רשת דובדבן- רשת מרגלית נ. טובה קלמן

פסק-דין בתיק ע"א 3447/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3447/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערת: רשת דובדבן - רשת מרגלית נ ג ד המשיבים: 1. טובה קלמן 2. דוד קלמן 3. אנטולי אנטליס 4. נטליה אנטליס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק ה"פ 10105-08-09 מיום 15.3.2010 שניתן על ידי כבוד הנשיאה ה' גרסטל תאריך הישיבה: ה' בחשון התשע"א (13.10.10) בשם המערער: עו"ד עטרה שינברגר, עו"ד ענת בן-זאב בשם המשיבים 2-1: עו"ד אלי הלפרן בשם המשיבים 4-3: עו"ד יוסף דסקל פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המשיבים 1 ו-2 (להלן – המוכרים) הם הבעלים של דירה שבקומה השנייה של בנין. המערערת ניהלה מאז שנת 1989 בקומה הראשונה של הבניין מעון המהווה חלק מרשת מעונות יום. בנסיבות שאין צורך לעמוד על פרטיהן החל להתנהל משא ומתן בין המערערת לבין המוכרים. המערערת ביקשה לקנות את הדירה כדי שתוכל לעמוד בדרישות החלות עליה לצורך הפעלת המעון. באותה עת התגוררו בדירה בשכירות המשיבים 3 ו-4 (שיכונו להלן – השוכרים). בין המערערת לבין המוכרים סוכם על המחיר בו תרכוש המערערת את הדירה – 576,000 ש"ח. ב-30.6.09 הועברה בין באי-כח הצדדים טיוטה ראשונה של הסכם מכר ונמשכו מגעים בין הצדדים. המוכרים הודיעו כי בתקופת תשעת הימים שלפני תשעה באב אין הם עושים עסקאות. לאחר מכן נעדרה באת כוח המערערת כמה ימים עקב חופשה. עם שובה מחופשה ביקשה כי חוזה המכר ייחתם. ואולם המוכרים התחמקו ממנה. בדיעבד הסתבר לה כי ב-5.8.09 מכרו המוכרים את הדירה לשוכרים, מתחת לאפה של המערערת, במחיר גבוה מזה שעלה בינם לבין המערערת. לטובה השוכרים נרשמה הערת אזהרה. 2. המערערת הגישה תביעה נגד המוכרים והשוכרים. היא טענה, כי נקשר בינה לבין המוכרים הסכם מכר מחייב בכתב ויש לאכפו. לכל היותר, כך טענה, היו חסרים בהסכם פרטים שוליים שהיה צריך להשלימם. בית המשפט לא נעתר לתביעתה הראשית של המערערת ולא היה מוכן לאכוף על המוכרים את חוזה המכר כפי שהוא תוך השלמתו. בית המשפט קבע כי לא התגבש הסכם מכר בין המערערת לבין המוכרים, וכי הטיוטות שהוחלפו לא התגבשו כדי הסכם. על פי קביעת בית המשפט, לגבי פרטים מהותיים בהסכם לא היתה הסכמה: מועד פינוי השוכרים מן הדירה ובהתאמה, מועד תשלום התמורה בגין הדירה. בתחילה היתה בעיה נוספת, בעיית היטל השבחה, אך המערערת הודיעה כי אם יהיה כזה היא תיטול אותו על עצמה. עם זאת, כך קבע בית המשפט, השוכרים לא היו מוכנים להקדים את מועד הפינוי מהדירה ואילו המוכרים מצדם עמדו על דעתם שהם יקבלו את מלוא התמורה טרם פינוי הדירה על ידי השוכרים. זה, כך קבע בית המשפט, היה סלע המחלוקת האמיתי שבין הצדדים. אין המדובר, כך קבע, בפרטים שוליים חסרים אלא בפרטים ספציפיים עליהם דנו הצדדים ולא הושגה לגביהם הסכמה. עוד קבע בית המשפט כי המוכרים והשוכרים נהגו כלפי המערערת, בחוסר תום לב. ניתן למערערת היתר לפיצול סעדים כך שתוכל לתבוע בגין ניהול המו"מ כאמור את המוכרים ואת השוכרים. 3. בית המשפט סמך קביעותיו על עדות מנהלה של המערערת. מנהל המערערת העיד כי "אי אפשר", כלשונו, לשלם את התמורה במלואה לפני העברת החזקה. וכך אמר בהקשר זה בעדותו: "ש. אבל מה סיכמתם לגבי הנושא? היה חודש ימים. ת. שאני מסכים לנובמבר, הסכמתי מלכתחילה נובמבר לקבל. [נובמבר הוא המועד בו היו השוכרים אמורים לפנות את המושכר – מ.