טל מוסקוביץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"ב 3450/18 בבית המשפט העליון רע"ב 3450/18 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ד' מינץ המבקש: טל מוסקוביץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת מיום 21.03.2018 בעת"א 31184-03-18 (סגן הנשיא ז' הווארי והשופטים י' בן-חמו ו- ח' סבאג) תאריך הישיבה: י"ח באב התשע"ח (30.07.2018) בשם המבקש: עו"ד שלומי שרון; עו"ד רונית ברוך-אבישר; עו"ד מעיין דבוש בשם המשיבה: עו"ד רותם סלמה פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. המבקש הוא אסיר שהורשע בשנת 2003 בעבירה של ניסיון רצח ונגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל. מאז הורשע לפני 15 שנים מרצה המבקש את עונשו, ובעוד שלוש שנים, ביום 1.7.2021, הוא צפוי לסיים את ריצוי העונש המלא. תקופת שני-השליש של מאסרו חלפה כבר לפני יותר משלוש שנים, ושתי בקשותיו לשחרור מוקדם נדחו בסופם של הליכים. לאחרונה נדונה בקשתו השלישית לשחרור מוקדם לפני ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: הוועדה או ועדת השחרורים, ו- חוק שחרור על תנאי), לאחר שהמבקש התמיד בטיפול ועבר אבחונים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים, והוועדה החליטה להורות על שחרורו. עתירת המדינה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים התקבלה, ומכאן בקשת רשות הערעור מצד המבקש. השאלה העיקרית המתעוררת בבקשה נוגעת לאינטרס הציבורי באשר לאפשרות שחרורו המוקדם של המבקש - האם אינטרס זה יינזק או שמא יוטב? רקע 2. בבוקר יום 2.7.2003 הצטייד המבקש בסכין. הוא ארב למתלוננת - עמיתה לעבודה - והמתין לבואה. כשהגיעה למקום בו חיכה, עקב אחריה ובשלב מסוים הגיח מאחוריה ודקר אותה בגרונה ובבטנה, ובעודה מנסה להתגונן מפניו גם בידיה. המבקש עזב את המקום והותיר את המתלוננת להתבוסס בדמה, אך למרבה המזל הצליחה המתלוננת להזעיק עזרה, והיא הובהלה לבית החולים שם נותחה וחייה ניצלו. המניע למעשה, כפי שהעיד עליו המבקש, לא היה אלא רצון להרוג את המתלוננת "שעשתה רושם של בחורה כל הזמן שמחה, כאילו תמיד מחייכת, תמיד עליזה מהכול, כאילו מרוצה מהחיים... באיזשהו מקום זה הציק לי כי... אני טיפוס כזה בדיוק ההיפך מזה" (מתוך חקירתו של המבקש כפי שהובאו הדברים בגזר הדין - ת"פ (חי') 305/03 מדינת ישראל נ' מוסקוביץ (16.12.2003)). בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על המערער עונש מאסר של 18 שנים בפועל. ערעור לבית המשפט העליון נדחה (ע"פ 917/04 מוסקוביץ נ' מדינת ישראל (6.1.2005)). 3. במהלך מאסרו עבר המבקש טיפולים פסיכיאטריים, השתלב בקבוצות טיפול שונות, חלקן לתקופות ממושכות ובהן קבוצה לשליטה בכעסים, ובטיפולים פרטניים. כמו כן, עבד המבקש כעוזר הוראה בכלא ואף החל לצאת לחופשות. בשנת 2009 עבר לכלא אחר שם שובץ לעבודה ואף החל לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. בעקבות השתלבות מוצלחת בטיפול הומלץ על מעברו של המבקש לאגף השיקום, ומאז שנת 2012, מזה כשש שנים, הוא שוהה באגף השיקום בכלא. התנהגותו של המבקש בכלא לאורך כל השנים הייתה ללא רבב, לא התגלו קשיים בהשתלבותו בעבודה וביציאתו לחופשות וההתרשמות של גורמי הטיפול השונים מהמבקש הייתה חיובית. בדו"ח הסוציאלי האחרון מיום 30.10.2017 נכתב כי "מעת כניסתו למאסר היה בקשר עם גורמי טיפול ולאורך השנים עבר התערבויות טיפוליות ע"פ התוויה של התקדמותו וצרכיו, נענה לקשר הטיפול והתמיד בו לאורך זמן וניכר כי הפיק תועלת. לאורך שנות מאסרו שומר על יציבות תפקודית במרחבים השונים לרבות במהלך חופשותיו. נמצא תקופה ארוכה באגף השיקום בו מתפקד עפ"י הכללים ללא חריג". 4. בחלוף תקופת שני-השליש של מאסרו פנה המבקש לוועדת השחרורים. הוועדה נעתרה לבקשה חרף קיומה של מחלוקת בין גורמי הטיפול בכלא שהביעו עמדה לפיה המבקש מתאים לשחרור מוקדם שיכלול הליך שיקומי מחוץ לכלא, לבין הרשות לשיקום אסיר (להלן: רש"א) אשר סברה - בהתבסס על אבחון פסיכולוגי שביצעו שני פסיכולוגים של שב"ס - כי רמת המסוכנות הנשקפת מן המבקש היא בינונית ונדרשים עוד מהלכים טיפוליים מעמיקים על מנת להביא להפחתה ברמת המסוכנות. עתירה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי נדחתה, אך בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון ניתנה למדינה רשות ערעור, והערעור התקבל, בעיקר נוכח עמדת רש"א, כך שהחלטת ועדת השחרורים בוטלה, והמבקש הופנה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית באשר לרמת מסוכנותו (רע"ב 1156/16 מדינת ישראל נ' מוסקוביץ (18.2.2016)). 5. למבקש נערך אבחון פסיכיאטרי. באבחון צוין כי המבקש סובל מהפרעת אישיות הגורמת לו לקשיים בינאישיים ולתפקוד לקוי. אשר למסוכנותו, צוין כי בדיקה פסיכיאטרית איננה הכלי המתאים להערכת מסוכנות. 6. עניינו של המבקש עלה פעם נוספת לפני ועדת השחרורים. הפעם הוצג לוועדה, נוסף על האבחון הפסיכיאטרי האמור, גם מכתב של עורכי האבחון הפסיכולוגי הקודם, המבאר את אופן הערכת המסוכנות על ידם, ומסביר את ההבדל בין נקודות המבט השונות של גורם פסיכולוגי מאבחן לעומת גורם פסיכולוגי מטפל. במכתב הובהר כי על פי האבחון שנערך, למבקש ישנם דחפים אלימים מודחקים, כי הוא מתקשה להכיר בהם ולדבר עליהם, ועל כן יכולים היו דחפים אלה להיוותר סמויים מן העין בתהליך הטיפולי שעבר. עורכי האבחון המליצו על התייחסות לענין זה במסגרת תהליך הטיפול. חרף דברים אלה, החליטה ועדת השחרורים להורות על שחרורו המוקדם של המבקש. עתירה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי נדחתה, ושוב הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. 7. ביני לביני נערכה התייעצות בין גורמי הטיפול בכלא לבין עורכי האבחון הפסיכולוגי, וביום 3.7.2016 נכתב דו"ח סוציאלי משותף שבו נכתב כי "יש צורך לספק מענה לצרכים הטיפוליים הקשורים להבנתו [של המבקש] את המניעים הפנימיים לביצוע העבירה". על כן הומלץ לשלב את המבקש בטיפול משמעותי של תקופה בת חצי שנה לפחות שבסיומה ייערך לו אבחון פסיכולוגי נוסף לבדיקת רמת המסוכנות. 8. בפסק דינו של בית משפט זה (רע"ב 5343/16 מדינת ישראל נ' מוסקוביץ (3.8.2016)) ניתנה למדינה רשות ערעור, וערעורה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל. בפסק הדין נקבע כי האבחון הפסיכיאטרי שנערך למבקש לא היווה תחליף להערכת רמת המסוכנות הנשקפת ממנו, ועל כן לא היה בו כדי לשנות את נקודת האיזון שנקבעה בפסק הדין הקודם שהורה על עריכת האבחון (רע"ב 1156/16 הנזכר לעיל). עם זאת, ובעקבות הדו"ח הסוציאלי המעודכן, הורה בית המשפט על המשך ההליך הטיפולי שבו היה נתון המבקש לתקופה נוספת של לא פחות מחצי שנה, והוחלט כי בחלוף התקופה ייערך למבקש אבחון פסיכולוגי נוסף, הכול בהתאם לדו"ח האמור. התפתחויות רלבנטיות