פז חברת נפט בע"מ נ. מדינת ישראל-משרד התחבורה-מחלקת עבודות צי

פסק-דין בתיק ע"א 3464/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3464/05 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערערת: פז חברת נפט בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל, משרד התחבורה, מחלקת עבודות ציבוריות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.2.05 בת.א. 1037/02 שניתן על-ידי כבוד השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: ח' בשבט התשס"ו (6.2.06) בשם המערערת: עו"ד עמינדב בלוזר בשם המשיבה: עו"ד מיכל שרביט פסק-דין השופט א' ריבלין: לפנינו ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה), במסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת לפיצויים מאת המשיבה. הרקע העובדתי, ההליך בבית המשפט המחוזי וטענות הצדדים 1. המערערת מנהלת תחנת דלק, אחת מיני רבות, הממוקמת בסמוך לצומת תנובות (להלן: תחנת הדלק או התחנה). את הצומת חוצה, ממערב למזרח, כביש ארצי מספר 57, המוביל מנתניה במערב לטול כרם אשר במזרח. מתחנת הדלק יוצא כביש גישה המוביל לצומת תנובות ולכביש 57. בנייתה של התחנה הושלמה בחודש ינואר בשנת 2000, ובסמוך לכך החלו עבודות הרחבה ושיפוץ בכביש 57. לצורך עבודות אלו חסמה המשיבה את כביש הגישה המחבר בין התחנה לבין צומת תנובות, ובמקביל, סללה כביש עוקף, המוביל לכניסה למושב תנובות ומשם לתחנת הדלק. כך, כלי הרכב אשר נעו בכביש 57, מכיוון מערב לכיוון מזרח, וביקשו לתדלק את רכבם, נאלצו לנסוע מספר מאות מטרים בכביש עוקף, על מנת להגיע לתחנה. עבודות ההרחבה והשיפוץ תוכננו להימשך בין 4 ל- 6 חודשים, אך בפועל, הושלמו רק לאחר 22 חודשים. לטענת המערערת, כתוצאה מכך נפגעה פעילותה באופן משמעותי, שכן מספר כלי הרכב אשר פקדו את התחנה התמעט. משכך, הוסבו לה, לדבריה, נזקים כספיים בלתי מבוטלים, אותם היא תבעה מהמשיבה – מחלקת עבודות ציבוריות במשרד התחבורה (מ.ע.צ). המערערת ביססה את תביעתה על עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, מטרד ליחיד והפרת "התחייבות מנהלית". התביעה נדחתה. בית המשפט קמא קבע כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה באשר לקיומה של חובת זהירות שחבה לה המשיבה. יתר על כן, בית המשפט קבע כי המשיבה הייתה ערה לצרכיה של המערערת, ועל כן סללה כביש גישה חלופי. אומנם, כך נקבע, דרך גישה זו היא "פתלתלה" ומאריכה את הדרך לתחנה בכמה מאות מטרים, אך היא מאפשרת גישה ללקוחות התחנה המבקשים לתדלק את רכבם. בית המשפט סבר כי בעשותה כך הפגינה המשיבה "התנהגות סבירה ואף ראויה". בהתייחסו להתארכות משך העבודות פסק בית המשפט כי "גם העובדה שחסימת הדרך נמשכה כ-22 חודש – הרבה מעבר לצפוי ולמתוכנן – אינה מצביעה על התנהגות רשלנית מצד הנתבעת, ולו בשל העובדה שהוכחו עיכובים מצד גורמים אחרים שהיו מעורבים בעבודות ההרחבה כמו בזק חב' מקורות ועוד". לאור המקובץ, קבע בית המשפט כי המשיבה לא התרשלה. עוד נפסק כי המשיבה לא הפרה חובה חקוקה, קרי: סעיף 