצד המערער, החל ממועד נישואיהם באוגוסט 2004 ועד לעזיבתה את הבית במרץ-אפריל 2005, לפני הגשת תלונתה במשטרה במאי 2005.
28. מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי עדותה המהימנה של המתלוננת; עדות אמה, שנחלצה לעזרתה לאחר מות אביה, שהגן עליה; עדות הרופאה ד"ר אורלי מיניס, אשר המתלוננת סיפרה לה על המכות והאלימות בטרם החליטה להתלונן במשטרה; כמו גם הראיות החיצוניות כגון המסמכים הרפואיים; דו"ח השוטרים לגבי בלוני הגז; תמונת המתלוננת שהופיעה בתעודת הזהות בה ניתן לראות חבלות בעינה; הסולחות הרבות שנעשו ובריחותיה של המתלוננת מן הבית; מצבה הנפשי של המתלוננת ופחדיה מהמערער; שקריו של המערער, התפרצויותיו במהלך הדיונים והתנהגותו האלימה – כל אלה מגיעים עד כדי "סיוע" לגרסת המתלוננת, לפיה המערער אנס אותה, ביצע בה מעשי סדום, תקף אותה ואיים עליה.
סוף דבר
29. אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי המערער אכן ביצע את המעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום ומשכך מציע אני לחבריי לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
השופט א' א' לוי:
אף אני סבור כי דין הערעור להדחות. השגותיו של המערער כוונו נגד ממצאים שבעובדה בהם הכריע בית המשפט המחוזי לאור התרשמותו הישירה ממהימנות העדים שהופיעו בפניו, ולאחר שבחן היטב את מארג הראיות בכללותו. עיינתי ושבתי ועיינתי בנימוקי הערעור שבכתב, ובטיעונו של בא-כוח המערער על-פה, ולא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו בהרשעה. יתר על כן, הטענה לפיה בדתה המתלוננת מלבה את גרסת המעשים הקשים שבוצעו בה, היא זו הלוקה בחוסר היגיון וסבירות. המתלוננת ברחה לא אחת לבית הוריה, ונאלצה לשוב לחיקו של המערער בעקבות לחצם של ההורים ועריכתן של סולחות. כך אינה נוהגת אשה נשואה שחייה זרמו על מי מנוחות, ואם בכך לא די, נמצאו לבית המשפט המחוזי ראיות נוספות לחיזוק גרסתה של המתלוננת, ואני שותף להשקפתו כי באלה היה די לבסס את ההרשעה.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
ניתן היום, ח' בכסלו התש"ע (25.11.2009).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08034700_H08.doc דפ
2מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il