לבקשת רשות הערעור דנן 9. המבקש המשיך בטיפול הפסיכולוגי ובסופו נערך לו אבחון פסיכולוגי נוסף, בהתאם לאמור בפסק הדין האחרון בעניינו. באבחון מפורט זה (מיום 8.6.2017), שנערך על ידי הפסיכולוג השיקומי ד"ר רוברט אפשטיין והפסיכולוג איל פוזניאק, נסקרו הרקע הטיפולי, סיכומי אבחונים קודמים וממצאי האבחון הנוכחי, ובסיכום האבחון נכתב כך: "נבדק בן 37, מרצה מאסר ראשון על ניסיון רצח. מדובר באסיר מורכב שגדל בסביבה פוגענית והוא בעל היסטוריה פסיכיאטרית הכוללת דיכאון ארוך טווח וחמור. אובחן כסובל מהפרעת אישיות עם קווים נרקיסיסטיים. מדובר באסיר שקט וחיובי. ככל הידוע, עד כה הוא עומד היטב במבחן המציאות: ללא עבירות משמעת מתפקד היטב בחופשות וזוכה לחוות דעת חיוביות מצד גורמי טיפול. הנבדק נמצא כבעל מסוכנות בינונית, בעיקר על בסיס גורמים סטאטיים בעברו אותם לא ניתן לשנות בטיפול. באבחון פסיכולוגי אחרון מ- 2015 עלה שהנבדק זקוק להמשך טיפול סביב התמודדות עם דחפים תוקפניים וכעסים. הנבדק עשה טיפול פסיכולוגי שהתמקד בתכנים אלה ונתרם ממנו, ובאבחון הנוכחי הראה יכולת טובה יותר לניהול מתחים והימנעות מצבירת כעס. בטיפול האחרון הראה יכולת טובה לייצר ברית טיפולית, וחשוב שייעזר בגורמי טיפול גם לאחר שחרורו. הפרופיל האישיותי נמצא תקף באופן חלקי ומשקף ככל הנראה דיווח חסר על קשיים רגשיים. זאת ככל הנראה בשל נטייה שכלתנית וקושי של הנבדק להתייחס באופן מעמיק למצבו הרגשי. המשמעות בהקשר של הערכת המסוכנות היא שייתכן ולנבדק יש קשיים רגשיים התורמים למסוכנותו ולא עלו באבחון הנוכחי. זוהי הסתייגות חשובה מכיוון שעולה מדבריו שאת העבירה ביצע ללא מניעים אינסטרומנטליים אלא על רקע תהליכים רגשיים ומשבר נפשי". 10. לאחר האבחון נבדקה התאמתו של המבקש לתכנית שיקום מחוץ לכלא בפיקוח רש"א. הפעם, בשונה מבעבר, מצאו גורמי רש"א את המבקש מתאים לתכנית שיקום בקהילה בפיקוח רש"א. במסמך מיום 8.8.2017 הומלץ על תכנית שיקום כאמור במסגרתה יימשך ההליך הטיפולי עם דגש על מיקוד שליטה פנימי, קבלת החלטות והתמודדות במצבי לחץ. כן הומלץ על פיקוח אלקטרוני בשל מהות העבירה ומשך תקופת הפיקוח הארוכה המוצעת. בעקבות האמור הוכנה למבקש תכנית שיקום מפורטת הכוללת השתלבות בטיפול פסיכולוגי, טיפול בקבוצה ייעודית לאלימות כללית, שיחות מעקב במרכז לבריאות הנפש, תעסוקה ופיקוח אלקטרוני, למשך שנתיים מיום השחרור. 11. פעם נוספת פנה המבקש לוועדת השחרורים, ובהחלטתה מיום 8.3.2018 הורתה הוועדה על שחרורו. הוועדה עמדה על כך שהמבקש עבר טיפול פסיכולוגי בהתאם לפסק דינו האחרון של בית המשפט העליון, וכי באבחון הפסיכולוגי צוין כי חל שיפור בהתייחסות המבקש לדחפיו האלימים. כן עמדה הוועדה על כך שרש"א, לראשונה, תומכת בשחרורו המוקדם של המבקש והכינה עבורו תכנית שיקומית בפיקוחה. עוד ציינה הוועדה כי מעבר לכך שהתנהגותו של המבקש לאורך כל תקופת מאסרו הייתה חיובית, הוא התמודד באופן ראוי גם עם דחיית בקשותיו לשחרור מוקדם עד כה, והדבר מעיד על כך שהטיפול שעבר היה אפקטיבי. לצד זאת, עמדה הוועדה על כך שהמבקש טרם שילם למתלוננת את מלוא הפיצוי שהוטל עליו בגזר הדין (בשל כך שלא הצליח להגיע להסדר שיוכל לעמוד בו עם המרכז לגביית קנסות), אך לא סברה כי הדבר צריך למנוע את שחרורו המוקדם, ונקבע כי תנאי לשחרורו (נוסף על יתר התנאים לפי תכנית רש"א) יהיה גיוס סכום משמעותי ראשוני לתשלום (40,000 ₪). 