סארי גנאם נ. משרד הבריאות

פסק-דין בתיק רע"א 3462/14 בבית המשפט העליון רע"א 3462/14 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המבקש: סארי גנאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - משרד הבריאות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 32570-01-10 שניתנה ביום 9.4.2014 על-ידי כב' השופט ר' סוקול בשם המבקש: בשם המשיבה: עו"ד מוניר ח'יר עו"ד סירין עאסי-אסחאק פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) מיום 9.4.2014 בת"א 32570-01-10, בגדרה הורה בית המשפט על חיוב המבקש (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה (הנתבעת). רקע והחלטת בית משפט קמא 1. המבקש (יליד 1985) הגיש נגד המשיבה תביעת רשלנות רפואית. בתביעה נטען, כי המבקש סובל מנזקים נוירולוגים וקוגניטיביים שונים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהתרשלות הצוות הרפואי של בית החולים ע"ש רבקה זיו שבבעלות המשיבה (להלן: בית החולים) במהלך לידתו. כעולה מהחלטת בית משפט קמא, המבקש צירף לתביעתו שתי חוות דעת בתחום המיילדות (חוות הדעת השנייה הוגשה בעקבות פטירת המומחה הראשון) בהן נאמר, כי המעקב אחר אמו של המבקש היה רשלני. עם זאת, מומחים אלה לא חיוו דעתם בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו של המבקש. מומחית מטעם המבקש בתחום הנוירולוגיה קבעה בחוות דעתה כי לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי. בחוות דעתם, שללו מומחים מטעם המשיבה את טענת ההתרשלות, כמו גם קיומו של קשר סיבתי בין אירועים שהתרחשו טרם לידתו של המבקש ובמהלך הלידה לבין מצבו הנוכחי. בית המשפט המחוזי מינה מומחה מטעמו בתחום הנוירולוגיה (להלן: פרופ' שטיינברג) לבחינת הקשר הסיבתי בין האירועים במהלך הלידה לבין מצבו של המבקש. כעולה מהחלטת בית משפט קמא, פרופ' שטיינברג קבע בחוות דעתו כי בעניינו של המבקש לא התקיימו תנאי סף מסוימים שנדרשים לשם קיומו של קשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין מצבו. לבקשת המבקש, פרופ' שטיינברג השיב לשאלות הבהרה ואף נחקר על חוות דעתו, וחזר על הערכתו כי במקרה זה לא מתקיים קשר סיבתי. לאחר שהתקבלה חוות דעתו של פרופ' שטיינברג, וכן לאחר שהלה נחקר על חוות דעתו, הציע בית משפט קמא למבקש לשקול מחדש את המשך ניהול התביעה, אך המבקש ומשפחתו עמדו על המשך בירורה, ואף ביקשו להגיש חוות דעת נוספת מטעם המבקש בתחום הנוירולוגיה. 2. במקביל הגישה המשיבה בקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. בהחלטתו מיום 9.4.2014 קיבל בית משפט קמא את הבקשה. בהחלטתו פרש בית משפט קמא את הרקע להגשת הבקשה, עמד על פסיקה רלבנטית בשאלת קיומו של קשר סיבתי, וכן פרט את העמדות שהובעו בחוות הדעת השונות ביחס לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין מצבו של המבקש. בית המשפט עמד בהרחבה על חוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט בציינו, כי בענייננו נראה שלא התקיימה עילה לחרוג מן הכלל לפיו "רק לעיתים רחוקות יסטה בית המשפט מחוות דעתו של מומחה מטעמו". לאחר כל זאת, קבע בית משפט קמא כי נתוני המקרה דנא מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה על אף הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות. בין היתר נקבע, כי בשלב המתקדם בו מצוי ההליך, ונוכח האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט נראה כי "סיכויי התביעה הינם קלושים ביותר עד כי ניתן לראות בהמשך הדיון כ'הליך סרק'". כן עמד בית משפט קמא על האינדיקציות למצבו הכלכלי של המבקש המעוררות שאלה אם יוכל לשאת בהוצאות, ככל שאלה תפסקנה לחובתו. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי על המבקש להפקיד בתוך 21 יום "עירבון כספי או ערבות בנקאית על סך של 25,000 ש"ח. אם לא יופקד העירבון, תסולק התביעה". טענות הצדדים 3. כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי. בבקשה נטען, כי בהחלטתו לא נתן בית משפט קמא דעתו להחלטת בית משפט זה ברע"א 5738/13 סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.2013) (להלן: עניין סעלוק) שבה נקבעו, לטענתו, אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בקשר עם עשיית שימוש בסמכות לחייב תובע בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע, על אף הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות. לטענת המבקש, החלטת בית משפט קמא, המקבלת את הבקשה להפקדת ערובה, אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בעניין סעלוק, שכן היא חוסמת בפניו את זכות הגישה לערכאות, בעיקר בשל מצבו הכלכלי. עוד טוען המבקש, כי, בית משפט קמא תולה את קביעתו כי סיכויי התביעה קלושים, בעיקר, בחוות דעתו של פרופ' שטיינברג, וזאת אף שהמבקש הצביע על פגמים שנפלו בחוות דעת זו ואף שחוות דעתו היא ראיה אחת מני רבות בתיק. 4. לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות. תחילה נאמר, שמדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים שבה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב אלא במקרים חריגים. עוד נטען, כי, בניגוד לאמור בבקשה, בית משפט קמא נתן דעתו לשיקולים הנזכרים בעניין סעלוק, וקבע כי האיזון הראוי ביניהם מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה, ובקביעה זו לא נפל פגם המצדיק התערבות. דיון והכרעה 5. לאחר העיון, ולאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון לאפשרות שאנהג בדרך הקבועה בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולאחר ששוכנעתי שלא תיפגענה זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג כך, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה. דין הערעור להתקבל. החלטה בדבר חיובו של המבקש במתן ערובה להבטחת הוצאות המשיבה מצדיקה במקרה זה מתן רשות ערעור לשם בחינתה, שכן יש בהחלטה כאמור לחרוץ את גורל ההליך, ככל שהיא יוצרת למבקש מחסום בלתי עביר וחוסמת בפניו את הגישה לערכאות המשפט, אך מחמת מצבו הכלכלי. 6. מעיון בהחלטת בית משפט קמא עולה, כי שני שיקולים מרכזיים עמדו ביסוד החלטתו לחייב את המבקש בהפקדת ערובה: סיכויי התביעה, אליהם התייחס כאל "קלושים ביותר", ומצבו הכלכלי של המבקש. אף שמדובר בשיקולים שניתן להביאם בחשבון בעת מתן החלטה בבקשה להפקדת ערובה, סבורני כי, בנסיבות המקרה, אין בהם כדי להטות את הכף לעבר חיוב המבקש בהפקדתה. בעניין סעלוק, שהוזכר לעיל, עמדתי על כך שבפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי "מצבו הכלכלי של התובע לא יהווה כשלעצמו עילה לחיוב בהעמדת ערובה" (פסקה 6 וההפניות שם). בעניין אחר ציינתי, כי אף שניתן להביא במניין השיקולים את סיכויי התביעה, שיקול זה לא יעמוד כשיקול יחיד לחיוב במתן ערובה "אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק" (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, פסקה 5 (16.1.2013), להלן: עניין יגרמן). בענייננו, מתקיים לטעמי קושי מובנה לקבוע בשלב זה שהמדובר ב"הליך סרק", שכן המומחים מטעם הצדדים בתיק טרם נחקרו, וכזכור, המבקש ביקש לצרף לכתב התביעה חוות דעת נוספת בתחום הנוירולוגי אשר יהיה בה, לטענתו, מענה מסוים לקביעותיו של פרופ' שטיינברג (אך יודגש כי בעניין זה נראה שטרם ניתנה החלטה, ואיני מביע דעה באשר לאפשרות תיקון כתב התביעה בנסיבות אלה ולצורך זה). בנוסף נראה, כי מעבר לחקירתו של פרופ' שטיינברג טרם נשמעו שאר העדים, בין אם מדובר במומחים ובין בעדים אחרים. במצב דברים זה נראה, כי אף אם ניתן לומר כי בפני המבקש ניצבת משוכה משמעותית ביותר להוכחת תביעתו, נוכח האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, נראה