הלן אייזן נ. שר המשפטים

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3460/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן העותר: הלן אייזן נ ג ד המשיבים: 1. שר המשפטים 2. יו"ד ועדת החקיקה של כנסת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמה פסק-דין השופטת ר' רונן: במסגרת העתירה שבפנינו מבקשת העותרת כי נורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יתקנו את סעיף 73 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), כך שתוקנה למפקחת על רישום המקרקעין (להלן: המפקחת) סמכות לדון בעניינו של יזם הפועל לפי חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008 (להלן: חוק החיזוק), ככל שאין לה סמכות לעשות כן כיום; ומדוע לא יתקנו את סעיף 77(ג) לחוק המקרקעין כך שערעור על פסק דין של המפקחת על המקרקעין יידון במותב שלושה. כעולה מהעתירה ומנספחיה, העותרת היא בעלים של דירה בבית משותף בתל אביב. דיירי הבניין בו היא מתגוררת התקשרו עם יזם בהסכם לביצוע פרויקט בניה לפי תמ"א 38 בהתאם לחוק החיזוק. בשל התנגדות העותרת לביצוע הפרויקט, הגישו דיירי הבניין תביעה בפני המפקחת בבקשה לחייב אותה לחתום על ההסכם עם היזם ולחילופין לאפשר לבא כוחם לחתום בשמה (תיק 5/1637/2021). אחת מטענות ההגנה שהעלתה העותרת במסגרת ההליך שהתנהל בפני המפקחת היא כי התובע "האמיתי" בהליך הוא היזם שלא הגיש כל תביעה. בפסק דין מיום 27.11.2022 (המפקחת הבכירה על רישום מקרקעין, ד' קציר-ברין) התקבלה התביעה כנגד העותרת תוך דחיית טענות ההגנה שלה. בין היתר נקבע בפסק הדין כי סמכותה העניינית של המפקחת נקבעה בחוק המקרקעין ובחוק החיזוק. נקבע כי בהתאם לחוקים אלה, היזם אינו נמנה עם הזכאים להתדיין בפניה. העותרת הגישה ערעור על פסק הדין של המפקחת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עש"א 19339-01-23). במסגרת דיון שהתקיים בפניו ביום 30.4.2023 הבהיר בית המשפט (כב' השופטת ל' ביבי) כי "נושא הסמכות העניינית של המפקחת קבוע בסעיף 72 לחוק המקרקעין ובמסגרתו נקבעים הצדדים אשר המפקחת רשאית לדון בעניינם והם בעלי הדירות בבניין ולא היזם". על רקע הדברים הללו הוגשה העתירה שלפניי. במסגרת העתירה טוענת העותרת כי בניגוד לדברים שנקבעו על-ידי המפקחת ובדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי, קיימת בפסיקה גם גישה אחרת לפיה יש למפקחת סמכות לדון בעניינו של היזם. זאת, מכוח הסמכות שהוקנתה לה לדון בחוק החיזוק ומאחר שהצדדים הרלוונטיים לחוק זה הם בעלי הדירות והיזם. העותרת סבורה כי המשיבים אכן התכוונו להקנות והקנו בפועל סמכות למפקחת לדון בעניינו של היזם. משכך ביקשה העותרת כי נורה למשיבים להבהיר האם הם התכוונו לתת סמכות למפקחת ביחס ליזם אם לאו; ככל שהתשובה על כך היא בשלילה, ביקשה העותרת כי החוק יתוקן כך שיובהר בו שהמפקחת רשאית לדון בעניינו של יזם הפועל לפי חוק החיזוק. לשיטתה, הקניית סמכות זו למפקחת היא הכרחית לנוכח תפקידו המהותי של היזם בחוק החיזוק שהמפקחת מוסמכת לדון בו. נוכחות של היזם דרושה לצורך הכרעה בשלמות, בהוגנות, וביעילות וכדי לשמור על זכויות בעלי הדירה המתנגדים. קביעה לפיה אין למפקחת סמכות לדון בעניינו של היזם בתביעה של הרוב, המיוצג על-ידי בא-כוחו של היזם, פוגעת במיעוט המתנגד. העותרת הוסיפה וטענה שיש לתקן גם את סעיף 74 לחוק המקרקעין כך שערעור על החלטת המפקחת בנוגע לתביעות הקשורות לחוק החיזוק, יהיה במותב של שלושה שופטים – ולא שופט אחד כפי שקובע הדין היום. זאת לאור הפגיעה הטמונה בחוק החיזוק בזכויות הקניין של המיעוט המתנגד לביצוע הפרויקט. דיון והכרעה דין העתירה על כל חלקיה – להידחות על הסף, אף מבלי צורך בתגובה מאת המשיבים. ראשית, העותרת ביקשה כאמור כי בית משפט זה יורה למשיבים – קרי לשר המשפטים וליו"ר ועדת החקיקה של הכנסת, להבהיר האם התכוונו להקנות בחוק המקרקעין ובחוק החיזוק סמכות למפקחת לדון בעניינו של היזם. דין העתירה בהקשר זה להידחות בהיעדר עילה כמו גם לנוכח קיומו של סעד חלופי. כידוע, בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק. הסמכות לקבוע את גדר סמכויותיה של המפקחת בחוק, נתונה כמובן למחוקק ולו בלבד, אך משהסתיימה מלאכת החקיקה, הסמכות לפרש את החוק היא של בית המשפט (רע"א 1127/93 מדינת ישראל נ' קליין, 501-5011 (30.5.1994)). משכך, כאשר מתעוררת שאלה בדבר פרשנותו הנכונה של החוק, אין מקום לשוב ולפנות אל המחוקקים (או לשר המשפטים שהוא חלק מהרשות המבצעת) בדרישה כי יבארו מה הייתה כוונתם ויכריעו בסוגיה הפרשנית. תפקידו של בית המשפט לעשות כן באמצעים הפרשניים המקובלים. ואכן, מלכתחילה העלתה העותרת את טענותיה הפרשניות בפני הערכאות הדיוניות. למעשה, נראה כי תכלית העתירה היא לעקוף את הפרשנות שנתנו הערכאות השיפוטיות לסמכות המפקחת. אלא שכפי שנפסק לא אחת, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנות על ידי הערכאות השיפוטיות המוסמכות (ראו למשל: בג"ץ 3057/20 רועי נ' רשות מקרקעי ישראל (17.5.2020)). ככל שהעותרת סבורה שפרשנות החוק על-ידי המפקחת ועל-ידי בית המשפט היא שגויה – עליה להשיג על קביעות אלו בדרכים המקובלות ולא בדרך עקיפה על-ידי הגשת עתירה לבג"ץ. עוד עתרה העותרת כי נורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יתקנו את סעיף 73 לחוק המקרקעין (ביחס לסמכויות המפקחת), ואת סעיף 77(ג) לחוק (ביחס למותב שידון בערעור על המפקחת). גם בהקשר זה דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה. כפי שהובהר לעיל, פעולות של ייזום חקיקה או תיקונה הן פעולות שהסמכות להן היא של המחוקק ושלו בלבד. בשל העיקרון של הפרדת רשויות, אין זה מתפקידו של בית המשפט לשנות או להוסיף סעיפי חוק, וככלל אין זה גם מתפקידו להורות לרשות המחוקקת לעשות כן. ככל שהעותרת סבורה כי יש לתקן את החוק, עליה לפנות לרשות המחוקקת ולא לבית משפט זה (בג"ץ 4412/21 בר שלום נ' כנסת ישראל, פסקה 6 (30.6.2021); בג"ץ 282/21 פלונית נ' כנסת ישראל - הרשות המחוקקת (14.1.202)). למעלה מן הצורך ובשולי הדברים יוער כי דין העתירה להידחות גם מהטעם של היעדר פנייה מוקדמת למשיבים, וזאת גם אלמלא היינו קובעים כי העתירה נעדרת עילה. בהתאם להלכה שהשתרשה בפסיקתנו, בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה, מוטלת על העותר החובה להקדים ולפנות לרשות המוסמכת בבקשה למתן הסעד המבוקש (ראו מיני רבים: בג"ץ 2106/22 תולדות ייזום והשקעות בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 3 (28.3.2022); בג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרישוי בישראל נ' שר האוצר (24.8.2022)). כעולה מהעתירה, העותרת לא פנתה לפני הגשתה למשיבים. היא אף ציינה כי אין בידיה פרטים בנוגע לפעילותה של הרשות המחוקקת לפעול בעניין. ברי כי אילו הייתה פונה העותרת לרשות המחוקקת, הייתה יכולה להיות בידיה התמונה המלאה וייתכן שהיה בכך כדי לייתר את הצורך בפנייה לערכאות השיפוטיות. לאור כל האמור, העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות בסך 2,500 ₪ שישולמו לאוצר המדינה. ניתן היום, ‏י"ח באייר התשפ"ג (‏9.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23034600_P01.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1