פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 347/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 347/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 4.1.07 בת.פ. 1000/04 שניתנו על-ידי כבוד השופטים: ר' אבידע, ב' אזולאי וח' סלוטקי תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשס"ז (25.6.2007) בשם המערער: עו"ד שי וולשטיין בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: העובדות הצריכות לעניין כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום (פח 1000/04) המייחס לו עבירה של מעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347 (ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345 (א) (3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245 (א) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום בחלק הכללי נטען, כי בין השנים 1989-1993, כאשר י.א, (להלן: המתלוננת), ילידת 16.9.1984, הייתה כבת 5-9 שנים, נהג המערער בשעות היום, כמידי יום, לבצע בה מעשים מגונים ומעשי סדום. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היה המערער חבר של אחיה של המתלוננת והתגורר בשכנות למתלוננת באותו בנין מגורים. המערער נהג לבקש מהמתלוננת שתביא לו לדירה את המכתבים מתיבת הדואר שלו ונהג לבקש מאמו שתקרא למתלוננת לבוא אליהם לדירה באמתלה כלשהי. המערער נהג להבטיח למתלוננת מסטיק או בובה אחרי ש"תעשה לו את זה". עוד נטען בכתב האישום, כי המערער בהזדמנויות רבות הכניס את המתלוננת לחדרו, הושיב אותה על הרצפה וישב על המיטה כשהוא עירום. המערער דרש מהמתלוננת לגעת באיבר מינו, להכניס את איבר מינו לפיה ולמצוץ אותו, תוך שהוא מחזיק את ראשה ומחדיר את איבר מינו לפיה. לאחר שהמערער הגיע לסיפוקו המיני, היה נותן לה מסטיק ושולח אותה לביתה, תוך דרישה לשמור על האירועים בסוד. עוד נטען, כי המערער נהג להכניס את המתלוננת לחדר אחר בדירה, להפשיט אותה ולהושיב אותה על השטיח. המערער היה מתפשט ומתיישב מאחורי המתלוננת ללא בגדים, כשרגליו פשוקות לצידי גופה של המתלוננת. המערער היה מזיז את גופו מאחורי המתלוננת, נצמד ברגליו בכוח לרגליה ותופס את רגליה בכוח, נוגע בה בחזה ובבטן, מחליק ומשפשף את איבר מינו על הישבן של המתלוננת ומתחתיו, עד שהיה מגיע לסיפוקו המיני. בפרק "העובדות" שבכתב האישום נטען, כי בתאריך 21.8.1993 או בסמוך לכך, בשעות הצהריים, ביקש המערער מהמתלוננת שתבוא לדירה באמתלה כלשהי. בשעה שהמתלוננת נכנסה לדירה, נכנס המערער לחדר שליד האמבטיה, קרא לה להיכנס לחדר, התפשט לגמרי והתיישב על קצה המיטה מול המתלוננת. המערער דרש מהמתלוננת להכניס את איבר מינו לפיה, החדיר את איבר מינו לפיה וביקש ממנה להניע את ראשה, תוך שהוא מניח ידו על ראשה ולוחץ לה על הראש, ומדגים כיצד לבצע את התנועות שרצה. המתלוננת פחדה מהמערער ועשתה את אשר דרש. משהגיע המערער לסיפוקו, נתן למתלוננת מסטיק ושלח אותה לביתה, באומרו לה שלא תספר זאת לאף אחד ושזה הסוד שלהם. המערער טען מנגד, כי האירועים המיוחסים לו בכתב האישום התיישנו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בפרק העובדות שבכתב האישום ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט ב' אזולאי. בית המשפט התרשם מעדותה של המתלוננת וציין כי הוא רואה בה עדות מהימנה ואמינה. המחלוקת המרכזית שהתגלעה בין הצדדים בבית המשפט קמא היא באשר להתיישנותה של העבירה היחידה המיוחסת למערער מיום 21.8.1993. שופטי ההרכב נחלקו בדעותיהם לעניין הוכחת מועד האירוע האחרון המיוחס למערער שביצע במתלוננת והתגבשה דעת רוב ודעת מיעוט באשר לתוצאה המרשיעה. באשר לעובדות בחלק הכללי של כתב האישום, קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שאלו אינן מיוחסות למערער כעבירות, שכן חלה לגביהן התיישנות. להלן, בתמצית, עיקרי חוות הדעת של שופטי ההרכב. חוות דעתה של כבוד השופטת ח' סלוטקי על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת, המתחזקת ומסתייעת בשתיקת המערער, קבעה השופטת ח' סלוטקי, כי העבירה לא התיישנה. השופטת איזנה באיזמל ניתוח דק ורגיש את גרסותיה של המתלוננת וקבעה, כי עדות המתלוננת בכללותה עשתה עליה רושם מהימן ביותר, המתחזק בין השאר, גם מצפייה בקלטת העימות בין המתלוננת למערער. עוד הוסיפה, כי אין כל ספק שהמעשים המתוארים על ידי המתלוננת אכן התרחשו ואף המערער אינו חולק על מהימנות המתלוננת באשר לעצם קרות המעשים המיניים, אלא אך טוען לחוסר מהימנותה של המתלוננת רק בשאלת ההתיישנות. העובדה שהמתלוננת מסרה את גרסתה האחרונה הממקמת את האירוע האחרון בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, לאחר שהוסבר לה, כי על פי גרסתה הקודמת, העבירות התיישנו כולן ולאחר שהתבקשה לזכור אירועים נוספים שאירעו לאחר האירוע שבסמוך לחג הפסח שבשנת 1993, אין בכך כשלעצמו כדי להעיד כי המתלוננת אינה דוברת אמת גם ביחס לאירוע האחרון, שהיה, על פי עדותה, סמוך לתחילת הלימודים בשנת 1993. השופטת חזרה והדגישה בחוות דעתה, כי מהימנותה של המתלוננת ביחס לעצם קרות האירועים אינה מוטלת בספק, ואין בסתירה דלעיל כדי לכרסם במהימנותה לעניין המועדים, בעיקר לאור שתיקת המערער. עוד הוסיפה, כי העובדה שהמתלוננת הזכירה מספר פעמים בחקירתה במשטרה את גיל 9, כגיל שבו הסתיימו המעשים, ובין היתר, הזכירה זאת בשעה שלא הייתה מודעת לשאלת ההתיישנות, מחזקת את מהימנותה בשאלת ההתיישנות. חוות דעתה של כבוד סגן הנשיא השופטת ר' אבידע סגן הנשיא השופטת ר' אבידע הצטרפה בחוות דעתה למסקנתה של השופטת ח' סלוטקי בדבר התוצאה המרשיעה, אולם מטעמים אחרים. השופטת ר' אבידע הדגישה אף היא את הרושם שהותירה עדות המתלוננת כי עיקרי עדותה אמת וכי אכן הייתה קורבן למעשים המיניים שבוצעו לטענתה על ידי המערער בילדותה. תימוכין וסיוע לעדותה של המתלוננת, נמצאו בעדויותיהן של אחותה ושל המדריכה בפנימייה שבה למדה המתלוננת, בשנה שבה למדה האחרונה בכיתה י"א. השופטת גילתה דעתה כי האירוע הקשור לפסח לא היה לטעמה בגדר "האירוע האחרון" וכי לא נשללה האפשרות שהמערער ביצע במתלוננת מעשים מגונים גם לאחר מכן. עוד הוסיפה, כי דווקא בשל טענת המתלוננת בדבר ריבוי המקרים שבהם המערער פגע בה, ומשלגרסתה לא היה אירוע ספציפי שבעטיו פסק לבצע בה את המעשים המיניים, נראה לה כמעט בלתי אפשרי שהמתלוננת, שהייתה אך ילדה קטנה, תזכור את "הפעם האחרונה". המתלוננת לאורך כל אמרותיה, בעדותה בבית המשפט, וכן בדברים שאמרה הן לאחותה והן למדריכה בפנימייה, עמדה על כך כי המערער ביצע בה את המעשים עד אשר הגיעה לגיל 9. מאחר שהמתלוננת הינה ילידת 16.9.1984, הרי שבעת שהגישה את תלונתה, ביום 29.3.2003, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. המועד האמור בכתב האישום