12. המדינה לא השלימה עם החלטת הוועדה ועתרה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בית המשפט (סגן הנשיא ז' הווארי והשופטים י' בן-חמו ו- ח' סבאג) קיבל את העתירה. נקבע כי במכלול הנסיבות יש ליתן משמעות מכרעת לשאלת המסוכנות אשר נותרה בינונית, גם לאחר הטיפול הנוסף. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. 13. בבקשה לרשות ערעור נטען כי יש מקום לתת רשות ערעור במקרה זה, הן בשל הנסיבות הייחודיות של המקרה, הן בשל הפרשנות השגויה שנתן בית המשפט המחוזי להנחיות שניתנו בפסק דינו האחרון של בית המשפט העליון, הן מטעמים של שוויון וצדק שכן עניינו של המבקש נדון כבר פעמיים בבית משפט זה (במסגרת בקשות מטעם המדינה) והן בשל כך שמתעוררת במקרה זה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים, והיא האם קיומו של אבחון פסיכולוגי שקבע כי רמת מסוכנות של אסיר היא בינונית מונע את שחרורו המוקדם. מנגד, המדינה בתגובתה ביקשה לדחות את הבקשה על הסף, באשר אין היא מעוררת כל שאלה עקרונית, ולגופה. במעמד הדיון לפנינו, שבו הצדדים על עיקר טענותיהם. דיון והכרעה 14. השאלה העיקרית המתעוררת בבקשה זו, כאמור בפתח הדברים, נוגעת לאינטרס הציבורי בדבר אפשרות שחרורו המוקדם של המבקש. לאחר בחינת הדברים, ודווקא בשל נסיבותיו הייחודיות של המקרה, אשר זו הפעם השלישית שהוא מובא לפתחו של בית משפט זה, החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. 15. השאלה העומדת להכרעה היא אפוא שאלה של איזון. השיקולים שיש לשקול לענין זה הם שאלת המסוכנות הנשקפת מהמבקש לשלום הציבור (סעיף 2 לחוק שחרור על תנאי), וזאת לצד השיקולים המנויים בחוק לשחרור מוקדם על תנאי, ובהם: העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר; הרשעות קודמות; הליכים פליליים תלויים ועומדים; דיונים קודמים בוועדות בעניינו של האסיר והחלטות בהם; התנהגות, חיובית או שלילית, של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו; הליכי שיקום שעבר במהלך מאסרו וחוות דעת הגורמים המקצועיים; חוות דעת על האסיר שניתנו על ידי גורמי שירות בתי הסוהר; וחוות דעת של הרשות לשיקום האסיר (סעיף 9 לחוק). 16. אין חולק כי המבקש עבר כברת דרך ארוכה ומשמעותית. התנהגותו בכלא לכל אורך תקופת מאסרו הייתה חיובית ביותר ולא נרשמו לחובתו כל אירועי משמעת; המבקש הקפיד להשתלב בקבוצות טיפול שונות ולהתמיד בטיפולים פרטניים אשר אילצו אותו להתמודד עם בעיותיו המורכבות ולהתבונן בנבכי נפשו; ובנוסף, גם לאחר ששתי בקשותיו לשחרור מוקדם נדחו - לאחר מיצוי הליכים, כמתואר לעיל - לא מעד המבקש ולא נתן למפח הנפש להסיתו מהמסלול הטיפולי. המבקש גם ריצה כבר את רובו המוחלט של העונש שנגזר עליו - 15 שנות מאסר מתוך 18 השנים שנגזרו עליו (5/6) - ונותרו לו פחות מ- 3 שנים עד לסיום ריצוי מלוא עונשו. הערכת גורמי המקצוע היא כאמור כי מדובר באסיר שקט וחיובי, העומד היטב במבחן המציאות, ללא עבירות משמעת, מתפקד היטב בחופשות וזוכה לחוות דעת חיוביות מצד גורמי טיפול. המבקש עבר טיפול פסיכולוגי נוסף בעקבות פסק דיננו הקודם (רע"ב 5343/16) שהתמקד בהתמודדות עם דחפים תוקפניים וכעסים ונתרם ממנו, ובאבחון הנוכחי הראה יכולת טובה יותר לניהול מתחים והימנעות מצבירת כעס. אמנם המבקש נמצא עדיין כבעל מסוכנות בינונית, אך זאת בעיקר על בסיס "גורמים סטאטיים", היינו גורמים בעברו שאינם ניתנים לשינוי. 