פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בחיפה

החלטה בתיק בג"ץ 3467/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3467/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בחיפה 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד טל זלץ בשם המשיבים 2-1: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל בשם המשיב 3: עו"ד טלי רונן פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. עניינה של העתירה שלפנינו בהשגותיה של העותרת על החלטותיהם של בית הדין הרבני האזורי בחיפה ושל בית הדין הרבני הגדול, בקשר עם הליך הגירושין שבין העותרת למשיב 3 והתביעה הרכושית הכרוכה בהליך זה – ובפרט בנוגע להחלטות לסילוק ידה של העותרת מדירת מגוריה עם המשיב 3. לטענת העותרת, החלטות בתי הדין הרבניים שפסקו בעניינה התקבלו תוך חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי, באופן שמחייב התערבות בהחלטות אלה ומתן סעד מן הצדק בעתירה. 2. העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב; וביחד: בני הזוג) נישאו בשנת 1998. מאז נישואיהם גרו בני הזוג בדירה, שאותה קיבל המשיב מאביו ושנרשמה על שם המשיב טרם שנישא לעותרת (להלן: הדירה). ביום 18.3.2012 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה (המשיב 1, להלן: בית הדין האזורי), ובה כרך את נושא הרכוש וכל עניין נוסף הנובע מהנישואין והגירושין (להלן: תביעת הגירושין). בדיון שהתקיים ביום 18.11.2012 הופיע בפני בית הדין האזורי עד שהוזמן לדיון על ידי המשיב – חוקר פרטי שביצע מעקבים אחר העותרת (להלן: החוקר הפרטי), שהעיד ביחס למעקבים שביצע, ובין היתר הציג סרט שבו נראתה העותרת עם גבר שאינו המשיב (להלן: הגבר הזר). מן המעקבים כאמור ומהשיחות שקיים החוקר הפרטי עם הגבר הזר הסיק החוקר על בגידתה של העותרת במשיב, ובסרט נוסף שהציג נראתה העותרת כשהיא מודה לכאורה בפני החוקר בטענות שהטיח בפניה באשר לבגידתה (להלן: הודאת העותרת). ביום 1.5.2013 ניתן פסק הדין בתביעת הגירושין, שבו נעתר בית הדין לבקשת המשיב לחייב את העותרת בגט, וזאת לדבריו על סמך הודאת העותרת בבגידה (להלן: פסק הדין לגירושין). לבקשת המשיב, ועל סמך נימוקי פסק הדין לגירושין, הורה בית הדין האזורי ביום 11.2.2014 על סילוק ידה של העותרת מהדירה (להלן: ההחלטה לסילוק יד מהדירה). בהמשך, ביום 1.5.2014, ניתנה החלטה בערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול (המשיב 2, להלן: בית הדין הגדול), ובמסגרתה בוטל פסק הדין לגירושין – וזאת בשל פגמים בסדרי הדין ובניהול הדיון בבית הדין האזורי: האחד, בית הדין פסח על שלב הגשת הסיכומים, מבלי שניתנה הסכמת הצדדים לכך; והשני, לא ניתנה אפשרות לעותרת לחקור את העד, הוא החוקר הפרטי, חרף בקשתו המפורשת של בא כוחה. עם זאת, בית הדין הגדול הותיר את ההחלטה לסילוק יד מהדירה על כנה (להלן: ההחלטה בערעור). שורה של בקשות שהגישה העותרת לעיכוב הביצוע של פינוי הדירה נדחו, הן על ידי בית הדין האזורי והן על ידי בית הדין הגדול (למעט החלטה אחת שיצאה מלפני בית הדין הגדול ביום 1.7.2014, ובוטלה על ידו בעקבות בקשה לעיון חוזר מספר