לפיו המעשים המיניים בוצעו "בסמוך לסוף חודש אוגוסט 1993" ולאו המועד של 21.8.1993, יכול היה להתיישב עם טענת המתלוננת כי המעשים המיניים בוצעו בה עד הגיעה לגיל 9, גרסה שהשופטת נתנה בה אמון. כך או כך, מתוך כל התקופה שלגביה המתלוננת העידה כי המערער ביצע בה מעשים מיניים, נותרה כחצי שנה שאינה נכנסת לתקופת ההתיישנות. אמרתה הראשונה של המתלוננת המפסיקה את מרוץ ההתיישנות ניתנה ביום 29.3.2003. היות והמתלוננת כאמור הינה ילידת 16.9.1984, ומשהאמינה לעדות המתלוננת, אשר טענה כי המערער ביצע בה מעשים מיניים עד הגיעה לגיל 9, ומשנמצאו לעדותה תימוכין באמרותיהן המהימנות של האחות ושל המדריכה בפנימייה, ומשעדותה לא נסתרה, שכן המערער בחר שלא להעיד, הוכח, במידה הנדרשת בפלילים, כי המערער ביצע במתלוננת מעשים מיניים במהלך התקופה של כחצי שנה, אשר לגביה לא חלה התיישנות. נוכח עדותה של המתלוננת, כי המערער ביצע בה מעשים מיניים בתכיפות של חמש פעמים בשבוע ונוכח קרות האירועים בתקופה של סוף חודש אוגוסט 1993, מועד שצוין על ידי המתלוננת כמועד שבו חדל המערער מפגיעתו בה, קרי, בסמוך ליום הולדתה התשיעי, ולאור האמון שניתן בעדותה, קבעה השופטת כי הוכח כאמור במידה הנדרשת בפלילים, כי המערער ביצע בה, במהלך התקופה שלגביה אין התיישנות, היינו מיום 30.3.1993 ועד הגיעה לגיל 9, לפחות מעשה מיני אחד, כמיוחס לו בכתב האישום בפרק העובדות. עוד הוסיפה, כי על פי הוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ס"ח 1043 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), גם אם ניתן לעלות את הטענה כי פרק העובדות מתייחס לפעם האחרונה, ניתן להרשיע את המערער בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, בהסתמך על עדותה של המתלוננת כי המעשים בוצעו בה עד הגיעה לגיל 9. באשר לשאלה האם חלה התיישנות אם לאו על האירוע שאותו מיקמה המתלוננת לקראת סוף התקופה שעל פי גרסתה ביצע בה מעשים מיניים, סברה השופטת ר' אבידע, כי ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. חוות דעתו של סגן הנשיא השופט ב' אזולאי מנגד, השופט ב' אזולאי, בדעת מיעוט, סבר כי יש לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו וזאת מחמת הספק. לדידו, לא ניתן לקבוע שלא חלפה תקופת ההתיישנות ביחס לעבירה המיוחסת למערער בכתב האישום. ההסתמכות על אמרת המתלוננת נ/1א' כתמיכה בטענה שלא חלה התיישנות אינה במקומה. עוד סבר, כי המתלוננת התייחסה לגיל סתמי ולא ניתן לקבוע על פי דבריה כי המעשה המגונה האחרון נעשה בסמוך ליום הולדתה דווקא. מטבע הדברים, ניתן להתייחס לגיל הכללי ולעגל את הגיל כלפי מטה או כלפי מעלה. שופט המיעוט הדגיש כי לא ניתן לשלול כאפשרות סבירה, שהוסבר למתלוננת שיש בעיה של התיישנות וכי על מנת להתגבר על הבעיה, עליה לנסות לרענן את זיכרונה אם היה אירוע לאחר האירוע האחרון שיחול בתוך תקופת ההתיישנות. במצב דברים זה, אין לשלול כאפשרות סבירה שבעקבות כעסה על המערער, היה לה עניין והייתה לה נטייה לייחס את האירוע האחרון למועד שחל בתוך תקופת ההתיישנות, על מנת שלא יימלט מהעמדה לדין. חרף העובדה שעדות המתלוננת נראית בעיני שופט המיעוט סבירה ומהימנה- הרי הדבר מתייחס אך לתוכן המעשים שנעשו בה ולא ביחס לעיתוי המדויק שבו נעשו המעשים. עוד הוסיף, כי גם בראיות הנוספות לא היה כדי להוכיח מעבר לספק סביר שהעבירות שיוחסו למערער בכתב האישום נעברו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. בבואו לגזור את דינו של המערער, הטעים בית המשפט, כי עסקינן בעבירות חמורות ביותר. בית המשפט התייחס בגזר דינו אל תסקיר הנפגע שנערך בעניינה של המתלוננת ממנו ניתן ללמוד על הנזקים שנגרמו לה בגין התעללותו של המערער. בית המשפט הדגיש, מיניה וביה, כי הנזק שנגרם למתלוננת הוא כבד, וספק אם זו אי פעם תוכל להחלים החלמה מלאה מפגיעתה. עוד הוסיף, כי המערער נתן את הדין רק על מעשה מיני אחד בו הורשע, שכן יתר העבירות התיישנו, ומשכך, אין לזקוף לחובתו את כל הנזקים שנגרמו למתלוננת. בנסיבות אלה ולאחר ששקל את כלל השיקולים הרלוונטיים, הטיל בית המשפט על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו לבל יעבור עבירות מין מסוג פשע. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו. טענות הצדדים המערער טוען, כי נימוקי ערעורו מתבססים על שני אדנים. ראשית; לטענתו, הכרעת הדין כנגדו "נתפרה", כלשונו, ואינה מבוססת כלל וכלל. בית משפט קמא התנהל באופן חריג, החל מהשלב שלאחר הגשת הסיכומים ועד מתן פסק הדין הסופי, בהצעתו למחוק כתב האישום בתמורה לתשלום בסך 100,000 ש"ח שאותם ישלם המערער למתלוננת. בעקבות הצעה זו, שלא עוגנה בפרוטוקול, פנה המערער בתלונה לנציבת קבילות השופטים וזו הצדיקה את תלונתו וציינה, כי בית המשפט נהג שלא כשורה בעצם זימון הפגישה, במעורבותו הפעילה בעניין תוכן ההסדר ובהעלאת ההסדר ותנאיו מיוזמתו הוא וכי מעורבות כזו הינה פסולה בעליל. על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו לעניין עסקת טיעון, לאחר שזו גובשה על ידי הצדדים ומובאת לאישורו ולא קודם לכן. אי לכך, טוען המערער, הליך זה מצביע על חשש ממשי לעיוות דין חמור שנעשה בעניינו. שנית; טוען המערער, שגה בית המשפט המחוזי עת הרשיעו ולא זיכה אותו מחמת התיישנות. בעניין זה, המערער סומך את ידיו על דעת המיעוט של השופט ב' אזולאי. לטענתו, תלונת המתלוננת הוגשה בתאריך 29.3.2003, כאשר המועד הקובע לעניין ההתיישנות הוא 29.3.1993 ואין חולק כי כל מועד שבו בוצעה לכאורה העבירה קודם לכן-התיישן. אין מחלוקת כי תקופת ההתיישנות של העבירה הינה 10 שנים. אי לכך, מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום ביצוע העבירה והוא נמשך עד לסיום התקופה, אלא אם כן הוא נפסק בשל התרחשותו של "אירוע מנתק", שאז הוא מתחיל מחדש ונמשך עד שתחלוף ההתיישנות. במקרה דנן, נשאלת השאלה האם החקירה הראשונה מיום 29.3.2003 (נ/1א') היא בגדר "אירוע מנתק", היינו, האם חקירת המשטרה שהחלה במועד זה הביאה לפיצוח מעשה שארע במהלך תקופת ההתיישנות. התביעה היא אשר נושאת בנטל ההוכחה אם העבירה לא התיישנה וספק בעניין זה יפעל לטובת הנאשם. הסתירות והתמיהות שעולות מאמרותיה ביחס לחקירתה הנגדית הן מהותיות ופוגמות באופן משמעותי במהימנותה של המתלוננת באשר למועד ביצוע העבירה האחרונה. עצם ההתנהלות המשטרתית בתיק זה, שבו הוצע המועד המדוייק על ידי החוקר המשטרתי, מצביעה על פגמים שאינם ניתנים לריפוי ועל התנהגות שערורייתית של הרשות, שהצדיקה ביטולו של כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. דיון בפתח הדברים יוער, כי בית-המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית-המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער או בא-כוחו, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית-המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה. התלונה בפני נציבת קבילות השופטים דוקטרינת הבטלות היחסית, מבוססת על הבחנה בין עצם הפרה של הכללים המורים לרשות המינהלית כיצד לפעול לבין תוצאות הפרתם של כללים אלה והסעדים שיינתנו נגד הרשות בשל הפרת אותם כללים. דוקטרינה זו מפרידה בין הפגם שבמעשה המנהלי לבין הסעד שיוענק בנסיבות ספציפיות. דוקטרינה זו מאפשרת להגיע לתוצאה מעשית ראויה, על מנת שהצדק יעשה וכל זאת בהתחשב במדיניות השיפוטית הרצויה. לשון אחר; לא כל טעות או פגם במעשי הרשות, ואף לא כל פגם מהותי גורר בטלות, ויש להבחין בין הפגם לבין תוצאותיו של הפגם, אשר ייבחן לגופו של עניין לאור איזון בין אינטרסים שונים. בנסיבות מסוימות, ניתן יהיה להפעיל את דוקטרינת הבטלות היחסית אף בגדרו של הליך פלילי. לפיכך, יש לבחון האם במקרה דנן גורם הפגם (בהנחה ואכן ישנו) של הצעת מעין הסדר טיעון על ידי בית המשפט לבטלות האישום נגד המערער תגרור בטלות מעיקרה או שמא עסקינן בפגם שאין לו נפקות, בהתאם לתורת הבטלות היחסית (והשוו: ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם 19.9.2005)). במקרה דנן, לא השתכנעתי, כי נגרם עיוות דין למערער ואין הצדקה לקבוע כי כתב האישום בטל מעיקרו. אחד השיקולים המרכזיים לשימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית הוא הנזק, שעלול להיגרם לאינטרס הציבור כתוצאה מקביעה כי החלטה מסוימת של רשות מנהלית היא בטלה מעיקרה בשל פגם זה או אחר שנפל בה (ראו בג"צ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פ"ד נח (4) 289 (2004)). נראה לי, כי במקרה דנן, הפגיעה היחסית באינטרס הציבורי כתוצאה מבטלותו של כתב האישום בגין הפגם הלכאורי בהליך היא ניכרת. אם למערער היה חשש ממשי לעיוות דין וכי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, יכול היה להגיש בקשה לפסלות המותב. ברם, המערער לא בחר בדרך זו. המערער לא טען בפני בית משפט קמא לבטלותו של כתב האישום עקב הליך מנהלי לא תקין (אם כי התייחס לכך בטיעונים לעונש) ובהתאם, לא ניתנה החלטה בעניין שיש לבחון אם נפלה טעות משפטית או התקיים פגם היורד לשורשו של עניין בהכרעתה של הערכאה הראשונה, המצדיק התערבות ערכאת הערעור. יוער, כי בית המשפט התייחס לעניין זה אך בגזר דינו ועל גזר הדין לא משיג המערער. המערער בחר לנקוט בהליכים משמעתיים נגד חברי ההרכב ומיצה את הסעד בדרך זו. המערער מלין גם כנגד מחדלי המשטרה. אף אם נהא נכונים לצעוד כברת דרך נוספת לכיוון המערער ונניח לטובתו שאכן התקיימו מחדלים אלה, כמו גם תלונתו נגד חברי ההרכב שנמצאה לכאורה כמוצדקת, יש לבחון מהי הנפקות של מחדלים אלה. השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה למערער עוול, בכך שפעולת חברי ההרכב, כמו גם, פעולת המשטרה הגיעה לכדי מחדל בצורה זו אחרת. מטרת החקירה המשטרתית היא למצוא ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (והשוו: ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 466 (1981)). ככלל, אין לומר שמחדלי חקירה או מחדלי בית המשפט יובילו בהכרח לזיכויו של המערער. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (והשוו: ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007); ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.1993)). ולגופו של עניין. איני סבור, כי במחדלים שעליהם מצביע המערער, אם בכלל היו מחדלים כאלה, יש כדי לסייע למערער וכי נגרם לו עוול בשלהם. בסופו של יום, הרשעתו נסמכת בראש ובראשונה, בצירוף חיזוקים, על עדותה של המתלוננת. משהאמין בית המשפט המחוזי, ברוב דיעות, לאמרות אלו וזה העיקר - הרי שאין אפוא באותם מחדלים כדי לפגוע במסקנה זו. אציין, כי רענון זיכרונה של המתלוננת, עשוי להיזקף לחובתה של התביעה באשר למשקלה של הראיה משתידון השאלה, אם זו הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. לא שוכנעתי מחומר הראיות שבתיק, כי זכויותיו של המערער נפגעו ולטעמי, לא מתקיים החשש ששורת הצדק נפגעה. בקליפת האגוז ייאמר, כי בית משפט זה קבע סטנדרטים מחמירים לשימוש בטענת "ההגנה מן הצדק" לביטול כתב האישום: התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. מדובר בטענה שתתקבל רק במקרים נדירים, בהן המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו (ראו רע"פ 1498/07 הרשברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.3.2007); ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221 (1996). להלן: ע"פ 2910/94; בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא (5) 96 (1997), תוך התייחסות לע"פ 2910/94 דלעיל). ברי, כי אין מקום להחיל טענה זו במקרה דנא. התערבות במימצאי הערכאה הראשונה פסק דינו של בית המשפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב, למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. רוב רובן של טענות המערער עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית-המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות. הלכה ידועה מקדמת דנא היא, כי בית-המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנותם של עדים של הערכאה הראשונה, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. אכן, אין עסקינן בכלל בל יעבור. ברם, רק במקרים חריגים תסטה ערכאת הערעור מכלל זה של אי-התערבות. לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא יכול היה להתרשם כפי שהתרשם (ראו ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2006); ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.3.2007); ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.1993)). אכן, אין בדברים אלה כדי לשלול את זכותה כמו גם את חובתה של ערכאת הערעור לזכות נאשם, מקום בו נתעורר ספק סביר באשמתו, אולם הקביעה אם ספק כזה קיים אם לאו תיעשה על יסוד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, זולת אם אלה אינן מתקבלות על הדעת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (1) 1 (2004). להלן: ע"פ 7595/03). בעניין זה, מוכן אני לאמץ את ממצאי בית-משפט קמא, ככל שהן מתייחסות לאירוע המיני האחרון החקוק בזיכרון המתלוננת עם הגיעה לגיל 9 שנים. כבר עת הגשת תלונתה, בטרם הייתה מודעת לבעיית ההתיישנות וודאי קודם רוענן זיכרונה, ציינה המתלוננת כי המעשים המיוחסים למערער בוצעו בה עד הגיעה לגיל 9 שנים. בגרסה זו דבקה לאורך כל חקירותיה במשטרה ועדותה בבית המשפט. כאמור, גרסתה נמצאה אמינה על ידי שלושת שופטי ההרכב. ברי, כי לערכאה הראשונה ישנה שליטה מלאה בחומר הראיות על דקויותיו. עסקינן בממצאים עובדתיים המבוססים על התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מהעדויות והראיות שהוצגו בפניו. התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של שופטי ההרכב מהעדים המעידים בפניו, היא לרוב מרכיב מכריע בתהליך קבלת החלטתו, וחזקה עליו, כי בהרשיעו את המערער על יסוד עדותה של המתלוננת, כפי שעולה מהדברים, עמדה לנגד עיניו מידת ההוכחה הדרושה במשפט הפלילי. בית המשפט קבע את ממצאי המהימנות שלו על פי מכלול של שיקולים. הוא התרשם כאמור באופן ישיר מהעדים. הוא השווה את דברי העדה לראיות אחרות: כך למשל, לדברים שנאמרו מפי אחרים. הוא בחן את העדות עצמה באמת מידה של היגיון ושכל ישר על ידי ניתוח דברי העדה, גילוי סתירות בעדותה והשוואתם לדברים שאמרה בהזדמנויות אחרות. נראה לי, כי במקרה דנן, ראוי גם ראוי לסמוך על התרשמותם של שופטי הערכאה הראשונה, אשר בחנו באופן בלתי אמצעי את העדויות שהובאו בפניהם ובדקו אותן לפרטיהן, ובפרט לגבי עדות המתלוננת, היא קורבן עבירות המין. שלושת שופטי ההרכב היו ערים לעובדה, כי גירסתה של המתלוננת, מטבע הדברים, לא היתה תמיד נקייה מסתירות או משוללת תמיהות. משוכנע אני, כי שופטי ההרכב התמודדו עם אי ההתאמות, תוך שהם מתחקים אחר גרעין האמת שבגירסת המתלוננת, ובסופו של יום, מצאו אותה אמינה נוכח, בין היתר, קיומן של ראיות שונות לחיזוק. לסתירות ולאי ההתאמות עשויים להיות הסברים שונים. אפשר שחלקם נובעים מחלוף הזמן מאז האירועים ועד לחשיפת הפרשה ואפשר שחלקם נבע מעומס נפשי שרבץ על המתלוננת ושהיה עשוי להביאה לעיתים לידי בלבול, אי דיוק ואף לחוסר עקביות (ראו: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4) 249 (2001); ע"פ 7595/03 דלעיל). במקרה כזה, העדות עוסקת בנושא טראומתי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. גם במקרה בו קיימים כמה תמיהות וחללים עובדתיים, כך למשל, בנוגע להתנהגות לא מוסברת של מתלוננת או בסתירות מסוימות בגירסאותיה, הרי שאין בטענות אלו כדי לקעקע אמינותה של מתלוננת (ראו רע"פ 3904/96 סימן טוב מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.5.1997)). בענייננו, האמון שניתן לעדות זו היה מוחלט וחוזק בעדויות של עדים אחרים. בית המשפט המחוזי ציין כאמור את התמיכות שמצא בחומר הראיות לגרסתה של המתלוננת ונימק בהרחבה את הסתמכותו על עדותה. מסקנותיו באשר למהימנות עדותה הם ברורים ונחרצים. במצב דברים זה, בדין נתן בית-המשפט המחוזי אמון בעדותה של המתלוננת ואין כאמור עילה להתערבות במימצאי בית-המשפט המחוזי בנקודה זו. בשלב זה יוער, כי גם שופט המיעוט לא חלק על מהימנותה של עדות המתלוננת. סגן הנשיא השופטת ר' אבידע האמינה לדברי המתלוננת כי האירוע היה בגיל 9 ומצאה לכך כאמור חיזוקים. לזאת האמינה גם השופטת ח' סולטקי. כך או אחרת, הרי שיום הולדתה התשיעי של המתלוננת חל ביום 16.9.1993. בעניין זה, גם אם המתלוננת התייחסה לגיל 9 כ"גיל סתמי", כלשונו של שופט המיעוט, וכי מטבע הדברים ניתן להתייחס לגיל הכללי ולעגל את הגיל כלפי מטה או כלפי מעלה, זאת, כאשר לא ניתן לקבוע מתוך אמרתה הראשונה שהיא התכוונה לתאריך סמוך ליום הולדתה דווקא עת הייתה בגיל 9 במדויק או בסמוך לכך - מסכים אני עם דעתה של סגן הנשיא השופטת ר' אבידע, אשר נתנה דעתה לסברה זו, כי מתוך כלל התקופה שלגביה המתלוננת העידה כי המערער ביצע בה מעשים מיניים, נותרה כחצי שנה שאינה נכנסת לתקופת ההתיישנות. בהתייחס לכך שהמעשים המיניים בוצעו בה כדרך שגרה, הרי שאכן, מדובר במספר לא מבוטל של מקרים שבהם ביצע המערער במתלוננת מעשים מיניים. שמע מינה, כי המערער ביצע בה, במהלך התקופה שלגביה אין התיישנות, קרי מיום 30.3.1993 ועד הגיעה לגיל 9, לפחות מעשה מיני אחד, כמיוחס לו בכתב האישום. העולה מהמקובץ, כי אין ברענון זיכרונה של המתלוננת בדבר "האירוע האחרון" כדי להביא לשינוי בתוצאה, בהינתן שההרשעה מסתמכת על תקופה שקדמה לאירוע הנ"ל השנוי במחלוקת מבחינת תאריך ביצועו. לאחר שבחנתי את טענות המערער ולאחר שעיינתי בראיות שבתיק, סבור אני כי פרשה זו לא באה בקהלם של המקרים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור באשר לקביעת מועד ההתיישנות באשר לעבירות המיוחסות למערער. השאלה המתעוררת בפנינו היא אפוא אחת: האם קרה מקרה מהמקרים המנויים בסעיף 9 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי שעצרו את מרוץ ההתיישנות? או ליתר דיוק, האם יום הגשת התלונה על ידי המתלוננת, קרי, 29.3.1993, אכן מהווה "אירוע מנתק" כפי שהתייחס אליו בית משפט קמא, כמשמעותו בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי וכפועל יוצא, מניין ימי ההתיישנות מתחיל מחדש? פתח דברים: התיישנות עבירות הכלל הוא, כי אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה, אם חלפה מיום ביצועה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע תקופות התיישנות בהתאם לסוג העבירה. מרבית עבירות המין הן עבירות מסוג פשע, ומשכך, תקופת ההתיישנות החלה בהן היא 10 שנים. מניין תקופת ההתיישנות חלה מיום ביצוע העבירה, אולם התקיימות חקירה על פי חיקוק לגבי העבירה או הגשת כתב אישום בגין העבירה או התקיימות הליך מטעם בית המשפט-מפסיקים את תקופת ההתיישנות. או אז, יתחיל מניין תקופת ההתיישנות מחדש ממועד תום "האירוע המנתק", היינו, מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית-המשפט, לפי המאוחר (ראו סעיף 9 (א) ו- 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי). סייג לחישוב תקופת ההתיישנות דלעיל ככל שמדובר בעבירות מין שבוצעו בקטינים מצוי בסעיף 354 לחוק העונשין. דא עקא, העבירות המיוחסות למערער התיישנו בטרם התקבל התיקון הנ"ל בכנסת ומשכך, מעשי המערער כפופים לדין ההתיישנות הכללי שבסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי ולא לתקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 354 לחוק העונשין (כנוסחו דהיום). ומהתם להכא. תלונת המתלוננת ופתיחת הליך החקירה-אירוע מנתק? כאמור, סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי מונה את האירועים בגינם יופסק מניין תקופת ההתיישנות בשל התרחשותו של אירוע מנתק, ביניהם עבירות ש"נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק...יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה". הלכה היא, כי הגשת תלונה לכשעצמה אינה מהווה הליך של חקירה. לא די בכך שהתלונה הוגשה בטרם נסתיימה תקופת ההתיישנות. הגשת התלונה כשלעצמה אין בה כדי לנתק את מרוץ ההתיישנות, ואין בה משום פתיחה בחקירה (ראו ע"פ 309/78 ברמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (1) 576 (1979); קדמי דלעיל, בעמ' 964; זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני כרך א' (1991) 365). ויודגש: המונח "חקירה" אינו כולל בחובו גם פעולות המתבצעות על ידי התביעה הכללית לאחר שהושלמה החקירה המשטרתית כדי להחליט אם יש בחומר כדי להגיש כתב אישום, ופעולות אלה אינן קוטעות את מרוץ ההתיישנות (ראו בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא (2) 757 (1997). להלן: בג"צ 6972/96). "חקירה" בהקשר זה היא פעולת חיפוש ואיסוף חומר הוכחה לבית המשפט, הנערכת בידי המשטרה או בידי נושא משרה המוסמך לערכה, כדי להכין תביעה פלילית העתידה לבוא. הליך חקירה חייב להיות "הליך רשמי" מהותי וענייני, להבדיל מ"בירורים מוקדמים" או מ"איסוף מידע" גרידא, שאין בהם משום עשיית פעולת חקירה ממשית. לעניין זה, יש להבחין בין הליך מנהלי שמשמעותו פעילות של הכנה לקראת חקירה לבין הליך של חקירה פלילית, המבטא פעולה ממשית המכינה את התביעה הפלילית (ראו קדמי דלעיל, בעמ' 964-965). ודוק; אין צורך שחשוד או נאשם ייחקרו בתוך תקופת ההתיישנות על מנת להפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות. די אם הפרשה עצמה החלה להיחקר בטרם פגה תקופת ההתיישנות ונאספו ראיות, שבסופו של דבר היו בבחינת חומר רקע לחקירתו של הנאשם (ראו ע"פ 2910/94 דלעיל; קדמי דלעיל, בעמ' 964). נטל ההוכחה להוכיח קיומו של "אירוע מנתק" חל על התביעה, מכוח היותה נושאת בנטל ההוכחה הכללי בפלילים וספק בעניין זה - יפעל לטובת הנאשם (ראו משה שלגי וצבי כהן סדר הדין הפלילי מהדורה שנייה 225. להלן: שלגי וכהן, סדר הדין הפלילי; קדמי דלעיל, בעמ' 966). אין התביעה חייבת בהבאת ראיות בהקשר זה כל עוד לא נתעוררה הטענה, אם מיוזמת בית המשפט ואם בעקבות טענה מקדמית שמציג הנאשם. ניתן לטעון מחד, כי התביעה נושאת בנטל הוכחת קיומו של "אירוע מנתק" רק אם על פני הדברים חלפה תקופת ההתיישנות. ברם, הדעת נותנת כי לא יהא זה נכון להתנות את נטל ההוכחה וראוי לראות את התביעה כנושאת בו לאורך כל החזית, במידה ומתעוררת השאלה (שם. שם). ומן הכלל אל הפרט. על התביעה מוטל היה להביא ראיות לעניינה של טענת ההתיישנות, עת הועלתה הטענה על ידי המערער. אין חולק כי התלונה בגין המעשים המיוחסים למערער הוגשה ביום 29.3.2003. ביום הגשת התלונה הייתה המתלוננת בת 18.5. הווה אומר, כי התלונה הוגשה בטרם נסתיימו 10 השנים להתיישנות העבירה. בית המשפט מתייחס לכך, וקובע בזו הלשון: "אין חולקין כי חקירתה הראשונה של המתלוננת במשטרה מיום 29.3.03 מהווה "אירוע מנתק", דהיינו, שמרוץ ההתיישנות של התקופה בת 10 השנים לעבירות הנדונות, מסתיים באותו מועד" (הדגשה במקור-ס.ג. ראו עמ' 3 להכרעת הדין) ובמקום אחר: "..דברים אלה מסרה המתלוננת בחקירתה הראשונה במשטרה ולגביהם לא חלה התיישנות, שכן המתלוננת התלוננה במשטרה בהיותה בת 18.5" (ראו עמ' 13 להכרעת הדין) ........ "המתלוננת, ילידת 16.9.84, התלוננה לראשונה בהיותה בת 18.5-ביום 29.3.03, כך שעפ"י עדותה הראשונה, אם נמשכו המעשים עד היותה בת 9, שהוא יום 16.9.93, הרי שטרם חלפו 10 שנים מיום היותה בת 9 ועד ליום חקירתה הראשונה במשטרה. כך, שהמעשה המיני האחרון שהנאשם ביצע בה, היה בטרם חלפה תקופה ההתיישנות (ראו עמ' 19 להכרעת הדין). בית המשפט חוזר ומדגיש, כהאי לישנא: "נשאלת השאלה האם עלה בידי המאשימה להתגבר על טענת ההתיישנות שהועלתה ע"י ההגנה. המתלוננת לאורך כל אמרותיה, בעדותה בבית המשפט, וכן בדברים שאמרה הן לאחותה והן לאסקין, עמדה על כך כי הנאשם ביצע בה את המעשים עד אשר הגיעה לגיל 9. מאחר והמתלוננת הינה ילידת 16.9.84, הרי שבעת שהגישה את תלונתה, ביום 29.3.03, טרם חלפה תקופת ההתיישנות אם אכן המעשים המיניים שהנאשם ביצע בה נמשכו עד אשר היתה בת 9" (הדגשה שלא במקור-ס.ג. ראו עמ' 25 להכרעת הדין). וראו גם בעמ' 26 להכרעת הדין, שם נאמר בין היתר כי: "אמרתה הראשונה של המתלוננת, המפסיקה את מירוץ ההתיישנות ניתנה ביום 29.3.03" צא וראה, כי בית המשפט התייחס למועד הגשת התלונה של המתלוננת כאל "הליך חקירה על פי חיקוק". לשון אחר; בית המשפט התייחס להגשת התלונה כאל "אירוע מנתק", ולא היא. מעיון בחומר הראיות שבתיק, לא עלה בידי למצוא את התאריך המדויק בו נפתחה החקירה. בהודעה שנגבתה מהמתלוננת לא צויין מתי החלה החקירה (הודעה מיום 29.3.2003. ראו גם הודעה מיום 30.3.2003). עם זאת, עולה מחומר הראיות שבתיק, שהמערער נחקר במשטרה ביום 3.4.2003 וכן נוהל דו"ח עימות מיום 3.4.2003, שהתקיים בין המערער לבין המתלוננת, כמו גם גביית עדויות, שנערכו אומנם לא במעמד הגשת התלונה אלא בסמוך לה, למשל חקירת אחות המתלוננת מיום 3.4.2003. נראה לי, כי די בכך כדי לענות על הגדרת המונח "חקירה" ולקבוע, כי בין אם החקירה החלה ביום 29.3.03 ובין אם זו החלה ביום 3.4.2003, יש בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. סוף דבר: לו תשמע דעתי, הייתי מציע לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט י' אלון: נאלץ אני לחלוק על מסקנת חברי השופט ס' ג'ובראן, שכן לדעתי דין הערעור להתקבל. הרקע העובדתי לעניין ערעור זה נסקר בפסק דינו של חברי, ולא אשוב ואפרטו אלא באותן הנקודות שאצטרך להן לעניין חוות דעתי זו. 1. המחלוקת שנפלה בין שלושת חברי המותב הנכבדים בבית המשפט קמא התמקדה כל כולה בשאלה אם הוכיחה התביעה,מעבר לספק סביר, שמעשה העבירה (היחיד) שיוחס למערער בכתב האישום נעבר על ידו בתקופה שלא חלה עליה תקופת ההתישנות בת עשר השנים. על פי הנטען בכתב האישום, ביצע המערער את מעשה העבירה שיוחס לו "ביום 21.8.93 או סמוך לסוף חודש אוגוסט 1993". כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 9.8.04, דהיינו כאחת עשרה שנים לאחר מועד העבירה הנטען. המערער טען טענה מקדמית, כי העבירה המיוחסת לו התיישנה. התביעה טענה כנגדו, כי מרוץ תקופת ההתישנות נקטע עם תחילת החקירה ביום 29.3.03. וכבר נפסק בע"פ 211/79 גזית ושחם בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 716, 721: "בעניין זה נטל הראיה הוא על התביעה, משהוכח שכתב האישום הוגש אחרי שעברה תקופת ההתישנות (ר' ע"פ 309/78 ברמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 576, 578)" (וראו לעניין זה י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני עמ' 966, והאזכורים שם). 2. הארוע שהפסיק את מירוץ תקופת ההתישנות של העבירה בה הואשם המערער הינו תחילת חקירתה של המשטרה בתלונת המתלוננת. התלונה הוגשה ביום 29.3.03 ובאותו היום מסרה המתלוננת את הודעתה המפורטת הראשונה נ/1א'. הודעתה המפורטת של המתלוננת ותשובותיה לשאלות החוקר גובה ההודעה, מהווים את מועד תחילת החקירה. המערער נחקר לראשונה ביום 3.4.03. על התביעה מוטל היה איפוא נטל ההוכחה כי המעשה המיוחס למערער בפרק העובדות של כתב האישום (להבדיל מפרק המבוא המוכתר "כללי") אירע בטעם חלפו עשר שנים מתחילת החקירה. דהיינו, לאחר 29.3.93. נציין, כי פסח אותה שנה חל ב-5.4.93 וחופשת הפסח של תלמידי בתי הספר החלה לפני 29.3.93. האמנם הוכיחה זאת התביעה מעבר לספק סביר? שלושת שופטי המותב של בית המשפט קמא נחלקו ביניהם. כבוד השופטת ח' סלוטקי היתה בדעה כי הוכח מעבר לספק סביר שמעשה העבירה "האחרון" בוצע ביום 21.8.93, כנטען בכתב האישום ובהודעתה השלישית של המתלוננת (נ/1 ג')מיום 29.9.03. סגן הנשיא ר' אבידע מצאה כי "אין לבסס על עדות המתלוננת (נ/1 ג') קביעה בדבר מעשה עבירה שהתרחש ב-21.8.93". אולם, כך קבעה, יש לתת אימון בעדותה של המתלוננת (בהודעותיה הקודמות) כי המערער עשה בה את מעשיו החל מהיותה בת 5 ועד היותה בת 9. מלאו לה תשע שנים ביום 16.9.93, ולכן "הוכח במידה הנדרשת בפלילים כי הנאשם ביצע במתלוננת מעשים מיניים במהלך התקופה של כחצי שנה (29.3.93-16.9.93) אשר לגביה לא חלה תקופת ההתישנות". סגן הנשיא ב' אזולאי – בדעת מיעוט – הגיע למסקנה כי "לא ניתן לקבוע שלא חלפה תקופת ההתישנות ביחס לעבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום". לשיטתו, דברי המתלוננת בהודעותיה הראשונות כי המעשים נעשו בה "עד שהגיעה לגיל 9", אין בהם קביעת תאריך מדויק (יום ההולדת) אלא התיחסות ל"גיל סתמי". אשר להודעתה השלישית (נ/1ג' מיום 29.9.03), מצטרף הוא לדעת סגן הנשיא ר' אבידע כי לא ניתן לבסס ממצא מרשיע על תאריך זה. נוכח מסקנתו זו, הגיע סגן הנשיא ב' אזולאי למסקנה כי יש לזכות המערער מהמיוחס לו. 3. השאלה האחת והיחידה שנדרשה בה הכרעה, היתה בטענת המערער כי העבירה שיוחסה לו בכתב האישום – התישנה. אולם, הממצא העובדתי שנקבע לעניין זה בבית המשפט קמא מורכב למעשה משלושה ממצאים עובדתיים השונים זה מזה, כמפורט לעיל ולהלן. גם בשתי דעות הרוב שתמכו בהרשעה, אין המדובר בממצא עובדתי המכריע בין שתי גרסאות שונות, כמקובל בהכרעות של מהימנות, אלא בהסקת מסקנות לעניין גירסאות סותרות שנתגלו באמרות המתלוננת בעדותה. המדובר הוא בדגשים ובהעדפות שבין אמירות שונות של המתלוננת עצמה וקביעת מדרג ההסתברות שביניהן. בהינתן מבנה ומרכיבים מיוחדים אלו של הכרעת הדין קמא, אין מנוס בפני ערכאת הערעור מבחינת תשתית העובדות והספקות, תוך בחינת כל אחת מדעות חברי המותב קמא בפני עצמה. 4. מעשה העבירה שיוחס למערער בכתב באישום היה כי: "בתאריך 21.8.93 או סמוך לסוף חודש אוגוסט 1993 בשעות הצהריים" ביצע המערער במתלוננת את מעשה הסדום, שעובדותיו הנטענות מפורטות בגוף האישום. בתום שמיעת הראיות נמצא לשניים מחברי המותב קמא כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר שהמערער ביצע את המעשה המיוחס לו במועד הנטען בכתב האישום. סגן הנשיא ב' אזולאי מפרט בפסק דינו את הספקות המשמעותיים המתעוררים לעניין זה. גירסאותיה הראשונות של המתלוננת נמסרו על ידה ב-29.3.03 (נ/1 א') וב-6.4.03 (נ/1 ב'), בשתיהן סיפרה על רצף קשה ונורא של מעשים מיניים שעשה בה המערער בשנות ילדותה המוקדמות. הדברים החלו כשהיתה בת 5 (בשנת 1989). בהודעה הראשונה מסרה שהמעשים נמשכו עד הגיעה לגיל 9 (בשנת 1993). בהודעה השניה שמסרה שבוע לאחר הראשונה, דייקה המתלוננת ומסרה בפירוט רב כי המעשה האחרון שביצע בה המערער היה לפני חופשת הפסח: "אני זוכרת שזה היה בפסח בחודש אפריל ... (הייתי) קרוב לגיל 9, כבר קיבלנו תנ"ך בכיתה ב' ובאותה תקופה של פסח אחרי מה שהיה ראיתי סרט על יציאת מצריים. ש: למה זכור לך שמדובר בגיל 9? ת: כי זה היה קרוב לפסח ואני זוכרת שהייתי בת שמונה וחצי והייתי צריכה לחגוג את גיל 9. אני לא זוכרת אירוע מסויים שהיה, לפיו אגיד לך שאז הייתי בת 9. אני פשוט זוכרת שהייתי בת 9 אז. ... זה היה לפני שראיתי את הסרט ... כי אז יצאנו לחופש של פסח". לאור דברים מפורטים אלה, מתעורר הספק המובנה כי משנוקבת המתלוננת במונח "גיל 9" היא אינה מדייקת ליום הולדתה התשיעי (16.9.93) או בסמוך לו. אדרבא, היא מקדימה את מועד "המעשה האחרון" לתקופה שלפני חופשת הפסח באותה השנה, "כשהייתי בת שמונה וחצי", כדבריה לעיל, דהיינו תאריך המוקדם ל-29.3.93. חצי שנה לאחר שמסרה את הודעותיה נ/1 א' ו-נ/1 ב' הנ"ל, נקראה המתלוננת להשלמת חקירה וביום 29.9.03 נגבתה הודעתה השלישית נ/1 ג'. בפתח הודעה זו היא מוסרת: "אני הגשתי בתאריך 29.3.03 וב-6.4.03 תלונה נגד (המערער) ... היום הגעתי לספר על אירוע נוסף. עשרה ימים לפני תחילת הלימודים בחופש הגדול, כשעליתי לכיתה ד', כלומר בשנת 1993, בתאריך 21.8.93 זה היה בסביבות 11:00, 13:00 ...". סגנית הנשיא ר' אבידע קבעה בפסק דינה כי מתוך השוואת הדברים הנ"ל לדבריה של המתלוננת בהודעותיה הקודמות ובעדותה בבית המשפט, מתוך הנסיבות שקדמו לגביית נ/1 ג' (ועל כך להלן) ומתוך עדויות נוספות שבאו בפני בית המשפט, "אין בידי לבסס על עדות המתלוננת קביעה כי 'הפעם האחרונה' היתה באותו יום ... שהיה 10 ימים לפני תחילת הלימודים". גם סגן הנשיא ב' אזולאי אינו מוכן לסמוך על המועד הנטען בכתב האישום ובהודעת המתלוננת נ/1 ב' הנ"ל, וכדבריו: "לא ניתן הסבר מניח את הדעת לדרך בה הגיעה המתלוננת לתאריך זה דווקא (21.8.93 – י"א). קשה לסמוך על זכרונה של המתלוננת באימרה שנמסרה ביום 29.9.03 (נ/1 ג') ... אין לשלול כאפשרות סבירה שמקרה זה היה שנה אחת קודם לכן, לפני המקרה שהיה בסמוך לחג הפסח בשנת 1993". סגן הנשיא ב' אזולאי מוסיף ומונה שורת תמיהות המתעוררות ביחס לנסיבות בהן זומנה המתלוננת למתן הודעתה השלישית, חצי שנה לאחר שמסרה שתי הודעותיה הקודמות. מתברר, כי קדמה לאותה הודעה סידרת שיחות שהתקיימה בין המתלוננת לבין הפרקליטות וקצין החקירות, במהלכם הוסבר לה הצורך בהשלמת החקירה עקב "בעיית התיישנות". בזכרון דברים מיום 30.9.03 (יום לאחר גביית נ/1 ג'), רשם קצין החקירות כי: "במהלך השבוע לאחר קבלת התיק, התקשרתי למתלוננת והסברתי לה איזה השלמה ברצוננו לעשות, וניסיתי לרענן את זכרונה ... לאחר שרעננתי את זכרונה הגעתי על פי חישוב בסופו של דבר לתאריך מוערך של 21.8.93, דהיינו פחות מעשר שנים. דעתי היא, כי ניתן להגיש כתב אישום מאחר ואין התיישנות" (מיזכר ת/3). בפסק הדין נמנו ליקויים רבים שנתגלו אגב ההכנות למתן הודעתה השלישית של המתלוננת. לא תועדו שיחות שונות שהתנהלו בינה לבין קצין החקירות, לא בואר כיצד "רענן" הקצין את זכרונה ונתעורר הספק שמא שלב זה של החקירה לקה בהכוונת יתר של המתלוננת על ידי חוקריה. נוכח זאת הסיק סגן הנשיא ב' אזולאי כי: "במצב זה, אין לשלול כאפשרות סבירה שבעקבות הכעס של המתלוננת על הנאשם על המעשים הקשים שעשה בה היה לה עניין והיתה לה נטייה לייחס את 'האירוע האחרון' למועד שיחול בתוך תקופת ההתישנות על מנת שלא יימלט הנאשם מהעמדה לדין רק בגלל בעיית ההתישנות. במצב זה יש אפשרות סבירה שהיתה הדרכה והיה 'זיהום' בתהליך גביית האמרה השלישית של המתלוננת, בכך שהוסבר למתלוננת שעל מנת שלא תחול התישנות על עבירות שנעשו בה, יש להצביע על ארוע שנעשה בה לאחר 'הארוע האחרון' שנעשה בה על פי אימרתה שקדמה לכך (נ/1 ב') כך שהארוע האחרון יהא בתוך תקופת ההתישנות שהוסברה לה". 