כי יש גם קושי לקבוע שהמדובר בתביעת סרק מובהקת, קרי, כזו שכבר עתה ניתן לומר שעילתה קלושה עד חסרת סיכוי, לצורך חיוב במתן ערובה להוצאות המשיבה. הנה כי כן, שני השיקולים המרכזיים שעמדו בבסיס החלטתו של בית משפט קמא הם שיקולים שנקבע לגביהם שרק במקרים מובחנים וחריגים יהיה בהם כשלעצמם כדי להטות את הכף לעבר קבלת בקשה להפקדת ערובה, אם בכלל. בענייננו, אף אם מצבו הכלכלי של המבקש אינו מן המשופרים, אין שיקול זה צריך לעמוד לבדו בחיוב המבקש בהפקדת ערובה, באופן שעשוי לפגוע באפשרותו לברר את תביעתו. כמו כן, נראה כי בשלב זה הקביעה שהמדובר בתביעת סרק מובהקת שטיבה יצדיק חיוב בערובה מטעם זה בלבד אינה מתחייבת, אף אם ברור שהמבקש עומד בפני מכשולים ניכרים ביותר עליהם הוא יצטרך להתגבר. ראוי להדגיש, כי המסקנה אליה הגעתי מבוססת בעיקרה על המגמה שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות אלא במקרי קיצון. ההלכה בסוגיה האמורה היא שעל בית המשפט לנהוג "במתינות", מה גם שמשמעות אי הפקדת הערובה היא דחיית התביעה ויצירת מחסום בדמות קיומו של השתק עילה. יתרה מכך, כפי שהוסבר בעניין יגרמן תוך הפניה לאסמכתאות, השיקולים העיקריים ששימשו עד כה כטעמים להפעלת הסמכות הנדונה, המעוגנת בהוראת תקנה 519 לתקנות, היו אי ציון כתובתו של התובע בכתב התביעה ועובדת הימצאות התובע מחוץ לגבולות המדינה. כלומר, הדגש הוא על קשיים "טכניים" מעשיים שיעמדו בפני הנתבע, למקרה שתפסקנה לזכותו הוצאות והוא יבקש לממש את זכייתו. כאשר אין מדובר בסיכון מסוג זה "חיוב התובע בערובה יהיה חריג ונדיר" (עניין יגרמן, בפסקה 7). לאמור לעיל משנה תוקף כאשר מדובר בתובע נכה התובע את המדינה, שתוכל לשאת על כתפיה הרחבות את הוצאות ניהול ההליך. מצב שונה עשוי להתקיים כאשר מדובר בנתבע שמתקשה במימון ההתדיינות ושהפגיעה בו אם לא יוכל לממש את ההוצאות שתפסקנה לטובתו תהיה משמעותית. 7. זאת ועוד, בענייננו סבורני כי גם בשל השלב בו הוגשה הבקשה להפקדת ערובה, לא היה מקום לקבלה. אמנם ניתן לומר, כי ככל שהבקשה להפקדת ערובה תוגש בשלב יותר מתקדם של ההליך כך יש יותר סיכוי שבידי בית משפט יהיו די נתונים ואינדיקציות שיסייעו בהערכת סיכויי ההליך. לצד זאת, בעניין יגרמן נאמר בהקשר זה, כי, במקרים מסוימים, ככל שההליך נמצא בשלב יותר מתקדם כך תפחת ההצדקה לחייב את התובע בהפקדת ערובה: "כאשר לפנינו הליך שהגיע לשלב מתקדם, ויש להניח שבחלק הארי של ההוצאות כבר נשא הנתבע, הולכת ופוחתת ההצדקה לחייב את התובע במתן ערובה להוצאות, שכן בשלב זה לא יהיה באי הפקדת הערובה כדי לחסוך לנתבע את הוצאותיו. האפשרות למנוע מצב של הליך שווא שנוקט תובע נגד נתבע אשר נגרר שלא בטובתו להליך יקר, שבסיומו עשוי הוא למצוא את עצמו חסר יכולת להיפרע מן התובע, ממשית ומעשית יותר עת ניצבים אנו בתחילת הדרך, והתביעה מגלה על פניה, כי מדובר בהליך סרק שסיכוייו להתקבל נמוכים" (עניין יגרמן, פסקה 9). נראה, כי גם בענייננו, בירור התביעה, שהוגשה כבר בשנת 2010, נמצא בשלב מתקדם במובן זה שכבר הוצאו מרבית ההוצאות העיקריות הכרוכות בניהול הליך מסוג זה: הגשת חוות דעת מומחים מטעם המשיבה ומטעם בית המשפט וכן עלות חקירתו של המומחה מטעם בית המשפט. אמנם ייתכן, כי למשיבה צפויות הוצאות נוספות כגון עלות חקירת המומחים מטעמה, אך נראה כי חלק מרכזי של הוצאותיה כבר הוצא, ומשכך נחלשת טענתה בדבר ההצדקה לחיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. 8. סוף דבר, הבקשה מתקבלת. החלטת בית משפט קמא לחייב את המבקש בהפקדת ערובה מבוטלת. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דינו של המבקש בסך 10,000 ש"ח . ניתן היום, ‏כ"ב באלול התשע"ד (‏17.9.2014). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14034620_L04.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il