חודשים לאחר מכן). העתירה דנן הוגשה ימים ספורים עובר למועד שנקבע לסילוק ידה של העותרת מהדירה, וטרם שניתנה החלטתו של בית הדין האזורי לאחר החזרת הדיון אליו. 3. בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת מבית המשפט להתערב ולבטל חמש החלטות של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול: הראשונה, ההחלטה לסילוק יד מהדירה; השנייה, החלטת בית הדין האזורי מיום 22.5.2014, שבה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לסילוק יד מהדירה, וזאת בהסתמך על נימוקי פסק הדין לגירושין, שבוטל זה מכבר; השלישית, החלטת בית הדין האזורי מיום 30.12.2014, אז נדחתה בקשה לקיים דיון הוכחות בתביעה הרכושית שהגישה העותרת, שבמסגרתה היא טענה לבעלות במחצית מהדירה מכוח השיתוף בנכסי בני הזוג (להלן: התביעה הרכושית), ולחלופין הותנה קיומו של הדיון בהפקדת ערובה; הרביעית, החלטת בית הדין הגדול מיום 14.4.2015, שבה בין היתר בוטלה החלטה קודמת של בית הדין הגדול לעיכוב ביצוע ההחלטה לסילוק יד מהדירה ונדחו בקשות רשות לערער על דחיית בקשות לפסילת הרכב ולקביעת דיון הוכחות בתביעה הרכושית; וחמישית, החלטת בית הדין האזורי מיום 21.4.2015, שבה נדחתה הבקשה לקביעת מועד לשמיעת ראיות בתביעה הרכושית וניתן צו לפינוי העותרת מהדירה בתוך 45 יום. כמו כן מבקשת העותרת בעתירתה צו ביניים שיורה על עיכוב הביצוע של ההחלטה לסילוק יד מהדירה. לטענת העותרת, בתי הדין שדנו בענייני בני הזוג חרגו מסמכותם ופגעו בכללי הצדק הטבעי. ראשית, החלטתו של בית הדין האזורי לסלק את ידה של העותרת מהדירה נסמכה על קביעתו כי העותרת הודתה שבגדה במשיב – וזאת על אף שבית הדין הגדול קבע עוד קודם לכן כי כזאת לא הוכח. שנית, בית הדין האזורי נמנע משמיעת ראיות בתביעת הגירושין, ובכלל זה לא נענה לבקשת העותרת לחקור את החוקר הפרטי אף על פי שעל סמך דבריו נקבע שהעותרת הודתה בבגידה – וזאת בניגוד לדין ולהוראות מפורשות וחוזרות של בית הדין הגדול. ולבסוף, בית הדין האזורי לא איפשר לעותרת לנהל דיון הוכחות בתביעה הרכושית, ובית הדין הגדול דחה את טענות העותרת בנדון מבלי שדן בהן כלל. עוד טוענת העותרת כי לנוכח עמדת המותב שדן בענייני בני הזוג בבית הדין האזורי שלפיה העותרת "הודתה בזנות" – עמדה שבה דבק המותב חרף ביקורתו של בית הדין הגדול – הרי שהותרת הדיון בפני מותב זה חורצת עתה את דין העותרת לגירושין ולסילוק מן הדירה. משכך, נתבקש בית משפט זה להורות עוד על החלפת ההרכב בבית הדין האזורי, וזאת כסעד מן הצדק. 4. ביום 20.5.2015 הועברה העתירה לתגובת המשיבים ובמקביל ניתן צו ביניים במעמד צד אחד, המורה על עיכוב ביצוע ההחלטה לסילוק יד מהדירה. זאת, בשל המועד הקרוב שנקבע לפינוי הדירה (45 יום מהחלטת בית הדין האזורי מיום 21.4.2015), ובשל החשש כי סילוק העותרת מהדירה טרם שתוכרע התביעה הרכושית (ואף תביעת הגירושין) עלול לשנות את מצבה לרעה באופן בלתי הפיך. על פי היגיון זה כבר נקבע בעבר כי: "אין מנוס מקבלת העתירה על דרך ביטולה של ההוראה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים לפיה על האשה לעזוב את הדירה, וזאת בטרם הכריע בית הדין הרבני האיזורי