פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3467/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3467/11 ע"פ 3855/11 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית המערער בע"פ 3457/11 והמשיב בע"פ 3855/11: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 3457/11 והמערערת בע"פ 3855/11: מדינת ישראל שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ, והשופטים מרוז וואגו) מיום 13.12.10 (הכרעת דין) ומיום 4.4.11 (גזר דין) בתיק תפ"ח 112/08 תאריך הישיבה: ל' בכסלו תשע"ב (26.12.11) בשם המערער בע"פ 3457/11 והמשיב בע"פ 3855/11: עו"ד דפנה זאק; עו"ד פתחי שחאדה בשם המשיבה בע"פ 3457/11 והמערערת בע"פ 3855/11: עו"ד גלי פילובסקי פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע (סגנית הנשיא יפה-כ"ץ, והשופטים מרוז וואגו) מיום 13.12.10 (הכרעת דין) ומיום 4.4.11 (גזר דין) בתיק תפ"ח 112/08. עניינו של התיק, הרשעת המערער (יליד 25.11.1993) במספר עבירות מין במתלוננת (ילידת 1995) לאורך שנת 2008. המערער משיג הן על הרשעתו והן על חומרת העונש (ע"פ 3467/11), והמדינה משיגה על קולת העונש (ע"פ 3855/11). נאמר כבר כאן, כי לא נידרש להלן לכל עובדות הרקע לפרשה העצובה מאוד שלפנינו, ונתמקד אך באותם פרטים הנדרשים לצורך הדיון בערעור. רקע ב. המערער (אז תלמיד כיתה ח') הורשע, כי כשבוע לאחר שהמתלוננת (אז תלמידת כיתה ז') נפרדה ממנו בתום תקופת חברות קצרה, הוביל אותה בכוח ובאיומים למגלשות המצויות בגן משחקים סמוך לבית ספרם, ושם - תוך שהוא מאיים לשרוף את שערה במצית שבידו - ביצע בה מעשה סדום, בהחדירו את איבר מינו לפיה (להלן אירוע המגלשות). כחודשיים לאחר אירוע המגלשות נודע הדבר למשפחת המתלוננת (ככל הנראה באפריל 2008), זו התעמתה עם המערער, ובעקבות כך נמנע ממגע עם המתלוננת במשך תקופה ארוכה (להלן אירוע המפגש). ואולם, במהלך חופשת הסוכות של שנת הלימודים הבאה (אוקטובר 2008), הוביל המערער את המתלוננת בתואנות שווא לביתו, נעל את דלת הדירה, ותוך נקיטת אלימות אנס אותה. בגלל התנגדות המתלוננת לא הצליח המערער לחדור לתוכה שנית, ביצע בה מעשה מגונה, וחדל ממעשיו (להלן אירוע האונס). עוד הורשע המערער, כי בתאריך לא ידוע לאחר אירוע האונס, משך את המתלוננת לשירותי הבנים בבית הספר בו למדו, שם נגע במתניה ובישבנה ללא הסכמתה (להלן אירוע השירותים). ג. בגין כל האמור הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום, אינוס, תקיפת קטין, איומים ומעשה מגונה; כן הורשע בעבירה של הדחה בחקירה, אשר יוחסה לו בגין איום על המתלוננת לבל תתלונן, וזאת לאחר אירוע המגלשות. בשולי הדברים נזכיר, כי בית המשפט נדרש לאירוע נוסף, שמועדו מספר ימים לאחר אירוע האונס, ואשר לא נכלל בכתב האישום, במסגרתו תקפו שני נערים בוגרים את המתלוננת - כנטען בשליחותו של המערער - וביצעו בה מעשה סדום (להלן אירוע הנערים). המתלוננת העידה, כי במהלך האירוע התקשר המערער לתוקפים, השיחה הושמעה ברמקול, והמערער אמר לתוקפים שיעשו בה "מה שהם רוצים" ובלבד שידאגו שלא תדווח על אירוע האונס. ד. בית המשפט דחה את גירסת המערער, אשר נקט הכחשה גורפת באשר לעובדות כתב האישום, וטען כי מדובר בעלילה מצד המתלוננת לאחר שדחה את חיזוריה; ומנגד נתן אמון בגירסת המתלוננת, חרף סתירות מסוימות שנפלו בה, וסימני שאלה נוספים עליהם הצביעה ההגנה. האמון במתלוננת ניתן, בין היתר, בהתבסס על "אותות האמת" העולים מגירסתה, מהפרטים שנחרתו בזכרונה (לרבות כאלה שבאו לידי ביטוי בשחזור אירוע המגלשות), מהאופן ההדרגתי בו נחשפה הפרשה (ראשית חשפה המתלוננת את האירועים בפני חבריה, ומשם "התגלגלו" הדברים שלא ברצונה), מתחנוניה בפני מנהלת בית הספר שלא תעביר את המידע להוריה, ומההידרדרות במצבה הנפשי אשר באה לידי ביטוי גם בירידה בלימודים, בהסתגרות ובצורך בטיפול תרופתי ופסיכולוגי. כן התייחס בית המשפט להתרשמות חוקרת הילדים ממהימנות המתלוננת, על סמך נסיונה וכישוריה - בנוסף על התרשמותו הישירה מעדות המתלוננת בפניו. ה. מעבר לעדות המתלוננת סקר בית המשפט שורה של ראיות תומכות, חלקן תולות עצמן בדברי המתלוננת, לחלקן קיום עצמאי וחלקן משלבות בין השניים. לא נפרט את מכלול הראיות כולו, ודי להידרש לאלה שבית המשפט קמא ראה בהן עיקר. כך, לדוגמה, עדות חברתה של המתלוננת (אשר כונתה בפסק הדין ק' ולהלן תכונה החברה), אשר העידה כיצד במהלך קיץ 2008 סיפרה לה המתלוננת על אירוע המגלשות; וכיצד התקשרה אליה בוכיה במהלך חופשת סוכות 2008, ביקשה להיפגש עמה ואז סיפרה לה על אירוע האונס. עדותה של החברה כללה גם מרכיבים אובייקטיביים שאינם נתלים בדברי המתלוננת. כך, לדוגמה, תיארה החברה כיצד המתלוננת איחרה לפגישה שקבעו ולא ענתה לטלפון - אך בהמשך ענתה כשהיא נסערת, ובהגיעה אליה סיפרה כי הותקפה על ידי חברי המערער ("אירוע הנערים"). החברה גם אישרה, כי היתה מודעת לחברות בין המתלוננת למערער, עניין אשר המערער הכחיש באופן גורף. ו. עדות נוספת, המשלבת רכיבים סובייקטיביים ואובייקטיביים, היא עדות שמסר ידיד של המתלוננת (אשר כונה בפסק הדין קמא ד"נ, ולהלן יכונה הידיד), אשר העיד כי היה מודע לחברות בין המתלוננת והמערער. ועוד העיד, כי החברה פנתה אליו על רקע סירוב המתלוננת להסביר את הסימנים הכחולים על ידיה, ולאחר שהפציר בה סיפרה לו על אירוע האונס - והוא זה שחשף את האירוע בפני יועצת בית ספרו, ממנה התגלגלו הדברים למנהלת בית הספר. הידיד אף הציג תרשומת ICQ במסגרתה ניסה לשכנע את המתלוננת, ללא הועיל, לפנות למשטרה ולערב את הוריה. על מצבה הנפשי של המתלוננת בזמן חשיפת הדברים העידה גם מנהלת בית הספר, ואף לכך ניתן משקל. גם עדותן של אמה של המתלוננת ושל אחותה משלבת יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים, שכן הן העידו על שמיעת האירועים מפי המתלוננת, אך גם על המפגש עם המערער (אירוע המפגש). ז. מנגד מצא בית המשפט את כפירתו המוחלטת של המערער לא אמינה: "גרסת הנאשם נמצאה מופרכת. כפירתו הגורפת סתמה את הגולל על פרשת ההגנה. טענותיו משוללות יסוד. עדותו אינו אמינה" (סעיף 155). בית המשפט התרשם כי מדובר בנער: "בעייתי ומניפולטיבי. תחת למסור גרסה של ממש, הוא בחר להשליך רפש על המתלוננת, כאשר טען כי הינה נערה מופקרת, ללא הבאת תימוכים לכך" (פסקה 145). בית המשפט נדרש לקו ההגנה ה"קרבני" שהציג המערער, ובכלל זאת לטענת האלימות שנקטה כלפיו אמו - ואולם הימנעות האם מעדות ושתיקת האח התאום בעניין זה, יחד עם תמיהות נוספות (לרבות כאלה המתבססות על חוות דעת פסיכיאטרית אשר הוגשה מטעם ההגנה), הביאו את בית המשפט לפקפק באמינות קו טיעון זה. עוד נקבע, כי לא הובאו ראיות לכך שהמערער השפיל והעליב את המתלוננת ברבים, אירועים אשר שימשו לטענתו רקע לעלילת השווא שהופצה נגדו; הוא הדין לטענתו, כי בזמן אירוע האונס עבד בסופרמרקט, אשר לא הובאו עדים לביסוסה. ח. עדות אחיו התאום של המערער נמצא אף היא לא אמינה, ובית המשפט קבע כי היא מגמתית. לדוגמה: האח טען, כי במהלך המפגש עם משפחת המתלוננת (אירוע המפגש) בכה המערער בגלל איומים שהטיח בו אביה, אף שהמערער עצמו אמנם לא הכחיש את עצם המפגש אך לא טען לאיומים; וכי ניכר שתואמה - בהצלחה חלקית בלבד - עם עדות המערער. עד הגנה נוסף (אשר כונה ד"ש) העיד, כי במהלך טיול שנתי שמע את המתלוננת אומרת לאחד המורים כי ניסו לאנוס אותה - ומכאן ביקשה ההגנה ללמוד על דמיונה הפורה ומהימנותה בהקשר זה. ואולם בית המשפט דחה ניסיון זה, בקבעו כי אין לייחס משקל לדברים אלה, אשר מנהלת בית הספר לא היתה מודעת להם. ט. ביום 4.4.11 גזר בית המשפט, בהחלטה מפורטת ומנומקת, את דינו של המערער בהחלטתו נדרש בית המשפט לאיזון בין השיקולים השונים: חומרת הפגיעה במתלוננת, המסוכנות הנשקפת מהמערער והצורך בהרתעה מזה; והגיל הצעיר, נסיבות החיים, המפנה בהתנהגות המערער מאז האירועים, ושיקולי השיקום מזה. בית המשפט התייחס לתסקיר הקרבן: "די אם אציין, כי למעשי הנאשם השלכות חמורות, מטלטלות, ובעלות השפעה ניכרת וארוכת טווח על חייה של המתלוננת, אם בתחום הרגשי, אם בחברתי ובקוגניטיבי, אם במעמדה בקרב משפחה ועוד. כתוצאה ממעשי הנאשם, הפכה המתלוננת מנערה נורמטיבית ומצליחה לנערה הזקוקה לטיפול ושיקום מעמיקים. הגורמים המטפלים מטילים ספק ביכולתה לשוב לתפקוד מלא" (פסקה 7). ומנגד נזקק בית המשפט לרקע המשפחתי של המערער, לדימויו העצמי הנמוך, אשר יתכן שעמד ביסוד התנהגותו השלילית, שמטרתה העלאת תחושת הערך העצמי ורכישת תשומת לב (כך לשיטת שירות המבחן), ולקשיים שונים מהם סבל לאורך השנים: "הוא מתקשה בלימודיו, בין היתר עקב ליקויי למידה, סובל מבעיות התנהגות ומשמעת, שמקורן, כך נראה, בבעיות נפשיות" (פסקה 12). בית המשפט נדרש לניסיון אבדני במהלך שנת 2008, ולהמלצה (משנת 2006) לקבלת סיוע רגשי אשר לא יושמה. י. בית המשפט התייחס לתנאים המגבילים בהם מצוי המערער מאז מעצרו, ולכך שניכרים מפנה בהתנהלותו במישורים שונים (על כך העיד גם ראש המוסד החינוכי בו השתלב בשנתיים האחרונות), וכן קשב רב יותר לצרכיו מצד משפחתו. עוד הזכיר בית המשפט, כי שירות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית. מעל כל אלה ניתן - מטבע הדברים ובצו המחוקק - משקל לגיל הצעיר בו בוצעו העבירות (בגיל 15). בנסיבות הושתו על המערער 20 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצר), 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת - שהוגדר סמלי - בסך 15,000 ₪. טענות המערער (ע"פ 3467/11) י"א. הערעור שלפנינו מכוון, כאמור, הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי חומרת העונש, ודומה כי עיקר הטענות מכוונות כלפי מהימנות המתלוננת. כך הוזכר, כי המתלוננת מסרה מספר גירסאות סותרות בעליל לגבי אירוע הנערים: בחקירתה הראשונה בפני חוקרת הילדים (ביום 27.11.08) מסרה כי הותקפה מינית על ידי הנערים; בחקירתה השניה (ביום 1.12.08) הכחישה את האירוע, ואמרה כי אינה זוכרת שסיפרה לחוקרת על אירוע זה; בחקירתה השלישית (ביום 1.2.09) אישרה את קיומו של אירוע אלים, ואולם הכחישה הקשר מיני. הוזכר, כי בית המשפט אימץ את גירסת המתלוננת, לפיה הכחישה את האירוע בשל פחדה מהנערים שלא אותרו ולא נעצרו - ונטען, בגדרי הערעור, כי אם זהו אכן ההסבר, מדוע מעל דוכן העדים חזרה המתלוננת על גירסתה הראשונה בדבר התקיפה המינית אף שתוקפיה לא נעצרו? בדיון בפנינו (ביום 26.12.11) הדגישה באת כוח המערער, כי מדובר במקרה נדיר, בו אין ספק שהמתלוננת שיקרה לפחות באחת מהגירסאות שמסרה, ויש איפוא מקום להתערב בממצאי המהימנות (מה גם שהחקירות בפני חוקרת הילדים צולמו באופן המאפשר לערכאת הערעור התרשמות ישירה). כן נטען, כי המתלוננת "שכחה" פרטים רבים ומהותיים לגבי האירועים נשוא כתב האישום (לדוגמה לגבי אירוע המגלשות); הוזכר גם, כי הגירסה שמסרה המתלוננת לחברתה לגבי אירוע האונס, שונה בפרט מהותי מזו שמסרה בבית המשפט (בפרט לגבי נוכחות אחיו של המערער). י"ב. הוטעם, כי הראיות עליהן הסתמך בית המשפט קמא הן בעיקרן דברים שאמרה המתלוננת עצמה; והדברים שנשמעו מפי החברה והידיד אינם אלא חזרה על מה שאמרה להם המתלוננת. נטען, כי באותה מידה שניתן לראות ברצונה של המתלוננת כי דברים שאמרה לחבריה לא יעברו להוריה ולבעלי סמכות משום ראיה לאמיתתם, כך ניתן לראות בו משום ראיה שמדובר ב"סיפורים מיניים ופנטזיות של אירועים אשר כביכול קורים לה" (סעיף 31 לערעור). בדיון הדגישה באת כוח המערער בהקשר זה, כי קיים לפחות ספק שמדובר בסיפורי פנטזיות שהמציאה המתלוננת, אשר התגלגלו ונחשפו בניגוד לרצונה - ודווקא סיטואציה בעייתית זו היא העומדת ביסוד תגובתה הנפשית הקשה. י"ג. נטען, כי שגה בית המשפט קמא, משלא ייחס משקל לעדותו של ד"ש לגבי תלונת שווא שהעלתה המתלוננת בעבר בפני מורה מבית ספרה, ובפרט בהניחו כי אילו אכן הועלתה תלונה כאמור, היתה מגיעה לידיעת מנהלת בית הספר (בפרט שעה שגם האירועים נשוא כתב האישום נודעו לה רק באיחור ניכר). בעניין זה אציין, עם זאת, כי לא רק שמדובר בסוגיה שהיא בשולי השוליים של פסק הדין קמא, דומני גם כי יש הגיון מסוים בהנחה, שאילו אכן היתה נמסרת למורה תלונה בדבר אונס תלמידה היה הדבר מועבר על ידה לגורמים הרלבנטיים. עוד הוטעם, כי עדות זו, יחד עם עדותו של נער נוסף (אשר כונה בפסק הדין קמא ו') על מסרון אנונימי שיקבל, ובו נאמר על ידי אלמונית כי היא "בהריון ממנו", מסרון אשר ייחס אותו למתלוננת (עניין שהחברה אישרה בפניו) - מעידים, כי מדובר בנערה הבודה סיפורים מיניים. לגבי עדות האח התאום נטען, כי דווקא אי ההתאמה בין חלקים שונים בעדויות מלמדת שהן לא תואמו. כן נטען, ללא פירוט של ממש, כי יסודות עבירת ההדחה לא הוכחו. י"ד. הוזכר, כי המערער הוא נער צעיר אשר הואשם במעשים קשים מאוד, ואין להחמיר עמו על שבחר להרחיק עצמו מהמעשים, "גם אם לא דייק בפרט זה או בפרט אחר", וגם אם - מטעמים מובנים בהתחשב בגיל - הכחיש את בכיו במהלך אירוע המפגש. נטען, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית שהגישה ההגנה, בה נאמר כי מדובר בנער מרדן ובוחן גבולות, אינה עולה בקנה אחד עם תיאור של "אנס קר ומחושב ומרושע". בכל הנוגע לחומרת העונש נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לגילו הצעיר של המתלונן, לתקופת מעצר הבית הארוכה, לשינוי שחל בו בתקופה זו, ולעדות מנהל המוסד החינוכי בו הוא לומד כיום - אשר הטריח עצמו לבית המשפט להעיד על אופיו הטוב. נציגת שירות המבחן אישרה בדיון בפנינו, כי לאחר התחלה לא פשוטה במוסד החינוכי בו השתלב המערער, כיום אכן חל שינוי לטובה בהתנהגותו, אם כי לא ניתן לדבר על הליך טיפולי שהמערער או משפחתו נוטלים בו חלק. נטען איפוא, כי השיפור שחל בדרכיו של המערער עד הלום מעיד על סיכוי השיקום הגבוהים, וכי שגה בית המשפט בהעריכם כפחותים מכך. סוף דבר, נטען כי יש להימנע מהרשעת המערער, לחלופין נטען כי יש להסתפק בעונש של עבודות שירות או להקל בעונשו. טענות המדינה (ע"פ 3855/11) ט"ו. כאמור, בערעורה טוענת המדינה, כי העונש שהושת על המערער אינו הולם את חומרת מעשיו. טענות המדינה בהקשר זה נוגעות למספר מעגלים: ראשית, הוזכרו חומרת העבירות, העובדה שהמערער חזר ותקף את המתלוננת ואנס אותה באלימות לאחר שכבר הוזהר על ידי משפחתה, אשר מתוך התחשבות בו נמנעה מהגשת תלונה, וכן הוזכר כי גם כיום מכחיש המערער את המיוחס לו וממילא גם אינו מביע חרטה; שנית, הוזכרו הנזקים הקשים עד מאוד שנגרמו למתלוננת - נזקים קשים ובלתי הפיכים (כפי שפורטו בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי והוצג לנו); שלישית, במישור הכללי, הוזכר הצורך בענישה מרתיעה, על רקע ריבוי עבירות מין שמבצעים קטינים בקטינים אחרים (ע"פ 8277/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נטען, כי בית המשפט קמא ייחס משקל יתר לקטינות המערער, ואיזן באופן שגוי בין שיקולי שיקום לבין שיקולי גמול והרתעה, "הן הרתעת היחיד והן הרתעת הרבים" - מה גם, שההכחשה הגורפת מצד המערער חותמת, כך נטען, את הפתח לאפיק השיקומי. דיון והכרעה ט"ז. לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לערעור המערער, וכן החלטנו - אף שבעניין זה התלבטנו - שלא ניעתר גם לערעור המדינה. מדובר בתיק מצער מאוד וקשה מאוד. ראשית, כמובן, מצער מאוד באשר למתלוננת, שנפלה קרבן למעשים קשים ואכזריים, ושלא תמיד זכתה לתמיכה ואמון הסביבה; ולוואי שלאימוץ גירסתה על ידי בתי המשפט בשתי ערכאות תהא השפעה מסוימת בהקשר זה. תוצאותיה של הפרשה הקשה נחרתו עמוק בקורות חייה הקצרים של המתלוננת, שיקולי צנעתה מונעים פירוט רחב יותר, אך עיון בתסקיר נפגעת העבירה מעלה כי מדובר במקרה קיצוני בהשלכותיו. קריאת תסקיר הקרבן עשויה להציב לנגד עיני הקורא את דברי המקרא על האונס נערה, "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (דברים כב, כו; שם בהקשר של קריאה לעזרה); תמצית הדברים הובאה מעלה מפי בית המשפט המחוזי (פסקה ט'), ואין לנו אלא להתפלל שהמתלוננת תמצא כוחות - וכאן נדרשת כמובן גם תמיכה מצד החברה והמשפחה - להשתקם. י"ז. ומנגד, אף שאין להשוות בין הדברים, ואין לטשטש את ההבדל בין פוגע לנפגעת, ובין נאשם מורשע לקרבן עבירה, גם הסיטואציה אליה קלע המערער את עצמו מצערת מאוד. בחומרים השונים שהונחו בפנינו הוצג רקע מסוים שעלול היה להשפיע על התנהגות המערער; וגם אם יש בכך כדי להסביר את הרקע לדברים, בסופו של דבר מדובר בנער צעיר מאוד אשר במו ידיו - יהא הרקע למעשים אשר יהא - פגע בסיפור חייה של המתלוננת, פגיעה שאותותיה ילווה שנים ארוכות, וגם בחייו שלו, אף כאן עלולה להיות לדברים השלכה ממושכת. הסיטואציה קשה איפוא מבחינות רבות, ואולם אף על פי כן הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לשני הערעורים. ומכאן להנמקת הדברים. הערעור על הכרעת הדין: התערבות בממצאי מהימנות י"ח. "עיקרון ידוע הוא שערכאת הערעור ככלל איננה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית" (ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 21 - השופט מלצר; ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, 565; ע"פ 5255/10 רודוניה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). "הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדות של קרבן עבירות מין. אופיה של העבירה ופולשנותה עשויים להשפיע על אופן מתן העדות וממילא על חשיבותה של ההתרשמות הישירה מן העדויות" (ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 9 - השופט ג'ובראן; ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425). בצד הלכה זו הוכרו לאורך השנים מספר חריגים, וכך הן תומצתו על ידי השופט דנציגר: "לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור... השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון... והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית... או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה" (ע"פ 682/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) פסקה 36). אם כי אציין, כי בהקשרים מסוימים חסדי הטכנולוגיה המודרנית, המאפשרים במקרים מסוימים צפייה בעדויות מצולמות - הן במשטרה, והן בנסיבות שונות בבית המשפט גופו - יכולים לעתים לגשר על חלק מהפערים שבין שתי הערכאות (ראו ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה ו'; רע"פ 8731/06 זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם) פסקה 11). י"ט. סבורני, כי במקרה שלפנינו לא הצביע המערער על עילה להתערבות בהכרעת בית המשפט קמא בכל הנוגע למהימנות המתלוננת מזה, ולחוסר מהימנותו שלו מזה: ממצאי המהימנות מתבססים על התרשמות ישירה מהעדים; אין מדובר רק בקביעות המתבססות על שיקולים שבהגיון; ולא הוצגו בפנינו עובדות ממשיות המצביעות על טעות בהערכת המהימנות. כידוע: "על מנת שבית משפט זה יתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית 'לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם' (ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, 270)" (ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 221 - השופטת שטרסברג-כהן). ברי כי לא זה המצב שבפנינו. למעשה, במובנים רבים גם אין לנו במקרה דנא - כערכאת ערעור - כלים מספקים לבחון מחדש את סוגיית המהימנות כולה. אמנם, בהקשר זה לא למותר לציין, כי התרשמותו הישירה של בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם התרשמותה של חוקרת הילדים (הגברת ענבל לאון). אכן הקביעה הסופית בדבר מהימנות העדה מסורה לבית המשפט, אך מדובר בראיה בעלת משמעות: "ברשות החוקר כלים להערכת מהימנות הקטין יתרים על אלה שבידי בית המשפט. ראשית, החוקר מתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהופעת הקטין בפניו. שנית, ברשותו כלים מקצועיים פסיכולוגיים להערכת מהימנותו של הקטין... על אף האמור, התרשמותו של חוקר ילדים היא ראיה בלבד, אמנם עתים-ראיה מרכזית; המסקנה הסופית בדבר מהימנות עדותו של קטין מסורה לבית המשפט..." (ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה ה(2)). צפייה בתיעוד המצולם של חקירת ילדים מאפשר לבית המשפט, לרבות לערכאת הערעור, כלי מסוים להערכת מהימנות (ראו ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769). התרשמותי בנידון דידן מהתיעוד החזותי עולה בקנה אחד עם ממצאי בית המשפט קמא: בקלטת חקירתה על-ידי חוקרת הילדים, נראית המתלוננת דוברת אמת, היא אינה מרבה דברים, אינה מעצימה כנוקמת ואינה מנדבת מידע, המידע הקונקרטי ניתן טיפין טיפין מתוך אי-רצון, בושה או התרגשות. אשר לסתירות בגירסת המתלוננת, עליהן הצביע המערער, נוסיף ונזכיר כי "במצב הדברים הרגיל, בית המשפט 'מדקדק' בסתירות ובאי דיוקים בדברי העדים שהופיעו בפניו... אך בעבירות מין הגישה היא שונה, בית המשפט לא מצפה מהקרבנות להיות 'מכשיר דיוק אוטומטי' (ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2007))" (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 84 - השופט עמית). חיזוקים למהימנות המתלוננת כ. ומנגד לא אכחד, כי במספר מובנים אין מדובר לדידי בתיק קל להכרעה: כך מצד הסוגיה המונחת בכף - הרשעת אדם כה צעיר במעשים כה חמורים; כך, בשל אי בהירויות ושינויים בגירסה שמסרה המתלוננת (אף שכאמור, הדברים אינם בלתי-אופייניים לעבירות מין, ראו לדוגמה ע"פ 5582/09 הנזכר פסקה 84); וכך בשל עניינים אשר על פניהם ניתן היה לבררם באמצעות חקירה מקיפה יותר. בהקשר זה לא ברור, לדוגמה, אילו פעולות ננקטו לזיהוי הנערים שנטלו חלק באירוע הנערים (וניקבו בשמם הפרטי כבר בחקירתה הראשונה של המתלוננת ביום 27.11.08 עמוד 13), או לבירור עובדות נוספות על ידי תשאול בני נוער נוספים שהוזכרו בשמם, ויכולים היו לשפוך אור על הרקע למעשים נשוא כתב האישום. ספקות נוספים קשורים לשאלה, עד כמה באמת עדויות העדים ה"ניטרליים" אכן ניזונות ממידע שקלטו בעצמם, ועד כמה מדובר בדברים שנאמרו להם מפי המתלוננת (לדוגמה, בכל הנוגע לעדות על קשרי החברות בין המתלוננת למערער, ראו עדות הידיד בעמוד 202 לפרוטוקול וכן עדות החברה בעמוד 226 לפרוטוקול). ואולם, סבורני כי ניתן להתייחס למספר נדבכים המחזקים את גירסתה של המתלוננת לאירועים שנת 2008 באופן המשוה משנה אמינות לגירסתה מעל דוכן העדים. כ"א. נדבך ראשון נוגע לאירוע המפגש, המהוה לדעתי חיזוק אובייקטיבי ועצמאי לגירסת המתלוננת, ויש בו גם כדי ללמד על הדינמיקה של הפרשה כולה. כזכור אירוע המפגש בא (בסביבות אפריל 2008) לאחר אירוע המגלשות ובעקבותיו. ראשיתו, כך דומה, כאשר נער בשם א' - אשר המתלוננת העידה כי הוא חבר של המערער (עמוד 55) - שמע על התעללות מינית שעוברת המתלוננת. המתלוננת נזהרה בעדותה וציינה, "אני לא יכולה לומר בוודאות שהמערער אמר לו" (שם), ואולם גם לא נטען על ידי איש, כי מקור הדברים במתלוננת עצמה. א' חשף את ששמע בפני אחותו ו' - אשר היתה חברתה הטובה של אחות המתלוננת - וזו (ו') יצרה קשר עם המתלוננת ודרשה ממנה לחשוף את הפרשה. לאחר שהמתלוננת לא נענתה לדרישתה של ו', פנתה ו' לאחותה הגדולה של המתלוננת וסיפרה לה את אשר שמעה (ראו עדות האחות, בעמוד 313). קרי, למתלוננת לא היה כל חלק באופן בו נחשף בסופו של דבר אירוע המגלשות, ואף שהיא העידה כי סיפרה על האירוע לאחת מחברותיה (עמוד 54), קשה לייחס לה ניסיון לנקום במערער. נערה הבודה אירוע מיני כדי להעלילו על הזולת אינה שומרת את הדבר בסוד, עד שהפרשה מתגלית רק כעבור מספר שבועות באמצעות שרשרת חשיפה שאין למתלוננת קשר ישיר אליה. האחות העידה, כי כשעימתה את המתלוננת עם דברי חברתה ו': "היא אמרה שזה לא נכון וזה, ושנכנסתי איתה עם זה למה, אמרתי לה: מה אנשים סתם מתקשרים? סתם אומרים? כאילו, אז היא התחילה לבכות, התחילה לספר את הסיפור... התעצבנתי מאוד שהיא לא מספרת לנו את זה לפני... התחילה קצת צעקות בבית" (עמוד 314 שורות 7-2). שוב, הדברים אינם משקפים רצון לנקום או לפגוע במערער, ועולים בקנה אחד עם דברים שמסרה בעדותה אמה של המתלוננת לגבי אופן חשיפת אירוע המגלשות: "זה התחילה מזה שביום שישי אחד הגעתי הביתה מהעבודה... ושמעתי את הילדה בוכה בחדר, את המתלוננת, ואת הגדולה שלי במין ויכוח סוער. ואז הגדולה אמרה לי אמא עובר על המתלוננת משהו, יש ילד שפגע בה והיא לא מספרת. אמרתי לה תעזבו אותנו לבד, נכנסתי לחדר עם המתלוננת והמתלוננת התפרצה בבכי נוראי, אמרתי לה: המתלוננת זה נכון? היא הנהנה לי עם הראש כן, היא נחנקה מבכי" (עמוד 286 שורות 23-16). כ"ב. הדברים עולים בקנה אחד גם עם הודעתו של אבי המתלוננת במשטרה (נ/4). בעקבות חשיפת הדברים פנו בני משפחתה של המתלוננת - המתלוננת, שני הוריה ואחותה - לפגוש את המערער, ומצאו אותו במגרש הספורט. תיאור הדברים מהוה תשתית "אובייקטיבית", חיצונית לעדות המתלוננת עצמה, לגבי אשמתו של המערער. וכך מעידה האם: "נכנסנו לשם לבית הספר. היא [המתלוננת - א"ר] הצביעה לי על הילד [המערער - א"ר], הוא כשהוא ראה אותנו הוא כבר החויר, הוא קלט אותי, הוא מכיר את אחותה הגדולה..." (עמוד 287 שורות 21-19). על כגון זה אמר הנביא ישעיהו, "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ" (ג, ט). האֵם העידה, כי עימתה את המערער עם דברי המתלוננת, וזה ענה: "היא רצתה, היא באה אתי. אמרתי לו: המערער, אתה משכת אותה בשיער לפארק ממול? הוא אמר לי: אני לא משכתי אני חיבקתי אותה היא באה איתי מרצונה" (עמודים 288-287; ראו גם עמוד 295 ועמוד 307). דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדות האחות: "הוא אמר שזה היה בהסכמה, היא הסכימה, הדגים עלי איך הוא הלך אתה גם לפארק" (עמוד 318). מדובר איפוא בהודאה מפורשת בדברים אשר יוכחשו בעתיד מכל וכל, הודאה ששני עדים שונים אישרו את קיומה כ"ג. לעדותה של האחות משקל רב בעיני, דווקא בגלל כנותה בהמשך הדברים: "שאלה: ואת האמנת לו...? תשובה: כן" (עמוד 318 שורות 18-16). אמביוולנטיות מסוימת נשקפת גם מהמשך עדותה של האם. זו העידה כיצד לאחר שביקשה מהמערער את מספר הטלפון של אמו, וכיצד בעקבות סירובו איימה היא לפנות למשטרה: "אז הוא פתאום פרץ בבכי, הוא בכה כמו ילד קטן, הלב שלי בתור אמא, כבר הסתכלתי על שניהם, הבת שלי בוכה מצד אחד והוא בוכה מהצד השני, ואני ריחמתי כבר... אני מבטיח לך שאני לא אתקרב למתלוננת יותר... אני סמכתי על המילה שלו, וזה, תפסתי את הבת שלי, היא לא היתה מרוצה, היא בכתה כל הדרך שאני כביכול מאמינה לו כי הוא בכה" (עמודים 289-288). על בכיו של המערער דיוח גם אבי המתלוננת בהודעתו במשטרה (נ/4), וגם הוא קיבל את הרושם שהמערער מודה במעשים כלשהם: "אני והאחות יצאנו לכיוון החוצה, אשתי הלכה אליו קראה לו תחקרה אותו והוא בכה לה והתחנן... שראיתי שהוא בוכה ואני הבנתי שלא היה אונס ורק נגע בה אז העדפתי שלא יתקרב לבת שלי" (שורות 13-11). המערער אמנם הסביר את התנגדותו לערב את אמו בפרשה, ואת בכיו לאחר שמשפחת המתלוננת איימה לעשות כן, בפחד מאמו. ברם, דומני כי אופן השתלשלות החשיפה, עדויות משפחת המתלוננת - אשר כזכור לא נתנה בה אמון מלא באותה עת - אינם תומכים בגירסת המערער, לפיה מדובר בעלילה שבדתה המבקשת כדי לפגוע בו. כ"ד. נדבך נוסף שאינו קשור ישירות לקביעת ממצאי המהימנות, עניינו הסברי המערער לתלונות המתלוננת, וביסודם הטענה כי ביקשה לנקום בו על שדחה את חיזוריה. קשה להלום, שנערה צעירה המתכוונת לפגוע במזיד בנער אחר באמצעות עלילה מינית, לא תספר על האירוע שכביכול בדתה, והוא ייחשף רק כעבור מספר שבועות בלא שהוכח קשר בין המתלוננת לבין שרשרת החשיפה. אכן, בשונה מאירוע המגלשות את אירוע האונס חשפה המערערת בפני חבריה - אף שמבחינות מסוימות הדבר נעשה לאחר שלחצו עליה לעשות כן (ראו עדות הידיד, עמודים 198-197) ולא ביוזמתה (ראו לדוגמה עדות החברה, עמוד 249), ותוך סירוב לערב גורמי סמכות (ראו לדוגמה עדות מנהלת שכבות ז-ח בבית הספר, עמודים 256-253) - ואולם בכל הנוגע לאירוע האונס ניתן לייחס למתלוננת חלק מסוים בשרשרת החשיפה. בהתאם לחומר שהוצג בפנינו, דבר זה אינו נכון לגבי אירוע המגלשות. כ"ה. זאת ועוד, נוכח האופן בו קיבלה סביבתה הקרובה של המתלוננת את חשיפת אירוע המגלשות, אין זה סביר שתבדה מליבה אירוע מיני נוסף. כזכור, מידת האמון שניתנה במתלוננת, ומידת הגיבוי