מוחמד הילאלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3436/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3436/14 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מוחמד הילאלי נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. חאתם סועאד ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 1313-12-13 שניתן ביום 30.4.2014 על ידי כב' השופט משה גלעד תאריך הישיבה: ו' באדר התשע"ה (25.2.15) בשם המערער: עו"ד אבי אמר בשם המשיב 1: עו"ד אופיר טישלר בשם המשיב 2: בשם שירות מבחן למבוגרים: עו"ד איילת שלו הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על גזר דינו מיום 30.4.2014 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' גלעד) בת"פ 1313-12-13, בגדרו הושת על המערער עונשים של 24 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי, לבל יבצע במשך שלוש שנים כל עבירת אלימות מסוג פשע; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יבצע במשך שלוש שנים כל עבירת אלימות מסוג עוון; ופיצוי כספי בסך של 100,000 ש"ח לנפגע העבירה. הרקע לערעור 1. ביום 5.2.2014 הורשע המערער, על-יסוד הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). על פי כתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הודה המערער, בתאריך 3.9.2013 עבדו המערער וחאתם סועאד (להלן: המתלונן) בהנחת קו ביוב. בסביבות השעה 15:00 התגלע בין השניים ויכוח מילולי שהתפתח לעימות פיזי כאשר המתלונן היכה את המערער באגרופו ופצע את שפתו. לאחר שנפצע, התרחק המערער מהמתלונן, הצטייד בצינור ברזל ששימש אותו בעבודתו ושב ופנה לעברו של המתלונן. אחיו של המתלונן, שנכח במקום, הפריד בין שני הניצים, לקח את מוט הברזל מידיו של המערער והכריחו להתרחק בשנית מהמקום. בשלב זה, נטל המתלונן את מוט הברזל שהוצא מידיו של המערער ואילו המערער הצטייד במוט ברזל אחר, במשקל 3.7 ק"ג, וחזר לזירת העימות. השניים החלו לרוץ זה לעברו של זה, כשהם אוחזים במוטות הברזל. עם התקרבו למתלונן, הכה המערער מכה אחת בראשו של המתלונן, אשר נפל ואיבד את הכרתו. 2. כתוצאה ממעשי המערער נגרמה למתלונן חבלת ראש קשה, בגינה עבר ניתוח בראשו ואושפז בבית חולים למשך חודש. מבית החולים הועבר המתלונן למרכז שיקום בבית החולים לוינשטיין. המתלונן, שסבל מפגיעה מוחית ומאובדן זיכרון, התנייד בעת שהותו בשיקום בכיסא גלגלים כשהוא מונשם דרך צינור הנשמה. על-פי תסקיר נפגע העבירה שהוגש לבית המשפט המחוזי, המתלונן אינו עובד מאז המקרה, ועדיין ניכרים אצלו אותות הלם וטראומה. עוד צוין, כי המתלונן נעזר בטיפולי פיזיותרפיה ואינו יציב בהליכתו, מלווים אותו חששות וכאבי ראש, הוא נמנע מקשרים חברתיים, סובל מסימפטומים פוסט-טראומתיים וקיים חוסר וודאות לגבי יכולתו להתאושש ולהשתקם. 3. עובר למתן גזר הדין הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של המערער. על-פי המצוין בתסקיר, המערער בן 22, מאורס, גדל במשפחה נורמטיבית. המערער הודה במעשיו וקיבל עליהם אחריות, אך טען כי האירוע נבע מתוקפנותו של המתלונן. שירות המבחן התרשם כי מדובר בצעיר המנהל אורח חיים נורמטיבי, אך מתאפיין בשמרנות ובתוקפנות מסוימת. עוד נכתב, כי הערכת הסיכוי להישנות התנהגות אלימה אצל המערער נעה בין סיכוי נמוך לבינוני. 4. בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על נסיבות העבירה שיש בהן כדי להביא להחמרה בענישה ובהן, הנזק החמור שנגרם למתלונן מהאירוע והסכנה הרבה הכרוכה בחבלה באזור הראש. מנגד, כנסיבה לקולא צוינה תרומתו של המתלונן לאירוע האלימות שהתבטאה בהרמת מוט הברזל לאחר שקודם לכן הוצא מידיו של המערער וריצה לכיוונו עם המוט. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה ההולם בעניינו של המערער נע בין שנתיים לארבע שנות מאסר בפועל. בבואו לקבוע את עונשו של המערער בתוך מתחם הענישה ייחס בית המשפט משקל לסיוע שהעניק המערער למתלונן לאחר איבוד ההכרה, לשיתוף הפעולה עם הרשויות ולעברו הנקי. לאחר שאיזן בין השיקולים השונים, גזר בית המשפט על המערער את העונשים המפורטים לעיל. הערעור 5. בערעור שהוגש על חומרת העונש טוען המערער, כי שגה בית המשפט כאשר הטיל על המערער עונש מאסר ארוך ומשמעותי וכי לא ייחס את המשקל הראוי לנסיבות האישיות של המערער ולנסיבות המקרה. לגישתו, היה על בית המשפט להעדיף את אפשרות השיקום על פני שיקולי גמול, וזאת בעיקר נוכח עברו הנקי של המערער. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט כאשר דחה את המלצות שירות המבחן בעניינו, אשר קבעו כי יש להימנע ממאסר ומחשיפת המערער לסיכון ולגורמים העבריינים הכרוכים בכך. המערער הוסיף שלאחר המקרה לקתה אמו במחלה קשה. לעניין הפיצוי טוען המערער, כי סכום הפיצוי שנקבע אינו מבוסס על תיעוד רפואי או הערכת נזק אלא על אמירות בעלמא בתסקיר הקורבן, וכי ראוי שסוגיית הפיצוי למתלונן תידון בהליך אזרחי שם יוערך ויחושב הנזק ולא ייקבע רק על דרך האומדן. יתרה מזאת, לטענת המערער המתלונן חזר לשגרה והוא אף נצפה כשהוא עובד ומתהלך בכוחות עצמו. 6. בדיון שנערך בפנינו הדגישה המשיבה, כי לא מדובר באקט ספונטאני, אלא באירוע מתפתח שכלל מספר שלבים, וכי גם אם המתלונן היכה ראשון את המערער אין בכך כדי להצדיק את התגובה האלימה בה נקט האחרון. לגישת המשיבה, בית המשפט הביא בחשבון את כלל הנסיבות המקלות עת קבע את עונשו של המערער, ובהתאם נקבע עונש מאסר הנמצא ברף התחתון של מתחם הענישה. 7. באת-כוחו של המתלונן הצטרפה בדיון לדברי המשיבה והבהירה כי גם לגישתה העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת העבירה. עוד ציינה, כי מאז האירוע לא שב המתלונן לעבודה, והוא ספון בביתו. הוצג מסמך לפיו ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה למתלונן נכות זמנית בשיעור 100% מיום 1.1.2013 ועד 31.1.2014 ובשיעור 60% מיום 1.2.2014 ועד 31.12.2014. דיון והכרעה 8. לאחר העיון בנימוקי הערעור, שמיעת טענות הצדדים ובחינת מכלול הנתונים שהונחו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 7730/12 אורי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 ( 11.03.2014); ע"פ 4594/11 עדס נ' מדינת ישראל (29.01.2013), והאסמכתאות הנזכרות שם). כאמור, לא מצאנו כי המקרה דנא בא בקהלם של המקרים המצדיקים התערבות חריגה מעין זו. 9. התנהגותו האלימה של המערער, שהניף מוט ברזל כבד ופגע באמצעותו בראשו של המתלונן, היא התנהגות חמורה אשר גרמה נזק רב למתלונן. המתלונן אושפז למשך תקופה ארוכה לצורך שיקום, הוא טרם שב לחייו הרגילים וייתכן שלעולם לא ישוב. התנהגות זו אינה מוצדקת על אף חלקו הלא מבוטל של המתלונן בעימות הפיזי. יחד עם זאת, יש באשמו של המתלונן כדי לשמש כנסיבה לקולא בעת קביעת מתחם הענישה הראוי. ואכן, מקריאת גזר הדין ניתן ללמוד כי תרומתו של המתלונן לאירוע האלים הייתה לנגד עיניו של בית המשפט, גם בבואו לקבוע את מתחם הענישה הראוי וגם כשגזר את עונשו של המערער בתוך מתחם הענישה. 