בעניני חלוקת הרכוש בין בני הזוג. שאלת עזיבתה או הישארותה של האשה בדירה הינה פועל יוצא מההכרעה הנדרשת בענייני הרכוש כאמור, ולפיכך קביעתו של בית הדין הרבני בדבר חובת העותרת לעזוב את הדירה אינה יכולה לעמוד." (בג"ץ 8788/02 שושנה רצון נ' בית הדין הגדול לערעורים, בפסקה 3 (29.12.2002) בסמוך לאחר שנתבקשה תגובת המשיבים לעתירה הגישו העותרת והמשיב את סיכומיהם בבית הדין האזורי – הן בתביעה הרכושית והן בתביעת הגירושין. לבקשת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ המשפטי), ניתנה לו ארכה להגשת תגובה לעתירה עד לאחר מתן פסק הדין בבית הדין האזורי. 5. ביום 9.7.2015 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בתביעת הגירושין ובתביעה הרכושית (להלן: פסק הדין החדש). בעניין הגירושין קבע בית הדין כי היות שנהיר לו כי הנתק והסכסוך בין בני הזוג הוא עמוק, וכי העותרת אינה חפצה במשיב, על בני הזוג להתגרש (להלן: עילת הגירושין החדשה). ויובהר: עילת הגירושין החדשה שונה מהעילה שעל פיה ניתן בעבר פסק הדין לגירושין, שלאחר מכן בוטל, קרי – בגידת העותרת. בהתייחס לתביעה הרכושית הבהיר בית הדין כי לאחר ששמע את טענות העותרת, והוסיף והפנה אליה שאלות וקיבל עליהן תשובות, לא נמצא כל צורך בקיום דיון הוכחות נוסף – וזאת בשל היעדר כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים. משכך, ומשהעותרת לא הצביעה על עובדה חדשה שבכוונתה להוכיח, סבר בית הדין כי אין הצדקה להתמשכות ההליך ולכן התנה את קיום הדיון בהפקדת ערובה להוצאות. במסגרת פסק הדין החדש סקר בית הדין האזורי באריכות את פסיקתו של בית המשפט העליון בנושא שיתוף בנכס חיצוני לנישואין, ובפרט את הקריטריונים שנקבעו להכרה בזכויותיו של צד אחד בדירה הרשומה בבעלות הצד השני לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בית הדין הוסיף וקבע, כי בנסיבות עניינם של בני הזוג לא התקיימו התנאים המנויים למתן זכות לעותרת בדירה הרשומה על שם המשיב. בעשותו כן הסתמך בית הדין על עדותה של העותרת לפניו, שלפיה היא לא עבדה במשך כל שנות הנישואין, כי המשיב עובד בעסק משפחתי, וכי את הכסף לשיפוץ שערכו בביתם קיבלו מאביו של המשיב. על יסוד דבריה של העותרת הסיק בית הדין האזורי כי השיפוץ שנעשה בדירה היה מינורי, בוצע באמצעות כספי המשיב ואביו, ואין בו כדי להצביע על שיתוף בדירה. ככלל, קבע בית הדין, לא שרתה אווירה של שיתוף כלכלי בין בני הזוג, והמשיב היה המפרנס היחיד של המשפחה. היות שכך, לא מצא בית הדין עילה או בסיס לחרוג מהוראות סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון – ועל כן דחה את תביעת האשה למחצית מהזכויות בדירה. לנוכח האמור בפסק הדין החדש, ובעיקר לנוכח קביעתה של עילת הגירושין החדשה והקביעה בעניין סילוק יד העותרת מהדירה, ביקש המשיב את מחיקתה של העתירה שלדידו התייתרה. לשיטת המשיב, ככל שהעותרת מתנגדת לפסק הדין החדש, הדרך הדיונית הנכונה היא לערער לבית הדין הגדול. ביום 30.7.2015 הודיעה העותרת כי היא עומדת על עתירתה, שכן פסק הדין החדש לא יצר יש מאין אלא נתן תוקף מחודש להחלטות קודמות, שהן נושא העתירה דנן. חרף עמדתה זו של