חנוך עצמון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3468/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3468/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ח' מלצר המערער: חנוך עצמון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 1.3.2007 בת"פ 40276/05 על ידי כב' השופט ג' קרא תאריכי הישיבות: י"ח בתמוז התשס"ח (21.07.08) כ"ב באלול התשס"ח (22.09.08) בשם המערער: עו"ד יורם שפטל, עו"ד רותם טובול בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. במוקד ערעור זה ניצבת פרשה מקיפה שבה היו מעורבים 16 נאשמים, שנטען כלפיהם כי עסקו בפעילות עבריינית מגוונת. בין הנאשמים נכלל גם המערער: חנוך עצמון (להלן – עצמון). הרקע שבבסיס הערעור שלפנינו נסקר בהרחבה בשלושה פסקי דין קודמים של בית משפט זה (ע"פ 3197/07 עיאט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2007) (להלן – עניין עיאט); ע"פ 2902/07 עראר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.9.2008); ע"פ 2887/07 ברק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.9.2008) (להלן – עניין ברק)). (הערה: בעניין ברק הייתי חבר בהרכב ואולם הצדדים כאן הצהירו כי מבחינתם אין מניעה שאטול חלק גם בשמיעתו ובבירורו של ערעור זה). נוכח האמור לעיל, בפסק דיננו זה נתמקד, מטבע הדברים, רק בחלקים הנוגעים לעצמון, וזאת על מנת שלא להאריך יתר על המידה. ההליך בבית המשפט הנכבד קמא 2. כתב האישום הוגש, כאמור, כנגד 16 נאשמים. נאשם 1, ג'מאל עיאט (להלן – ג'מאל), נאשם 2, כמאל עיאט, ונאשם 16, איאד עיאט (להלן – איאד) הם אחים, בני משפחת עיאט-חרירי. על פי עובדות כתב האישום, הם עסקו בפעילות עבריינית מאורגנת ממקום מושבם בג'לג'וליה. בכתב האישום נטען עוד כי למרותם של השלושה סרו אחרים: אחיהם ווהבי עיאט וכן ויסאם אגבריה (להלן – ויסאם), עיסאם טאהה (להלן – עיסאם), עאטף מרעב, ששון בן-שמעון, יריב ברק, בהא ג'אבר, ובנוסף באסל עאסי (להלן – באסל) ועומר סוהיל. באותה התארגנות עבריינית לקחו חלק, על פי הנטען, גם אחמד וותד (להלן – אחמד) ועצמון, שהיו בקשרי ידידות עם מובילי ההתארגות. כן היו מעורבים בפעילות, על פי האמור בכתב האישום, גם פואד עראר, נואף אל עאצם (להלן – נואף) עבד אלראוף חדורה וטארק ג'אבר. מתוך 15 האישומים, שמחזיק כתב האישום, יוחסו לעצמון שניים: הרביעי והתשיעי. בית המשפט הנכבד קמא הרשיע את עצמון בעבירות שיוחסו לו. פרטי האישומים וההרשעה יובאו בתמציתיות להלן: (א) באישום הרביעי הואשם עצמון בנשיאת נשק בלא רשות על פי דין לנשיאתו לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – החוק, או חוק העונשין) וירי ממנו באיזור מגורים ללא הסבר סביר, זאת לפי סעיפים 340א ו-29 לחוק. כן הואשם בהדחה בחקירה, לפי סעיפים 245(ב) ו-29 לחוק העונשין ובסחיטה בכוח, לפי סעיפים 427(א) סיפא ו-29 לחוק. ברקע הרשעתו זו ניצבת פרשיית ירי והצתה במסגרת סכסוך שפרץ בין בעליהם של בתי קפה בעיר חדרה. תפקידו של עצמון באירוע, כך נקבע על ידי בית המשפט הנכבד קמא, היה בכך שהורה לאדם אחר, בשם אורן צפר, להצטרף לנאשם ויסאם על מנת לבצע ירי לעבר בית קפה בחדרה שבבעלות אחד בשם אלי אזולאי (להלן – אזולאי). בבסיס הרשעתו של עצמון באישום זה ניצבת עדותו המפלילה של באסל, שהיה עד המדינה בתיק. באסל העיד כי עצמון הורה לאורן צפר, שהיה "חייל" שלו, להצטרף לויסאם על מנת לבצע את הירי על בית הקפה של אזולאי, כאשר עצמון אף סיפק את קסדת האופנוע שבה השתמשו היורים בנסיעתם. בית המשפט הנכבד קמא קבע כי שתיקתו של עצמון במהלך משפטו מהווה סיוע ממשי לעדותו של עד המדינה, באסל. סיוע נוסף לעדותו של באסל נמצא בשיחה מוקלטת (שסומנה בבית המשפט המחוזי הנכבד ת/47), שבה השתתפו אדם בשם אורן אלקורט וכן באסל ועצמון, שם נשמעת הודאה של עצמון, שממנה נלמד כי עצמון הלך לחפש את הקסדה שסיפק למבצעי הירי, אותה השליכו היורים לאחר מעשה – וזאת מחשש שתימצא ויימצאו עליה טביעות אצבעות. עצמון הורשע, בהתבסס על הראיות הנ"ל, בעבירות שיוחסו לו באישום זה. (ב) באישום התשיעי, הואשם עצמון בסיוע לסחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. ברקע אישום זה ניצבת פרשת סחיטתו של הקבלן יהושע חכשורי (להלן – חכשורי). בית המשפט הנכבד קמא קיבל את עמדת המדינה ולפיה עצמון היה מעורב בסחיטתו של חכשורי, בכך שלאחר שנודע לו שאיאד פועל לגביית חוב מחכשורי באלימות – סיכם עצמון עם איאד כי ידאג לכך שחכשורי ישלם סכום של 100,000 ש"ח בתמורה לכך שאיאד יפסיק לסחוט אותו. בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל בהקשר זה את הגרסה ולפיה עצמון ואיאד סיכמו עוד שאיאד ישלם לעצמון סכום כספי תמורת הסיוע שלו בפרשה. לאחר מכן, פנה עצמון אל חכשורי ואמר לו שהוא יכול להביא להפסקת הסחיטה נגדו, אם ישלם לאיאד סכום של 100,000 ש"ח. חכשורי נעתר להצעה ושילם את הסכום הנ"ל באותו מועד. יום למחרת מסר עצמון, באמצעות אחיו, את הסכום האמור לאיאד. בהמשך מסר איאד סכום כספי לעצמון. גם כאן התבססה ההרשעה על עדותו של באסל, שמסר כי שמו של עצמון הוזכר לראשונה בכל הנוגע לסחיטתו של חכשורי כבר בשיחת "התדרוך" קודם לתחילת מעשי האלימות כנגד חכשורי. עוד העיד באסל כי לאחר שהוא ועיסאם דיווחו לאיאד כי הם איימו על חכשורי במשרדו, התקשר איאד לעצמון וביקש ממנו להפחיד את חכשורי, אם האחרון יתקשר אליו. באסל הוסיף שלאחר שבוצע גם ירי על רכבו של חכשורי – התקשר עצמון לאיאד ותיאם עימו פגישה בביתו לצורך סיום פרשת הסחיטה. פגישה זו אכן התקיימה (יוער כי בפגישה בביתו של עצמון השתתפו, לפי הנטען, גם שניים נוספים: שלום דומרני ואברהם רוחן, שלא נחקרו על מעורבותם בפרשה ולא הוגש נגדם כתב אישום). בית המשפט הנכבד ציין עוד כי פלטי שיחות של טלפונים ניידים שהיו בשימושו של איאד (מוצגים ת/200 ו-ת/208) מלמדים שבתאריך זה התקיימו שבע שיחות טלפון בין איאד לבין עצמון, והדבר מחזק את גרסתו של באסל. בית המשפט הנכבד קמא קבע איפוא כי עצמון היה מעורב במעשה הסחיטה מתחילת הפרשה וכי היה לו תפקיד בביצוע ובהשלמת עבירת הסחיטה כלפי חכשורי. לשיטת בית המשפט הנכבד קמא, מעורבותו של עצמון בשלביה האחרונים של פרשת הסחיטה, כפי שהוא עצמו מודה בה, מהווה חיזוק לעדותו של באסל וכן היא ממלאת חסר ראייתי מסוים, שנובע מהיעדר קיומן של ראיות המוכיחות את השיחות בין איאד לבין עצמון לפני תאריך 24.2.2004. משפטית, בית המשפט הנכבד קמא הגיע למסקנה כי לשונו הרחבה של סעיף 31 לחוק העונשין מאפשרת הרשעתו של עצמון בעבירת הסיוע, ולו על פי החלופה האחרונה שבסעיף האמור, שזה לשונו (בשלמותו): "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה – הוא מסייע". (ההדגשה שלי– ח"מ) בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את גרסתו של עצמון ולפיה מעורבותו היתה רק בשלבים המאוחרים של הסחיטה, לאחר מעשי האלימות. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי אין בטענה כדי לפטור את עצמון מאחריותו הפלילית לביצוע עבירת הסחיטה, שכן מעורבותו במעשה הסחיטה סייעה בביצוע העבירה והקלה על ביצועה. גם אם עצמון לא נטל חלק בביצוע הפיזי של עבירות האיומים והירי על חכשורי, הרי שהיה לו חלק נכבד בסיוע "קצירת" פירות המעשים הללו, כאשר שימש כשליח וכמוציא ומביא של הסדר סיום הסחיטה. נוכח כל האמור לעיל, עצמון הורשע גם באישום זה בעבירות שיוחסו לו בו. 3. לאחר שהרשיע את עצמון (ונאשמים נוספים בעבירות שיוחסו להם) – גזר בית המשפט את דינם. על עצמון הושתו שש שנות מאסר לריצוי בפועל וכן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים שהיה בר הפעלה לגביו ובסך הכל נגזר איפוא על עצמון עונש מאסר בפועל בן שבע שנים ומחצה. בית המשפט קמא ציין בגזר דינו של עצמון את עברו הפלילי המכביד וכי ריצה בעבר מאסרים לתקופות ממושכות. עצמון הורשע כבר בעבר בעבירות אלימות חמורות, חטיפה, החזקת נשק, סחיטה באיומים, הצתה, חבלה ברכב ועבירת רכוש. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענתו של עצמון ולפיה לא ניתן להפעיל נגדו את המאסר על תנאי, שכן עבירת סיוע לסחיטה איננה בגדר עבירת פשע. בית המשפט המחוזי הנכבד השית על עצמון גם עונש מאסר על תנאי בן שנתיים והתנאי הוא שבמשך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור המערער עבירות אלימות, או רכוש מסוג פשע. בית המשפט הנכבד קמא גם הטיל על עצמון קנס בסך 15,000 ש"ח, או תשעים ימי מאסר חלף הקנס בגין העבירות, נשוא האישום התשיעי, שבגדרן "נהנה מפרי עמלו". 4. הערעור מכוון כלפי הכרעת הדין וכנגד גזר הדין ונוספה לו בהמשך גם בקשה לביטול ימי המאסר שרוצו חלף אי-תשלום הקנס, או להמרת ימי המאסר בקנס. זה המקום לציין שהתיק, נשוא הערעור, הוא אדיר במימדיו בכל קנה מידה. מכאן שהצורך להתייחס להשגות המערער כולן, כאשר באי-כוחו לא החמיצו טענה כלשהי ולא הותירו אבן על אבן – חייב צלילה לחומר רב-היקף ביותר ומטבע הדברים הבדיקה ארכה זמן ניכר. טענות המערער 5. הערעור משיג בראש ובראשונה על מהימנותו של עד המדינה באסל. עצמון טוען בערעורו כי חוסר אמינותו הכללית של באסל, שעדותו היוותה את הבסיס להרשעתו בשני האישומים שיוחסו לו, בולט באופן מיוחד בכל הנוגע לפרשות הקשורות בו. לגבי האישום הרביעי, מציין עצמון כי הרשעתו באישום זה בפסק הדין מנומקת בעשר שורות בלבד וכי בית המשפט הנכבד קמא התעלם מעדות מזכה שנתן, לשיטתו, אורן צפר. כמו כן מציין עצמון שבהודעתו במשטרה ציין באסל כי מי שביצע את הירי הוא אורן אלקורט, ולא אורן צפר. בכך, לטענת עצמון, יש כדי להביא לביטול הרשעתו, שכן הדבר מלמד כי עדותו של באסל איננה מהימנה. עצמון טוען עוד כי ככל שתישאר על כנה הקביעה של בית המשפט הנכבד קמא כי עדותו של באסל היא עדות שאיננה מצריכה סיוע, הרי ששתיקתו של עצמון במשפט איננה יכולה להוות סיוע, על פי לשון סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן – החסד"פ), שכן הסעיף האמור מתייחס לסיוע, רק "במקום שבו נדרש סיוע". עם זאת, עצמון מבקש כי ייקבע שעדותו של באסל הצריכה סיוע, שבנסיבות תיק זה – לא היה בנמצא. עצמון מדגיש שבפני בית המשפט המחוזי הנכבד הוצגה גרסת הגנה חלופית (בעזרת עדותו של אורן צפר), שממנה עולה חפותו של עצמון ועל כן לא היה מקום להרשעה. עצמון גורס עוד כי הרשעתו בעבירת נשיאת נשק, דינה להתבטל, שכן ככל שהוא הורשע בכך בגלל ייחוס מעשיו הנטענים של אורן צפר אליו, הרי שגם אורן צפר מעולם לא נשא או החזיק בנשק (על פי הגדרת החזקה במשפט הפלילי – "שליטה בלעדית") ודין ההרשעה להתבטל. בהקשר זה טוען עצמון עוד לאכיפה בררנית, בגין כך שאותו אורן צפר מעולם לא הועמד לדין בפרשה זו. באשר להרשעתו של עצמון בעבירה של הדחה בחקירה, הוא טוען כי הרשעה זו איננה מבוססת כדבעי. לטענתו, בהיעדר פנייה לפני הירי ואף לא לאחריו אל בעל בית הקפה, אזולאי – לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה שיוחסה לו בהקשר זה. לגבי האישום התשיעי עצמון טוען כי לא היה כל ביסוס להרשעתו, מלבד עדותו של באסל. עצמון טוען כי הוא לא לקח חלק בסחיטת הקבלן חכשורי, ובין היתר הוא גורס כי פלטי השיחות שהוצגו כראיות בבית המשפט המחוזי הנכבד אינם תומכים בעדותו של באסל, ולפיה עצמון ואיאד שוחחו לפני תאריך 24.2.2004. לשיטתו, הדבר מלמד על כך שבאסל העליל על עצמון. עוד מציין עצמון כי אף אם תתקבל עדותו של באסל, הרי שבאסל עצמו לא העיד על תגובתו של עצמון לבקשתו של איאד שיפחיד את חכשורי. עוד טוען עצמון כי פלט השיחות שהוצג כראיה מלמד כי איאד הוא שהתקשר לעצמון ולא ולהיפך, והדבר לא היה במועדים הנטענים בכתב האישום, אלא בתאריך 24.2.2004. לבסוף מדגיש עצמון כי הקבלן חכשורי בעצמו לא הכיר אותו וכל "פשעו" הנטען של עצמון הוא שבביתו התקיים המפגש בין הצדדים שסיכמו ביניהם את פרטי הסחיטה. עצמון מדגיש כי הוא ניסה למעשה למנוע ולסיים את הסחיטה ולא לקחת בה חלק. עצמון מציין עוד כי העובדה שדומרני ורוחן, הנזכרים לעיל, לא נחקרו בחשד למעורבות בפרשה מהווה אכיפת חוק בררנית, שכן על פי עדותו של באסל עצמו, הם אלה שסחטו את הקבלן חכשורי בפועל. בכך, יש לשיטת עצמון, כדי לאיין את הרשעתו, או לחילופין לבטל את עונשו בגין הרשעתו באישום זה. עמדת המשיבה 6. בכל הנוגע לטענות הכלליות המועלות כנגד מהימנותו של באסל, המדינה מדגישה כי ממצאי המהימנות אושרו זה מכבר בבית משפט זה בפסקי הדין הנזכרים בפיסקה 1 שלעיל, במסגרת הערעורים שהוגשו על ידי נאשמים אחרים בפרשה זו. כן טוענת המדינה כי ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט הנכבד קמא מושתתים על התרשמות בלתי אמצעית מהעד לאורך שעות רבות שבהן העיד, לרבות בחקירות נגדיות צולבות, ובממצאים מסוג זה לא תיטה ערכאת הערעור להתערב. 