גליק נ' מפקד מחוז ירושלים משטרת ישראל ואח'

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 34402-10-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר העותר: יהודה גליק נגד המשיבים: 1. מפקד מחוז ירושלים משטרת ישראל 2. מדינת ישראל - משטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יהודה פואה בשם המשיבים: עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: העתירה שלפנינו מופנית כלפי החלטת המשיב 1, מפקד מחוז ירושלים במשטרה (להלן: מפקד המחוז), מיום 8.10.2025 המורה על הרחקת העותר, מר יהודה גליק, משטח הר הבית ומבואותיו למשך 6 חודשים, שסופם ביום 6.4.2026. לטענת העותר, ההחלטה האמורה התקבלה בצורה שרירותית, ללא כל נימוק בדבר הסיבה העומדת בבסיסה, וזאת תוך פגיעה חמורה בחופש התנועה ובחופש העיסוק של העותר. עוד נטען כי בשיחות שקיים העותר עם גורמי המשטרה, וכן בשימוע שנערך לו, נאמר לו בעל-פה כי סיבת הרחקתו היא שירה עם קבוצת תיירים אותה הדריך ביום 1.10.2025. ברם, איסור זה לא הוצג לו קודם לכן והוא לא ידע עליו. על כל פנים, העותר מתחייב כי עתה, משהוצג לו האיסור, אין בכוונתו להפר אותו. לפיכך, התבקש, להורות למפקד המחוז לבטל את החלטתו, ולחלופין להורות למשיבים לערוך לעותר שימוע מחדש, בו יפרסו בפניו את כלל הטענות העומדות כנגדו ויישמעו השגותיו בתום לב ובנפש חפצה. בתגובה המקדמית מטעם המשיבים נטען כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת מפקד המחוז, בהיותה סבירה ומידתית ונשענת על תשתית עובדתית איתנה. על פי הנטען, בניגוד מוחלט לאופן הצגת הדברים בעתירה, לפני שהתקבלה החלטת מפקד המחוז על הרחקתו של העותר, הלה הפר במספר הזדמנויות שונות את כללי הביקור בהר הבית. בעקבות כך, נציגי המשטרה קיימו עמו מספר שיחות, במהלכן הובהרו לו נהלי המשטרה ביחס לביקורים בהר הבית בכלל ולסיורם של קבוצות תיירים לא מאובטחות בהדרכת העותר בפרט, והוא הוזהר שלא להפר אותם. חרף זאת, בערב יום הכיפורים, ביום 1.10.2025, הגיע העותר עם קבוצת תיירים להר הבית והם החלו בשירה בקול רם, על אף שהדבר מנוגד לכללי הביקור בהר, כפי שגם הובהר לעותר קודם לכן, ובאופן שיש בו כדי לגרום לסכנה לשלום הציבור וביטחונו. על רקע האמור, ולאחר שנערך לעותר שימוע, הוחלט להרחיקו, כצעד מניעתי, לאור קיומה של סכנה קרובה לוודאי כי כניסתו למתחם הר הבית תוביל לפגיעה קשה בסדר הציבורי, שלום הציבור וביטחונו. בהתייחסותו לתגובה המקדמית דחה העותר את טענות המשיבים והדגיש כי באף שלב לא נאמר לו כי קיים איסור על שירה של תיירים בסיור לא מאובטח במתחם הר הבית, וכי הדברים לא נכתבו בשום נוהל או מכתב שנמסר לידו. לאחר שעיינו בעתירה וצרופותיה, בתגובה המקדמית ובהתייחסות העותר לה, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. על מעמדו הייחודי של הר הבית ועל סמכותה של המשטרה לפעול לשם שמירת הסדר הציבורי במקום כתוצאה מכך נכתב רבות בפסיקתו של בית משפט זה, ולא ראינו טעם לשוב ולהרחיב בדברים (המעוניין יכול לעיין, למשל, בבג"ץ 2725/93 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים, משטרת ישראל, פ"ד מט(5) 366, 369 (1996); בג"ץ 2697/04 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים , פ"ד נח(4) 572, 575-574 (2004); בג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים, פסקאות 5-2 (28.12.2006); בג"ץ 8871/17 פואה נ' מפקד מחוז ירושלים, פסקאות 13-9 (14.12.2017); בג"ץ 4897/24 בידינו למען הר הבית (ע"ר) נ' השר לביטחון לאומי, פסקאות 17-13 (22.4.2025)). די, איפוא, שנציין כי נקודת המוצא לדיוננו היא כי התערבות בית משפט זה בהחלטות הנוגעות למתחם הר הבית היא מצומצמת ביותר ושמורה למקרים חריגים במיוחד (בג"ץ 530/01 יוגב נ' מפקד מחוז ירושלים משטרת ישראל, פ"ד נו(1) 22, 27 (2001); בג"ץ 2818/20 עציון נ' ראש הממשלה, פסקה 6 (19.5.2020); בג"ץ 5321/20 הקרן למורשת הר הבית והמקדש נ' השר לבטחון הפנים, פסקה 5 (16.2.2021)). איננו סבורים כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים. טענתו המרכזית של העותר היא כי החלטת מפקד המחוז אינה מנומקת, ובפרט כי לא נאמר לו מה "הסיבה בגינה הוא מורחק, מי הודיע לו על סיבה זו ומתי", וכן נטען כי הוא לא הוזהר קודם למתן ההחלטה כנדרש. אפס, מהתגובה המקדמית, כמו גם מעיון מעמיק בטענות העותר, עולה כי העותר ידע היטב על הנסיבות שהובילו להחלטת מפקד המחוז מושא העתירה – הוא ידע מתי התרחש האירוע המחולל (סיור שנערך בערב יום הכיפורים), הוא ידע מה האיסור שהופר (שירה במתחם ההר) וקדמו להחלטה חודשים של שיח והידברות בין העותר לבין גורמי המשטרה בעקבות התרחשויות שאירעו בסיורים קודמים שערך העותר (וראו סעיפים 25-16 לעתירה). אף טענתו של העותר כי טרם ביקורו האמור לא הובהר לו האיסור בדבר שירה במתחם דינה להידחות. כפי שעולה מהתגובה המקדמית, בשיחות שנערכו בחודשים שקדמו לסיור ביום 1.10.2025, הובהרו לו כללי הביקור בהר, לרבות איסור השירה באופן שזו בוצעה. דומה, אם כן, כי עיקר הפולמוס אינו בדבר ידיעתו של העותר על הטעם שבגינו הורחק, בין מראש ובין בדיעבד, אלא בדבר ההצדקה להנחיות המשטרה לעניין סיורים בהר הבית, והצורך לנקוט בצעדי אכיפה נגד העותר על מנת למנוע ממנו להמשיך ולהפר אותן – ובעניינים אלה אין כל בסיס להתערבותנו. בנסיבות אלו, אין מנוס מדחיית העתירה. העתירה נדחית איפוא. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 1,500 ש"ח. ניתן היום, ‏כ' בחשון התשפ"ו (‏11.11.2025). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט