שאול אברהם נ. הועד המחוזי של לשכת הדין בתל אביב

פסק-דין בתיק על"ע 3461/06 בבית המשפט העליון על"ע 3461/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: שאול אברהם נ ג ד המשיב: הועד המחוזי של לשכת הדין בתל אביב ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב מיום 2.3.06 בתיק בד"א 25/05 שניתן על ידי: עו"ד זכריה קורוליק, עו"ד יעקב בן שושן, עו"ד נעם וייס תאריך הישיבה: ט"ז באב התשס"ו (10/8/06) בשם המערער: עו"ד שאול אברהם בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. שאול אברהם (להלן: המערער) הוסמך כעורך דין בשנת 1983. במהלך השנים 2003-2004 התנהלו כנגד המערער מספר תיקים שנדונו בבית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב של לשכת עורכי-הדין. כל התיקים עניינם עבירות שונות על חוק לשכת עורכי הדין שיוחסו למערער: החל מהזנחת הטיפול בעניינם של לקוחות ועד גניבת כספי לקוחות. המערער הורשע בחלק הארי של העבירות שיוחסו לו, והושתו עליו עונשים שונים. על פסקי הדין הללו הוגשו ערעורים מטעם שני הצדדים לבית הדין המשמעתי הארצי. המערער תקף את הרשעתו במרבית התיקים וכן השיג על העונש שנגזר עליו. הלשכה ערערה על קולת העונש. כל הערעורים גם יחד נדונו בבית הדין המשמעתי הארצי במסגרת תיק 25/05. בית הדין דחה את ערעורו של המערער, קיבל את ערעור הלשכה על העונש, והורה על הוצאתו של המערער מן הלשכה לצמיתות (להלן: פסק הדין). על פסק הדין – הערעור בפנינו. 2. אלה עיקרי העובדות והממצאים בכל אחד מן התיקים שמדובר בהם: בד"מ 153/03: בתיק זה המערער הוסמך לייצג שני אחים (ד"ר רודיג יצחק ואחיו, להלן: ד"ר רודיג), בטיפול להעברת שתי חנויות, מבעלות אִמם לבעלותם. בית הדין מצא כי המערער, אשר הוסמך לטפל בצו קיום הצוואה, איבד את הצוואה, לא העביר את הזכויות, יצר מצג שווא של טיפול בעניין הלקוח בעודו מתחמק מביצוע מלאכתו וממילוי חובתו. מאוחר יותר, משקץ הלקוח בדרך התנהלות המערער בעניינו וביקש את תיקו, סירב לכך המערער, ולא העביר לו את מסמכיו (בסופו של דבר מסר את התיק רק לאחר הקבילה לבית הדין המשמעתי המחוזי). בית הדין קבע כי המערער קיבל שכר טרחה, ולמרות זאת לא השתדל לפעול לטובת הלקוח, ולא ניהל את העניין לשמו נשכר. "בהתנהגותו יש משום הפרת אמון חמורה והזנחה תוך הפרת אמונים" (עמ' 5 לפסק-הדין). לפיכך הורשע המערער בעבירות של הפרת חובות הנאמנות והמסירות ללקוח (סע': 54, 61(1), 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א- 1961) (להלן: החוק), במעשה הפוגע בכבוד המקצוע (סע' 53, 61(1)לחוק), בהתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין (סע' 61(3) לחוק) ובמעשה של עיכוב מסמכים שלא כדין (סע' 88 לחוק). בית הדין הטיל עליו עונש של השעיה בפועל לששה חודשים והשעיה על תנאי למשך שלושה חודשים. 3. בד"מ 3/04: הקובלנה דנה בשתי פרשיות: הראשונה: לקוח שכר את שירותי המערער על מנת לטפל בצו ירושה. לאחר כחצי שנה, התברר ללקוח כי המערער לא הגיש כלל בקשה לצו הירושה למרות שטען כי החל בטיפול. המערער התחייב בכתב בפני הלקוח להחזיר את שכר הטרחה ששולם לו אולם גם בהתחייבותו זו לא עמד. הפרשייה השנייה עניינה שליחת יד בכספי פקדון של אותו לקוח. בטרם עלו יחסיהם על שרטון – הוסמך המערער על-ידי הלקוח לטפל בדירה שהשכיר. המערער קיבל משוכר הדירה בנאמנות שיקים עבור שכר הדירה ועשה בהם שימוש לצרכיו. המערער הסב את השיקים לפקודת חברה העוסקת בנכיון שיקים ושלשל לכיסו את הכסף. בהמשך התחייב להחזיר את הכסף כאשר התחיל לחשוד וביקש תשובות "שיקר לו (המערער) במצח נחושה וטען כי אינו ידע מה עלה בגורל הכספים אותם גנב לעצמו" (עמ' 12 פיסקה 47 לפסק-הדין). בפרשיה הראשונה הורשע המערער חלקית על-פי הודאתו, (המערער הודה בכך שלא הגיש את הבקשה לצו ירושה) וחלקית על-פי ממצאי עובדה, לרבות ממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית הדין. בפרשיה השנייה הורשע על-פי מכלול הראיות שעמדו בפני בית הדין: עדות המתלונן (הלקוח) ועדויות עדים נוספים שנמצאו אמינות ומשכנעות, חתימתו וחותמתו של המערער על השקים שמדובר בהם, חוות דעת מומחה להשוואת כתב יד באשר לדמיון בין החתימות על השקים לבין כתב ידו של המערער, הימנעותו של המערער מהצגת ראיות מתבקשות ועל כל אלה גרסתו של המערער שלגביה נקבע כי היא לוקה בכל ליקוי אפשרי: החל מגרסאות סותרות בשלבי הדיון השונים, עבור לאי סבירות מוחלטת וכלה בפרטים שקריים. בית הדין סיכם את התרשמותו מהמערער באומרו כי מדובר בגרסה "בדיונית", וכי העדות "הייתה רוויה בקיעים וסתירות לרוב… ואיננו מאמינים לה" (עמ' 11 פסקה 45). המערער הורשע בהפרתה של חובת נאמנות ומסירות ללקוח (סע' 2, 54, 61(1), 61(2) לחוק), עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על פיקדונות (סע' 40,42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו 1986 (להלן: הכללים), וסע' 61(2) לחוק), עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין (סע' 53, 61(1) לחוק) ועבירות של התנהגות שאינה הולמת את המקצוע עריכת דין (סע' 61(3) לחוק). בית הדין גזר עליו השעיה לעשר שנים, כשתקופה זו מצטרפת לכל השעיה קודמת שהייתה תלויה ועומדת נגד המערער. 4. בד"מ 27/04: הקובלנה כוללת שני אישומים כאשר המערער הודה ברוב העובדות העומדות ביסודן. האישום הראשון: המערער הזניח טיפול שקיבל על עצמו בעניין רישום זכויות דירה שקנו לקוחותיו (אילנה ויוסי רזקר) וביצוע הפעולות הנחוצות לרישום משכנתא (על אותה דירה) לטובת הבנק המלווה. המערער הודה שיצר מצג שווא של קידום הטיפול בתיק, בעוד שבפועל לא עשה דבר. מאוחר יותר התעלם המערער מלקוחותיו אלה, והשאירם ללא יכולת לאתרו. בית הדין הרשיע את המערער בעבירות על סע' 53, 54, 61(1), 62(2), 61(3) לחוק וסע' 2 לכללים). האישום השני: המערער נטל על עצמו לטפל בתביעת לקוחה (אורנה ישראלשוילי, להלן: אורנה) שהיא נכה ב-100%, לקצבת נכות נגד הביטוח הלאומי, וגבה ממנה דמי טירחה. המערער לא פעל בעניין כלל, דחה את אורנה בתירוצי שווא, סירב להחזיר