7. באשר לטענותיו הפרטניות של עצמון לגבי הרשעותיו בשני האישומים – גם אלה נדחות על ידי המדינה. לגבי האישום הרביעי, המדינה מציינת כי הראיות החיצוניות – ובהן הקלטתו של עצמון בשיחה עם אורן אלקורט (שיחה שהוקלטה ללא ידיעתו של עצמון – ת/47) שבגדרה הוא מודה כי הלך לחפש את קסדת האופנוע שנתן ליורים ולא הוחזרה על ידם, כמו גם שמירתו על זכות השתיקה הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט – משתלבות בעדותו של באסל, שנותרה איתנה גם לאחר חקירה נגדית ממושכת שהוגדרה על ידי בית המשפט קמא כ"צולבת, מתגרה ומרגיזה". המדינה טוענת עוד כי באסל בעצמו הסביר בעדותו שהתבלבל בהודעתו במשטרה בין אורן צפר לבין אורן אלקורט וכי הוא משוכנע שאורן צפר הוא זה שהיה מעורב בפרשה נשוא האישום הרביעי. בהקשר זה מופנה בית המשפט להסבריו של באסל, אשר חזר שוב ושוב על דבריו, כי עצמון הוא שנתן את ההוראה לאורן צפר, שנחשב ל"חייל" שלו – לבצע את המעשים בחדרה. כן דוחה המדינה את שאר טענותיו העובדתיות של עצמון, בטענה שאינן מדויקות ואינן מבוססות. לגבי הטענה המשפטית כי לפי לשון סעיף 162 לחסד"פ שתיקתו של עצמון איננה יכולה להוות סיוע, במקום שבו לא נדרש סיוע, משיבה המדינה כי הסעיף קובע כי שתיקת הנאשם יכולה להוות סיוע במקום שבו נדרש סיוע, ואין בכך כדי לשלול מצב שבו לא נדרש סיוע מבחינת חוקית, והשתיקה בכל זאת מחזקת את הראיות הקיימות ממילא כנגד נאשם. באשר לטענה כי בית המשפט התעלם מעדותו של אורן צפר, מדגישה המדינה כי אין הכרח שבית המשפט יתייחס לכל טענת הגנה ועד שמועלים על ידי הנאשם, וכי אף ללא התייחסות כזאת הכרעת הדין מנומקת ומקיפה דיה. לגבי עצם עדותו של אורן צפר, מציינת המדינה כי מדובר בגרסה רעועה ומתחמקת, שסימני השקר ניכרים בה ושלנוכח התשתית הראייתית הקיימת – לא ניתן ליתן בה אמון. המדינה מציינת לחילופין כי אף אם נפלה שגגה בהקשר זה בהכרעת דינו של בית המשפט הנכבד קמא, הרי שעל פי סעיף 215 לחסד"פ, ניתן לדחות את הערעור ככל שלא נגרם למערער עיוות דין. לשיטת המדינה, אף אם התעלם בית המשפט מעדותו של אורן צפר, הרי שלא נגרם למערער עיוות דין, שכן לא היה ממש בגרסה זו. לגבי טענות עצמון בדבר הרשעתו בעבירה של הדחה בחקירה, המדינה מציינת כי באסל הדגיש בעדותו כי מטרת ההצתה היתה לאיים על בעל בית הקפה שהתלונן כנגד אחד מחברי ההתארגנות במשטרה. עוד נטען כי בהיעדר פניה מפורשת לאזולאי אין כדי לאיין את היכולת להרשיע בעבירה של הדחה בחקירה, על פי לשון סעיף 245 לחוק העונשין. לגבי ההרשעה במכלול פרטי האישום התשיעי, המדינה מציינת כי הטענה שלפיה עצמון היה פסיבי בפרשיית הסחיטה ולא נטל בה חלק, היא טענה מיתממת וכך גם קבע בית המשפט הנכבד קמא. ביסוס לכך מוצאת המדינה, בין השאר, בעובדה שעצמון הודה כי קיבל תמורה כספית בגין חלקו בפרשה. המדינה מדגישה כי עצמון הוא זה שהצליח להביא את הלחץ על הקבלן חכשורי לידי מיצוי והיתה לו תרומה מכרעת להגשמת תכנית הסחיטה. עוד דוחה המדינה את הטענות בדבר היעדר קיומן של שיחות טלפון בינו לבין איאד במועדים הרלבנטיים ומדגישה כי לא הוצגה על ידי ההגנה כל ראיה הסותרת את עדותו של באסל שעצמון הוא זה שהתקשר לאיאד בתאריך 23.2.2004. באשר לטענה כי באסל איננו יכול להעיד על תגובתו של עצמון לבקשתו של איאד כי יפחיד את חכשורי, הרי שלגישת המדינה חשיבות השיחה שעליה מעיד באסל היא בכך שהחל משיחה זו ואילך, היה עצמון מודע לכך שחכשורי נסחט. לבסוף מדגישה המדינה כי אין בהחלטה שלא לחקור את שלום דומרני ואברהם רוחן כדי לסייע לעצמון, שכן החלטה זו התקבלה בהתבסס על שיקולים חקירתיים לגיטימיים. דיון והכרעה 8. הלכה ידועה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו לאחרונה: ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.2010); כן עיינו: ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, 17 (לא פורסם, 13.5.2009); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000)). התערבות ערכאת הערעור תיעשה רק באותם מקרים שבהם מתגלות סתירות בעדויות היורדות לשורש העניין והערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה עליהן. אינני סבור כי המקרה שלפנינו נכנס בגדרי אותם מקרים חריגים המחייבים התערבות של ערכאת הערעור (לגבי ההתעלמות הנטענת מעדותו של אורן צפר – ראו דיון נפרד בפיסקה 14 שלהלן). בהקשר זה עלינו לזכור כי עד המדינה באסל היה אמנם מלכתחילה חלק מאותה התארגנות עבריינית, שבמוקד הערעורים שלפנינו, ואולם בשלב מסוים הוא יצר קשר עם גורמי החקירה והפך לסוכן משטרתי (בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו, הוא קיבל גמול כספי, תשלום חודשי במהלך תקופת הפעלתו וכן סגירת תיקים משטרתיים שהיו פתוחים נגדו). בתום עדותו, שהתפרסה על פני עשר ישיבות, במשך שעות ארוכות, התרשם בית המשפט המחוזי הנכבד כי מדובר בעד מהימן, שמניעיו לא היו רק מניעים כספיים וכלכליים, בפרט נוכח הסיכון הממשי שנטל על עצמו כשהפך לסוכן משטרתי. בית המשפט הוסיף וציין כי התרשם מבאסל כ"אדם פיקח, אינטליגנטי, חריף וחד מחשבה". בית המשפט היה מודע גם לחסרונותיו וקבע מיד בסמוך: "דיבורו מהיר כשלעיתים תכונה אחרונה זו היתה בעוכריו, כאשר שטף דיבורו המהיר הביאו לפליטות פה, תוך שיבוש שמות של המעורבים עליהם העיד" (עמ' 24-23 להכרעת הדין). בקביעות אלה – אין מקום להתערב, נוכח התרשמותו הבלתי אמצעית והמיידית של בית המשפט והטעמים שניתנו לכך בהקשר זה בעניין עיאט מקובלים עלי. נעבור איפוא עתה לבירור ההרשעות הפרטניות. הרשעתו של עצמון באישום הרביעי 9. בפתח הדברים אתייחס להשגותיו של עצמון לגבי תמציותה של הכרעת הדין לגביו, בהשוואה לשאר העניינים והנאשמים הנדונים בה. הכרעת הדין המתייחסת לכל 16 הנאשמים מתפרסת על פני 184 עמודים והיא כוללת מבוא משפטי נרחב ומפורט. מקריאת הדברים עולה כי בית המשפט הנכבד קמא ניסה – מטעמים ראויים – לקצר בהנמקה במכלול המורכב שעמד בפניו ועל כן הביא את הרקע המשפטי המשותף לאישומים ולנאשמים השונים בפתח הכרעת הדין על מנת למנוע חזרות מיותרות בהמשך. אשר על כן, גם אם הפיסקה המרשיעה, הרלבנטית לעצמון היא אכן קצרה יחסית, הרי שמן ההקשר ברור כי החלק הכללי בהכרעת הדין, הדן במהימנותו של עד המדינה, בדרישת הסיוע, בשתיקת הנאשמים ובנפקותה – יש לקוראו בצירוף לפיסקה הפרטנית העוסקת במערער. הנה כי כן שילוב כל אלה מהווה הכרעת דין מבוססת ומנומקת דיה לגבי עצמון. 10. באשר לטענתו של המערער בדבר אי דיוקים שנפלו בעדותו של באסל לגביו, ובפרט ביחס להשגתו, שהתגלתה סתירה בין הודעתו של באסל במשטרה לבין עדותו בבית המשפט בדבר שם משפחתו של אורן המעורב בפרשה, נשוא האישום הרביעי (צפר, או אלקורט) – נאמר כי אין לקבלה. אמנם בהודעתו במשטרה באסל אכן ציין כי מדובר באורן אלקורט ולא באורן צפר, אולם בעדותו בבית המשפט הוא שב והדגיש וחזר והבהיר כי מדובר באורן צפר וכי התבלבל בשמות השניים. אין בטענה זו כדי לשנות ממהימנותו הכללית של באסל ואך הגיוני הדבר כי לנוכח המידע הרב שמסר והעביר יפלו אי-אילו אי דיוקים, או מעין טעות-סופר בשם המשפחה. המערער מעלה טענות נוספות לגבי תמיהות העולות מעדותו של באסל, בין היתר לגבי כך שלא היה עם היורים באירוע הירי, לא ראה את האקדח ששימש לירי ולא ראה את היורים כשאלה נסעו לחדרה. לשיטתו יש בכך כדי להקים ספק סביר בעצם קרות האירוע. אולם, בעדותו בבית המשפט המחוזי הנכבד באסל הבהיר כי נכח בשיחה שבה תכננו ג'מאל ועצמון את הירי וכאשר הורו לוויסאם ולאורן צפר לצאת למשימת הירי. באסל גם שמע את הויכוח שבין וויסאם לבין עצמון לאחר הירי, בעקבות השלכת הקסדה, שעליה, על פי החשש, היו טביעות אצבע. לתפיסתי, הדבר מלמד כי באסל איננו מעליל על המערער ולא שוכנעתי כי התמיהות המסוימות העולות מן העדות בהקשר לאישום זה מקימות ספק סביר שיש בו כדי להוביל לזיכויו של עצמון בעבירות פריט אישום זה (בחריג אחד של זיכוי מעבירה של נשיאת נשק, כאמור בפיסקה 15 שלהלן). 