17. באבחון הפסיכולוגי האחרון הודגש כי חשוב שהמבקש ייעזר בגורמי טיפול גם לאחר שחרורו. הדגשה זו מחדדת את הברירה האמיתית הניצבת בפנינו: האם להורות שהמבקש לא ישתחרר שחרור מוקדם וישלים את מלוא תקופת מאסרו, כאשר ההליכים הטיפוליים בכלא בעניינו ככלל מוצו, ובתום התקופה הוא ישתחרר ללא פיקוח וללא תכנית ייעודית שתסייע להשתלבותו בחברה; או שמא מוטב כי המבקש ישוחרר כעת בשחרור על תנאי בהתאם לתכנית המפורטת שהוכנה עבורו על ידי רש"א, שהיא תכנית שיקום והשתלבות בקהילה בפיקוח רש"א, הכוללת בין היתר שילוב בטיפול פסיכולוגי, טיפול קבוצתי ייעודי, מעקב פסיכיאטרי, תעסוקה ופיקוח אלקטרוני. 18. על רקע האמור, נראה כי דווקא מבחינת האינטרס הציבורי והרצון למנוע ככל הניתן חשיפה של הציבור הרחב לסכנה - ולא רק מבחינתו האישית של המבקש - נכון בנקודת זמן זו לבחור בחלופה השניה, היינו - להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים כאמור. המדובר בסופו של יום במעין "ניהול סיכונים", ובהכרעה לפיה עדיף שהמבקש, שהיה כלוא זמן ממושך, יחזור באופן מדורג לחברה ולחיים הציבוריים, תוך פיקוח, עם כלים טיפוליים שיסייעו לו להתמודד עם בעיות וקשיים שעלולים להתעורר מעצם היציאה מהמסגרת הנוקשה של הכלא, ובאמצעות הצבת מסגרת יציבה של שגרה, מאשר שהמבקש ירצה את יתרת תקופת מאסרו וישוחרר ללא תנאים וללא מסגרת תומכת ומפקחת. אכן, אף שהאבחון הפסיכולוגי האחרון שנערך למבקש הוא חיובי בעיקרו, נותרה עדיין מידה מסוימת של אי ודאות לגבי תפקודו של המבקש לאחר שישתחרר. אלא שכאמור באיזון בין השיקולים, ובהינתן שזו הפעם נרתמה גם רש"א למשימה והוכנה עבורו תכנית שיקום מפורטת כאמור, וכאשר ממילא המבקש עתיד לסיים את ריצוי עונשו המלא בעוד פחות משלוש שנים ואז לא תוטל עליו כל מגבלה, נראה כי הכף נוטה בבירור לעבר שחרורו. 19. אשר על כן, החלטנו לקבל את הערעור כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל והחלטת ועדת השחרורים תושב על כנה. זאת, בכפוף להארכת התכנית המפורטת של רש"א באופן שהיא תימשך עד למועד סיום ריצוי עונשו המלא של המבקש. יצוין כי בדיון שהתקיים לפנינו הביע המבקש את הסכמתו להארכה האמורה. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. כפי שציין חברי בשונה משני ההליכים הקודמים שהתנהלו בעניין שחרורו על-תנאי של המבקש, זו הפעם תומכת רש"א בבקשה ואף הכינה תוכנית שיקום מפורטת להשתלבותו של המבקש בקהילה הכוללת המשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי ופיקוח. לאורך חמש עשרה שנות מאסרו מיצה המבקש בהצלחה את כל מסגרות הטיפול והשיקום שיש בידי שירות בתי הסוהר לשלבו בהן, וכיום אין עוד מסגרת טיפולית או שיקומית שבה יוכל להשתלב במהלך שלוש השנים שנותר לו לרצות. לפיכך, תמימת דעים אני עם חברי כי האינטרס הציבורי יצא נשכר משחרורו על-תנאי במתכונת התכנית הטיפולית-שיקומית שבנתה עבורו רש"א וכפי שצוין הצענו כי תכנית זו תתפרס על פני כל שלוש השנים שבהן יהא המבקש משוחרר על-תנאי ולא רק על פני שנתיים. רש"א קיבלה עליה את הדבר וכך גם המבקש. מטעמים אלה אני מצטרפת, כאמור, לחוות דעתו של חברי השופט מ' מזוז. ה נ ש י א ה השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏א' באלול התשע"ח (‏12.8.2018). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18034500_B04.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il