נפתלי גיורא נ. דוד פימה

פסק-דין בתיק ע"א 3456/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3456/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט מ' מזוז המערער: נפתלי גיורא נ ג ד המשיב: דוד פימה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 20.03.2014 בת"א 2021/09 שניתן על ידי כבוד השופטת א' נחליאלי חיאט תאריך הישיבה: ז' בכסלו תשע"ו (19.11.15) בשם המערער: עו"ד אילן אורלי; עו"ד ערן שלח בשם המשיב: עו"ד דן סלע; עו"ד ניר ספיר פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת א' נחליאלי-חיאט) בגדרו התקבלה תביעת המשיב ונדחתה תביעת המערער. 2. בין הצדדים נכרת זכרון דברים ביום 4.3.2007 בו הוסכם כי המשיב ירכוש (בין בעצמו ובין באמצעות צד ג') את מניות המערער בחברה שהייתה בבעלות הצדדים – חברה שהייתה הבעלים של אניית נוסעים מסויימת – בתמורה לסך של 5.5 מליון דולר, וכי לאחר שהמערער ישוחרר מערבותו האישית לבנקים שהלוו כספים לחברה, תועברנה מניותיו של המערער למשיב כשהן נקיות מכל חוב או שעבוד. כן נקבע בזכרון הדברים כי בין הצדדים ייחתם הסכם מכר רלבנטי תוך שבעה ימים ממועד החתימה על זכרון הדברים. 3. בשל חילוקי דעות שנתגלעו בין הצדדים לא נחתם בסופו של דבר הסכם מכר כפי שהוסכם בזכרון הדברים. המשיב שילם למערער סך של 2 מליון דולר על חשבון התמורה שהוסכמה בזכרון הדברים, כשמתוכם נמשכו מחשבון החברה 1 מליון דולר. 4. בעקבות אירוע שהתרחש ביום 18.9.2007 בנמל ברודוס, עת נטתה האוניה על צידה הימני והנופשים והצוות שהיו עליה פונו, נמכרה האניה לצד ג' בהסכמה משותפת של הצדדים תמורת 17.5 מליון דולר. מהתמורה הנ"ל הוחזרו לבנקים ההלוואות שנטלה החברה והמערער שוחרר מערבותו האישית כלפיהם. 5. ב-17.9.2009 הגיש המשיב תביעה נגד המערער בה עתר להשבת הכספים ששילם למערער מכוח זכרון הדברים (בהפחתת הסכום שנמשך מחשבון החברה), תוך שטען כי זכרון הדברים אינו רלבנטי עוד, מאחר שהאניה נמכרה. כעבור כשנה הגיש המערער תביעה שכנגד אותה העמיד לצרכי אגרה ע"ס 3.5 מליון ש"ח. 6. לתמיכה בטענותיו הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי שני תצהירים, וכן תצהירים נוספים של אשתו ושל עובדי האניה. בין היתר, נטען כי משנמכרה האניה רוּקַן זיכרון הדברים מכל תכלית מסחרית או עסקית אליה התכוונו הצדדים בעת החתימה על זכרון הדברים, וכי בנסיבות התמלאו התנאים של סיכול לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים תרופות). 7. המערער נמנע ממתן תצהיר לתמיכה בטענותיו ולא העיד, תוך שטען למניעה רפואית. בכתב ההגנה שהגיש נטען כי זכרון הדברים שנכרת בין הצדדים תקף, ועל כן על המשיב לשלם לו את יתרת התמורה. לשיטתו, זכרון הדברים ביטא את הסכמת הצדדים למכור את הון מניות החברה למשיב ולא את הסכמתם למכירת האניה כטענת המשיב. כן נטען, כי על המשיב לשלם לו פיצויי קיום בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, עקב התרשלות המשיב. 8. בית המשפט המחוזי דן בשתי התביעות במאוחד וציין בפתח פסק דינו כי הוא רואה בחומרה את הימנעות המערער מליטול חלק בהליך וכי לא שוכנע במניעויות הרפואיות הנטענUת על ידי המערער. הודגש, כי בנסיבות שבהן המערער הוא שיזם את התביעה שכנגד והוא בעל הדין בשני ההליכים, הימנעותו ממתן תצהיר ועדות מעוררת תהייה ממשית כי הוא חושש מחשיפתו לחקירה נגדית. עוד צוין כי יש חסר ממשי בראיות ישירות לביסוס טענותיו של המערער, שאותו הוא יכול היה למלא אילו העיד. 9. בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות שלפניו עולה כי הצדדים לא ביטלו את זכרון הדברים כנדרש בסעיף 2 לחוק החוזים תרופות. ואולם, הוא השתכנע מהמסד הראייתי שלפניו (לרבות עדות המשיב), כי בהסכמתם המשותפת של הצדדים למכור את האניה, לאחר האירוע בנמל רודוס, יש משום ביטול של זכרון הדברים. משבוטל זכרון הדברים, קבע בית המשפט, זכאים הצדדים להשבה; ובענייננו זכאי המשיב להשבת הכספים ששילם למערער מכוח זכרון הדברים בסכום של 1.5 מליון דולר בצירוף הצמדה וריבית. בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר קיזוז שיש לערוך לנוכח הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל התנהלותו הלקויה של המשיב, שכן – כך נקבע – נזקים אלו לא הוכחו בפניו. 10. אשר לתביעה שכנגד; בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערער העולות ממנה בקבעו כי הן אינן סבירות ובלתי מבוססות בנסיבות העניין ובהתחשב בראיות שהובאו לפניו. בית המשפט דחה את הטענה בדבר התנהלותו הרשלנית של המשיב, בהדגישו כי תביעת המערער הוגשה כתביעה אישית, תוך התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כן נדחתה טענת המערער בדבר הפרת חובת הזהירות מצד המשיב. למעלה מן הצורך דן בית המשפט המחוזי אף בטענות נוספות של המערער ודחה אותן בהסתמכו על החומר שהונח לפניו. 11. המערער טוען לפנינו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי מיסודו ומוביל לתוצאה בלתי צודקת, שכן הקביעה לפיה חתימת הצדדים על הסכם המכר מלמדת על כוונתם לבטל את זכרון הדברים, התבססה על טענה שלא נטענה. עוד נטען כי בית המשפט העניק למשיב סעד שלא נתבע שאינו מתיישב עם הראיות וממילא המערער לא התגונן מפניה של הטענה דנן. לשיטת המערער קביעותיו של בית המשפט המחוזי נבעו בעיקר בשל העובדה שהוא "לא אהב" את התנהלות המערער שלא העיד לפניו. 12. המשיב טוען כי פסק הדין אינו שגוי וכי בהתאם לדין ולהלכה ניתן לטעון, במסגרת סיכומים, כפי שעשה, לעילות משפטיות שלא נכללו בכתב התביעה, אם יש במסכת הראייתית שהוצגה כדי לבססן. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי הסיק מסקנה משפטית נדרשת מהמסד הראייתי שהונח לפניו, ותוך שהוא מנתח את הראיות, מפרט אותן ומנמק את קביעותיו. 13. לאחר ששמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים בדיון שנערך לפנינו – זאת לאחר שעיינו בקפידה בכתבי טענותיהם ערב הדיון – השתכנענו כי דין הערעור להידחות. לא מצאנו כי יש הצדקה לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ולשיטתנו הם תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. למותר לציין כי לא מצאנו בפסק הדין טעות שבחוק. הערעUר נדחה איפוא על פי סמכותנו שבתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 14. המערער ישלם למשיב סך של 25,000 ש"ח עבור הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין הדיון בערכאה זו. 15. צו עיכוב הביצוע החלקי שניתן על ידי כבוד השופט צ' זילברטל ביום 2.6.2014 מבוטל בזאת. ניתן היום, ‏ז' בכסלו התשע"ו (‏19.11.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14034560_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il