הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב נ. צלטנר מיכאל עו"ד

בבית המשפט העליון בירושלים על"ע 3467/00 בפני: כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור המערער: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ ג ד המשיב: צלטנר מיכאל, עו"ד ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיקי בד"א 37/99 ו40/99- מיום 6.4.2000 שניתן על כבוד השופטים: ר' שעשוע חסון, ש' אליה וי' יוסיפוב תאריך הישיבה: א' בשבט תשס"ב (14.1.02) בשם המערער: עו"ד עמוס ויצמן בשם המשיב: עו"ד דוד ליבאי פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעורו של הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בעניינו של המשיב, עו"ד מיכאל צלטנר, בו החליט לדחות את ערעורו של המערער על קולת העונש המשמעתי שנגזר על המשיב בתיק בד"מ 116/98. המערער קובל בפנינו על קולת העונש שנגזר ועותר להחמרתו בשים לב למכלול נסיבות המקרה. 2. אלה עיקרי העובדות הצריכות לענין: המשיב, עורך דין במקצועו ומומחה בתחום הנזיקין, שימש החל משנת 1966 מנכ"ל בשכר בתאגיד "קרנית" - קרן פיצויי נפגעי תאונת דרכים. הוא הואשם בפלילים בעבירות מס הכנסה שאלה עיקרן: בהיות למשיב מקורות הכנסה שונים, הוא נמנע מלדווח עליהם לרשויות המס ולא כלל בדינים וחשבונות שהגיש פרטים אודות הכנסותיו בגין עיסוקיו האחרים. כן הואשם בשימוש בחשבונות ורשומות כוזבים לצורך הגדלת הוצאותיו, בין היתר בכך שעשה שימוש בחשבוניות שניתנו מספקים לחברת הוצאה לאור שעסקה בהוצאת ספרו בכוונה להגדיל באורח מלאכתי ובמרמה את הוצאותיו לצורך ניכויין מהכנסות חייבות במס. כן הגיש לפקיד השומה בקשות כוזבות לפטור מניכוי מס במקור. עבירות מס אלה בוצעו על ידי המשיב בין השנים 1987 ועד 1996 ובשנים אלה העלים הכנסות טעונות מס בסכום כולל של 2,245,646 ש"ח. במסגרת הסדר טיעון הודה המשיב בכל העבירות המיוחסות לו והורשע בהן. הרשעתו כללה 9 עבירות של השמטת הכנסות בניגוד לסעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה; 5 עבירות של מסירת תרשומת כוזבת בניגוד לסעיף 220(2) לפקודה; 10 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים בניגוד לסעיף 220(4) לפקודה; ו10- עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה. בית משפט השלום בפניו נדון המשיב אימץ הסדר טיעון שנתקבל בין התביעה לסניגוריה לענין העונש וגזר את דינו של המשיב לשנת מאסר אחת בפועל, שנה אחת מאסר על תנאי, וקנס בשיעור מליון ש"ח. 3. בעקבות ההליך הפלילי האמור, יזם המערער הליך משמעתי כנגד המשיב בפני בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין וטען במסגרתו כי יש בעבירות בהן הורשע משום קלון. הוא ביקש לגזור על המשיב עונש השעייה מחברותו בלשכת עורכי הדין על פי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-. בהסכמת הצדדים קבע בית הדין המחוזי כי אכן מדובר בעבירות שיש עמן קלון והחליט על השעייתו הזמנית של המשיב. העונש המשמעתי שנגזר עליו בסופו של ההליך הועמד על השעייה בפועל של 18 חודשים ו12- חודשי השעייה על תנאי. תקופת ההשעייה הזמנית נוכתה מעונש ההשעייה בפועל שהוטל. על פסק דין זה ערערו לבית הדין המשמעתי הארצי הן הועד המחוזי והן המשיב. שני הערעורים נדחו משבית הדין מצא כי העונש שהוטל על המשיב אינו חורג באורח קיצוני, בין לחומרה ובין לקולא. 