145(א)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), המחייב קבלת היתר ב"התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה". בית המשפט דחה את טענות המערערת בעניין זה, בהסתמך על הוראת סעיף 277ז לחוק התכנון והבניה, המקנה פטור מקבלת היתר בנסיבות מסוימות המתקיימות בעניינו. עוד קבע בית המשפט המחוזי, בהתייחסו לטענה בדבר מטרד, כי עומדת לזכות המשיבה ההגנה הקבועה בסעיף 48 לפקודת הנזיקין; העבודות, כך נפסק, נעשו לטובת כלל הציבור, ואף אם נגרם נזק למערערת, הרי שמדובר בנזק "שאינו חורג מתחום הנסבל" והמשיבה נקטה באמצעים סבירים "כדי להקטין את הנזק ככל האפשר", לאמור: סלילת הכביש העוקף. בית המשפט קמא גם לא השתכנע כי המשיבה התחייבה בפני המערערת בהתחייבות בת-תוקף באשר למועד סיום העבודות: "התחייבות מעין זו לגבי מועד סיום העבודות, לא ניתנה על ידי הנתבעת ואני סבור כי היא לא יכולה הייתה להינתן, באופן רציני ומחייב ותוך גמירת דעת והכרה בתוקפה המחייב, ללא שהיא תסויג או תוגבל בהתחשב בעובדה כי מועד סיום העבודות תלוי אף בקבלנים או מבצעים אחרים כמו חברת מקורות וחב' בזק". סוף דבר, כאמור – התביעה נדחתה. 2. על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי נסב הערעור. לטענת המערערת, מ.ע.צ הפקידה בידה הבטחה, כי עבודות ההרחבה והסלילה בכביש 57, לרבות ניתוק הגישה מהכביש אל תחנת הדלק, יארכו בין 4 ל- 6 חודשים. על בסיס הבטחה זו כלכלה המערערת את צעדיה, והחלה להפעיל את התחנה. דא עקא, שההבטחה לא קוימה. לדעת המערערת, המשיבה התרשלה כלפיה, עת ניתקה את אפשרות הגישה מצומת תנובות לתחנת הדלק, ובכך גרמה להפחתת מספר כלי הרכב שפקדו את התחנה. בפרט, טוענת המערערת להתרשלות בשני מובנים: הראשון, בבחירה לפתור את הבעיה שנוצרה בדרך של סלילת כביש גישה "פתלתל", חלף פתרונות אפשריים אחרים; והאחר, בהתמשכות עבודות הסלילה מעבר לזמן שתוכנן מראש. עוד טוענת המערערת, כי המשיבה הפרה חובה חקוקה, בכך שלא קיבלה היתר בנייה, הנדרש, לשיטתה, לצורך חסימת דרך הגישה לתחנת הדלק. המערערת סבורה גם, כי מעשיה של המשיבה מהווים מטרד לפי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). המשיבה, לעומת זאת, סבורה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי – בדין יסודו. לדבריה, מעולם לא ניתנה, וממילא לא הופרה, התחייבות למערערת בכל הנוגע למשך זמן העבודות. בנוסף גורסת המשיבה, כי דברי החקיקה שלעניין פוטרים אותה מן הצורך לקבל היתרי בניה ביחס לכביש הגישה המדובר, ועל כן לא הופרה, מצידה, כל חובה חקוקה. המשיבה אף עומדת על כך, שהפתרון ההנדסי שהוצע, ויושם, על מנת למנוע את השבתת תחנת הדלק, מהווה איזון ראוי בין אינטרס המערערת מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי מאידך גיסא. לא זו אף זו, לטענתה, אותן חלופות עליהן נסמכת המערערת נמצאו כבלתי ישימות. בכל הנוגע למשך ביצוע עבודות הסלילה, סומכת המשיבה את ידה על פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קבע שאין בכך משום התרשלות; וביחס לטענת המטרד, סבורה המשיבה כי עומדת לה ההגנה המצויה בסעיף 48 לפקודת הנזיקין. לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. חובה חקוקה? 3. סעיף 145(א)(1) לחוק התכנון והבנייה, קובע כי "התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה" טעונות היתר, בעניינו היתר כזה לא ניתן. בית המשפט המחוזי פסק כי המשיבה פטורה הייתה מן הצורך לקבל היתר, וזאת, על פי הוראת סעיף 277ז לחוק התכנון והבנייה. הוראה זו קובעת ברישא שלה כי: התווייתה, סלילתה או סגירתה של דרך שפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, הוחלה עליה לפני תחילתו של חוק זה, מכוח צו לפי סעיף 3 לאותה פקודה, לא יהיו טעונות היתר על אף האמור בחוק זה; אין מחלוקת כי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: פקודת הדרכים) חלה על כביש מספר 57, מכוח צו שהוצא ביום 20.5.1954, לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים. מכוח צו זה קנתה המשיבה חזקה בקרקע הדרושה לסלילתו ולשיפורו של כביש מספר 57, הכל על-מנת שניתן יהיה לבצע בה את כל אותן העבודות הנדרשות לשם השלמת הפרויקט. כך על-פי סעיף 4(1) לפקודת הדרכים: אם ניתן צו עפ"י סעיף 3 מן הפקודה הזאת, יכולה הרשות, דהיינו אדם המורשה בכתב ע"י הנציב העליון לעשות כן, לקנות מיד חזקה בקרקע הדרושה לסלילת הדרך המפורטת באותו צו או לשפורה, ולבצע עליה את כל אותן העבודות שיהא צורך בהן כדי להוציא לפועל אותה סלילה או להשלים את השיפור. יש לציין, כי סעיף 6 לפקודה אף מתיר לרשות לעשות שימוש בקרקע הגובלת בקרקע הדרושה לשם סלילת הדרך: "באותו האופן ולמשך אותו זמן שהרשות תראה בו צורך, כדי שהעבודה הנזכרת בסעיף-קטן (1) של סעיף 4 תבוצע ושהתנועה תופנה לכוון אחר עד גמר העבודה הזאת". משכך, אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, כי הפקודה הוחלה על הדרך נשוא עניינו, וכי בשל כך, לא היו העבודות טעונות היתר. 4. המערערת מעלה טענה נוספת בהקשר זה, והיא, כי ביצוע העבודות הוא בניגוד לתוכנית מתאר מאושרת, וכי לפיכך אין מתקיימים התנאים הקבועים בסיפא של סעיף 277ז שזו לשונה: "....הוראות צו כאמור שאושרו על ידי שר הפנים ושר העבודה יראו אותן כתכנית מתאר מחוזית שאושרה על פי פרק ג'". גם טענה זו אין לקבל. שאלת היחס בין הרישא לסיפא של סעיף 277ז, נדונה בעבר בפני בית משפט זה, וכך נפסק: נשאלת השאלה מה באה הסיפא של סעיף 277ז להוסיף על הרישא? לדידי מטפלים שני חלקי הסעיף בשתי סוגיות שונות: הרישא מסמיכה את המדינה לבצע ללא היתר צו שניתן לפי פקודת הדרכים לפני תחילתו של החוק, מבלי לקבוע מה תקפו הנורמטיבי של הצו (תכנית מתאר ארצית, מקומית או מפורטת), ואילו הסיפא באה לפתור בעיות העשויות להתעורר אם יתברר שהוראות הצו אינן מתיישבות עם תכניות שתאושרנה לאחר תחילתו של החוק. לענין זה בלבד היה צורך לקבוע את תקפו הנורמטיבי של הצו וזה נקבע כתכנית מתאר מחוזית, שאושרה לפי פרק ג' של הפקודה (להבדיל מתכנית מתאר ארצית או מקומית או מפורטת). נמצא שאפשר לבצע את הצו גם ללא אישורו על ידי השרים (בג"ץ 1681/90 ועד הפועל בעניין הרחבת נ' שר הבינוי, פ"ד מו(1) 505, בעמ' 523 – 524, ההדגשה אינה במקור – א.ר) הנה כי כן, הצו הינו בר-ביצוע אף בלא אישור על ידי שני השרים (בעניינו, אושר הצו על-ידי שר העבודה בלבד). זאת ועוד, על מנת שהפטור הקבוע בסעיף לא יחול, יש להצביע על-כך כי הוראות הצו אינן מתיישבות עם תוכנית מתאר שהתקבלה לאחר חקיקתו של חוק התכנון והבנייה. המערערת הסתפקה במקרה זה בהעלאת טענות בעלמא בדבר קיומה של סתירה בין העבודות בענייננו לבין תוכנית מתאר. מכל הטעמים הללו, אין אנו מוצאים עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא קם, במקרה זה, צורך בקבלת היתר. די בכך כדי לשמוט את השטיח מתחת לטענות המערערת בכל הנוגע להפרת חובה חקוקה מצד המשיבה. רשלנות 5. הנזק שנגרם למערערת, לטענתה, נובע מחסימת הגישה הישירה מהכביש הראשי לתחנת התדלוק בשל ביצוע עבודות השיפוץ וההרחבה בכביש 57. אכן, עבודות פיתוח ותשתית המבוצעות על ידי רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה של דרכים או כבישים, גורמות לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקרבת מקום. כך למשל, עלולה להיחסם גישה לבית עסק השוכן באזור בו מתבצעות עבודות כאלה. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. עבודות פיתוח וסלילת כבישים באות, בסופו של יום, לקדם את אינטרס הציבור, וככל שהן גורמות לפגיעה זמנית, ולעיתים אפילו פגיעה קבועה, במאן דהוא, הרי זהו כורח שאין ממנו מנוס. מה גם שאותו מאן דהוא נהנה גם הוא מפיתוח הסביבה שבה הוא מצוי. כך, בהקשר אחר, פסק בית המשפט העליון כי: ... התפתחה גישה כלפי הקניין הפרטי, המתאימה את זכות הקניין לצרכי החיים בחברה מודרנית ורואה בה לא רק זכות הבאה להגן על חירותו השלילית של הפרט אלא גם כזכות הנותנת משקל להיות הפרט חלק מהחברה והציבור בכללותם. גישה זו מספקת תמיכה להסגת הזכות הקניינית לפיצוי מפני האינטרס הציבורי בנסיבות מתאימות המצדיקות זאת. (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה, רעננה נ' יהודית הורוויץ, פ"ד נח(6) 289 ,עמ' 300; להלן: עניין הורוויץ) בהמשך: חיי החברה מותנים ביכולת הציבור לעשות שימוש במקרקעין, כגון לבנות כבישים, לסלול מסילות, להסדיר אמצעי תקשורת... כל אלה הופכים את קנין המקרקעין לקנין שמימד האחריות החברתית בו הוא חשוב. שיקולים אלה ואחרים מחייבים מתן כוח למדינה לפגוע בקנין הפרטי כדי לקיים את אינטרס הציבור. בכך מתבטאת האחריות החברתית המיוחדת של הקנין הפרטי. (עניין הורוויץ הנ"ל, בעמ' 300) 6. עם זאת, ברי כי הרשות הציבורית המבצעת את העבודות הדרושות לקידום אינטרס הציבור, אינה רשאית להתעלם מן הפרטים שעלולים להנזק בשל כך. לשמירה על אינטרס הפרט, אחראים דינים שונים, ובכלל זה, דברי חקיקה המאפשרים פריקת הנטל המונח על כתפיו של האחד ופיזורו בין רבים. גם דיני הנזיקין אינם "אדישים" לנזק שעלול להיגרם עקב עבודות תשתית וסלילה. גרימת נזק בלתי סביר לפרט, כתוצאה מעבודות כאלו, עשויה להקים אחריות בנזיקין. אכן: גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו יובטח גם, כי יינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות (דברי הנשיא א' ברק בפרשת גורדון הנ"ל, בעמ' 131 – 132) הרשות הציבורית איננה חסינה איפוא מאחריות בנזיקין, אך מן הטעם שפעולותיה מכוונות הן לטובת הכלל. אין היא פטורה מן החובה לקדם פני נזק לפרט על-ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים. בעניינו, עולה כי הפגיעה האפשרית במערערת, בשל חסימת כביש הגישה הישיר מן הצומת אל התחנה, הייתה צפויה, ולא בכדי, אין המשיבה ממקדת את טיעוניה בשאלת עצם קיומה של חובת זהירות, ועיקר טעמיה נוגעים לרכיב ההתרשלות. יצוין בהקשר זה, כי גם ההבחנה, לעניין גבולות האחריות, בין החלטת רשות ציבורית שיסודה בשיקול דעת רחב לבין החלטה שאין ביסודה שקול דעת כזה (ראו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 86 - 87), אין בה די כדי להביא לשלילת חובת הזהירות במקרה זה. זאת, ולו מן הטעם כי כאן, העיקר איננו בשיקולי מדיניות רחבים שהדריכו את הרשות, אלא בפעולות הביצוע בהן נקטה. כך, למשל, טרונייתה של המערערת אינה נוגעת לעצם החלטתה של הרשות לערוך שינויים בכביש 57, אלא לאופן הביצוע, שלדידה התארך הרבה מעל הנדרש והמובטח. 7. ספק אם גם העובדה שאפשר כי מדובר כאן בנזק כלכלי "טהור", קרי, נזק ממוני שאינו נלווה לנזק פיזי לגופו או לרכושו של התובע, יש בה, בנסיבות המקרה, וכשהיא לעצמה, כדי לשלול את חובת הזהירות. אומנם, בפסיקה הזרה, נצפתה לעיתים רתיעה מפני הטלת אחריות בגין נזק מסוג זה, וזאת בשל שיקולים שונים שעיקרם החשש מפני הרחבה בלתי מבוקרת של חוג הזכאים לפיצוי, החשש מפני הצפת בתי המשפט וכן הקושי לעמוד על שיעור הנזקים (ראו: ד' רונן, "נזק כלכלי טהור במבט השוואתי" הפרקליט מד (תש"ס) 504). שיקולים אלו עשויים לבוא בגדר שיקולי המדיניות הנבחנים ברגיל בגדר חובת הזהירות. כאמור, ספק בעינינו האם טיבו של הנזק, בענייננו, יש בו כדי לשלול את חובת הזהירות (וראו בהקשר זה, למשל, עניין גורדון הנ"ל, עמ' 139; ובאשר למצג שווא רשלני: ראו המ' 106/54 ויינשטיין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד ח 1317). מכל מקום, אחריות רשויות ציבור נתפסת כחריג לכלל השלילה הקיים לנזק מסוג זה (ראו: ת' גדרון, "חובת הזהירות בעוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור" הפרקליט מב (תשנ"ה) 126). 8. אכן, בהתחשב במכלול השיקולים הצריכים לעניין, נראה כי חסימת כביש הגישה הישיר לתחנת הדלק – "עורק החיים" של התחנה - יצרה נזק צפוי, שהיה על הרשות להביאו בחשבון בבואה לבצע את עבודות הסלילה (שעל נחיצותן אין חולק), והיה עליה גם לנקוט באמצעים סבירים למזעורו. ואכן, המשיבה צפתה את הנזק, ופעלה על-מנת לצמצמו. המערערת גורסת כי בפעולות אלה לא היה די. לשיטתה, סלילת כביש עוקף, "פתלתל", אין בה משום מענה סביר לבעיית הגישה לתחנה. בתמיכה לטענה זו, הציעה המערערת חלופות אחרות לפתרון בעיית הגישה לתחנה – חלופות עדיפות לדידה. ואולם טענה זו של המערערת נדחתה על ידי הערכאה המבררת. נקבע, כי לא