5. הספקות שנמצאו לסגן הנשיא ר' אבידע וסגן הנשיא ב' אזולאי לעניין עיתוי ביצוע העבירה הנטען בכתב האישום (21.8.93), ספקות של ממש הם, ומסקנת שניהם כי לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי לעניין זה מתבקשת לדעתי מאליה. נוכח טיבם ומהותם של ספקות אלה, העולים מגופי הראיות, גם דעתי הינה כי לא ניתן לקבוע את עיתוי מעשה העבירה הנטען בכתב האישום למועד האמור בו. למסקנה זו היו שותפים כאמור שניים משופטי ההרכב של בית המשפט קמא. אולם, סגן הנשיא ר' אבידע מצאה כי מקטעים שונים באמרותיה של המתלוננת ובעדותה, לפיהם נמשכו המעשים עד שהיתה "בגיל 9" – מתבקש הממצא העובדתי לפיו יתפרשו הדברים כפשוטם באופן בו רצף המעשים שעשה המערער במתלוננת נמשך ללא הפסק עד ליום הולדתה התשיעי – דהיינו 16.9.93. לאור זה, נותרה תקופה של כמחצית השנה בין יום הולדתה התשיעי של המתלוננת (16.9.03) ליום התגבשות תקופת ההתישנות של עשר שנים (29.3.93) שחל כאמור עשר שנים בטרם הוגשה תלונת המתלוננת (29.3.03). סגן הנשיא ר' אבידע ציינה, כי אמנם כתב האישום ייחס למערער (מחמת ההתישנות) מעשה עבירה אחד שבוצע ביום 21.8.93 ונקבע על ידה כי עיתוי זה לא הוכח. אולם, מכוח הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, נקבע על ידה כי: "על אף שבפרק העובדות מיוחס לנאשם מקרה מיני אחד, הרי שעל פי עדות המתלוננת נעשו בה על ידי הנאשם, במהלך התקופה שטענת ההתישנות לא חלה עליה, מספר רב של מעשים מיניים". 6. נמצאנו איפוא מול שלוש קביעות עובדה שונות לעניין המועד בו פסקו מעשיו של המערער במתלוננת. על פי האחת (כבוד השופטת סלוטקי) – ב-21.8.93, המועד הנקוב באמרת המתלוננת נ/1 ג'. על פיה השניה (כבוד השופטת אבידע) – ב-16.9.03, יום הולדתה התשיעי של המתלוננת. ועל פי השלישית – לא ניתן מחמת הספק לקבוע מועד מאוחר מערב חופשת הפסח, דהיינו לפני 29.3.93. משמצאנו כי נותר ספק של ממש (כעמדת השופטים אבידע ואזולאי) לעניין התאריך 21.8.03 – נפנה לבדוק המחלוקת הנוספת, והיא – האם "גיל 9" משמעו "יום ההולדת התשיעי" או שמתוך הספק לא ניתן לקבוע ממצא שכזה ויש להותיר המונח "גיל 9" בעמימותו וכמתייחס לשנה התשיעית בחי המתלוננת (שתחילתה 16.9.92 וסיומה 16.9.93). נציין ראשית, כי המתלוננת לא נקטה בשום שלב של חקירתה או עדותה בביטוי "יום הולדת 9" או ביטוי דומה. אדרבא, בהודעתה נ/1 ב' היא נוקבת במפורש במועד "לפני פסח 93" כמועד המעשה האחרון, וכשנשאלת "למה זכור לך שמדובר בגיל 9" היא משיבה: "כי זה היה קרוב לפסח ואני זוכרת שהייתי בת שמונה וחצי והייתי צריכה לחגוג את גיל תשע". זוהי, על פני הדברים, אמירה ברורה של המתלוננת, ולפיה "גיל 9" איננו השלמת השנה התשיעית בחייה אלא מהלך כל אותה השנה. סגן הנשיא ר' אבידע, בהתייחסה לעניין זה, קבעה: "המתלוננת אמנם לא הצליחה להסביר על סמך מה היא קבעה את גיל 9 כמועד שבו הנאשם פסק מלהטרידה מינית. יחד עם זאת, ברור ממכלול העדויות כי זהו הגיל שנחרט בזכורנה, ואשר ממנו ואילך כבר לא הוטרדה מינית על ידי הנאשם. יתכן כי 'עד גיל 9' יכול להיות מעט יותר או מעט פחות. לא נעלם מעיני כי באמרתה השניה (נ/1 ב'), כאשר התייחסה ל'ארוע פסח', שאז טענה כי היה הארוע המיני האחרון, אמרה '...ואני זוכרת שהייתי בת 8 וחצי והייתי צריכה לחגוג את גיל 9...'. עם זאת, מיד הוסיפה 'אני לא זוכרת אירוע מסוים שהיה לפיו אגיד לך שאז הייתי בת 9 ... אני פשוט זוכרת שהיית בת 9". ממצא זה של סגן הנשיא ר' אבידע אינו ממצא מובהק של קביעת מהימנות אלא מתבסס הוא על ניתוח האפשרויות הפרשניות לאמירותיה האמורות של המתלוננת, ואין ערכאת הערעור פטורה מבחינת הדברים. הפרשנות שאימצה סגן הנשיא ר' אבידע הינה בהחלט אפשרית, אולם אין היא האפשרות היחידה לפירוש הדברים. שכן, האפשרות האחרת ולפיה במילים "גיל 9" מתכוונת המתלוננת למהלך שנתה התשיעית נותרה כאפשרות סבירה, לפחות ברמה המותירה ספק בדבר סבירותה. אדרבא, העובדה שהמתלוננת מתייחסת בנשימה אחת גם להיותה בת שמונה וחצי כאל "גיל 9", נוטה לחזק דווקא אפשרות זו. גם סגן הנשיא אבידע במסקנתה המצוטטת לעיל מוכנה להניח כי "עד גיל 9" יכול להיות מעט יותר או מעט פחות". כאמור לעיל, המחלוקת שנתגלעה לעניין זה בין שני שופטי בית המשפט קמא לא היתה ביסודה מחלוקת לעניין קביעת ממצאי מהימנות. המחלוקת שביניהם היתה ביסודה בשאלה האם אמרותיה ועדותה של המתלוננת בהיגד "גיל 9" מתייחסים ליום בו מלאו לה תשע שנים או שמא למהלך שנת חייה התשיעית. אין מנוס לדעתי מאימוץ השקפתו של סגן הנשיא ב' אזולאי, כי בסופם של דברים נותר ספק סביר לעניין המסקנה המתבקשת מניתוח אמרותיה והיגדיה האמורים של המתלוננת. פועל יוצא – ובלתי נמנע – מספק סביר זה הינו כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר כי המועד בו חדל המערער ממעשיו במתלוננת היה לאחר 29.3.93. ספק זה מובנה בתוך גירסת המתלוננת עצמה, ומתבקש מעצם גירסתה. כמו כן, מקובלת עלי מסקנתו הנוספת של סגן הנשיא ב' אזולאי, כי המנעות המערער מלהעיד אין בה כדי הכרעה או סיוע שיש בכוחם להתיר את הספק האמור או לפותרו. 7. אודה, כי לא בלב קל הגעתי למסקנה זו. שלושת חברי מותב בית המשפט קמא נתנו אימון בליבת עדותה של המתלוננת בדבר המעשים המחרידים והנואלים שביצע בה המערער בשנות ילדותה, ובסבל ויסורי הנפש שהמיטו עליה מעשים אלה עד לעצם היום הזה. המערער לא עלה כלל על דוכן העדים ובחר בזכות השתיקה. כל שופטי המותב קמא קבעו כממצא שבעובדה, כי מעשיו הרעים והנואלים של המערער נמשכו עד סמוך לתקופת ההתישנות בחודש מרץ 1993. קביעות אלה מבוססות הן כדבעי ומתבקשות מאליהן. המחלוקת שנפלה היתה, אם אותם המעשים נמשכו גם מעבר ליום 29.3.93 אם לאו. בנסיבות אלה, התוצאה לפיה יזוכה המערער אך מחמת ההתישנות, מעוררת מטבע הדברים אי נחת, וגם זו בלשון המעטה. אולם כך היא דרכו של משפט, וזהו דרכו של חוק. תכליות שונות וראויות עומדות ביסוד מוסד ההתישנות בפלילים, ובשלהן קבע המחוקק תקופות קצובות ממועד ביצוע העבירה (על פי סוגיה), אשר משיחלפו "אין להעמיד אדם לדין" בשל אותה העבירה (סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי). ככל שתתארך התקופה שמיום ביצוע העבירה וככל שהעבירה שבנדון קלה יותר – יקל עלינו להשלים מוסרית וערכית עם התוצאה של זיכוי נאשם מחמת ההתישנות. אולם ככל שמעשה העבירה סמוך יותר לתום תקופת ההתישנות וככל שהמדובר בעבירה חמורה יותר, יקשה עלינו הדבר. בענייננו – קשה עלי התוצאה עד למאוד. אולם אין אנו בני חורין מהוראתו הברורה של המחוקק בחינת "גזירת מלך", ומזכותו של נאשם שלא לעמוד לדין בשל עבירה שהתישנה או שנותר ספק סביר כי התישנה. 