מעוז נ' לשכת תביעות תעבורה לכיש ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 34518-12-24 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן העותר: גיא מעוז נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל לשכת תביעות תעבורה לכיש 2. ראש יחידת תביעות תעבורה דרום 3. תובעת תעבורה בלשכת תביעות תעבורה לכיש 4. תובע תעבורה בלשכת תעבורה לכיש עתירה למתן צו על-תנאי; תגובה מטעם המשיבים בשם העותר: עו"ד רבקה ג'אן בשם המשיבים: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופט חאלד כבוב: במוקד העתירה, בקשת העותר כי נוציא מלפנינו צווים המורים למשיבים "לקיים את הסדרי הטיעון אשר הוצעו לעותר במסגרת תיק תעבורה שמספרו: 431-10-21 אשר התנהל בבית המשפט לתעבורה באשדוד [...]". כאשר בתוך כך, התבקשנו לקבוע כי המשיבים מחויבים "בהבטחות המינהליות כלפי העותר ועליהם לקיים את הסדרי הטיעון אשר הוצעו לו [...]". כמו כן התבקש צו ביניים לעיכוב כל ההליכים כתוצאה מתיק התעבורה האמור. בנוסף התבקשנו לחייב את המשיבים בהוצאות העותר לרבות בגין עוגמת נפש והנזק שנגרם לו "כתוצאה מהפרת ההבטחות המינהליות שניתנו לו". מטעמים רפואיים וצנעת הפרט די אם אציין כי ברקע הדברים – כתב אישום שהוגש נגד העותר בגין נהיגה בשכרות ובקלות דעת, נוכח הימצאות שרידי חילוף חומרים של קנאביס בדגימת שתן שנלקחה ממנו; וכי בעתירה מתוארים קשייו של העותר במסגרת ההליך המשפטי שהובילו אותה לנקודה בה הוא נמצא, לשיטתו. למקרא העתירה, וחרף סיכוייה הלכאוריים בשל המסגרת הדיונית בה אנו נמצאים, התבקשה תגובת המשיבים, תוך שהוער כך: "מבלי לקבוע מסמרות או להעיד על סיכויי ההליך, סבורני כי טוב יעשו הגורמים המוסמכים אם ישקלו עמדתם בנדון דידן; וזאת גם אם הדבר ייעשה לפני ולפנים משורת הדין ובשל נסיבות העניין הייחודיות בלבד". מתגובת המשיבים עולה כי גם לאחר שאלו בחנו את הנטען בעתירה, לרבות בראי החלטתי, הם הגיעו לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתה. זאת, משמדובר בהשגה על הליך פלילי-עיקרי שהסתיים בהרשעה וענישה מנומקים, ודרך המלך להעלאת טענות ביחס להליך זה ותוצאותיו, לרבות ביחס להתנהלות היושבת בדין וגורמי התביעה, היא באמצעות הבאת העניין לביקורת שיפוטית בהליך ההשגה הקבוע בדין – קרי בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלו, כך הוסבר, חל הכלל לפיו בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי המשפט המוסמכים. כן צוין, כי בא-כוח המשיבים פנה לבאת-כוח העותר בהצעה כי הלה יסכים למחיקת העתירה ללא צו להוצאות, ואולם באת-כוחו השיבה כי מרשה דחה את ההצעה. לאור האמור התבקשנו לדחות את העתירה תוך חיוב העותר בהוצאות וצוין כי המשיבים שומרים על מלוא טענותיהם והסתפקו בטענת סף זו כדי שלא לייתר את יתר טענות העותר. לאחר ששקלתי את הדברים, ומבלי שנעלמו מעיני הקשיים עמם מתמודד העותר כמו גם השתלשלות העניינים החריגה במעט במקרה דנן, כעולה מן העתירה ונספחיה, מצאתי כי דינה להידחות. מבלי להידרש למורכבות הטמונה בהבטחות מינהליות בהקשרים פליליים, די אם אציין כי העותר לא הצליח לבסס, במסגרת העתירה שלפנינו, את טענתו בדבר קיומן של הבטחות כאמור, בהתאם לתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה. כידוע, לשם הוכחת קיומה של הבטחה מינהלית יש להראות, תחילה, כי אכן ניתנה הבטחה בצורה מפורשת, ברורה וחד-משמעית (ראו: בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 484 (1999); ע"א 3781/07 אליהו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה, פסקה 24 (31.05.2009)). דהיינו, תנאי להכרה בתוקפה של הבטחה מינהלית הוא, מלבד לממד הראייתי, כי עליה להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. רק לאחר שהוכח קיומה של הבטחה כאמור, יש לבחון אם נתמלאו שאר התנאים המקימים את חובת הרשות לקיימה (בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי פ"ד נח(1) 694 (2003). כן ראו: ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 212 (2000)). למען הסדר הטוב יוסבר, כי, כאמור, מתן תוקף משפטי להבטחה מינהלית מותנה בכך שנותן ההבטחה הוא בעל סמכות לתתה; כי הייתה לאחרון הכוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב; כי הוא בעל יכולת למלא אחריה; וכן להראות שאין סיבה אחרת המצדיקה את אי-קיום ההבטחה (בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 (1976); אלכס שטיין "הבטחה מינהלית" משפטים יד 255, 270 (1984)). הנה כי כן, מדובר בנטל כבד; וכאמור לעיל, לאחר עיון ובחינת הדברים כפי שהוצגו בעתירה, וחרף ההבנה למצבו של העותר, סבורני כי הלה לא עמד די הצורך בנטל שרבץ לפתחו. זאת, הגם שאין להקל ראש בחלק מן המסד הראייתי שהונח לפתחנו. זאת ועוד, ברמה המוסדית העתירה אכן מעוררת קושי, ואסביר. תפקידו וסמכויותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוגדרים בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. בתוך כך, סעיף 15(ד)(3) שולל במפורש מתן צווים נגד "בתי משפט שחוק זה דן בהם", דהיינו – בתי משפט השלום, בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון עצמו. אשר לסמכותו הכללית של בית המשפט הגבוה לצדק לדון "בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר" לפי סעיף 15(ג) לחוק היסוד, הלכה ישנה נושנה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי משפט אחרים, למעט במקרים של חריגה מסמכות במובן הצר, דהיינו חריגה מסמכות פונקציונלית, כאשר בית המשפט מילא תפקיד שלא הוטל עליו בחוק, ואף זאת אך בהיעדר סעד חלופי (בג"ץ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, פ"ד י"ב 1668, 1674-1673 (1958)). חריג נוסף שנקבע זה מכבר, הוא, כאשר מדובר במקרים קיצוניים של שרירות "בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 683, 703-702 (1987)). המקרה דנן לא בא בקהל אותם מקרים, ואין בפניסיון לכוון את חיצי העתירה אך נגד משיבי המשטרה, כדי לסייע במעקף של סדרי הדין המקובלים בהליך הפלילי. העתירה נדחית אפוא בזאת, בלי צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א בטבת התשפ"ה (‏21.1.2025). יעל וילנר שופטת חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת