אורי לחמיש נ. אבנר (לחמיש) חלמיש

החלטה בתיק רע"א 3458/05 בבית המשפט העליון רע"א 3458/05 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקש: אורי לחמיש נ ג ד המשיב: אבנר (לחמיש) חלמיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ע"א 88/98; בש"א 9672/04 שניתנה ביום 2.12.04 על-ידי כבוד סגן הנשיא י' גולדברג, סגנית הנשיא ר' שטרנברג-אליעז והשופט ע' פוגלמן בשם המבקש: עו"ד מרב כהן בשם המשיב: עו"ד מיכל בוימולד אורון; עו"ד גיא נצר פסק-דין א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא גולדברג, סגנית הנשיא שטרנברג-אליעז והשופט פוגלמן), מיום 2.12.04, בבש"א 9672/04, בגדרה נקבע כי על המבקש להפקיד פיקדון בסך של 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב במסגרת הדיון בע"א 88/98. ב. (1) המבקש הוא בעל הזכויות במשק במושב אלישמע. בני משפחתו של המבקש, ובכלל זה המשיב, בנו בשטח המשק מבנים. החל משנת 1990 התנהלו הליכים משפטיים ממושכים בין המבקש לבין המשיב ובני המשפחה, בגדרם ביקש המבקש את סילוק ידם מהמשק. ביום 23.1.94 דחה בית משפט השלום בכפר סבא את תביעת המבקש לסילוק בני משפחתו מהמשק. המבקש עירער על פסק דין זה, וביום 30.6.96 קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב כי על המשיב ויתר בני המשפחה לפנות את המשק; עם זאת נקבע, כי התיק יוחזר לדיון בבית משפט השלום לשם דיון בזכאות בני המשפחה והמשיב לקבלת תשלום בעבור ההשקעות שהשקיעו במשק. ביום 30.11.97 קבע בית משפט השלום בכפר סבא, בין השאר, כי המשיב וזוג קרובים נוסף יסלקו ידם מן המשק אך הם זכאים לתשלומים כספיים שונים עובר לסילוק היד. (2) ביום 14.1.98 עירערו המשיב ובני הזוג הנוסף לבית המשפט המחוזי על פסק דינו האחרון של בית משפט השלום בכפר סבא. ביום 19.2.98 עירער המבקש ערעור שכנגד. לאחר הגשת הערעור שכנגד, נמחק ערעור המשיב, זאת-על פי בקשתו. ביום 19.2.04 נחתם הסכם פשרה בין המבקש לבני הזוג הנוסף שהביא למחיקת ערעורם ולמחיקת הערעור שכנגד ככל שהוא מתייחס לבני הזוג. (3) והנה ביום 26.4.04 עתר המבקש כי יינתן פסק דין כנגד המשיב בהליך הערעור שכנגד, שנותר פתוח. ביום 2.12.04 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב על הגשת עיקרי טיעון וכן כי על המבקש להפקיד 20,000 ש"ח תוך 21 יום להבטחת הוצאות המשיב. בהחלטה זו הובעה תמיהה על התנהלותו של המבקש בכך שלא ציין במפורש במועד ההודעה על הסכם הפשרה כי הוא עומד על המשך ניהולו של הליך הערעור שכנגד כנגד המשיב; זאת נוכח פרק הזמן הממושך בו היו הערעורים תלויים ועומדים ללא מעש. (4) יצוין כי על החלטת בית המשפט המחוזי ביקש המשיב רשות ערעור מבית משפט זה, שכן לטענתו הושגה הסכמה על מחיקת הליך הערעור כולו והותרת פסק הדין של בית משפט השלום על כנו. תימוכין לטענה זו מצא המשיב בעובדה כי המבקש עתר למתן פסק דין כנגד המשיב בהליך הערעור אך ביום 26.4.04, למעלה משש שנים ממועד הגשת הערעור שכנגד מטעמו, וכל זאת מאחר שהמשיב פתח בהליכי הוצאה לפועל למימוש התשלום הכספי לו הוא זכאי לפי פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 11.7.05 דחה בית משפט זה (השופט ריבלין) את הבקשה, בציינו כי משלא ראה בית המשפט המחוזי, הבקי בפרטי ההליך, לאיינו - אין להתערב בשיקול דעתו. (5) ביום 27.1.05 ביקש המבקש מבית המשפט המחוזי פטור מהפקדת העירבון בשל מצבו הכלכלי הקשה. כן ביקש כי מניין הימים להפקדת העירבון יחל אך לאחר ההחלטה בבקשה למתן פטור. הליך זה לא נסתיים, העירבון לא הופקד ולא נתבקש עיכוב ביצוע. בעקבות דיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בפני השופטת גרסטל ביום 8.3.05, נתן המשיב את הסכמתו להמלצת בית המשפט, כי כיוון שלא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע יידחה הערעור שכנגד, אך המבקש יהא רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי המורה על הפקדת העירבון, ולא תיטען בתוך 30 יום טענת איחור בהגשה, ותוך שמירת זכויות, לרבות להפקדת עירבון בתוך 30 יום מהחלטתו של בית משפט זה. ביום 17.3.05 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמה. ג. (1) בבקשה דנא נטען כי אין מוטלת חובה סטטוטורית על מערער שכנגד להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המשיב בהליך ערעור שכנגד. (2) לטענת המשיב פעל בית המשפט המחוזי כדין על פי סמכותו הטבועה לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, וזאת נוכח ניצולם של הליכי משפט לרעה על ידי המבקש, שאך לאחר מעל שש שנים מעת הגשת הערעור עתר לקיום דיון בו. עוד נטען כי מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984, לפיה רשאי בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה, ניתן להטיל עירבון אף על מערער שכנגד. כן נטען כי בית המשפט המחוזי לא פעל על פי סמכותו מכוח תקנות 428-427, ואשר על כן נקב בית המשפט קמא במכוון במונח "פיקדון" חלף המונח "עירבון". ד. לאחר העיון בבקשה, בתגובה ובנספחיהן, וכן בהחלטת השופט ריבלין מיום 11.7.05 ברע"א 231/05, בכתבי הטענות בבקשה לפטור מעירבון בהליך בבית משפט זה ובהחלטת הרשם השופט מרזל מ-21.9.05, החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כערעור ולקבלו חלקית (ראו סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984). ער אני לכך שהמשיב ביקש שבית המשפט לא יפעל לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984; ואולם, קראתי את כתבי הטענות המפורטים ואיני סבור כי תיפגע זכות המשיב כבעל דין. ה. (1) אכן, תקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות עירבון כערובה להוצאות בהליכי ערעור (תקנה 428) אינן מזכירות עירבון בהליכי ערעור שכנגד. המחבר זוסמן (סדרי הדין האזרחי מה' 7 בעריכת ש' לוין, ס' 658 בעמ' 844) מציין – ללא אסמכתאות – כי בעוד שמגיש הערעור שכנגד משלם אגרת משפט, פטור הוא ממתן ערובה להוצאות המערער. חוזר על כך, בהפנותו לדברי זוסמן, המחבר בן-נון (הערעור האזרחי, מה' 2, עמ' 488). ניתן להניח כי הבנתם של מחברים אלה היתה, שמתקין התקנות סבר כי משכפה המערער בערעור הראשי את הערעור על המשיב, והמשיב מתגונן בין היתר על-ידי ערעור שכנגד באותו תיק, אין מקום להטיל עליו מראש ערובה להוצאות בהליך שהוא "נגרר" אליו, ושיזמתו בערעור שכנגד באה רק לאחר שנכפה עליו ההליך. אכן, באגרה חייב המערער שכנגד, שכן המדינה תתן לו "שירות שיפוטי מוגבר", מעבר לזה הניתן בערעור עצמו. זאת – ככלל. ראו גם ביאורו של בן-נון שם, 364-363. (2) ואולם, נסיבות המקרה דנא אינן המקרה ה"רגיל" של ערעור שכנגד. המדובר בערעור שכנגד שהוגש ב-19.2.98, ונותר בעינו לאחר שהערעור העיקרי מצד המשיב דנא נמחק עוד ב- 10.4.99. קיומו מול המשיב (להבדיל מהיחסים עם בני הזוג הנוסף, שלבסוף נסתיימו בפשרה ב-2004) נותר כערעור שבמהותו הוא ערעור עצמאי. אינני יודע מה היו הסיבות לאי שמיעתו של הערעור שכנגד לאורך התקופה, אך השנים הרבות שחלפו מציבות סימן שאלה; לעניין חוסר מעש ראו ע"א 9318/03 שובל נ' אלכסנדר (טרם פורסם). למשיב נגרמות הוצאות משפטיות, ובנסיבות המיוחדות של חלוף שנים שלאורכן נותר הערעור שכנגד כערעור עצמאי-במהות מול המשיב, אין סיבה שלא להבטיח במידה סבירה את הוצאות המשיב אם ייפסקו לזכותו בסופו של יום, ולמנוע הטרדת שווא (בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מב(2) 383, 389). איני מביע דעה על סיכויי הערעור שכנגד לגופו, כיוון שהתמונה אינה נהירה לי די הצורך, אך בנסיבות יש גם מקום שלא לנעול את הדלת בפני המערער, על-ידי חיוב בעירבון שלא יוכל לעמוד בו, וראו להלן. (3) באשר למקור המשפטי להטלת העירבון – וכשלעצמי איני רואה הבדל משמעותי בכך שבית המשפט המחוזי השתמש בביטוי "פיקדון" ולא בביטוי "עירבון", כפי שנטען – ייתכנו דרכים שונות להגיע לכך, שכולן עשויות להביא לאותה תוצאה: ראשית, וזו עיקר, סמכותו הטבועה של בית המשפט ליצירת האיזונים ההוגנים בין בעלי הדין. שנית, המבקש התקרב למעמד "מערער רגיל" לאחר השנים הרבות של השתהות הערעור שכנגד, ובמקרה זה קרב הוא להוראת תקנה 427 שעניינה עירבון לעת ערעור; שלישית, יש רעיונית גם קרבה לתקנה 519, המאפשר ערובה מתובע; זאת, כשהמדובר במערער (ראשי או שכנגד) שידו בשלב הנוכחי על התחתונה בנושאים המועלים על-ידיו, נוכח פסק הדין קמא, והוא - בדומה במידה מסוימת לתובע, בחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". במקובץ נראה לי איפוא כי אין מניעה לאפשר הטלת עירבון במקרה דנא, ובמישור העקרוני מקובלת עלי איפוא גישתו של בית המשפט המחוזי. (4) ואולם, באשר לסכום שקבע בית המשפט המחוזי, נראה לי כי יש מקום להפחיתו במידה מסוימת. עיקרי הנושא הכלכלי מצויים בהחלטת הרשם מיום 21.9.05. זכות הגישה לערכאות ובתוכה זכות הערעור איננה מילתא זוטרתא (ראו בן-נון שם, עמ' 368-365), ויש ליתן להן את משקלן הראוי, אף אם טרם הוכרו כזכויות חוקתיות (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, ס' 37-29, עמ' 33-24). אין טעם במתן זכות ערעור, ובעת ובעונה אחת נעילת הדלת על-ידי עירבון שבעל הדין לא יוכל לעמוד בו, כאמור. בענייננו ישנו גם עיקול מטעם המשיב כבטוחה. ו. לפיכך החלטתי לקבל את הערעור חלקית, ולהעמיד את העירבון שיופקד על סך 12,000 ש"ח; בכך - דומני - יאוזן בין קשייו הכלכליים של המערער לבין הבטחה, ולוא חלקית, של הוצאות המשיב. העירבון יופקד (בהמשך להסכמת הצדדים בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב שניתן לה תוקף פסק דין ביום 17.3.05, על-ידי השופטת גרסטל) בתוך 30 יום מיום מתן החלטה זו. בנסיבות איני עושה צו להוצאות. בחתימה לא אוכל שלא להביע תקוה כי סכסוך רב שנים זה שבין אחים יבוא על סיומו שלא בערכאות. ניתן היום, כ"ד בטבת תשס"ו (24.1.06). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05034580_T14.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il