הוכח שניתן היה להימנע מחסימת הכביש המקשר בין צומת תנובות לתחנת הדלק, וכן לא הוכח כי החלופות האחרות שהוצעו "ראויות או סבירות יותר, מבחינה תעבורתית כוללת, המביאות בחשבון את צורכי כלל המשתמשים בדרך, ולא רק צורכי התובעת". לא למותר לציין, כי החלופות המדוברות לא הוצעו עובר לתחילת העבודות, אלא אך ורק במסגרת התביעה שהגישה המערערת; וכי ובעדותו של מר אריאל לבונטין, שהועסק כמהנדס עצמאי מטעם מע"צ בתכנון כביש 57, נשללה ישימותן של חלופות אלה. זאת ועוד, אף המהנדס מטעם המערערת, מר זוליצקי, הטעים כי הדוח שערך איננו בגדר תוכנית ממש "אלא סקציה רעיונית של כביש אלטרנטיבי". אשר לדרך הגישה העוקפת שנסללה, קבע בית המשפט המחוזי כי זו אומנם מאריכה את הדרך לתחנת הדלק, אך עדיין מאפשרת גישה לנהגים החפצים בתדלוק רכבם – ואמנם, המערערת המשיכה להפעיל את תחנת הדלק ולספק שירותים לקהל הלקוחות. בית המשפט קמא הוסיף וציין, כי הבחירה בדרך של סלילת כביש עוקף נעשתה על ידי אנשי המקצוע של המשיבה, לאור מכלול הנסיבות, ובחירה זו אף הודעה מראש לכל הנוגעים בדבר ובכלל זה – למערערת. בממצאים אלו כולם, של הערכאה המבררת, אינני רואה עילה מספקת להתערב. המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי לא הונח בסיס להתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה, המשיבה לא התרשלה בכך שחסמה את הגישה הישירה לתחנה, לצורך עבודות הסלילה בכביש 57, ובד בבד סללה כביש עוקף המוביל לתחנת התדלוק. 9. טענה אחרת של המערערת היא כי העבודות בכביש 57 נמשכו זמן בלתי סביר – 22 חודשים - ולא זו בלבד, אלא שלדברי המערערת הובטח לה כי העבודות תסתיימנה בתוך תקופה של 6 חודשים לכל היותר. אשר לטענה זו האחרונה, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתנה למערערת הבטחה מחייבת לסיים את העבודות בתוך התקופה האמורה. כלשונו של בית המשפט המחוזי: לא שוכנעתי כי הנתבעת נתנה הבטחה או התחייבות פורמלית ומחייבת לתובעת כי חסימת הדרך לתחנה תפתח לאחר 6 חודשים לכל היותר. אמנם במהלך חלופי דברים בין נציגי הצדדים הוחלפו הערכות בדבר היקף העבודות שיתבצעו ומשכן, אך מכאן ועד התחייבות פורמלית ומחייבת של הנתבעת כלפי התובעת, לגבי מועד סיום העבודות ופתיחת הצומת לכל הכיוונים, רחוקה הדרך. קביעה זו נשענת בעיקרה על התשתית העובדתית כפי שנפרסה בפני בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי מקרה זה הינו מסוג המקרים בהם יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות כגון דא (ראו: ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661). יצוין, כי בנסיבות מסוימות עשויה להתעורר שאלה, בדבר היחס שבין התנאים שנקבעו בפסיקה באשר לתוקפה של הבטחה במשפט המנהלי, לבין התנאים הנוגעים להבטחה - ולמצג – במשפט הנזיקין. כמו כן, עשויה להתעורר שאלת הזכאות ל"פיצויים מנהליים" (לעניין זה ראו: י' דותן, "עילות תביעה ציבוריות ופיצויים ללא אשם תורם" משפט וממשל ב' (תשנ"ד) 97; ד' ברק-ארז, "משפט ציבורי ומשפט פרטי – תחומי הגבול והשפעות גומלין" משפט וממשל ה' (תש"ס) 95). ואולם שאלות אלו אינן מצריכות ירידה לעומקן במקרה זה, זאת בהתחשב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, המקובלות עלינו. ברור עם זאת, כי העדרה של הבטחה אינו שולל, בהכרח, קיומה של התרשלות בכל הנוגע להתמשכות העבודות. 