את מסמכיה ומנע ממנה את המשך הטיפול בתיק. בהמשך נעלם מבלי להשאיר כתובת וּמבלי להחזיר את דמי הטרחה אותם גבה ללא תמורה. בשלב מאוחר יותר, למעלה משנה וחצי לאחר קבלת הטיפול בנושא, החזיר המערער לאורנה את המסמכים, אולם לא את שכר הטירחה ששילמה. גם בפרשה זו הרשיע בית הדין את המערער בעבירות על כללים 2, 13(ב), ועל סע' 53 ,54, 61(1), 62(2), 61(3) בגדר ממצא עובדתי נקבע כי "גרסת הנאשם אינה מתקבלת על הדעת" (עמ' 9 לפסק הדין), לעומת זאת גירסת האורנה ואביה – זכו לאימון. בית הדין גזר עליו השעיה בפועל ל-6 חודשים, והשעיה על תנאי ל- 3 חודשים. 5. בד"מ 49/04: אף פה שני פִרטי אישום. המערער הוסמך על-ידי לקוחו (גבי צור, להלן: צור) לייצגו בנושאים שונים ולצורך זה קיבל מסמכים. המערער לא החזיר לצור את מסמכיו, למרות שנדרש לכך, ולאחר מכן נעלם מבלי להשאיר כתובת או דרך להשיג אותו, תוך התעלמות מפניותיו. המערער למעשה הודה בעובדות, אלא שהיו בפיו הסברים שונים לדרך התנהלותו, אותם לא קיבל בית הדין. בית הדין הרשיע את המערער בעבירות על כלל 2 ועל סע' 53, 54, 61(1), 61(2), 61(3) לחוק. האישום השני: המערער הוסמך על-ידי הוריה של קטינה לייצגה בתביעת פיצויים בגין תאונת דרכים שעברה. לקטינה נפסק פיצוי בסך 5,500 ש"ח, וחברת הביטוח העבירה למערער את הסכום. המערער פדה את השיק ועל-פי הנטען שלשל את הסכום לכיסו. המערער הודה בחלק מן העובדות, קרי: כי קיבל את השיק מחברת הביטוח ולא הפקידו בחשבון נאמנות נפרד. גרסתו הייתה כי הניח את השיק במגירה במשרדו ומשם נגנב. בית הדין לא נתן אמון בגרסתו וקבע על פי מכלול הראיות שהיה בפניו כי המערער "שלח יד בכספי הקטינה שנפגעה בתאונת דרכים" (סעיף 11 לפסק הדין). בית הדין אף ראה להרשיע את המערער בעבירה שלא נטענה בקובלנה – קרי עבירה על סעיף 39 לכללים, אי ניהול חשבון פיקדון נפרד. כלל העבירות בהם הורשע המערער בפרשה זו: הפרתה של חובת הנאמנות ללקוח (סע' 54, 61(1), 62(2), לחוק וכלל 2), עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי דווח על פיקדונות (סע' 40, 42, 61(2) לחוק), אי ניהול פיקדון נפרד לכספי פיקדון (כלל 39), מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין (סע' 53, 61(2) לחוק), והתנהגות שאיננה הולמת את המקצוע עריכת דין (סע' 61(3) לחוק). על המערער נגזרה השעיה בפועל ל-7 שנים, והשעיה על תנאי ל-3 שנים. בד"מ 10/05: המערער ייצג זוג לקוחות (אידה ורובי סגל, להלן: סגל) בעריכת הסכם לרכישת דירה, כמו כן קיבל על עצמו טיפול ברישום זכויות הדירה על שמם. עד שנת 2004 לא השלים המערער את רישום הזכויות בדירה על שם סגל, וכן לא רשם הערת אזהרה לגבי המשכנתא לזכות הבנק הממשכן (בנק מזרחי). רק עם הגשת תלונה על התנהלותו, יצר המערער, קשר עם בני הזוג סגל וביקש מהם להמציא אישור עירייה, על מנת שיוכל להשלים את רישום הזכויות. דא עקא, מיד לאחר המצאת האישור נעלם המערער, מבלי להשאיר להם אפשרות להתקשר עימו, ומבלי להשלים את הרישום אותו נשכר לבצע. בית הדין מצא