שקיבלה מצד משפחתה, לא היו בלתי-מהוססות (ראו פסקה כ"ג מעלה), ואולי לא בכדי אמר אביה בראיה של לאחר מעשה, "אני מרגיש שנכשלתי כי לא זיהיתי את המצוקה שלה, אני ממש כועס על עצמי מאוד..." (נ/4 עמוד 2). בכל הנוגע למצוקה הקשה אליה נקלעה המתלוננת לאחר אירוע המפגש העידה אמה: "ככה הלכנו הביתה... לאט לאט הבת שלי הלכה ונסגרה. הבת שלי הפסיקה לאכול, הבת שלי הפסיקה לשתות, הבת שלי היתה חייכנית, ילדה שמחה. היא לא היתה קמה מהמיטה אפילו בשבת ללכת לטייל עם אמא, לא לבית הספר... הגעתי לאסיפת הורים המורה פשוט ישבה והיתה בשוק, היא אמרה לי אני לא יודעת משהו עובר על המתלוננת... תדברי איתה..." (עמודים 290-289). אילו היה ממש בטענה, כי המתלוננת בדתה את אירוע המגלשות כדי להתנקם במערער, ספק אם לאור "כשלונה" של תכנית זו, ותגובתה הקשה לאירועים שבאה בעקבותיה, היתה חוזרת ומעלילה עליו את אירוע האונס (ובפרט נוכח מצבה הנפשי הכה קשה בחודשים שאחרי אירוע המפגש ועד אירוע האונס וחשיפתו). כבר הבאנו את דבריה של אם המתלוננת לאחר אירוע המפגש: "היא לא היתה מרוצה, היא בכתה כל הדרך שאני כביכול מאמינה לו כי הוא בכה" (עמודים 290-289). יתר על כן, אם היה ממש בכך שאירוע המגלשות "הומצא" כדי לנקום במערער על דחיית חיזורי המתלוננת בראשית שנת 2008, מדוע הגיעה העלילה הבאה כעבור חודשים כה רבים, בסוף אותה שנה? כ"ו. נדבך אובייקטיבי נוסף קשור לבעיות ברמות שונות שנמצאו בעדותו ובגירסתו של המערער. כך לדוגמה טען המערער, כי המתלוננת ביקשה לנקום בו על דחיית חיזוריה באופן בוטה, משפיל וקולני בנוכחות אחרים. ואולם, כשהתבקש לציין שמות של אנשים שהיו עדים לכך אמר, כי אינו מכיר את הילדים בשכבתה של המתלוננת, וגם אינו יודע את שמות המשפחה של הילדים בשכבתו שלו (עמוד 379). ובמקום אחר: "שאלה: כל בית הספר שומע אותך מקלל? תשובה: כן. שאלה: מי למשל? תשובה: כל הבית ספר, אני לא יכול לתת ילדים ספציפיים" (עמוד 367). בהמשך, כשנשאל אם יתכן שחבריו היו לידו, השיב "יתכן". ואולם, אף שהשיב בחיוב לשאלה אם הם "אמורים להיות מסוגלים לספר על האירוע הזה בדיוק כמוך" (עמודים 380-379), אף אחד מהם לא הובא לעדות. כ"ז. תשובות אלה מעידות, כך למקרא הפרוטוקול, על התחמקות בוטה, שאינה מעוררת אמון רב בגירסה. ולא למותר לציין, כי החברה העידה שמעולם לא ראתה "מקרים שבהם המתלוננת מתקרבת למערער ואחיו והם מגרשים אותה משם" (עמוד 239). אכן, גם המתלוננת לא תמיד זכרה פרטים שונים, ואולם כשעומד נאשם מעל דוכן העדים וטוען כי אינו יודע את שמות חבריו לשכבה, ונמנע מהעדת עדים העשויים לשיטתו לבסס את גירסתו - יש לדבר משקל (ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 453, 478-477; ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כ"ח. גם אמירות נוספות של המערער מדליקות - בפרט מתוך ראיית המכלול - "נורות אדומות". כך לדוגמה כשנשאל המערער במשטרה: "האם היה מקרה, אולי בודד, שהמתלוננת היתה אצלך בבית לזמן קצר?" השיב: "אף פעם לא היתה אצלי בבית, וגם אם מישהו בא אלי לא משנה אם זה זכר או נקבה תמיד יש מישהו נוסף בבית... מספיק הסיפורים שיש בחדשות שאונסים ילדים בבני ברק" (ת/7 עמוד 2 שורות 38-34). בבית המשפט נשאל המערער, הן על מנהגו התמוה שלא להכניס אדם לביתו כשהוא לבד, והן על הקישור למעשי אונס בבני ברק: "שאלה: מה היה בבני ברק? תשובה: היה סיפור שרב אנס תלמיד בשירותים... שאלה: איך זה מתקשר? תשובה: כי אתה תמיד צריך שיהיה איתך עוד מישהו... עֵד שיגיד שלא עשית. שיהיה לך אליבי" (עמודים 375-374). ואולי לא למותר להזכיר, כי דברים תמוהים אלה - בדבר האליבי הנדרש נגד עלילות שווא באונס - הועלו על ידי המערער בחקירתו לפני שעומת עם מעשה האונס. בנוסף, אין חולק כי המערער לא נצמד לאמת לכל אורך עדותו, ובין היתר הכחיש כי אי פעם עמד עם המתלוננת בקשר באמצעות תוכנת ICQ (עמוד 358), אף שבסופו של יום ההגנה היא שהגישה תכתובות ICQ שנמצאו במחשבו. כ"ט. סוף דבר, סבורני כי מעבר לאמון שניתן במתלוננת - הן על ידי בית המשפט קמא, הן על ידי חוקרת הילדים - קיימים בתיק מספר נדבכים אובייקטיביים (ולא לכולם נדרשתי מעלה), התומכים בגירסה זו באופן משמעותי ביותר. מסיבה זו אין להיעתר לערעור על הכרעת הדין. אשר להרשעה בעבירת ההדחה בחקירה יצוין, כי תמלילי החקירות בפני חוקרת הילדים הוגשו במסגרת עדותה (סומנו ת/1) ובהם מופיע בפירוש, ויותר מפעם אחת, כי המערער איים על המתלוננת בתום אירוע המגלשות לבל תגלה את אשר אירע. כך לדוגמה: "ואז הוא תפס אותי מהיד ואמר לי, שאני אשתוק, שאוי ואבוי אם מישהו יידע" (חקירה מיום 27.11.08 עמוד 7), ובהמשך: "התחלתי לבכות ורציתי ללכת, הוא התחיל לצחוק... ואז, נהיה