11. בכל הנוגע לעצם מהותה של הדרישה לתוספת ראייתית לעדותו של באסל, ראוי לציין כי הדבר הוכרע כבר בעניין עיאט (פיסקה י"ד) ואומץ גם בעניין ברק (עמ' 11 לפסק הדין). בפסקי דין אלה התקבלה גישת בית המשפט הנכבד קמא ולפיה עדותו של באסל, עד המדינה, איננה מצריכה ככלל סיוע, למעט במקרים שבהם באסל היה בגדר שותף לעבירה הספציפית בה הואשם הנאשם שנגדו הובאה העדות (עיינו: ע"פ 531/88 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 559 (1990)). פרשנות זו נסמכת על הוראות סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, התשל"א – 1971 (להלן – פקודת הראיות). מפאת חשיבות הסעיף לענייננו, נביא אותו כלשונו: (א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה, "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה. 12. מכאן היישום לענייננו. אף שבאסל שימש בפרשה זו כעד מדינה, הרי שהוא לא היה בגדר שותף לעבירות המיוחסות לעצמון בפריט האישום הרביעי ולפיכך נקבע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, כי לא מתקיים פה הרציונאל שבבסיס הדרישה בסעיף 54א(א) הנ"ל. בנסיבות המקרה מקובלת עלי קביעה זו גם לאחר שעיינתי בטענות המערער בהקשר האמור. עם זאת, מוסכמת עלי אף הערתו של חברי, השופט א' רובינשטיין בעניין עיאט כי הגם שאין כאן דרישת סיוע סטטוטורית, נדרשת פה זהירות רבה בהיזקקות לעדותו של באסל, הן בשל הזמן שחלף מעת האירועים ועד למתן הודעותיו והן בשל כך שפרטי האירועים היו ידועים ומפורסמים בכפר, ובאסל אף יזם "תרגילי חקירה שונים" כדי להשיג הודאות במקרים מסוימים. לשיטתי, בית המשפט הנכבד קמא אכן נקט באמת מידה ראויה זו של זהירות מוגברת (השוו: ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 748 (1986)), אף בהיעדר חובת סיוע סטטוטורית, עת ציין כי בנוסף לעדותו של באסל, הוא מוצא לנכון לבסס את הרשעתו של עצמון גם על הקלטת ת/47, שבה נשמע עצמון מתייחס לאירועי הירי ויש בה משום הודאה עקיפה שלו במיוחס לו. מעבר לכך בית המשפט הנכבד קמא נתן משמעות מסייעת גם לשתיקתו של עצמון במשפט, לאחר שהזהיר אותו במהלך הדיון כי הדבר עלול לשמש נגדו (ראו: עמ' 2319 לפרוטוקול). בנפקותה של שתיקה זו ובטענות לגביה נדון להלן. 13. באשר לשאלה האם ניתן להיזקק לשתיקתו של עצמון, מקום שבו אין דרישת סיוע סטטוטורית בהתאם לסעיף 162 לחסד"פ – לתפיסתי אין לקבל את גישתו של המערער ולפיה שתיקתו איננה יכולה לשמש כסיוע או כחיזוק, אלא במקום שבו יש בתוספות אלה הכרח. הרציונאל שבבסיס סעיף 162 הנ"ל הוא שכאשר הצטברו כנגד נאשם ראיות לכאורה המחייבות תגובה והסבר מצידו – שתיקתו במהלך הדיון המשפטי מלמדת על כך שאין לו כל הסבר (ראו: יעקב קדמי על הראיות כרך ראשון 306 (2009) (להלן: קדמי)). הסעיף אמנם איננו מתייחס במישרין לשאלה המועלית על ידי עצמון כאן, ואולם ברישא של הסעיף נאמר בפירוש כי: "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה...". לגבי הסיוע נאמר – בהמשכו של הסעיף כך: "... וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע". מן האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי שתיקת הנאשם יכולה בהחלט לחזק את משקל ראיות התביעה וכך היה במקרה שלפנינו. למעשה, כל שבית המשפט הנכבד קמא אמר בהקשר זה היה כי אף שאין כאן צורך בתוספת ראייתית מסוג סיוע, מוצא הוא בכל זאת סיוע ממשי בראיות הנוספות שנסקרו על ידו, כולל שתיקתו של הנאשם. היינו, גם אם נקבל את טענתו של עצמון לגבי שתיקתו, הרי שהיא לא תשפיע על התוצאה, שכן משפטית אין כלל צורך בסיוע כאן (וממילא הודאתו ב-ת/47 עשויה להגיע פה לגביו כדי סיוע; עיינו: קדמי, עמ' 282-263, 289-288; ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 76 (1981)). סיכום עד כאן של ההשגה הערעורית שנדונה בתת-פרק זה מלמד שגם אם נפלו אי-דיוקים כלשהם בעדותו של עד המדינה באסל לגבי הרשעתו של עצמון בעבירות שיוחסו לו בפריט האישום הרביעי, הרי שנמצאו לעדותו תימוכין וחיזוקים חיצוניים – כדי סיוע – בדבריו בהקלטת הסתר (ת/47) וכן בשתיקתו בבית המשפט. אין איפוא מקום להתערב בקביעות בית המשפט הנכבד בעניין זה, למעט לעניין ההרשעה בעבירה של נשיאת נשק (זאת מטעמים אחרים, כאמור בפיסקה 15 שלהלן). 14. אשר לטענה כי בית המשפט הנכבד קמא לא התייחס לעדותו המזכה של אורן צפר (ראו עמ' 2431-2395 לפרוטוקול), הרי שעיון בפסק הדין מגלה כי בית המשפט הנכבד קמא אמנם לא דן במישרין בעדות זו. עצמון מלין על כך ואילו המדינה טוענת כי אף אם נפלה שגגה בפסק הדין בהקשר זה – אין היא גורמת לעצמון עיוות דין ואין בה כדי להוביל לקבלת הערעור, במשמעות סעיף 215 לחסד"פ. לגישתי, הדין עם המדינה בעניין זה. סעיף 215 לחסד"פ קורא כך: "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". הסעיף פורש בפסיקה כקובע מבחן אובייקטיבי, הבוחן האם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול הדעת השיפוטי במובן זה שעקב הפגם גדלה הסבירות להרשעת-שווא (ראו: מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 563 (1999); ע"פ 1253/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.2006)). למעשה מדובר ב"מבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין אפשרות של שינוי בתוצאת המשפט" (ראו: ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2005)). במקרה שלפנינו, גם אם נקבל את טענת עצמון, שלפיה היה על בית המשפט להתייחס בהכרעת דינו מפורשות לעדותו של צפר (טענה שאף המדינה נאותה לקבלה), הרי שאין בקבלת הטענה כדי להביא לזיכויו הכולל של המערער בעבירות נשוא אישום זה. בהקשר זה נבהיר – אורן צפר תואר מלכתחילה בעדותו של באסל כ"בחור של חנוך [עצמון –ח"מ]" (עמ' 300 לפרוטוקול). לפיכך, את עדותו יש לקבל מלכתחילה עם קב חומטין (ולכך יש כמובן משמעות ראייתית בכל הנוגע למשקל העדות). ואכן, מקריאת העדות מסתבר כי מדובר בגירסה בלתי עקבית, אשר התגלו בה תמיהות רבות, שעליהם הצביעה המדינה בעיקרי הטיעון מטעמה. זאת, בין היתר, בגרסאותיו המשתנות בשאלת נהיגתו באופנוע והשימוש הנטען שעשה בטנדר, שהיה קשור באירועים הנזכרים בכתב האישום. ככלל, גרסתו של צפר לגופה איננה מהווה "גירסת הגנה" כטענת עצמון, אלא גירסה חלקית ומקוטעת, שכל מטרתה לנסות ולהרחיק את עצמון ואת צפר מן האירועים שבכתב האישום. בנסיבות אלה, ונוכח שלל הראיות המרשיעות האחרות, הגם שלא היתה התייחסות לעדות זו בהכרעת הדין, אינני סבור כי נגרם לעצמון עיוות דין, במשמעות סעיף 215 לחסד"פ, למעט ביחס לעבירה של נשיאת נשק, ממנה יש לזכותו הן מטעם זה והן מהנימוקים שיפורטו בפיסקה העוקבת. 