נ.] ש. אבל הם לא הסכימו לנובמבר. ת. לא, הם [המוכרים – מ.נ.] הסכימו לנובמבר, למה? ש. הם לא הסכימו לחכות לקבל את הכסף עד נובמבר. ת. אבל אתה יודע, אדוני יודע. ש. אתה יודע מזה, נכון? ת. סליחה, לא, אני לא יודע. אני יודע שזה נמצא בתוך ההסכם, ובתוך ההסכם אתה יודע אדוני שאי אפשר לשלם את מלוא התמורה עד אשר, ואתה יודע אני גם הסכמתי לשלם לנאמן, אין בעיה. מה הבעיה? כסף היה מוכן, הסכמתי לשלם לנאמן, הם לא הסכימו לזה." (עמוד 14 לעדות). הדברים מדברים בעד עצמם: המוכרים לא היו מוכנים להמתין עם קבלת מלוא התמורה עד נובמבר, הוא המועד בו היו השוכרים אמורים לפנות את הדירה. בעדותה הסבירה המשיבה 1 (המוכרת) כי השוכרים רצו לקנות דירה מיד. 4. מנהל המערערת העיד גם כי אמר לעורכת דינו שיסכים לקחת עליו את פינוי הדיירים השוכרים, אם יש הסכם שכירות המחייב את השוכרים לפנות. כך אמר מנהל המערערת לעורכת דינו ואולם (כפי שהעיד בעמוד 20) - רק אם היה רואה את הסכם השכירות עם השוכרים ובו רשום כי השכירות מסתיימת באוקטובר "הייתי נותן הסכמתי במקום". העד נקט בלשון "הייתי (נותן)" ולא אמר שנתן את הסכמתו. את חוזה השכירות לא ראה. אין די גם במה שנאמר לעורכת הדין של המערערת, שכן הדבר לא הובא לידיעתו של עורך דינם של המוכרים. מכאן שעל יסוד עדות מנהל המערערת יכול היה בית המשפט לקבוע את אשר קבע כממצא שבעובדה ואין מקום להתערב במסקנותיו. 5. המערערת טוענת שנוכח העובדה שהמשיב 2 נמנע מלהעיד (רק המוכרת - המשיבה 1 - העידה), ההנחה צריכה להיות שעדות של המשיב 2 היתה מזיקה למשיבים. אכן, זהו הכלל ואולם, כמבואר, בית המשפט קבע כי לא היה הסכם מחייב על סמך עדות מנהל המערערת עצמו, לא על סמך עדותה של המשיבה. אין יסוד להניח כי המשיב 2 היה מוסר בעדותו דברים נוחים יותר למערערת מזה שמסר מנהלה של המערערת עצמו. 6. סוף דבר - אין יסוד להתערב בממצא שבעובדה שקבע בית המשפט לפיו לא נעשה הסכם מחייב. כפי שקבע בית המשפט, גם אין לקבל את הטענה כי מדובר רק בהשלמת תנאים שניתן להשלימם. בין הצדדים היתה מחלוקת. המחלוקת לא יושבה משום שהמוכרים נחפזו לחתום על הסכם מכר בלי לאפשר למערערת לוותר על דרישותיה. אפשר והמערערת היתה מוותרת על דרישותיה ומסכימה לשלם את הסכום למוכרים (ולא לנאמן) לאלתר, אילו ידעה שהחוזה ששאפה לחתום עם המוכרים עומד בסכנה, אך הדברים לא הגיעו לידי כך. בשום שלב לא הושג הסכם מחייב. בית המשפט לא השית מסקנתו על העדר כתב אלא על העדר גמירות דעת ומסויימות. בכך לא ראינו מקום להתערב. גם אין מקום להורות בענייננו על אכיפה של חוזה שלא נכרת עקב חוסר תום הלב של המשיבים. 7. כזכור ניתן למערערת היתר לפיצול סעדים בשל כך שהמשיבים נהגו כלפיה בחוסר תום לב. אף שהערעור נדחה, אנו חוזרים ומציעים לצדדים להידבר ביניהם ולסיים את הסכסוך בלי התדיינויות נוספות. 8. הערעור נדחה. נוכח התנהגות המשיבים לא יהיה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏כ' חשון, תשע"א (28.10.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10034470_C05.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il