10. ברי, כי בעבודות מן הסוג שבו מדובר כאן קשה לתחום במדויק את קו הגבול שבין הזמן הסביר לבין הזמן הבלתי סביר (השוו, לעניין משך זמן סביר למימוש מטרות הפקעה, עע"מ 10398/02 אסתר זהבה וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון (טרם פורסם)). זאת, בין היתר, לאור אופי העבודות, ולנוכח מגוון הגורמים המשפיעים על התקדמותן - גורמים שניתן לחזותם וגורמים שלא ניתן לחזותם. יש אפוא לקבוע, בכל מקרה ומקרה, על פי נסיבותיו, האם אכן מדובר בעיכובים והשהיות החורגים ממתחם הסבירות. בעניינו, אין למעשה מחלוקת כי השלמת העבודות בכביש 57 נמשכה מעבר למצופה – ולא במעט. אין לשלול את הסברה כי ניתן היה, אולי, לעשות יותר כדי לקדם את הסלילה לרווחת הכל. נשוב ונדגיש כי אף שגבול הסבירות בהקשר זה אינו חד, אין הוא בלתי נראה. עם זאת, בהתחשב בחומר הראיות ובממצאים שנקבעו, לא מצאנו עילה מספקת להתערב בעמדתו של בית המשפט המחוזי, כי מקרה זה אינו חוצה את קו ההתרשלות. בעדותו של מר בני דוד, מהנדס שהועסק בפיתוח והרחבת כביש 57, פורטו הגורמים לעיכוב: ".... היו עיכובים בלו"ז מהסיבות כדלקמן: בזק לא סיימה את העתקת קוויה כמתוכנן, מקורות לא סיימה את העתקת קווי המים שהיו באמצע הכביש והיו צריכים להעתיק אותם כמתוכנן, גם הקבלן בעונות שניתן היה לעבוד שעות ארוכות לא עשה כן, הוחלט להשתמש לראשונה בארץ באפר פחם והיות וזה היה פעם ראשונה זה היה טיפ טיפה ניסיון חדש במ.ע.צ". בית המשפט המחוזי מצא כי הוכח שהעיכובים לא נבעו ממעשים או מחדלים של המשיבה עצמה אלא הם רובצים, בין היתר לפתחם של גורמים אחרים שהיו מעורבים בפרויקט. לא מצאתי בטענות המערערת נימוק מספיק להתערב במסקנה כי גם בהיבט זה, של התמשכות העבודות, לא הוכחה התרשלות מצד המשיבה. סיכומם של דברים, קביעותיו של בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע לעוולת הרשלנות – בעינן עומדות. אין לקבל גם את טענות המערערת בעניין עוולת המטרד ליחיד הקבועה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין. בית המשפט המחוזי קבע כי חלה בעניינו ההגנה הקבוע בסעיף 48(ב) לפקודה, ומסקנה זו, כמו הבחירה שלא לפסוק פיצויים כאמור בסיפא להוראה זו, מבוססת היטב, ועולה בקנה אחד עם הדברים שאמרנו עד כה. סוף דבר 11. סוף דבר, הערעור נדחה. המערערת תשא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט א' ריבלין לפיה במקרה דנן, וכפי שקבע בצדק בית משפט קמא, לא עלה בידי המערערת להוכיח עילה נזיקית כלשהי המקימה לה זכות לקבלת פיצויים מידי המשיבה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ט"ו בתמוז התשס"ו (12.7.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05034640_P02.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il