15. בכל הנוגע להרשעתו של עצמון בעבירת נשיאת נשק, עיקר השגתו מתבסס על כך שאין קביעה שאורן צפר החזיק או נשא את הנשק, ומכאן שלא ניתן לייחס את נשיאת הנשק לעצמון, שלטענת המדינה שלח את אורן צפר לבצע את הירי. בית המשפט הנכבד קמא קבע כממצא עובדתי, בהתבסס על עדותו של באסל, כי ג'מאל, ויסאם, עצמון ואורן צפר שהו בבית משפחת עיאט וסיכמו כי ויסאם ואורן צפר ייצאו לבצע ירי על בעל הקפיטריה. עוד נקבע כממצא עובדתי כי עצמון וג'מאל הם שהחליטו על הירי כאשר ג'מאל אמר לויסאם לבצע את הירי ועצמון – לצפר. משנקבע כך – נדחתה טענתו של עצמון כאילו אין לייחס לו את העבירה של נשיאת נשק. עם זאת בסוגיה זו נראה לי שהצדק עם המערער ומעבירה זו מתחייב זיכויו. שני טעמים לדבר: (א) ב-ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (טרם פורסם, 9.6.2010) (להלן – עניין חרבוש)) נפסק כי לשם גיבוש העבירה של נשיאת נשק יש צורך בכך שזיקתו הפיזית של המורשע בעבירה אל הנשק תהיה קרובה ומיידית במובן זה שהוא עצמו נשא פיזית את הנשק, או שהנשק היה מצוי תחת הישג ידו (שם, בפיסקה 53). (ב) במכלול שבפנינו לא נקבע כממצא כי מי שנשא את הנשק היה דווקא אורן צפר (הוא גם לא הועמד לדין כאמור) וממילא בעניין חרבוש הודגש כי לא כל מי שמחזיק בנשק (אף במובן הקונסטרוקטיבי) גם נושא אותו. 16. לשם בחינת טענתו של עצמון לגבי הרשעתו בעבירת הדחה בחקירה, עלינו לסקור בקצרה את סעיף האישום הרלבנטי ואת פירושו בפסיקה. סעיף 245 לחוק קובע: "(א) המניע אדם, או מנסה להניעו, שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר, דינו - מאסר חמש שנים. (ב) המניע או מנסה להניע כאמור בסעיף קטן (א) בדרך של מרמה, הטעיה, כוח, איומים, הפחדה, מתן טובת הנאה או כל אמצעי פסול אחר, דינו - מאסר שבע שנים" ס"ק (ב) כולל למעשה שתי חלופות לרכיב ההתנהגות: "המניע" ו"המנסה להניע". המניע – התנהגותו זהה במהותה להתנהגותו של המשדל, לפי סעיף 30 לחוק העונשין (ראו: ע"פ 2158/93 ניצן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.1995); רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 757-754 (2001) (להלן – עניין אלגד)). בהתאם לפרשנות שניתנה לחלופה זו של הסעיף – ה"מניע" הוא מי שתורם ליצירתה, או לגיבושה של החלטה אצל אחר לבצע מעשה או מחדל פסול בהקשר לחקירה. בהתאם לכללי השידול, די בתחילת ביצוע על ידי האחר ("המונע") לשם הטלת אחריות פלילית בגין החלופה של "המניע", שבסעיף 245 לחוק העונשין (ראו: עניין אלגד, 755). בהתאם לחלופה השניה שבס"ק (ב) המדבר ב-"המנסה להניע", יש לומר כי ניתן להטיל אחריות פלילית גם במצבים שבהם הניסיון להדחה לא נשא פרי ו"המודח" לא הושפע כלל מהפעולות הנטענות, בין אם מפני שהמדיח לא הצליח לשכנעו ובין אם מפני שדבר ההדחה לא הספיק להגיע לידיעת המודח (ראו: עניין אלגד, 755). מבחינת היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה של הדחה בחקירה, נקבע כי יש להוכיח התקיימותן של שתי דרישות (ראו: עניין אלגד, 756): ראשית, על הנאשם להיות מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא אחר לידי אי-מסירת הודעה בחקירה, או לידי חזרה מהודעה שנמסרה בחקירה, או לידי מסירת הודעת שקר בחקירה. שנית, יש להוכיח כי הנאשם רצה בהתקיימותה של אחת משלוש המטרות שתוארו לעיל. 17. מן הכלל אל הפרט. במקרה שלפנינו באסל העיד מפורשות כי ג'מאל, ויסאם ועצמון שוחחו ביניהם, בעת שהוא היה נוכח במקום, ובשיחה עלה כי בעל הקפיטריה, אזולאי, סירב לשלם את "דמי ההצתה" שנתבקשו – ולאחר שאחמד איים עליו, הוא גם התלונן במשטרה נגדו (עמ' 491 לפרוטוקול). בשיחה זו סיכמו ג'מאל ועצמון שויסאם ואורן צפר יצאו לבצע ירי על הקפטריה (עמ' 493 לפרוטוקול). כן ציין באסל כי מטרת הירי על הקפטריה היתה להרתיע את המתלונן שהגיש את התלונה על אחמד (עמ' 706 לפרוטוקול וכן עמ' 708). עדות זו התקבלה, כאמור, על ידי בית המשפט הנכבד קמא והיא מקובלת גם עלי מן הטעמים שפירטתי בהרחבה לעיל. מן המקובץ עולה כי הירי לעבר הקפטריה בוצע על מנת להרתיע את אזולאי, ש"העז" להתלונן במשטרה כנגד אחמד. בהמשך לאמור לעיל, אף אם אזולאי לא משך את תלונתו, או שינה אותה – אין בכך כדי לשלול את התקיימות כל יסודות העבירה, שכן במקרה זה היה גם מעשה ממשי של ניסיון להדיח וגם כוונה להדיח את אזולאי על מנת שיחזור בו מתלונתו, או ישנה אותה. הרשעתו של עצמון באישום התשיעי 18. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים לעניין זה, הגעתי למסקנה כי אף דין פרק זה של הערעור להידחות, שהרי יש בנמצא די ראיות מסייעות לעדותו של באסל לגבי פריטי אישום זה. הראיות המסייעות הן: עדותו של חכשורי במשטרה ובבית המשפט המחוזי, פלטי שיחות של המכשירים הסלולאריים של עצמון, איאד ונואף, המצביעים על קשר טלפוני רציף בימים שבהם על פי הטענה בוצעו מעשי האיומים והסחיטה, הודית חוץ של עצמון במסגרת ת/47 בה קשר עצמו למעשים ולבסוף – שתיקתו של עצמון במשפט שיש בה כדי להוות סיוע, לפי סעיף 162 לחסד"פ (כאן נדרש סיוע). ויוער פה– אף אם תתקבל טענתו של עצמון לגבי פלטי הטלפון, הרי שעדיין קיימת שתיקתו במהלך המשפט, וכן קיימת הודאת החוץ שלו במסגרת ת/47. לשם הבהרת הדברים, אביא להלן ציטוט מתוך הקלטה זו, המשקף את הודאתו של עצמון במעורבות בפרשה, בניגוד לנטען על ידו: "באסל:... אתה זוכר את הקטע של חכשורי, זוכר אותו או לא? עצמון: כן באסל: קיבלתי מזה משהו? עצמון: אני כן, אני לקחתי באסל: מחכשורי? אתה ומוחמד? עצמון: לא באסל: מאיאד? לא נכון אני הייתי איתך, לא לקחת כלום עצמון: באמא שלי כל הכסף היה אצלי ביד..." 19. טענתו המשפטית של עצמון היא כי ממילא המעשים המיוחסים לו – אף אם הראיות מוכיחות אותם – אינם בגדר סיוע במשמעות סעיף 31 לחוק העונשין. בפסיקה פורש הסעיף האמור כמחייב שמעשהו או מחדלו של הנאשם תרם לביצוע העבירה העיקרית וכן ככולל שלושה רכיבים הנוגעים ליסוד הנפשי: מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת; מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה העיקרית; ומטרה לסייע למבצע העיקרי (ראו: ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22 (2001); ע"פ 11131/02 יוסופוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 917 (2004); ע"פ 9826/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2008) (להלן: עניין מחאג'נה)). עוד נקבע בפסיקה כי אין בעבירת הסיוע דרישה שמעשהו של המסייע יסייע בפועל או יהיה תנאי בלעדיו אין לביצוע העבירה העיקרית, אלא רק שיהיה מסוגל לסייע להגשמתה (ראו: ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289, 307 (1999); ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 22, 31 (2001); עניין מחאג'נה, 639)). 