4. בערעורו בפנינו על קולת העונש שנגזר טוען הועד המחוזי בעיקרו, כי עונש השעייה בפועל מעיסוק בעריכת דין לתקופה של 18 חודשים אינו הולם את מטרות הענישה המשמעתית בהינתן חומרתן המופלגת של העבירות אותן עבר המשיב והיקפן הגדול. לטענתו, אינטרס הציבור בענישה המשמעתית בנסיבות ענין זה מחייב השעייה לתקופה ארוכה כדי לשמר את אימון הציבור במקצוע עריכת הדין ובציבור עורכי הדין העוסקים בו. עקרון זה מחייב לא רק הגנה על לקוחות פוטנציאליים העשויים להיזדקק לשירותיו המקצועיים של עורך הדין שהורשע בדין אלא גם פרישת הגנה רחבה על קהיליית עורכי הדין כולה לבל יפגעו מעמדה ואמינותה בעיני הציבור. יש לאבחן לענין זה בין שיקולי ענישה בפלילים לשיקולי ענישה בתחום המשמעתי נוכח השוני בתכליות אותם הם מבקשים להשיג ונוכח המשקל השונה שיש ליחס לנסיבות האישיות של הנאשם בשני התחומים. עוד נטען כי בתי הדין המשמעתיים לא נתנו משקל מספיק לחומרת הרשעותיו של המשיב בעבירות מס, והתייחסותם המקלה לעבריינות מסוג זה אין לה צידוק, בין על פי הדין ובין משיקולים של אינטרס הציבור. יש להתייחס בחומרה רבה לעבריינות המס ועל אחת כמה וכמה כך הוא כאשר מעורב בכך עורך דין הפוגע בהפרתו את החוק באימון הבסיסי של ציבור הלקוחות בעורכי הדין ובכבודו של המקצוע. המערער עתר להשית על המשיב עונש של השעייה בפועל לתקופה של 10 שנים. בתשובה, נטען על ידי סניגורו של המשיב כי עונש ההשעייה שנגזר על מרשו אינו מוחזק כעונש קל בהינתן מדיניות הענישה המשמעתית המקובלת בעבירות מס שבוצעו בידי עורכי דין. כן ציין כשיקול לקולא כי מרשו עבר את העבירות בהיותו מנכ"ל חברה ציבורית ולא בכשירותו כעורך דין ומעשיו לא היו כרוכים בפגיעה בלקוחות. הוא עמד על כך כי עונש ההשעייה בפועל שהושת על המשיב כבר מוצה משחלפו בינתיים 18 חודשי ההשעייה בטרם שמיעת הערעור, ומזה כשנתיים מנהל המשיב משרד עורכי דין. בנסיבות אלה נטען כי החמרה בעונש ההשעייה באופן שיאלץ את המשיב לסגור את משרדו ולהפסיק את עיסוקו בעריכת דין אינה מידתית ואינה ראויה. 5. נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, שקלנו את מכלול נסיבות הענין, ובאנו לידי מסקנה כי אין מנוס מקבלת הערעור ומהחמרת עונשו המשמעתי של המשיב בדרך של הגדלת תקופת השעייתו מעיסוק בעריכת דין, ואלה הטעמים העומדים ביסוד מסקנה זו: 6. העבירות בהן הורשע המשיב בפלילים הוכרו על ידי בית הדין למשמעת כעבירות שיש עמן קלון במשמעות סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. המייחד עבירות פליליות שיש עמן קלון מעבירות פליליות רגילות הוא הדופי המוסרי הנילווה להן. מושג הקלון ניזון מתפיסות ערכיות ואמות מידה מוסריות הרווחות בחברה ומשהוא דבק במעשיו של אדם הנימנה על מערכת תיפקודית-מקצועית מסוימת עולה השאלה איזו השפעה יש לכך על מידת כשירותו של אותו אדם להמשיך ולעסוק בעיסוקו במסגרת אותה מערכת, ומה השלכת מעשי הקלון על תדמיתה ומעמדה של המערכת כולה בעיני הציבור? (על"א 2579/90 ועד מחוזי נ' פלוני, פד"י מה(4) 729). עניינה של הענישה המשמעתית