המשיבה, נראה כי אמנם דין העתירה להידחות, כפי שיפורט להלן. 6. כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהחלטותיהם מוגבלת למקרים קיצוניים ונסיבות חריגות – כגון חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 2443/15 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (12.4.2015) והאסמכתאות שם). בענייננו, עד למתן פסק הדין החדש, התמונה שהצטיירה מהעתירה וצרופותיה העלתה עננה מעל התנהלות והחלטות בתי הדין – ובפרט מכוונים הדברים בהתייחס לבית הדין האזורי, שנראה שהיה בהחלטותיו משום פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, חריגה מסמכות ואף סטייה מהוראות החוק שלפיהן מחויבים בתי הדין הרבניים לפעול. כך לדוגמא, כאשר החליט בית הדין האזורי שלא לאפשר לעותרת לחקור את החוקר הפרטי שהעיד מטעם המשיב – ונהג כך אף שבית הדין הגדול, בשתי החלטות שונות, הורה לאפשר את החקירה. כך גם כאשר נסמך בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 22.5.2014 שלא לעכב את סילוק היד מהדירה על נימוקיו בפסק הדין לגירושין, וזאת לאחר שפסק דין זה בוטל זה מכבר על ידי בית הדין הגדול בהחלטה בערעור. וכך גם בהחלטת בית הדין הגדול מיום 14.4.2015, שבה דחה את טענות העותרת בנוגע להתניית קיומו של דיון הוכחות בתביעה הרכושית בהפקדת ערובה – וזאת מבלי שדן בטענות לגופן. 7. ואולם, משניתן פסק הדין החדש אין עוד צורך וטעם להכריע בשאלות הנוגעות להתנהלות ולהחלטות קודמות של בתי הדין. פסק הדין החדש מבוסס על עילת הגירושין החדשה, שנאמר שדי בה כדי לחייב את בני הזוג בגירושין, והוא אינו תלוי או נסמך על החלטות קודמות שעליהן משיגה העותרת בעתירתה – ובפרט הקביעות בנוגע לבגידתה לכאורה במשיב ועדות החוקר הפרטי בעניין זה. זאת ועוד. משהוכרעה במסגרת פסק הדין החדש שאלת הזכויות בדירה, ונקבע כי אלה שייכות רק למשיב ומשום כך על העותרת לפנות את הדירה, ביטול החלטות קודמות בכל מקרה לא יסייע בידי העותרת ולא ימנע את סילוק ידה מהדירה. ויודגש: הכרעת בית הדין האזורי בפסק הדין החדש לגירושין בנוגע לזכויות בדירה נומקה על יסוד הוראות חוק יחסי ממון ותוך הפנייה להלכה שנקבעה על ידי בית משפט זה בבע"מ 1398/11 – הלכה שאליה התייחס בית הדין האזורי באריכות בהחלטתו. בית הדין ציטט מתוך חוות הדעת של שופטי הרוב באותה פרשה, עמד על הקריטריונים שנקבעו שם להקניית זכויות בדירה לצד אחד חרף רישומן במלואן לטובת הצד האחר – ולאחר כל זאת קבע כי אלה אינם מתקיימים בעניינם של בני הזוג, וזאת בהסתמך על עובדות שמסרה העותרת לבית הדין. במצב הדברים כאמור, הדיון בעתירה התייתר עם הינתן פסק הדין החדש – והמקום להשיג עליו, ככל שהעותרת סבורה כי יש לכך מקום, הוא במסגרת ערעור לבית הדין הגדול. ואכן, על פי ההודעה שהגיש בא כוח העותרת ביום 7.9.2015, בכוונת העותרת להגיש ערעור על פסק הדין החדש. התוצאה היא שהעתירה נדחית, וצו הביניים מבוטל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתנה היום, ‏ח' בתשרי התשע"ו (‏21.9.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15034670_G07.doc רב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il