20. עבירת הסחיטה באיומים, שבסיוע לה הורשע עצמון, הורכבה במקרה שלפנינו ממספר חוליות, שלא בכולן עצמון היה מעורב. לאחר מעשי האיומים, שבהם לא נטען כי עצמון נטל חלק, הוא "נכנס לתמונה" כאשר שימש, אפילו לטענתו הוא, כמעין מגשר, לשם סיום פרשיית הסחיטה. בהודאה זו שלו יש כדי ללמד על מעורבותו ועל מודעותו לאירוע והדבר מבסס, גם לשיטתי, את יסודות עבירת הסיוע במקרה זה. ויודגש: מעורבותו של עצמון באותם שלבים אחרונים לא היתה מבוטלת, אלא כללה פגישה בביתו, העברת כספים (גם כאשר בתו היתה בבית חולים) ושיחות בין המעורבים בסחיטה. בית המשפט הנכבד קמא קבע, בהתבסס על עדותו של באסל ועל הראיות שהובאו בפניו, כי עצמון היה מודע למסכת האיומים וההפחדה שלה נחשף חכשורי וקבע עוד כי גרסת ההגנה של עצמון באישום זה היתה מיתממת. אף אני סבור כי בשים לב לראיות ולמעורבותו של עצמון בפרשה, קשה לקבל את גרסתו, שלפיה קיבל כספים עבור מאמצי התיווך שעשה בפרשה זו מבלי שידע על אופי הסחיטה. זאת ועוד, דין טענתו של עצמון, כאילו בית המשפט פירש את סעיף 31 באופן מרחיב ומאולץ מדי – להידחות, שכן במקרה שלפנינו אין כלל הרחבה של לשון סעיף 31, שקובע מפורשות חלופה כללית למדי, של "יצירת תנאים לשם עשיית העבירה". הטענות בדבר תחולת דוקטרינת ההגנה מן הצדק בפרשה שלפנינו 21. עצמון מעלה שורה של טענות בערעורו שבבסיסן דרישה להחיל על עניינו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, הן בכל הנוגע לאכיפה בררנית (בהשוואה להתנהלות רשויות האכיפה כלפי אורן צפר ושלום דומרני) והן ביחס למחדלי חקירה (באי חקירת מעורבים נוספים בפרשות). המדינה מנגד מסבירה כי הוחלט שלא להעמיד לדין את מי שנטען כלפיהם שגם היו מעורבים – בשל קשיים ראייתיים משמעותיים – ולא ניתן לומר כי בהחלטה זו יש משום שיקולים זרים, או פסולים. המדינה מדגישה עוד כי בכל הנוגע לאי העמדתו לדין של אורן צפר – עמדתה זו התקבלה בעניין עיאט, על ידי חברי השופט א' רובינשטיין (ואנו נוסיף כי עיון מדוקדק מלמד שרק בדוחק השלים בית המשפט עם הדבר. עיינו שם בפיסקה ל"ה). עם מי, איפוא, הדין? בכך נדון להלן. 22. אכיפה בררנית הוגדרה בפסיקתנו כ"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים, או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ 6395/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305-304 (1999) (להלן – עניין זקין); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 814 (2005) (להלן – עניין בורוביץ); עיינו: נקדימון הגנה מן הצדק 391 (מהדורה שניה, 2008) (להלן - נקדימון)). על כן, יש לבחון האם הרשות הבחינה בין המעורבים השונים על יסוד שיקולים ענייניים או שמא פעלה לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות (ראו: עניין זקין; עניין בורוביץ', 814); להרחבה בדבר גישה פסיקתית זו ולביקורת עליה, עיינו: מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 178-153 (2008)). בעניין בורוביץ' נקבע עוד כי תיתכן אפשרות, נדירה ביותר, שלעתים תיגזר ההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה מנסיבות מיוחדות אחרות, שאינן אלה שהוזכרו לעיל. 23. בהקשר שלפנינו מקובלת עלי הצהרת המדינה ולפיה אורן צפר לא הועמד לדין בשל חשש המדינה כי בהיעדר סיוע לעדותו של באסל לגביו – אין מתקיים ביחס אליו "סיכוי סביר להרשעה". נראה כי התשתית העובדתית הרלבנטית לגבי עצמון ולגבי אורן צפר – שונה (עיינו: ת/47 הנ"ל). די בהבדל זה כדי לשלול טענה של אכיפה בררנית הנובעת ממניעים פסולים, או משרירות גרידא. 24. בכל הנוגע לטענת מחדלי החקירה והאכיפה הבררנית ביחס לדומרני ולרוחן, המדינה השיבה, כאמור, כי החלטה זו נבעה מכך שהמידע שמסר באסל על דומרני ורוחן היה "מידע דליל ביותר", שחלקו אף היה מפי השמועה. זאת, להבדיל מן המידע האמין והמדויק שידע למסור לגבי הנאשמים בפרשות השונות, ולענייננו כאן – לגבי מעורבותו של עצמון באישום התשיעי. בהינתן חוסר ראייתי זה ובשל מורכבות הפרשות השונות שנפרסו בכתב האישום והיקפן, וכן בשים לב לעובדה שהמידע לגבי דומרני ורוחן העלה כי הם פעלו לכאורה מטעמו של קורבן הסחיטה ולא מטעם הכנופיה הסוחטת – הוחלט על ידי רשויות החקירה והתביעה שלא לחקור את דומרני ורוחן וממילא לא להעמידם לדין. לגישת המדינה, אין מדובר באכיפה בררנית, אלא בהחלטה עניינית למקד את החקירה באותם גורמים עברייניים, שהראיות הלכאוריות נגדם היו מוצקות יותר באותו שלב. אכן יתכן ויש מקום לתהות על גישה זו ואולם בהתאם לפסיקה הנוהגת, שאין זה המקרה המתאים להעבירה תחת שבט הביקורת –הסבר זה הינו מספק לשם דחיית טענתו זו של עצמון בדבר השוני ביחס שננקט כלפי דומרני ורוחן. כאמור לעיל, כל עוד לא הוכח שההחלטה שלא לחקרם נבעה ממניעים פסולים, שיקולים זרים, או שרירות – לא יטה בית המשפט, על פי הפסיקה הקיימת, להתערב בהחלטה מסוג זה. בהקשר זה יש לזכור עוד כי כתב האישום נשוא הפרשה שלפנינו הוא תולדה של פעולות חקירה רבות ושל הסתעפויות נרחבות, ולא מן הנמנע כי בעת ביצוע חקירה בסדר גודל זה "יצוצו" פרשיות משנה נוספות, ומעורבים נוספים בדרגות שונות, ולמשטרה ולרשויות התביעה ניתן שיקול דעת באיזה כיוון למקד את החקירה. אסייג עם זאת את דבריי ואבהיר כי ככל שנחשף בפני המשטרה, או בפני רשויות התביעה דבר קיומו של אירוע פשע, מובן שאין המשטרה יכולה להעלים עין מכך רק מטעמים של קידום חקירה אחרת (השוו: סעיף 59 לחסד"פ). 25. הנה כי כן, טענת ההגנה מן הצדק איננה ראוי להתקבל פה בכל מה שכרוך בהרשעות. באשר לאפשרות שטענות אלה של עצמון תשפענה בכל הנוגע לערעורו על גזר הדין – ארחיב בפרק הבא, שייוחד לערעור על גזר הדין. הערעור על גזר הדין 26. כאמור לעיל, על עצמון הושת עונש של שש שנות מאסר לריצוי בפועל, וכן הופעל לגביו, במצטבר, עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים, שהיה בר הפעלה נגדו, ובסך הכל נגזרו עליו שבע שנים ומחצה של מאסר בפועל. 27. סברתו של עצמון היא כי אכיפת החוק הבררנית שנטענה על ידו מצדיקה ביטול של תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו, אם לא של ההרשעות כולן. עצמון טוען עוד כי העונש החמור שנגזר עליו איננו מידתי ביחס לעונש שהוטל על נאשמים אחרים בפרשה. עצמון גם גורס כי לא היתה כלל סמכות להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהושת עליו בשל הגדרת התנאי ולחילופין – לא היה מקום לעשות כן במצטבר, אלא בחופף. המדינה מבקשת כי נדחה טענות אלה כולן ומדגישה שהעונש שהושת עליו – הולם את מעשיו החמורים ואת עברו הפלילי המכביד. עצמון כבר ריצה בעבר עונשי מאסר והצהיר לא פעם בפני וועדות השחרורים כי הוא עלה על דרך הישר ואולם זמן קצר לאחר ששוחרר – חזר לסורו. לטענת המדינה מדובר בעבריין בכיר וקשה ולפיכך אין מקום להתערב בעונש שהושת עליו. 28. כידוע, ככלל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים (ראו: ע"פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006)). המקרה שלפנינו איננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים, כשלעצמם, התערבות של ערכאת הערעור בעונש שהושת על המערער. גזר דינו של המערער מנומק, מפורט ומבוסס בדין ואינני מוצא בו החמרה יתרה, בשים לב לכל נסיבות העניין (לגבי משמעות הזיכוי מעבירה אחת, נדון בפיסקה 33 שלהלן). העבירות שבהן הורשע המערער ואשר ביחס אליהן הגעתי למסקנה שהערעור איננו מוצדק – הינן עבירות חמורות, ובצדק העדיף לגביהן בית המשפט הנכבד קמא את השיקולים לחומרא על פני השיקולים לקולא, שגם אליהם התייחס בית המשפט המחוזי הנכבד. זה המקום להזכיר כי בית המשפט הנכבד קמא ציין בגזר דינו של עצמון – ובדין – את עברו הפלילי המכביד והדגיש כי ריצה בעבר מאסרים לתקופות ממושכות (עצמון הורשע כבר בעבר בעבירות אלימות חמורות, חטיפה, החזקת נשק, סחיטה באיומים, הצתה, חבלה ברכב ועבירת רכוש). 29. נתייחס עתה לסוגיית הפעלת המאסר המותנה שהושת על עצמון ב-ת"פ (ת"א) 40061/02 מדינת ישראל נ' עצמון (לא פורסם, 15.10.2002) ואשר המערער כפר באפשרות הפעלתו. מעיון בגזר הדין הנ"ל עולה כי התנאי שנקבע בו נוסח כך: "שלא יעבור במהלך תקופה זו (תקופת התנאי – ח"מ) עבירה עליה הורשע (בין היתר, בעבירות סחיטה באיומים, הצתת רכב מנועי במזיד, חבלה במזיד ברכב ותקיפה הגורמת חבלה של ממש – ח"מ), או כל עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע". עצמון טען בבית המשפט הנכבד קמא כי העבירות שהורשע בהן במכלול שלפנינו אינן עונות על התנאי שנקבע, שכן אין הן בגדר עבירות רכוש או אלימות מסוג פשע, ואילו המדינה ביקשה להפעיל את המאסר המותנה. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של עצמון בקבעו, בין השאר, כי עבירת סיוע לביצוע עבירות רכוש ואלימות כמוה כביצוע עבירות רכוש ואלימות ואין הדבר משנה אם מדובר במבצע בצוותא, או במסייע והפעיל את עונש המאסר על תנאי – במצטבר לעונש שהושת עליו בתיק זה. תוצאה זו מקובלת עלי, אם כי הנמקתי שונה מעט. אבהיר: סעיף 34ד לחוק העונשין קובע כי: "מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על נסיון, שידול, נסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה". על פי דברי ההסבר לסעיף זה – לכלל האמור יש משמעות, בין היתר, לעניין "השלכת ביצוע עבירה נוספת בתקופת התנאי של מאסר מותנה" (הצעות חוק 2098, 133 (1992)). במקרה שלפנינו, גם אני סבור כי אין מקום להבחין בין הביצוע העיקרי של עבירת הסחיטה באיומים, לבין ביצוע עבירת הסיוע לסחיטה באיומים, ככל שהדבר נוגע לתכלית העונשית שנועד להגשים המאסר המותנה – מתן הזדמנות לנאשם להיפטר מעונש, אגב הרתעתו במאסר מותנה (ראו: ע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' גוטמן, פ"ד נד(3) 145, 200 (2000); ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119 (2005). לעניין היותה של עבירת הסיוע לסחיטה בכוח – עבירה של פשע במשמעות סעיף 24 לחוק העונשין המסווג את העבירות, אציין כי שילוב של סעיפים 32 לחוק העונשין וסעיף 427(א) לחוק מלמדים כי העונש המירבי על עבירת סיוע זו הוא שלוש שנים ומחצה וארבע שנים ומחצה (בהתאמה) ומכאן שהמדובר בעבירה מסוג "פשע". זאת ועוד – אחרת, וזה העיקר: חלק מהעבירות בהן הורשע עצמון באות למצער בגדר של עבירות אלימות מסוג פשע והוא הוכר כשותף בביצוען מכוח סעיף 29 לחוק (ראו למשל: עבירת הסחיטה בכוח שעצמון הורשע בה, במסגרת האישום הרביעי). אשר על כן, אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט הנכבד קמא, שראה להפעיל את עונש המאסר על תנאי "שריחף" מעל המערער ובדין אף החילו עליו במצטבר. 30. גם דין הטענה כי יש להקל בעונשו של המערער נוכח האכיפה הבררנית שהופעלה כאן לטענתו של עצמון – דינה להידחות. ככלל, הסעד "הקלאסי" במקרה שבו נקבע כי חלה ה"הגנה מן הצדק" הוא ביטול כתב האישום. אולם, בעניין בורוביץ נפסק, עם זאת, כי לא בכל מקרה שבו חלה הדוקטרינה האמורה יבוטל כתב האישום, וייתכנו מצבים שבהם ניתן יהיה לשקול תרופות "מתונות" יותר: ביטול של אישומים ספציפיים בלבד, או הקלה בעונש בעת גזירת הדין (שם, בעמ' 808, ובעמ' 942). להרחבה בנושא זה עיינו גם: נקדימון, 73-72; זאב סגל, אבי זמיר "הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי" ספר דיויד וינר על המשפט הפלילי 231, 259 (2009) (להלן – סגל וזמיר). עמדה זו, ולפיה ניתן להתחשב בפגיעה שנגרמה לנאשם בשלב גזר הדין, רלבנטית, ככל הנראה, גם עתה, עם התיקון לחסד"פ וחקיקתו של סעיף 149(10) לחסד"פ (ראו: סגל וזמיר, 260; ע"פ 1292/06 תורק נ' מדינת ישראל, פיסקאות 8-5 לדעת היחיד שלי שם (טרם פורסם, 20.7.2009)). 31. במקרה שלפנינו השאלה כלל לא מתעוררת במלוא עוזה, שכן לשיטתי, אין אנו מגיעים פה לשלב השלישי ב"מבחן המשולש" שנקבע בעניין בורוביץ לביסוס ההגנה מן הצדק ויישומה. במקרה שלפנינו ספק הוא אם אנו עוברים אפילו את השלב השני של "המבחן המשולש", במסגרתו בית המשפט אמור לבדוק האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת חרף הפגמים. במה דברים אמורים? הפגם הנטען כאן הוא כאמור פגם של אכיפה בררנית. קבעתי כבר לעיל כי לתפיסתי אין מדובר פה באכיפה בררנית כזו המלמדת כי ההליך נוהל בצורה הנוגדת את עקרונות הצדק וההגינות, וכי במכלול לא היתה לגורמי האכיפה כוונת זדון, או שיקולים פסולים, אלא שיקולים משפטיים-חקירתיים ותביעתיים לגיטימיים (הגם שלמצער לגבי אורן צפר יתכן והם התבהרו בדיעבד כלא נכונים בהכרח). לפיכך, בית המשפט לא היה אמור להידרש בשלב גזירת העונש לשאלה האם דרושה הקלה כלשהי בעונש מטעם זה של הגנה מן הצדק, מכוחה יש צורך לרפא, ולו חלקית, את הפגם (שהרי כאמור אין מדובר כאן למעשה בפגם). 32. באשר לטענתו של עצמון ולפיה עיקרון אחידות הענישה מחייב כי עונשו יופחת, שכן שותפיו "בפועל" למעשים שבהם הורשע כלל לא הועמדו לדין – אינני מוצא כי יש בה ממש. ראשית לכל זוהי אותה גברת (של טענת ההגנה מן הצדק, שנדחתה) – בשינוי אדרת. מעבר לכך ההסתמכות על עיקרון "אחידות הענישה" בהקשר שלפנינו – מוקשית. אמנם מדובר בעיקרון שהוא עיקרון חשוב בתורת הענישה במשפט הישראלי, ועיקרו הוא כי: "על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של נאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים" (ראו: ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.2007)). אולם, במקום שבו קיימים הבדלים של ממש בין המעורבים, לא ניתן לומר שחל העיקרון, שכן אין כאן פגיעה ממשית בשוויון (עיינו: ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)). הנה כי כן, משנקבע כי המעורבים לכאורה, לטענת עצמון, אינם בהכרח כאלה, ולו מן הטעם שהתשתית הראייתית נגדם איננה כזו המאפשרת הגשת כתב אישום, לשיטת המופקדים על כך (ראו: סעיף 62 לחסד"פ) – אין לומר כי מדובר במעורבים שאין ביניהם כל הבדל, ולכן דין הטענה להידחות. 