אינו דומה לזה של הענישה הפלילית. היא בוחנת את השפעתה של ההרשעה הפלילית על המשך עיסוקו ותיפקודו של המורשע וההשפעה שיש לכך על תדמיתה של המערכת המקצועית עליה הוא נמנה (ע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות, פד"י מד(4) 422, 427). וכך, הדין המשמעתי בתחום עריכת הדין מבקש לבחון האם הדופי המוסרי שדבק במעשי האדם פוסלים אותו לתקופה או לצמיתות מלהמשיך לעסוק במקצוע כדי להגן על נזקקים פוטנציאליים לשירותיו מפני סיכונים הכרוכים ברכישת שירותיו של עורך דין שכשל (כל"ע 3866/95 עו"ד ש. ברזל נ' הועד המקומי של לשכת עורכי הדין, דינים עליון נג 806) אולם עניינה של הענישה המשמעתית גם בהגנה על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין. עורך דין העובר עבירה פלילית שיש עמה קלון פוגע באמון שהציבור רוכש לכלל העוסקים במקצוע. העונש המשמעתי נועד לא רק למטרה הרתעתית אלא עיקרו במסר כללי מטעמו של ציבור עורכי הדין המוקיע התנהגות המפרה את החוק שנילווה לה קלון והעומד על קיומם של עקרונות מוסר וטוהר מידות בפעולתו. ואכן, עונשי משמעת הינם ביסודם אמצעים שנועדו להגן על המערכת המקצועית שהנאשם נמנה עליה, על דמותה הראויה ועל האימון והאמינות שהיא מקרינה כלפי הציבור הרחב וכלפי ציבור הלקוחות הנזקק לה במיוחד. השמירה על רמתה המקצועית והתיפקודית הראויה של המערכת ועל תדמיתה ושמה הטוב - אלה עומדים ביסוד אמצעי המשמעת הננקטים כנגד מי שנמנה עליה ופגע באורח מהותי בעיקריה. על אמצעים אלה להיות מופעלים באורח מידתי כדי להגן על מעמדה של המערכת מפני פגיעה באימון הציבור, ובד בבד גם להגן על צרכן השירות הפוטנציאלי מפני יצירת קשר מקצועי עם גורם שאמינותו נפגעה עקב עבירה על החוק. תכלית הענישה המשמעתית שונה בכך מהענישה הפלילית, המשתיתה את שיקוליה על איזון בין עניינו של הפרט בשיקום וריהביליטציה לעניינו של הציבור בהגנה על בטחונו ושלומו, כאשר עניינה המיוחד של המערכת המקצועית עליה נמנה הנאשם אינו זוכה למשקל מיוחד. הגדיר זאת השופט זמיר בעש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם) באומרו: "קיים הבדל עקרוני בין עונש המוטל בגין עבירה פלילית לבין אמצעי משמעת המוטל בגין עבירה משמעתית. אמצעי המשמעת נועד לשרת תכלית שונה מן התכלית של עונש פלילי. לכן העיקרון של סיכון כפול אינו מונע נקיטת הליכים משמעתיים גם לאחר שננקטו הליכים פליליים. ... התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא התדמית הראויה והתפקוד הראוי של השירות הציבורי. זהו, אם כן, השיקול העיקרי בשאלה מהו האמצעי ההולם את העבירה." ובענין עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פד"י נב(5) 87, 93, נאמר לגבי מערכת המשמעת בשירות המדינה: "בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתיפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה. שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות, לכן השאלה העיקרית היא מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה אם עובד המדינה שהורשע בעבירת שוחד יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה."... (ראה גם עש"מ 6198/99, 7126/99 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), וכן עש"מ 4411/99, 4670/99 מדינת ישראל נ' אלקלעי, פד"י נג(5) 302, 308;) לדין המשמעתי החל על עורכי דין היבט ייחודי ביחס למערכות משמעת אחרות. מקורו בתפיסה כי עורך הדין מייצג את שלטון החוק. מכאן, שפגיעה בחוק על ידי עורך דין, ובמיוחד כזו שדבק בה דופי מוסרי קשה, הינה חמורה במיוחד משהיא מסכנת את אימון הציבור בשלטון החוק (על"ע 2579/90 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' פלוני, פד"י מה(4) 729, 734). 7. חוזרת השאלה למקומה - מה צריך להיות היקף אמצעי המשמעת הננקטים כלפי עורך דין שהורשע בעבירות מס מן הסוג ומן ההיקף שהמשיב הורשע בהן, כאשר השמירה על דמותו של מקצוע עריכת הדין בעיני הציבור והאימון בעוסקים בו מהווים שיקול מכריע. העבירות אותן עבר המשיב הן מן העבירות החמורות הנכללות בפרק העונשין של פקודת מס הכנסה אם לא החמורות שבהן. מדובר בעבירות מרמה בניגוד לסעיף 220 לפקודה אשר נעברו במזיד, בכונה להתחמק ממס, ואשר המחוקק מתייחס אליהן בחומרה מיוחדת. עבירות על פי סעיף 220 עניינן במעשים רצוניים ומכוונים של אדם המיועדים להשיג מטרה של הקטנת נטל המס באמצעים אסורים על ידי החוק. היסוד הנפשי הנדרש בעבירות אלה הוא מחשבה פלילית מסוג כוונה מיוחדת, המחייבת לא רק מודעות לטיב המעשה אלא גם כונה להשיג את היעד של התחמקות ממס. (ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, פד"י כ"ט(1) 202, 206; ע"פ 114/75 לוי נ' מדינת ישראל, פד"י ל(2) 648, 655). מספרן של העבירות על סעיף 220 לפקודה בהן הורשע המשיב הוא רב מאד. הן משתרעות על פני שנים רבות. ההיקף הכספי של העלמת ההכנסה החייבת מס עולה על 2 מליון ש"ח. מדובר, על כן, במעשי עבירה חמורים בטיבם, במספרם, ובהיקפם. חומרה זו מחייבת ענישה מידתית ראוייה לא רק בתחום הפלילי אלא גם בתחום המשמעתי, בשים לב לתכליות של שני מסלולי ענישה אלה, כפי שפורט לעיל. 8. אני רואה צדק רב בביקורת שנמתחה על ידי בא כוח המערער באשר לגישה המשתמעת מפסק דינו של בית הדין המחוזי לפיה אין מקום להתייחס בחומרה יתירה לעבירות מס בהינתן הקלות היחסית בהן נצפה תחום עבריינות זה על ידי הרשויות, ובתוכן גם בתי המשפט. בית הדין מסכם את גישתו בנקודה זו באומרו: "על אף הרטוריקה הברורה בגנות עבירות המס למיניהן, הרי שניתן בהחלט ללמוד, גם אם בצער מסוים, לאור מידת העונשים והיחס הכללי של המחוקק, של החברה ושל בתי המשפט בישראל ובחו"ל לעבירות המס, כי אין עסקינן בעבירות בעלות חומרה מופלגת.". נראה כי התייחסות זו השפיעה באורח ישיר על הערכת בית הדין את חומרת מעשיו של המשיב ועל היקף העונש המשמעתי שנגזר עליו. אני רואה קושי מהותי לאמץ גישה זו, בין בתחום הפלילי ובין במישור המשמעתי. אינני מוצאת עיגון לתפיסה המקילה עם עבריינות מס בין במערכת הנורמטיבית שהונחה בחקיקה ובין בגישתה של מערכת השיפוט לתחום זה. נורמות החקיקה מחמירות עם עברייני מס, במיוחד בעבירות הנעשות בכוונה מיוחדת להתחמק ממס תוך שימוש באמצעי כזב, הפוגעים בראש וראשונה בקופה הציבורית שהעשרתה נועדה לספק את צורכי החברה כולה, ובתוכם צרכי רווחה שונים. אולם חומרת המעשים אינה מצטמצמת להיבט הכספי בלבד. עבריינות מס גובלת בפגיעה עמוקה בעקרון