8. לאחר שכתבתי הדברים באה בפני חוות דעתו של חברי, השופט א' א' לוי, ואבקש להוסיף דבר. תיקון מספר 84 לחוק העונשין, המאריך את תקופת ההתישנות בעבירות מין שקורבנותיהם קטינים, אינו חל בעניין העבירה שיוחסה למערער. זאת, לאור המועדים הרלבנטיים לעניין העבירה דנן ותאריכי תחולת תיקון החוק. חברי השופט א' א' לוי סבור כי על אף שההוראה המתקנת אינה חלה בענייננו, "ראוי כי רוחה תשרה גם על מקרים דוגמת זה, וביטוי לכך צריך להמצא באופן בו מפעילות הערכאות הדיוניות את שיקול דעתן בקביעתם של ממצאי המהימנות והעובדה הדרושים להכרעה בשאלת ההתישנות". לא אוכל, לצערי, להצטרף לעמדה זו. להשקפתי, שיקול דעתו של שופט בקביעת ממצאי מהימנות בפלילים אחד הוא בכל שאלה הדורשת הכרעה עובדתית, ויהיה נושאה אשר יהיה. הדברים, לדעתי, מתבקשים מאליהם מעצם משמעותה של "מהימנות", שעה שזו אמורה להיקבע בלבו של השופט פנימה ברמת ודאות של מעבר לספק הסביר. מועד התישנותה של עבירה הינו נקודתי וחד כתער. יום לפני – והוא פטור מפלילים, יום אחרי – והוא מורשע בדין וייפקד עליו עונשו. משנדרש השופט לקבוע, על בסיס מהימנותה של עדות יחידה, אם המעשה נעשה יום לפני או יום אחרי, הופכת קביעתו זו לקביעה שתחרוץ גורלו של הנאשם לשבט או לחסד. איני יכול לקבל את השקפת חברי, ולפיה על אף זאת "לא נקפיד עם עדותה (של המתלוננת) מעבר למידה המתחייבת, וככל שאין בכוחה של עדות זו להצביע על המועד המדויק בו בוצע אחרון המעשים, אלא בקירוב, לא נגזור עליה כליה ולא נסתום את הגולל על הפרשה מחמת התישנות". קביעת מהימנות בשאלה המכריעה דינו של נאשם לשבט או לחסד, לא תיעשה אלא משלא נותר בלבו של השופט ספק סביר בנכונותה. כך הוא, לדעתי, בקביעת ממצאי אשמה או חפות, וכן אמור שיהיה גם בכל ממצא אחר המכריע דינו של נאשם, גם בשאלת התישנותה של העבירה. על כן, ואילו דעתי היתה נשמעת, היינו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין קמא ומזכים את המערער מהעבירה שיוחסה לו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: 1. במחלוקת שנפלה בין חברַי, מצטרף אני לתוצאה אליה הגיע השופט ס' ג'ובראן. 2. מרוץ ההתישנות בפרשה שבפנינו חדל ביום 29.3.2003, עם גבייתה בידי חוקרי המשטרה של הודעה ראשונה מן המתלוננת. לכל ברי כי מעשי עבירה, שהתרחשו במרוצת עשר השנים שקדמו למועד זה, לא התישנו וניתן היה להעמיד לדין בגינם. מנגד, מעשים שבוצעו במתלוננת קודם ליום 29.3.1993 איבדו מחיוּתם הפלילית ושוב לא ניתן היה לתרגמם לכלל אישום. כך מתחייב מהוראת ההתישנות שבסעיף 9(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובעת תקופת התישנות בת עשר שנים לעבירות מסוג פשע, ובכלל זה לעבירה של מעשה סדום, שבביצועה הורשע המערער. 3. אולם, ביום ט"ז בשבט התשס"ה (26.1.05) התחולל בדיני ההתישנות שינוי והוא, להשקפתי, בעל משמעות לעניננו. בתאריך זה נכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס' 84), התשס"ה-2005, אשר האריך במידה ניכרת את תקופת ההתישנות בעבירות-מין להן נפלו קורבן קטינים. בעקבותיו, מורה כיום סעיף 354(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 כי מרוץ ההתישנות בעבירות מסוג זה יחל רק בהגיע המתלונן לגיל 28. אותה הוראה, נקבע בלשון מפורשת, תוכל לחול אף באורח רטרואקטיבי, ובלבד שהדבר ייעשה אך ביחס לעבירות שטרם התישנו במועד בו נכנס התיקון לתוקף (סעיף 354(ג)(2)(ה) לחוק). לאמור – התיקון לחוק האריך את תקופת ההתישנות, אך לא התיר להשיב לחיים עבירות שאיבדו מכוחן, עקב התישנות, קודם שנחקק. על-כן, אך ברור הוא כי ככל שאיזה מבין המעשים המיוחסים למערער שבפנינו התישן, לא היה בתיקון לחוק כדי לשנות מן הדבר. 4. ברם, כבר נפסק כי אף בהיעדר תחולה ישירה, עשוי דבר חקיקה להשרות מרוחו הנורמטיבית ומן התכליות שבבסיסו על חיקוקים שעמדו בתוקף קודם לו וחולשים על המקרה העומד לבחינה (דנג"צ 3299/93 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מט(2) 195, 201; 208 (1995); דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 653 (1995); בג"ץ 6893/05 לוי נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 876, 887 (2005)). בסוגיה בה אנו עוסקים, ביטאה הארכתה של תקופת ההתישנות את ההכרה בייחודן של עבירות המין בקטינים, ואת חוסר נכונותו של הדין להשלים עם כך שגילם הצעיר – והוא ששימש תמריץ עיקרי לפגיעה בהם – יעמוד למכשול בדרכן של רשויות האכיפה למיצוי הדין עם האחראים לפגיעה זו. בפרט אמורים הדברים בהכרה כי מתלוננים, שלא היו אלא ילדים רכים בעת שנפלו קורבן לעבירות המין, יידרשו לשנים ארוכות כדי לעמוד על דעתם, להבין לאשורו את שארע להם ולאזור אומץ לחשוף את סיפורם. וחשוב מכך, אך טבעי הוא כי פרק הזמן שחלף, כמו גם מהותן של העבירות, יכבידו על זיכרונם ועל כושרם לשחזר לפרטי-פרטים תאריכים, מקומות, ומעשים שבוצעו, בפרט אם מדובר בעבירות שחזרו ונשנו בתדירות גבוהה. לכך ביקש התיקון לחוק לספק מענה ואף שכאמור, אין הוא חל ישירות בעניננו, ראוי כי רוחו תִשרה גם על מקרים דוגמת זה. ביטוי לכך צריך להימצא באופן בו מפעילות הערכאות הדיוניות את שיקול דעתן בקביעתם של ממצאי המהימנות והעובדה, הדרושים להכרעה בשאלת ההתישנות. ההבנה כי מתלוננת כמו זו שבפנינו עלולה להיתקל בקשיי זיכרון, באשר היא הייתה לכל היותר בת תשע שעה שבוצעו בה אותם מעשים קשים, פעם אחר פעם, חמישה ימים בשבוע במשך שנים ולפני זמן כה רב, מחייבת כי לא נקפיד עם עדותה מעבר למידה המתחיבת. וככל שאין בכוחה של עדות זו להצביע על המועד המדויק בו בוצע אחרון המעשים, אלא בקירוב, לא נגזור עליה כליה ולא נסתום את הגולל על הפרשה מחמת התישנות. 5. אך זאת, יוטעם, בשאלת ההתישנות לבדה, שמשקלה הסגולי במערכת זכויות היסוד של נאשם הוא נמוך (שניאור זלמן פלר יסודות בדיני עונשין ב 628 (1987)). לעומת זאת, בסוגית הערכתן של הראיות כבסיס לגיבושם של ממצאי אשמה או חפות, ביטא התיקון לחוק את דעתו כי פרק הזמן שחלף דווקא מחייב הקפדה יתרה בתוכנה של עדות המתלונן. על כן נוקב חוק העונשין בדרישה כי "לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של נפגע העבירה, אלא אם כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה" (סעיף 354(ג)(2)(ד) לחוק). בעניננו, שתיקתו של המערער והימנעותו מעשייתו של המעשה האחד לו היית מצפה מאדם הטוען לחפותו – מסירתה של גרסה שיש בה כדי להפריך את עדות המתלוננת, מקימות את החיזוק הנדרש להרשעה. אשר על כן, אני מסכים למסקנה כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' בכסלו התשס"ח (18.11.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07003470_H04.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il