33. עם זאת, בעקבות זיכויו החלקי של המערער באחד מפריטי האישום הרביעי (הרשעתו בעבירת נשיאת נשק) עלינו להוסיף ולבחון האם זיכוי חלקי זה מצדיק התערבות בעונש שהושת על המערער בבית המשפט הנכבד קמא. בית משפט זה נדרש לשאלה זו ב-ד"נ 30/75 קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 757 (1976) (להלן: הלכת קובי), והכריע כי בית משפט של ערעור מוסמך, מקום שביטל את מקצת הרשעותיו של נאשם-מערער, להטיל עליו את העונש שהוא ראוי לו בגין שאר ההרשעות, ובלבד שעונש זה לא יעלה על תקרת העונשין, שנקבעה בגזר-הדין המקורי בכללותו (שם, בעמ' 783). בפסיקות מאוחרות יותר נקבע עוד כי כאשר בערכאה הראשונה הושת עונש כולל לכל העבירות, זיכוי חלקי איננו מחייב לחזור ולשקול את העונש ולהקטינו בשל הזיכוי וניתן להשאיר את העונש המקורי על כנו (ראו: ע"פ 462/80 סגרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 286, 289 (1981); ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 28 (1986); דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל (פ"ד נט (5) 625 (2005); ע"פ 5367/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008)). במילים אחרות, אין הכרח בדין שהזיכוי החלקי מעבירה נתונה מבין מספר עבירות יוביל להקלה בעונשו של המערער רק בשל כך. לפיכך עלינו להוסיף ולבחון – לגוף הדברים – האם עונשו של המערער, בהינתן הרשעותיו הנוכחיות, מצוי בגדרי טווח הענישה הסביר, שבו לא תתערב ערכאת הערעור. כך נעשה בעניין חרבוש, ואולם לשיטתי, זיכויו החלקי של המערער מהעבירה של נשיאת נשק כאן ראוי שיבוא לידי ביטוי מסוים בעונש, על דרך של הקלה מזערית בעונשו. הנני מציע איפוא להעמיד את ההפחתה כדי שלושה חודשי מאסר בפועל, וזאת בהתחשב בנסיבות המכלול, בגזר הדין שהושת עליו וכן בחלקו ביתר העבירות נשוא פריט האישום הרביעי וכל האמור בפיסקאות 36-34 שלהלן (דבר שעשוי להביא להפחתה של שלושה חודשי מאסר בפועל נוספים מעונשו). העולה מן המקובץ לעיל מוליך לתוצאה כי עונש המאסר בפועל שעצמון יישא בו יעמוד על שבע שנים ושלושה חודשים, בכפוף לאמור בפיסקה 36 שלהלן (שעשויה להביא כאמור להפחתה נוספת של שלושה חודשי מאסר בפועל מעונשו). בשאר רכיבי העונש לא יחול שינוי. בקשתו של עצמון להנפקה מחודשת של שוברי תשלום הקנס וביטול ימי המאסר 34. כמפורט לעיל על עצמון הוטל בגזר הדין קנס בסך 15,000 ש"ח בקשר עם הרשעתו בעבירות נשוא האישום התשיעי, או תשעים ימי מאסר תמורתו. בהתאם להוראות סעיף 66(א) לחוק העונשין, קנס זה אמור היה להשתלם מיד, שאם לא כן, היתה אמורה להתווסף לקנס תוספת פיגורים, מכוח הוראת סעיף 67 לחוק העונשין. אין חולק כי עצמון לא שילם את הקנס. המרכז לגביית קנסות פתח נגדו בהליכי גבייה שלא נשאו פרי. על כן, בתאריך 4.11.2007 "הופסק", מכוח סעיף 46 לחוק העונשין, ריצוי עונש המאסר שהושת על עצמון בגין הרשעותיו והוא החל לרצות את ימי המאסר-חלף-הקנס. משסיים לרצותם, "התחדש" ריצוי מאסרו של עצמון בגין גזר הדין, כך שלמעשה עונש המאסר בפועל האפקטיבי שחל עליו טרם פסק הדין בערעור הוא בן שבע שנים ותשעה חודשים. זאת ועוד –כעולה מתגובת המשיבה לבקשתו של עצמון, תיק הגבייה כנגדו נסגר זה מכבר. 35. לאחר הגשת הערעור שלפנינו, הגיש עצמון בקשה למותב זה, שבה ביקש "לחדש" לו את חלופת הקנס, לפרוס לו את תשלומי הקנס ולבטל את תוספת הפיגורים. יצוין, כי בקשה זו הוגשה תחילה, בחודש מאי 2008, לבית המשפט המחוזי הנכבד ואולם נוכח תגובת המדינה, שלפיה כל עוד הליך הערעור תלוי ועומד ראוי שהבקשה תונח בפני בית המשפט העליון – הגיש עצמון את בקשתו אף למותב זה. ביני לביני, דחה בית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב-יפו את בקשתו של עצמון וקבע כי בהיעדר קביעת מועד לתשלום הקנס, התשלום הינו מיידי. בבקשתו שלפנינו שיווה עצמון לבקשה "אופי טכני" ועתר לכך כי יונפקו לו מחדש שוברי תשלום הקנס (ולמעשה כי יבוטלו לו ימי המאסר-חלף-הקנס), זאת, בין השאר, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה והעובדה שרעייתו נאלצה לפרנס, בעקבות מאסרו, את ששת ילדיהם והתקשתה בכך. עצמון טוען בבקשתו כי לא ניתן היה להפעיל את ימי המאסר חלף הקנס מבלי שניתנה לו הודעה על כך, ולסברתו "עניינו נפל בין הכסאות". כן מבקש עצמון כי תבוטל עתה תוספת הפיגור על הקנס. המדינה ציינה בתשובתה לבקשה זו כי על עצמון היה לשלם את הקנס מיד עם מתן גזר הדין, דבר שלא עשה, ומכאן שפעולות המרכז לגביית קנסות נעשו כדין. המדינה מוסיפה כי משרוצה המאסר-חלף-הקנס – נסגר תיק הגביה זה מכבר, שאילולא כן היה הקנס צובר תוספת פיגור נכבדה. חרף האמור הודיעה המדינה כי לפנים משורת הדין, ומכיוון שעצמון עודנו מרצה את תקופת המאסר העיקרית, היא נכונה לאפשר לו לשלם את הקנס גם באיחור, אך זאת בכפוף לכך שהתשלום יהיה מלא ומיידי, ויכלול תוספת פיגורים בהתאם להוראות החוק, על מנת שעצמון לא יצא נשכר מהימנעותו לשלם את הקנס במועדו. המדינה מסכימה עוד שבכפוף לביצוע התשלום כאמור – הימים שרוצו מבחינה פורמלית כמאסר-חלף-קנס, יקוזזו מתקופת המאסר העיקרית. 36. לאחר שקילת טענות הצדדים בעניין זה אציע לחבריי לקבל את נכונות המדינה הנ"ל, כפי שהוצגה לנו על ידי בא-כוחה המלומד, עו"ד גורדון, בהגינותו. אכן, בהתאם להוראות סעיף 66 לחוק העונשין, "קנס שהוטל – ישולם מיד", וסעיף 67(א) לחוק הנ"ל קובע עוד כי "קנס שלא שולם, כולו או מקצתו, במועד הקבוע, תיווסף עליו תוספת פיגור". משלא נתבקש עיכוב ביצוע הקנס, ובערעורו – עצמון אף לא השיג על הקנס, הרי שהוא היה חייב בתשלום הקנס, ומשלא שילם – רשאי היה המרכז לגביית קנסות לנקוט נגדו בהליכים לגביית הקנס, או לביצוע המאסר תחתיו. עם זאת, לנוכח העובדה שעצמון ממילא היה מצוי במאסר עת "עבר" (מבחינה משפטית) לרצות את המאסר-חלף-הקנס, הרי שלסברתי ניתן לאפשר לו לשלם את הקנס באיחור מכוח הטענות שהעלה והסכמת המדינה הנ"ל. הקנס יישא עם זאת תוספת פיגור, בהתאם להוראת סעיף 67(א) לחוק, החל מיום מתן גזר הדין (שהוא המועד שנועד לתשלום הקנס) ועד למועד תשלום הקנס בפועל. על מנת לאפשר לעצמון להיערך לתשלום הקנס בסכום המצטבר האמור, יופק לו איפוא שובר לתשלום הקנס בתוך עשרה ימים ממועד מתן פסק דיננו זה ויאופשר לו לבצע את התשלום בתוך שלושים ימים נוספים מעת שיקבל את שובר התשלום לידיו. הצדדים יודיעו לבית משפט זה עד לתאריך 1.9.2010 ועד בכלל האם הקנס שולם במועדו. שולם הקנס – הרי שבהתאם להסכמת המדינה, יופחתו מתקופת המאסר בגין התיק העיקרי ימי המאסר-חלף-הקנס, שריצה עצמון (3 חודשים). לא שולם הקנס כולו במועדו – ייוותר גזר הדין עליו החלטנו כאן על כנו. סוף דבר 37. נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור בכפוף לאמור בפיסקאות 15, 33 ו-36 שלעיל. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ג' באב התש"ע (14.7.2010). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07034680_K06.doc דנ+מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il