השוויון שהוא עקרון חברתי ראשוני בעל מימד חוקתי, המורה, בצד הדאגה לשוויון זכויות בין כל האדם, גם על חובת נשיאה משותפת ושוויונית בנטל החובות לספק את צרכי החברה כולה. שוויון בזכויות אינו בר-מימוש באופן מלא בלא קיום שותפות שוויונית והוגנת בנטל העמידה בחובות כלפי החברה ובכלל זה חובות בתחום הבטחון והשירות הלאומי, הכלכלה, ותחומי חיים אחרים. בתוך כל אלה משתלבת גם החובה המשותפת לשאת בנטל תשלומי המיסים, הנדרשים לגיבוש יכולתה הכלכלית של החברה ולסיפוק צרכי הכלל והפרט. העמסת נטל המס על כתפיו של חלק מהציבור תוך התייחסות מקילת ראש להתחמקותו של חלק אחר מנשיאה בעול זה כמוה כהפרה ממשית של עקרון השוויון ופגיעה בצו מוסרי-חברתי מן המעלה הראשונה (ג. עמיר, עבירות מס, מהד' 4, עמ' 100). עמד על כך אוריאל לין במאמרו "יסודות ההרתעה באכיפת החוק - היישום במערכת המיסים", רבעון לענייני מיסים 12, 205, 206 (1980-82). הוא אומר: "עבירות המס הן סרטן בגופה של כל חברה, ובגוף החברה הישראלית בפרט. אולם הסנקציה החברתית, בהבדל מהפלילית, היא עדיין סלחנית ואין היא עולה בקנה אחד עם חומרתן האמיתית. ההשתמטות מתשלום מס גורמת, נוסף לעוול החברתי החמור, גם נזקים שאין להם שיעור לעתיד הכלכלה הישראלית... ההעלמה מגדילה את אי השוויון שכן, בדרך כלל, ההעלמה היא נחלתם של בעלי ההכנסות הגבוהות דוקא." אולם לגישה מחמירה זו לעבירות מס קמו גם חולקים: ראה למשל רון שפירא, "הצווארון הלבן - עד כמה הוא מלוכלך?" קריית המשפט (שנתון הקריה האקדמית) כרך ב 101, 118. בתי המשפט לאורך השנים חזרו והדגישו קיומה של מדיניות ענישה מחמירה ביחס לסוג עבירות אלה. (ראה למשל ע"פ 916/84 יעקובי נ' מדינת ישראל פד"י מ(1) 94, 98; ע"פ 522/82 עזאם נ' מדינת ישראל, פד"י לו(4) 411; ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י לה(3) 211). בענין זה אמר השופט ברק (עמ' 217-18): "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן" והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד שהאחד שודד את קופתה של המדינה והאחד שודד את קופתו של הפרט"... ידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשיה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתירה למעלימי המס..." במדיניות זו לא חלה תמורה גם אם עשוי להיות כי במקרה נקודתי זה או אחר נסיבות אינדיבידואליות מיוחדות לנאשם הצדיקו הקלה בדינו מטעמים הנעוצים בשיקולי ענישה כלליים. ואם עמדנו על חומרתן של עבירות המס המבוצעות על ידי נישום רגיל מן הישוב, על אחת כמה וכמה כך הוא לגבי עבירות מס המבוצעות על ידי עורך דין, הנדרש לשמש דוגמא ומופת להקפדה על שמירת החוק: "מה נישום רגיל מן הישוב שעבר עבירת מס כגון זו תיחשב עבירתו כעבירה שיש עמה קלון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשאת אותה עבירה ממש מבצע איש מקצוע הנדרש לרמה מוסרית ויושר אתי מעל ומעבר לזו שנדרש לה אותו אדם מן הישוב..." (א. גרובר, "עבירה שיש עמה קלון בדיני המס", מיסים ט4/ (1995) כרך א' 59, 68). 