את תלונת סגל ואת עדותם על הקשיים להשיג את המערער אמינים. בית הדין הטיל על המערער 3 חודשי השעיה בפועל, אשר ירוצו בחופף לשאר העונשים שהוטלו עליו, ובנוסף 9 חודשי השעיה על תנאי. פסק הדין 6. התייחסותו של בית הדין הארצי להרשעתו של המערער בכל התיקים שמדובר בהם הייתה גורפת וכללה את כולם כמקשה אחת, מבלי להתייחס ספציפית לכל תיק ותיק. בית הדין קבע כי כל הכרעות הדין מבוססות על ראיות שהיו בפני המותבים השונים ונבחנו על ידם, "לפיכך אין אנו מוצאים לנכון לסטות מהכרעות שנקבעו ואנו מאמצים בשתי ידיים הכרעות אלה ואין צורך להוסיף עליהן" (עמ' 2 לפסק הדין). לעניין העונש ציין בית הדין את תקופת ההשעיה המצטברת העולה על 17 שנים, כאשר תקופה זו "מצביעה על כך שבפועל מדובר בהוצאה לצמיתות מהלשכה". את הדגש, שם בית הדין על הצורך להגן על ציבור הלקוחות. כיון שמדובר בהתנהגות עקבית ולאורך זמן, ומכיוון שעל-פי התרשמותו של בית הדין המערער לא הפנים את חומרת המעשים, ומצבו הכלכלי מצביע על כך שלא יוכל גם בעתיד למלא את חובותיו כלפי הלקוחות אפילו ייטיב דרכו – ראה לנכון להוציא את המערער לצמיתות מלשכת עורכי הדין. עיקר הטענות בערעור 7. טרונייתו העיקרית של המערער לעניין הכרעת הדין, עניינה הדרך שבה הלך בית הדין "אשר העדיף לרמוס את עתיד המערער ולפטור עצמו בהינף יד וללא שום צידוק ממתן פסק דין מנומק ויסודי" (סעיף ח(5) להודעת הערעור). בית הדין לא נכנס לעובי הקורה ובחר לו דרך קלה של אימוץ כל הכרעות בית הדין המחוזי, ללא בדיקה. חלקו השני של הערעור, או שמא נכון יותר לומר חלקו המשמעותי, הוקדש לענישה. אליבא דהמערער: גזר הדין שהושת עליו "אין לו אח ורע", והעונש מהווה עבורו מוות כלכלי ואסון קיומי לו ולמשפחתו. בית הדין לא נתן דעתו לכך שבמשך 20 שנה תיפקד כעורך דין ללא הסתבכות כלשהי. העבירות נעברו על רקע מצב כלכלי ונפשי קשה. כל האישומים בהם בתיקים הנוכחיים מתייחסים לתקופה שאחרי שנת 2003. בשנה זו נמכרו ביתו ומשרדו והוא נותר חסר כל, שעל כן תפקודו באותה תקופה היה לקוי. 8. דיון הכרעת הדין התייחסותו של בית הדין הארצי לממצאי העובדה שבכל הכרעות הדין העומדות על הפרק הייתה אכן לקונית וכללית, והצטמצמה לאותו משפט בודד שצוטט לעיל, שבו אימץ בית הדין את כל קביעותיהם של המותבים השונים. יתכן שטוב היה עושה בית הדין, לו היה מפרק את השלם למרכיביו ומתייחס בקצרה להשגותיו הספציפיות של המערער (ככל שאלה הובאו בפניו), באשר לקביעה זו או אחרת המצויה באחד מפסקי הדין. אין בכך כדי לומר שהתוצאה הסופית – שגויה. את שהחסיר פסק הדין של בית הדין הארצי, מספקים בהרחבה פסקי הדין המחוזיים. מדובר בפסקי דין מפורטים הסוקרים את מכלול הראיות, בוחנים את גרסת המערער כשהתוצאה בכל אחד מהם משקללת תהליך בדיקה ענייני ותיקני. קריאתם של פסקי הדין אינה מותירה מקום לספק כלשהו באשר להוכחת העבירות בהן הורשע המערער. המאפיין את כל פסקי הדין הוא כי מדובר בממצאי מהימנות מובהקים, כשהחד והבולט שבהם הוא חוסר האמון המוחלט בגרסת המערער. ושמא, בשל אותה "מובהקות" והעדר כל סימני שאלה בפסקי הדין, לא ראה גם בית הדין הארצי לנכון לשוב ולפרט את הדברים, והסתפק באימוץ גורף של הממצאים. 9. עיון בהודעת הערעור (שעיקריה הובאו בפסקה 7 לעיל) מצביע על כך שמדובר בערעור שמורכב רובו ככולו מרטוריקה של תקיפת פסק הדין אולם אינו מכיל השגות של ממש. הטענות הן כלליות, חסרות מסוימות, אינן נצמדות לעובדות ספציפיות וממילא אינן מצביעות על שגיאות קונקרטיות שנפלו בהכרעות הדין. הביקורת הבוטה והמשתלחת שמתח המערער על בית הדין הארצי, על כך שלא פרט את ממצאיו, אל מול דלותה של הודעת הערעור, מזמינה את האמירה –הפוסל – במומו פוסל. המערער – שהזמין ערכאה זו, כערכאה שלישית הדנה בתיקיו להתערב בממצאי עובדה – הסתפק באותה השתלחות ומאומה לא מעבר לכך. לפיכך, לצד מושכלת היסוד הקובעת כי ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בממצאי עובדה (וראה לעניין זה על"ע 10982/04 עו"ד רוני גורסקי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, תק-על 2005(3), 1160 ,עמ' 1163. ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265, 280; ע"פ 4973/92, 5371/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 690, 695). קיים במקרה זה גם המכשול המעשי שעניינו בכך שהמערער לא פירט את טענותיו. 10. חרף האמור לעיל – אתייחס להלן בקצרה להשגותיו של המערער ביחס לתיקים שמדובר בהם (ככל שהן קיימות). בד"מ 153/03 – עיקר קביעותיו העובדתיות של בית הדין הובאו לעיל. בית הדין קיבל את גירסת ד"ר רודיג באשר לדברים שהוחלפו בינו ובין המערער בנושאים בהם אמור היה לטפל, ובאשר להתנהלותו של המערער. בית הדין דחה את גרסת המערער לפיה בוטלה העסקה (העברת החנויות מבעלות האם לבעלות הבנים). עוד קבע כי המערער התעלם מפניות ד"ר רודיג, לא טיפל בענייניו, לא מסר לו דין וחשבון על מעשיו, התנהג בחוסר יושר כלפיו, כאשר כל קביעה כזו מעוגנת בציטוטים מהפרוטוקול ובראיות נוספות. באשר למישור היחסים בין המערער לבין אמם של האחים רודיג קבע בית הדין בהתבסס על העדרם של מסמכים רלוונטיים מתבקשים, כי "גרסת המערער כי האם סירבה לחתום על מסמך המחייב אותה בתשלום הוצאות תשריטים – אינה עומדת במבחן המציאות". כל האמור לעיל – הוא על דרך הדגמה בלבד, והכרעת הדין מכילה מספר רב של ממצאי עובדה נוספים. כנגד כל אלה מציג המערער בהודעת הערעור את הטיעונים הבאים: "לא היה מקום לקובלנה ואין לה שום בסיס". טענה נוספת: בחקירתו הנגדית של המתלונן היו סתירות רבות (אין כל הדגמה לאותן סתירות). כל מילה באשר לחוסר הממשות בטיעונים – מיותרת במיוחד כך כאשר לא הייתה מחלוקת על כך שהזכויות על שתי החנויות לא הועברו על שמם של האחים רודיג עד יום הדיון, ואת התיק שמדובר בו – החזיר המערער בסופו של דבר רק בפני בית הדין. 11. בד"מ 3/04: קביעותיו של בית הדין לרבות הקביעה המרכזית כי המערער הסב את השיקים שמדובר בהם ושלשל את הכסף לכיסו (ראה פסקה 3), בנויות נדבך על נדבך, ומלוות בהפניות לראיות. השגותיו של המערער מתמצות באמירה "כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי המערער חתם על השקים ומעדות העד המומחה של המשיב עולה ספק לא קטן ולא קל". מהו אותו ספק – סתם המערער ולא פירש. המערער אינו חולק כי קיבל את השקים כפיקדון לידיו, וכי הם נפרעו שלא על ידי הלקוח - אליו מוענו. לכך מצטרפת העובדה כי הוא לא הכחיש את הבטחתו להחזר הכספים (אותם לא החזיר בסופו של דבר). הגרסה כי הכספים נגנבו הינה גרסתו השנייה, דבר שהביא את בית הדין לקבוע כי "גרסתו לוקה ואינה אמינה" (עמ' 10 לפס"ד). המערער לא ביסס את טענתו בדבר פריצות חוזרות ונשנות למשרדו- דבר שאמור היה להסביר את העלמות הכספים זאת אל מול "עדויות אמינות ומשכנעות" של עדֵי הקובל אשר "רובם עדים ניטרליים שאין להם עניין בתוצאות ההליך" . 12. התיקים הנוספים כיון שהדברים חוזרים על עצמם, איני רואה לשוב ולהציב את הקביעות העובדתיות הפוזיטיביות המצויות בפסקי הדין, אל מול חוסר התוכן והסתמיות בהודעת הערעור. כך למשל לעניין בד"מ 49/04 (הפיצוי לקטינה אותו שלשל לכיסו): כנגד כל ממצאיו של בית הדין, שנסמכו גם על הודאה חלקית של המערער שהסכים כי לא הפקיד את השיק בחשבון נאמנות אלא שם אותו במגירה, משם לדבריו נגנב – הטעון המופיע בהודעת הערעור הוא: היה מן הראוי "לזכות את המערער לאור הספק הרב וההסבר שניתן על-ידי המערער בעדותו". באשר לשני התיקים שנותרו: 27/04 ו-10/05 טוען המערער כי אין שום התייחסות לכך שהוא טיפל בשני הלקוחות, ועשה כברת דרך ארוכה בתיקיהם. טיפול חלקי עד שלב מסוים, אינו מסביר את חוסר הטיפול בהמשך, ואת מצג השווא שיצר המערער בנושא זה כפי שקבע בית הדין. 13. לצידן של הטענות ביחס לבחינת העובדות בכל ההליכים שננקטו נגדו, העלה המערער גם טענה בדבר חוסר מתן הזדמנות הולמת למצות את הגנתו. לדבריו הוא ביקש מהלשכה למנות לו סניגור בכל אחד מהדיונים שנערכו בעינינו. את בקשתו נימק בכך שלא יוכל לייצג את עצמו, במיוחד כך כאשר באותו זמן שימש כעורך-דין פעיל והיה לחייב להקדיש את זמנו לטיפול בלקוחותיו, וכן במצבו הכלכלי הקשה. בית הדין לא נענה לבקשתו למינוי סנגור זה וניתנה החלטה מפורשת שבה נדחתה הבקשה. בדיון שנערך בפנינו, בתאריך 10.08.06, אפשרנו למערער להמציא העתק ההחלטה שניתנה בעניין בקשתו למינוי סניגור, תוך 10 ימים. עד ליום 31.8.06, (קרי 21 יום לאחר הדיון) לא הומצא העתק החלטה. לפיכך נראה כי גם טענה זו, מצטרפת ומצטברת לשאר טענותיו של המערער שאין להן ביסוס במציאות ומכל מקום הן לא הוכחו. 14. סוף דבר באשר להרשעה תוך שאנו יוצאים מנקודת הנחה כי האמור בפסקי הדין הפרטניים מהווה חלק מפסק הדין נושא הערעור (שהרי אומצו על קרבם וכרעיהם) – אין בערעור מאום, הן משום שפסקי הדין קובעים ממצאי עובדה המעוגנים היטב בחומר הראיות, והן משום שאין בפנינו כל טיעון המצביע על שגיאה שנפלה במי מפסקי הדין. לאמור בכל אחד מפסקי הדין, מצטרף גם דפוס הפעולה המצטייר מכולם יחד: קבלת כספי לקוחות בלי להפקידם בחשבונות נאמנות, הזנחת הפעילות בתיק, תוך יצירת מצג שווא בפני הלקוחות, העלמות, אי הותרת כתובת, אי החזרת מסמכים וכיו"ב. דפוס הפעולה בפני עצמו יכול להוות ראיה עצמאית מכוח הכלל הראייתי שעניינו "מעשים דומים". אם איני רואה להאריך בנושא זה, הרי זה משום שגם ללא דפוס הפעולה – די בראיות הקיימות. לפיכך – דינו של הערעור להידחות. 15. הערעור על העונש סעיף 54 לחוק קובע כי "במילוי תפקידו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ומסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". סעיף 2 לכללים קובע כי: "עורך-דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט". בבג"צ 2334/02 שטנגר נ' יו"ר הכנסת (פד"י נח(1) 786) בהתייחסו לתכליתו של החוק אמר הנשיא ברק את הדברים הבאים: "תכלית זו הינה להבטיח – באמצעות גוף סטטוטורי המפעיל פיקוח ובקרה מקצועיים של השירות שעורך הדין נותן ללקוחו – רמה נאותה של שירותי עריכת דין לציבור ושמירה על טוהר המקצוע. לדעתי, תכלית זו הולמת את ערכיה של ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה. רבים במדינה נזקקים לשירותי משפט. אלה נוגעים לעניינים הרגישים ביותר של האדם, חירותו ויחסיו עם זולתו. חוק, הקובע פיקוח ובקרה על אופן הגשמתם של שירותי המשפט, והנועד להבטיח כי רק אנשים הראויים לכך יוכלו לתת שירותים חשובים אלה, הינו חוק ההולם את ערכיה של ישראל והנועד לתכלית ראויה". ובאשר לזכות להימנות עם ציבור זה שהחוק חל עליו, קרי ציבור עורכי הדין, ולנדרש מעורך הדין נאמר בעל"א 1/88 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' פלוני, פ"ד מב(4) 477: "אמון מלא בין עורך-דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת, כיצד ניתן לקיים יחסי עורך-דין ולקוח בלעדיהם. עורכי הדין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה, שניתן לסמוך עליהם. עורך-דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, ומשנתפס, בו עצמה, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש חמור ומרתיע לכל עורך-דין שנתפס בקלקלתו. מאידך גיסא, עונש קל מדי מחטיא את מטרתו, ולא רק שאינו מרתיע עבריינים בכוח אלא אף משמש להם גורם מעודד". 16. כל אחת מן העבירות שהורשע בהן המערער קשה באופייה וקשה בנסיבותיה הספציפיות כפי שבאו לידי ביטוי בתיק שמדובר בו. הקשה שבעבירות על-פי מהותה היא שליחת יד בפיקדון שניתן לידי עורך הדין מתוקף תפקידו ומעמדו. אם כך בדרך כלל – על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקבלת סכום שיועד לפצות קטינה (למשל) בגין תאונת דרכים שעברה. בעל"א 1746/98 מדינת ישראל נ' מזור (להלן: פרשת מזור) בהתייחסו לעבירה זו אמר בית המשפט העליון מפי השופט י' טירקל: "התנהגות כזאת מכתימה את עורך הדין המתנהג כך בכתמים כהים של חרפה וקלון. התנהגות כזאת מכתימה גם את כל העוסקים במקצוע, ישרים ותמימי דרך הנחשדים על חינם. התנהגות כזאת מערערת את אמונו של הציבור בעורכי הדין ופוגעת במקצועם. ציבור עורכי הדין והציבור כולו חייבים להוקיע אותה ולהביע את שאט נפשם על ידי ענישה חמורה". הגם ששליחת יד בכספי לקוח היא החמורה שבמדרג העבירות, נראה לי כי בנסיבות התיק הנוכחי הזלזול, מצג השווא, ההעלמות, וההתעלמות המוחלטת מצרכי לקוחותיו, יצרו נזק קשה ופוגעני במיוחד, שעל כן אינם נופלים בחומרתם המעשית מעבירה זו. כך למשל בבד"מ 27/04 (התביעה שאמור היה המערער להגיש בעניינה של אורנה) ציין בית הדין "כי המתלוננת ומשפחתה הינם אנשים קשי יום ... המתלוננת הינה נכה עם מומחים קשים אשר תלתה את תקוותה בנאשם ובכספים שיצליח להשיג עבורה מהמוסד לביטוח לאומי" (פיסקה 42 לפסק הדין). צריכה להיות מידה רבה מאד של אטימות – כדי לנהוג כך במי שממילא החיים המרו לו. 17. דפוס ההתנהגות של המערער כפי שהוכח בכל התיקים שבפנינו מהווה המשך לדרך שאימץ לעצמו כבר בעבר. למערער הרשעות משמעתיות קודמות, בשל עבירות דומות ולצידן גם הרשעה פלילית בעבירות מס. סך הכל, לרבות ההרשעות הנוכחיות מדובר ב-11 הרשעות שנזקפו לחובת המערער בין השנים 2000-2005. אין ממש אפוא בטיעונו של המערער כי מדובר בהתנהגות שהחלה רק בעקבות מכירת ביתו ומשרדו ונסיבות אישיות קשות. אין נסיבה שיכולה להצדיק שליחת יד בכספי לקוח, או גביית כספים עבור שירות אותו לא התכוון המערער להעניק, כפי שעולה מהתנהגותו בפועל. עדיין יש חשיבות לכך שגם בפן העובדתי – הטענות לקולא שהעלה אינן מדויקות בלשון המעטה. 18. מעניין לעניין באותו עניין בפנינו הרחיב המערער את הדיבור על אותן נסיבות אישיות קשות הקשורות בילדיו ובטיפולו בהם. לא נעשה מאמץ מינימאלי להוכיח טענות אלה. לא הוצגו מסמכים, או ראיות אחרות. על כך העירו בתי הדין שקדמו לנו בעיסוק בעניינו של המערער, וההערה בעינה עומדת, שכן המערער לא תיקן את המעוות. משכך – ספק אם ניתן לייחס משקל לטענות אלה. גם טענות לעניין העונש יש להוכיח ברמה מסוימת לפחות, אין די במילים בעלמא לצורך זה. 19. סוף דבר בפרשת מזור אמר השופט טירקל את הדברים הבאים: "מקצוע עריכת הדין מחייב את העוסקים בו לנהוג בנקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות. אלה אינן רק מידות טובות שיבור לו עורך הדין, ולא רק חובות מוסריות ואתיות שהוא חייב בהן, אלא גם חובות המוטלות עליו מכח הדין". ובהמשך: "ולא רק חובות מוסריות, אתיות וחוקיות כאן. נקיון כפיים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך; כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח". המערער הוכיח כי אינו ראוי לשמש כעורך דין, שעל כן הדרך שהלך בה בית הדין הארצי כשהרחיק אותו לצמיתות מלשכת עורכי הדין, הוא הדרך הנכונה והמתבקשת. אין לכך מקרה מובהק יותר מהמקרה הנוכחי שבו יש לעשות שימוש בענישה זו. ראוי הציבור להגנה מפני התנהגות כמו זו של המערער, והגנה זו מחייבת כאמור הרחקתו. לפיכך אציע לחברותיי לדחות את הערעור. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, כ"ו בתשרי התשס"ז (18.10.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06034610_Z06.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il