רציני ואמר לי שאם אני אספר זו היתה רק ההתחלה" (שם, עמוד 11; ההדגשות הוספו - א"ר). גם בעדותה חזרה המתלוננת על עיקרי הדברים (עמוד 54). לא ניתן לקבל איפוא את הטענה, אשר לא נומקה, "כי טעה בית המשפט קמא בכך שהרשיע את המערער בעבירת ההדחה בחקירה, שכן עובדות עבירה או כלל וכלל לא התקיימו" (סעיף 8 לערעור). הערעורים על גזר הדין ל. כאמור, גם בגזר הדין החלטנו שלא להתערב. בכל הנוגע לערעור המערער, מקובלת עלי עמדת המדינה, כי עונש של 20 חודשי מאסר בפועל, גם כשהוא בא לאחר תקופה ממושכת בחלופת מעצר, אינו עונש חמור בהתחשב בטיב המעשים ובהשלכותיהם על המתלוננת. אינני מקל ראש בהשלכות של עונש מאסר על אדם צעיר שהיה קטין בן 15 בעת המעשים, ואולם בנסיבות זו תוצאה מתחייבת של מעשיו החמורים. אמנם: "משמורשע נאשם קטין, מערכת השיקולים בגזירת עונשו מיוחדת היא, ושונה מזו של הנאשם הבגיר, באשר ניתן משקל יתר לנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם ולסיכויי שיקומו... עם זאת, 'קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי'... במקרה המתאים, לא יירתע בית המשפט מלהטיל עונש על קטין שהורשע, לרבות מאסר ממש, בשים לב, בין השאר, לחומרת העבירה ולניסיונות השיקום בעבר... נראה כי שיקולי הרתעתו האישית של הנאשם מקבלים משנה חשיבות במקרים של עבירות מין, והוא אף כאשר מבצע העבירות הינו קטין... גם הרתעת עבריינים בכוח הינה שיקול המקבל עוצמה יתירה, ככל שמדובר בעבירות שהפכו נפוצות, ועבירות מין בכללן. דברים אלה אמורים גם ביחס לקטינים, נוכח העובדה המצערת כי גיל העבריינות - גם בעבירות מין - הולך ויורד" (ע"פ 9828/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 10 - השופט ד' חשין). ל"א. בענייננו, מעבר לחומרת המעשים (ומדובר במספר אירועים אשר נפרסו לאורך כשנה) ותוצאותיהם, יש ליתן משקל גם לכך שהמערער הוזהר פעם אחת על ידי משפחת המתלוננת, וניתנה לו הזדמנות לתקן דרכיו; הוא ניצל את האמון שניתן בו - וברי כי במבט לאחור יש להצר על אמון זה - ושב ופגע במתלוננת, פגיעה חמורה מקודמתה. מתן אמון זה עלול לשקף בעיני המתבונן גישה מקילה או סלחנית כלפי עבירות מין של קטינים בקטינים, ובנסיבות לאו דווקא מצד בית המשפט, וכאן נדרש מסר מחמיר: "לבל יתקבל הרושם כי התעללות מינית בידי קטינים וצעירים היא בבחינת רע שניתן להשלים עמו" (ע"פ 6768/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) פסקה 8 - השופטת פרוקצ'יה). ל"ב. אל מול שיקולי הגמול וההרתעה המחייבים בנסיבות ענישה מחמירה אף יותר, עומדים שיקולי שיקום. ואולם, עיון בתסקירים השונים מלמד אמנם על מפנה מסוים בהתנהגות המערער, אך לא על נטילת אחריות או נכונות להיכנס לאפיק טיפולי. לא בכדי נמנע שירות המבחן מהמלצה טיפולית, וגם לכך משקל משמעותי (ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) פסקה 13(ג)). אכן, "באישיותו הבלתי מגובשת של הקטין, אי קבלת הדין אינה צריכה לסתום את הגולל על מאמצי שיקומו המוטלים על החברה" (ע"פ 10715/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 10 - השופטת פרוקצ'יה), ומסיבה זו ניתן בנסיבות משקל משמעותי מאוד לשיקולי שיקום - ואולם גם לכך מידה וקץ. אינני רואה מקום להקל איפוא בעונשו של המערער. ל"ג. בכל הנוגע לערעור המדינה אומר, כי אילולי היה מדובר בקטין - ובקטין שבמרחק שנים מבגרות - היה העונש צריך להיות חמור בהרבה. הנזק שנגרם למתלוננת כתוצאה ממעשי המערער הוא גדול מאוד. ואולם, השילוב בין הגיל הצעיר (כאמור, 15 בעת המעשים), והעיקרון לפיו: "אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות" (ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) פסקה 26 - השופט דנציגר) תומכים - וכאמור, לא בלי התלבטות - בדחיית ערעור המדינה. המדינה הציגה שורה של פסקי דין בהם הושתו עונשים חמורים יותר על קטינים שהורשעו בעבירות קרובות (לדוגמה ע"פ 1088/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)), ואולם לא ניתן לומר כי העונש שהושת בענייננו "חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת", ומסיבה זו איננו נעתרים לערעורה. סוף דבר ל"ד. סוף דבר איננו נעתרים לשני הערעורים. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום י"ב בשבט תשע"ב 5.2.12 שעה 1000 במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע. עד להתייצבות יעמדו בעינם תנאי השחרור לפי ההחלטה מיום 11.5.11. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ח בטבת התשע"ב (23.1.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11034670_T04.doc עש+רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il