9. על רקע דברים אלה - תכליתם של אמצעי הענישה המשמעתיים, מקומן של עבירות מרמה בדיני המס מבחינת חומרתן והדופי המוסרי שהן משקפות - נראה כי העונש המשמעתי שנגזר על המשיב בידי ערכאות המשמעת סוטה באורח קיצוני לקולא. בית משפט של ערעור לא יתערב על נקלה במידת עונש המשמעתי שנגזר על ידי בית הדין למשמעת, ובמיוחד כך כאשר עונש זה נקבע ואומץ בשתי ערכאות משמעת. אולם לכלל זה מקרים חריגים, והמקרה שלפנינו נמנה עליהם (השווה פרשת תמר כתב, שם, בעמ' 95; ע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות, פד"י מד(4) 422, 427; בן תור, דיני משמעת בשירות הציבורי, תשנ"ב, עמ' 179). המשיב ביצע עבירות מס חמורות מאד; בביצוען נכרכה פגיעה קשה בכבוד מקצוע עריכת הדין ובאימון הציבור בעוסקים בו. אמצעי המשמעת הראויים חייבים לעמוד ביחס מתאים לחומרת הפגיעה, שאם לא כן עלול להשתמע מסר מוטעה לציבור כי המערכת המקצועית של עריכת הדין, המושתתת על אדני שמירת החוק וכללי טוהר מידות, היא עצמה מקילה ראש בעבריינות מעין זו ואינה מייחסת לה את החומרה הראויה לה. מסר כזה עלול לפגוע פגיעה קשה בתדמיתה של לשכת עורכי הדין בעיני הציבור ולהזיק לאימון שהציבור רוחש לחבריה. 10. לא התעלמנו כהוא זה מההיבטים האישיים המיוחדים לנסיבותיו האישיות של המשיב - לכך כי הודה מיד במעשים והביע חרטה כנה לגביהם; כי שילם את חובותיו לרשויות המס לרבות הקנס; כי ריצה שנת מאסר בפועל; וכי הוא לוקה בבריאותו. כן לא התעלמנו מעובדה חשובה כי הוא מנהל מזה שנתיים משרד עורכי דין לאחר שריצה את העונש המשמעתי בפועל שנגזר עליו על ידי הערכאות הקודמות; כן אנו ערים לעובדה כי אם יוטל על המשיב עונש השעייה נוסף, עלול הדבר להקשות עליו לחזור לאחר מכן לעסוק בעריכת דין מטעמים של גיל. לכל ההיבטים הללו ישנו משקל ניכר מן הבחינה האנושית והיה להם בודאי מקום נכבד בשיקולי הענישה הפלילית ויש להם אף מקום מסוים במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית. עם זאת, אין הם מכריעים את הכף בדין המשמעתי. מעמדה ואמינותה של המערכת המקצועית בעיני הציבור הם העומדים במוקד כאן, ואין מנוס ממתן משקל מכריע להיבטים אלה מטעמים שבאינטרס הציבור (השווה על"ע 2758/97, 613/97 גולדשטיין נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם). העונש שהוטל על המשיב על ידי ערכאות המשמעת אינו מידתי ביחס לחומרת העבירות שנעברו ואין בו כדי להשיג את תכליות הדין המשמעתי. עם זאת, לא מצאנו לגזור את מלא העונש שהתבקש על ידי המערער - 10 שנות השעייה - בשים לב למשקלן, ולו הפחות, של הנסיבות האישיות של המשיב ונוכח מידת העונש הפלילי שנגזר עליו ולצורך לשמור על יחס סביר בהיקף הענישה בשתי המערכות. 11. על יסוד הדברים האמורים אציע לחברותי להרכב לקבל את הערעור, ולהחמיר בענישה המשמעתית שהוטלה על המשיב באופן שבמקום 18 חודשי השעייה בפועל יוטלו על המשיב 5 שנות השעייה בפועל. מתקופה זו ינוכו 18 חודשי השעייה אותם כבר ריצה המשיב בהליך זה עד כה. עונש ההשעייה על תנאי שנגזר על המשיב בפסק הדין של ערכאת-קמא ישאר בעינו. ש ו פ ט ת השופטת ד. דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ. נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ו' באדר תשס"ב (18.2.02). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00034670.R02 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il