10. אשר לטענות המערער בדבר המשקל המועט שניתן לנסיבות העומדות לזכותו של המערער – אציין, כי בגזר דינו של בית המשפט קיימת התייחסות הן לנסיבותיו האישיות של המערער והן לנסיבות הסובבות את המקרה דוגמת הגשת העזרה למתלונן בסמיכות לאירוע והודאתו של המערער והחרטה שהביע, כשיקולים לקולא בקביעת עונשו. שיקולים אלו הם שהביאו את בית המשפט לקבוע את עונשו של המערער ברף התחתון של מתחם העונש ההולם שנקבע. לאחר שהפכנו בדבר, מצאנו כי לא נפל פגם במשקל היחסי שניתן לשיקולים לקולא במסגרת גזר הדין, ולפיכך לא קיימת הצדקה להתערבותה החריגה של ערכאת הערעור בעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער. 11. המערער הפנה בהודעת הערעור לדוגמאות מהפסיקה בהן על בסיס מעשים דומים לכאורה, הסתפק בית המשפט בעונש קל מהעונש שנגזר על המערער (ראו לדוגמא: ע"פ 8/13 חאלד נ' מדינת ישראל (17.2.2013); ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' בריזנסקי (22.3.2010)). נקדים ונבהיר, כי אין ביכולתו של המערער להיבנות ממקרים אלה, מאחר וגם אם קיים מכנה משותף בין המקרים – השימוש באלימות חמורה – הרי שבמקרים שאליהם הפנה המערער היקף הנזק שנגרם כתוצאה מהפעולה האלימה קטן משמעותית מהנזק שנגרם למתלונן במקרה דנא; באחד מהמקרים היה מדובר בהליך שיקום משמעותי וממושך אותו עבר הנאשם, ובשני המקרים אין מדובר בענישה שנקבעה על-ידי בית משפט זה אלא בדחיית ערעורים על עונשים שנגזרו בבתי משפט מחוזיים. 12. אין בידנו לקבל אף את טענת המערער ביחס לפיצוי הכספי שהוטל עליו, ואפרט: תשלום הפיצויים הקבוע בסעיף 77(א) לחוק נועד להיטיב את מצבו של נפגע העבירה, במידה מסוימת, באמצעות ההליך הפלילי ובלי שיידרש להמתין לתוצאותיה של תביעה אזרחית או אף להגישה. הפיצוי הוא בגדר מתן "מענה מידי" למילוי צרכיו של המתלונן ונועד להקל עליו בתהליך השיקום (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 490 (5.2.2002)). כדי לאפשר את זמינות ומידיות הסעד, נפסק כי קביעת סכום הפיצוי על-פי סעיף 77 לחוק תעשה על דרך אומדנה, מבלי להידרש לכללי ההוכחה והפרוצדורה האזרחית הרגילה (ע"פ 2965/13 מדינת ישראל נ' אלרפעיה, פסקה 27 (2.7.2014)). לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב לעניין קביעת סכום הפיצוי, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעה זו (ע"פ 3116/13 קבלאן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (15.10.2013) והאסמכתאות הנזכרות שם). בהתחשב בנזק החמור שנגרם למתלונן, כפי שמתואר בתסקיר קורבן העבירה ובטיעון ששמענו מפי באת-כוח המתלונן, לא מצאנו כי סכום הפיצוי שעליו הורה בית המשפט המחוזי סוטה בצורה חריגה מהסכום הראוי למקרה בו הנזק הוא רב (ראו והשוו: ע"פ 6340/12 ספרנוב נ' מדינת ישראל (26.1.2015); ע"פ 8458/11 שובל נ' מדינת ישראל (11.9.2013)). אף שסכום הפיצוי נקבע על דרך של אומדנה, לא יכול להיות ספק שהסכום שנפסק נופל מנזקו הכולל של המתלונן בהתחשב בשיעור נכותו הידוע עתה, גם אם מצבו ישתפר בעתיד. יוזכר כי סכום הפיצוי המירבי עומד לעת הזו על 258,000 ש"ח (סעיף 77(א) לחוק), והסכום שנפסק אינו מתקרב אליו. נוכח האמור לעיל, לא מצאנו לנכון להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין סכום הפיצויים. 13. סוף דבר, דין הערעור להידחות. ניתן היום, ג' בניסן התשע"ה (‏23.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14034360_L05.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il