פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3436/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3436/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לנוער בירושלים בת"פ 529/04 מיום 22.2.05, שניתן על-ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: ט"ו באלול תשס"ה (19.09.05) בשם המערער: עו"ד יוסי זילברברג בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי לנוער בירושלים כתב אישום מתוקן, הכולל שני אישומים, המייחסים לו שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ועבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 246 לחוק העונשין. בהתאם לנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 8.10.2003 מסר אדם בשם שלום ושדי (להלן: שלום) הודעה במשטרה בה נקב בשמו של המערער כמי שתקף נער בעת ששהה בחנות לממכר פלאפל, בשכונת גילה בירושלים, שבבעלותו של שלום (להלן: החנות). בעקבות אירוע זה הוגש כתב אישום לבית המשפט לנוער בירושלים כנגד המערער (ת"פ 1250/03), ובו אחד מעדי התביעה הוא שלום (להלן: המשפט בבית-המשפט לנוער). על-פי הנטען בכתב האישום, במועדים שאינם ידועים במדויק למשיבה, בהזדמנויות שונות במהלך חמשת החודשים שקדמו להגשת כתב אישום זה, נהג המערער לפקוד את חנותו של שלום ולדרוש ממנו סכום כסף בסך 1,500$ "כפיצוי" על כך שמסר את שמו של המערער למשטרה ו"כפיצוי" על הכסף שנאלץ המערער לשלם לעורך דינו (להלן: סכום הכסף). בהגיעו לחנות, נהג המערער לאיים על שלום באומרו ביטויים, כגון: "אם לא תשלם אתה תפגע חזק שלא תוכל להתלונן". באחת מפעמים אלו הגיע המערער לחנות כשבאמתחתו סכין ודרש משלום את סכום הכסף האמור, בעודו מניח את אחת מאצבעותיו על פניו של שלום, דוחף את פניו וסוטר לו. בכך נטען בכתב האישום, עבר המערער עבירה של סחיטה באיומים. ביום 9.5.2004, בשעה שאיננה ידועה במדויק למשיבה, הגיע המערער לחנות ודרש משלום להעיד ולומר בדיון הקרוב בבית-המשפט לנוער, כי מסר את הודעתו במשטרה על רקע סכסוך ביניהם וכי עשה כן מתוך כוונה להתנקם במערער. בכך נטען, עבר המערער עבירה של הדחה בעדות. בעקבות איומי המערער המתוארים לעיל, הסכים שלום לשלם למערער את סכום הכסף והשניים קבעו להיפגש בחנות ביום 13.5.2004. ביום שנקבע, סמוך לשעה 17:00, הגיע המערער – מזוין בסכין – לחנות, שם נכחו אותה עת שלום ושני חבריו, האחים רוני ואסף ראובני (להלן: רוני ואסף, בהתאמה). בשלב מסוים התפתח עימות בין המערער לרוני ואסף, במהלכו סטר המערער לרוני. מיד לאחר מכן שלף המערער את סכינו ודקר את רוני שתי דקירות בידו השמאלית (להלן: האירוע הראשון). בעקבות הדקירה, אושפז רוני בבית-חולים למשך כשבוע ונאלץ לעבור מספר ניתוחים בידו. על-פי הנטען באישום השני בכתב האישום, ביום 16.5.2004, סמוך לשעה 14:00, הגיע המערער לחנותו של שלום, בעודו מזוין שנית בסכין. המערער אמר לשלום "אתה מת" והשליך לעברו כלי מתכת שהיה מונח על הדלפק בחנות. מיד לאחר מכן הכה המערער באגרופיו על דלפק החנות וצעק לעבר שלום "אני רוצח אותך, אתה מת". בשלב זה שלף המערער את סכינו ודרש משלום לצאת עמו אל מחוץ לחנות. שלום יצא מהחנות בעודו נוטל עמו מוט ברזל מכיסא שבור שהיה בחנות (להלן: המוט). מחוץ לחנות החל המערער לתקוף את שלום באמצעות הסכין שבידו. שלום הגן על עצמו באמצעות המוט ואף הכה את המערער בידו ובראשו, כאשר המערער דוקר אותו שלוש דקירות – בכתפו, בידו ובצווארו. מיד לאחר מכן נמלט המערער מזירת האירוע (להלן: האירוע השני). כתוצאה מהדקירות נגרמו לשלום חתכים בכתפו השמאלית – חתך מלפנים באורך כ-3 ס"מ וחתך מאחור שהגיע עד לשריר. כמו-כן, נגרם לשלום חתך עמוק באורך של כ-5 ס"מ אשר חתך את הגיד במרפק שמאל וכן חתך בצוואר באורך של כ-3 ס"מ. בעקבות הדקירות אושפז שלום בבית-חולים למשך 3 ימים. בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בעובדות המיוחסות לו בשני האישומים, בטענו טענת אליבי לגבי האישום הראשון וטענה להגנה עצמית לגבי האישום השני. לטענת המערער, ביום האירוע הראשון, דהיינו ביום 13.5.2004, היה באתר בנייה של אביו בתל-אביב ומשם חזר לביתו. לגבי האירוע השני, טוען המערער, כי שלום הכה אותו במוט ועל-כן נאלץ להגן על עצמו באמצעות הסכין. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) הרשיע את המערער בשתי עבירות של תקיפה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, בצירוף עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין ולא בעבירה של תקיפה בכוונה מחמירה, שכן קבע, כי לא הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת בעבירה זו. כן הרשיע בית-המשפט את המערער בעבירה של סחיטה באיומים ובעבירה של הדחה בעדות. בעקבות ההרשעה גזר בית-המשפט על המערער עונש של 28 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע במשך 3 שנים מיום שחרורו ותשלום פיצוי לשלום בסך 5,000 ש"ח ולרוני בסך 4,000 ש"ח. בית-המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על עדותם של עדי המשיבה, יחד עם ראיות נוספות שהוצגו בפניו. בין אלו העידו חוקר המשטרה, סמ"ר ראמז שהין, אשר העיד, כי גבה את הודעותיו של שלום ונפגש עם אימו, אשר מסרה לו, שבנה מאוד מפחד ואינו רוצה לחזור לביתו. כן העיד חוקר המשטרה שלומי בן דור, אשר התלווה לחוקר שהין בעת גביית הודעותיו של שלום בבית החולים ואשר העיד, כי ניסה לגבות עדות בבית-החולים מבחור בשם דוד מזרחי, שלטענתו נכח במקום האירוע ואולם סירב למסור עדות בשל חששו מהמערער וממשפחתו. עוד העיד החוקר שלומי בן דוד, כי גבה הודעה מאסף ברכב, שכן חשש שלא יבוא לתחנת המשטרה. בנוסף לחוקרי המשטרה העידו האחים אסף ורוני. אסף, שהינו חברו של שלום, העיד, כי שמע ריב וצעקות בחנות וכי אחיו נדקר על-ידי אדם אותו איננו מכיר. עוד העיד העד ברק בנימין, אשר העיד, לגבי האירוע השני, כי ביום 16.5.2004 נכנס המערער בריצה לחנות ה"פיצוציה" בה עבד (להלן: הפיצוציה) וכי ראה מעל גבת המערער פצע, שריטה בלחיו ופצעים בראשו. העד העיד, כי המערער ביקש מגבת לנגב את הדם ולא ענה על שאלתו "מה קרה?". עוד העיד, כי המערער ביקש להזמין מונית ולא אמר לאן. עם זאת, העד המרכזי של המשיבה – שלום – עלה אמנם על דוכן העדים, אולם סירב לספר את שאירע. על-כן, הגישה המשיבה את הודעותיו במשטרה, מיום 16.5.2004 ומיום 18.5.2004 (להלן: ההודעות), במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בית-המשפט קבע, כי התמלאו דרישות סעיף 10א(א) לפקודת הראיות – אשר חל במקרה זה לאור ההלכה בעניינו של "העד השותק" (ראו דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חוסאם בן מוג'האד חג' יחיא, פ"ד מז (3) 661) – דהיינו, הוכחת מתן האמרה ומתן הזדמנות לצדדים לחקור את העד. עוד קבע בית המשפט, כי ישנן ראיות לכך, שהעדים פחדו להעיד בעניינו של המערער, כך שמתקיימות בעניין גם דרישותיו של סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. על כן, קיבל בית-המשפט את ההודעות כראיות לאמיתות תוכנן, בין לפי סעיף 10א(א) ובין לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הוא מעדיף את הודעותיו של שלום, שנגבו מחוץ לבית-המשפט, על פני עדותו, לאור מכלול הראיות שהובאו בפניו ולאור עדויות יתר העדים. בית-המשפט קבע, כי מכלול העדויות קושר את המערער לאירוע, חרף ההסתייגות שיש בהן לגבי זהות האדם הנושא את השם אותו ציינו העדים כמבצע העבירות, הוא שמו של המערער. כראיות לחיזוק ההודעות, התבסס בית-המשפט המחוזי על עדותם של אסף ורוני, אשר אישרו את התרחשויות האירוע הראשון, פרט לזהות הדוקר; על עדותו של הבלש דוד ויצמן על כך ששלום סירב תחילה להזכיר את שמו של המערער ולאחר מכן לחש את שמו על אוזנו; על התעודות הרפואיות שהוגשו ועל התנהגותו של המערער – העובדה שלאחר האירוע השני, חרף שהוא פצוע בעצמו, חזר המערער לביתו, לא פנה לטיפול רפואי ולא התלונן במשטרה על תקיפתו; סירובו ליתן הסברים בחקירתו הראשונה במשטרה ושקריו של המערער בהודעתו השנייה, שקרים בהם הודה בעדותו. בית-המשפט דחה את טענת האליבי של המערער, לפיה היה בעת האירוע הראשון בתל-אביב, באתר בנייה של אביו, משם חזר לביתו. בית-המשפט קבע, כי עדותו של העד ג'אברין ע-זאדין (להלן: ג'אברין), אשר מועסק באתר הבנייה, עליה מתבססת טענת המערער, ניתנה מתוך עניין לעזור למערער ואף לפי עדות זו אין כל מניעה לכך, שהמערער שהה בירושלים בעת האירוע, שכן העד מסר בהודעתו במשטרה כי לא ראה את המערער אחרי השעה 13:30. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט, כי יש משום כך, שטענת האליבי הועלתה רק בחקירתו השנייה של המערער במשטרה, משום החלשת טענתו. עם זאת, בית-המשפט קבע, כי מכיוון שסכסוכו של המערער היה עם שלום, בעוד שדקר את רוני, אותו לא הכיר ולא הייתה לו סיבה לרצות לפגוע בו באורח אנוש או לגרום לו לנכות, הרי שלא הוכחה כוונה מיוחדת שהייתה למערער לפגוע ברוני, כפי הנדרש לשם הרשעה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. על-כן, הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בלבד. לאור קבלתו את הודעותיו של שלום ואת עדותם של רוני ואסף, המחזקות הודעות אלו, קבע בית-המשפט, כי הוכחו גם יסודותיהן של עבירות הסחיטה באיומים וההדחה בעדות. לעניין עבירת הסחיטה באיומים, בית-המשפט קבע, כי איומיו של המערער היו אפקטיביים הן במובנם האובייקטיבי והן מבחינת השפעתם על שלום. לגבי העבירה של הדחה בעדות, קבע בית המשפט, כי הוכחה התקיימותם הן של יסודותיה העובדתיים והן של כוונתו הפלילית של המערער להניע את שלום לשנות את הודעתו בבית המשפט לנוער. בית-המשפט המחוזי דחה גם את טענתו של המערער, לפיה דקירתו את שלום באירוע השני היוותה התגוננות עצמית ונבעה מתקיפתו של שלום את המערער על-ידי מוט הברזל. בית-המשפט קבע, כי המערער לא נקלע למצב בו נאלץ לתקוף את שלום שלא מרצונו, אלא הוביל הוא עצמו לתגרה בצורה מכוונת וכי המערער לא העלה ספק קל שבקלים, ששלום תקף אותו באופן שהוא נאלץ להשתמש בכח ובסכין על-מנת להתגונן. עם זאת, גם במקרה זה, קבע בית-המשפט, כי מכיוון ששלום נענה ל"הזמנתו" של המערער לצאת עמו אל מחוץ לחנות, ולשם כך הצטייד במוט ברזל, כשבכך תרם תרומה להסלמת התגרה ומכיוון שהתגרה הופסקה ברגע שהוקז בה דם, הרי שלא הוכחה הכוונה המיוחדת שביסוד העבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על-כן הרשיע בית-המשפט את המערער בעבירה של חבלה חמורה בלבד גם באישום השני. בגזירת-דינו של המערער, שקל לחובתו בית-המשפט המחוזי את העובדה שמדובר בשני אירועים נפרדים, בעברו של המערער ובתיקים התלויים כנגדו וכן בחומרת מעשיו, במיוחד לאור היותם חלק ממה שכונה "תת תרבות הסכין". לטובתו של המערער התחשב בית-המשפט בהיותו קטין, בנסיבותיו האישיות, כפי שהשתקפו בתסקיר שירות המבחן לנוער שנערך בעניינו, בעובדה שהמערער הותקף גם הוא על-ידי שלום במוט ברזל ובסיכויי שיקומו. טענות הצדדים בפנינו, שב המערער וטוען את הטענות אותן טען בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת המערער, שגה בית-המשפט המחוזי משקיבל את הודעותיו של שלום, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיותוהעדיף אותן על פני גירסתו של המערער. המערער טוען, כי פקד את חנותו של שלום משום שאהב לקנות שם פלאפל, למרות המתחים שקיימים היו ביניהם וכי חילופי הדברים ביניהם מעולם לא עלו כדי אלימות מכל סוג שהוא או איומים. עוד טוען המערער, כי שגה בית-המשפט משדחה את טענת האליבי, לגבי האירוע הראשון, אותה טען בהזדמנות הראשונה שבה שיתף פעולה וחוזר וטוען, כי היה בתל-אביב בעת האירוע הראשון. כן טוען המערער, כי שגה בית-המשפט משדחה את טענת ההגנה העצמית אותה טען לגבי האירוע השני. לחילופין, טוען המערער, כי שגה בית-המשפט עת לא נתן משקל ראוי להיותו של המערער קטין בעל עבר שאינו מכביד ובסיכויי שיקומו, בעת גזירת עונשו. כמו-כן, טוען המערער, כי היה על בית-המשפט להתחשב בתקיפתו של שלום את המערער. עוד מוסיף וטוען המערער, כי שגה בית-המשפט משלא קיבל את המלצתו של שירות המבחן להסתפק בתקופת המעצר אותה ריצה המערער והשית עליו עונש כבד יותר. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, הרשעתו של המערער מבוססת למשעי, חרף מסכת האיומים אותה הפעיל המערער כלפי עדי התביעה וחרף פחדם ממנו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי בית-המשפט אף עשה עם המערער חסד, שכן לא הרשיעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אלא אך בעבירה של חבלה חמורה. כך גם לעניין העונש, טוענת המשיבה, כי לא מיצה בית-המשפט המחוזי את הדין עם המערער, אשר לא הביע חרטה על מעשיו ואשר התנהגותו משקפת דפוס מתמשך של התנהגות עבריינית. דיון הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית-משפט של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים. (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 234). בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך, כי מדובר במקרה חריג שכזה ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מהראיות שהוצגו בפניה ובפרט ממהימנות העדים שהופיעו בפניה. בית-המשפט המחוזי סקר בהרחבה ובהנמקה מספקת את יסודותיהן של העבירות בהן הורשע המערער ובית משפט זה נדרש עתה לעמוד על פסק-דין זה. פסק-הדין הינו מקיף מאוד ומבוסס היטב ולא ראיתי מקום להתערב בשיקולי דעתו של בית-המשפט המחוזי ככל שהוא מתייחס לקביעות העובדתיות, כפי שהבהרתי לעיל. טענתו המרכזית של המערער הינה כנגד קבלתו של בית-המשפט את הודעותיו של שלום כמהימנות והעדפתן על פני גרסתו של המערער. לטענת המערער, יש להעדיף את גרסתו, שכן גרסתו של שלום מלאה סתירות ופרכות ואף איננה נתמכת בעדויותיהם של יתר העדים למקרה. אין בידי לקבל טענה זו. בית-המשפט המחוזי קבע, לאור התרשמותו ממכלול נסיבות המקרה, העדויות והמצגים שהובאו בפניו ואף התרשמותו מן ההתרחשויות שארעו בפניו בעת המשפט עצמו, כי כלל האנשים בעלי הנגיעה חשו עצמם מאוימים על-ידי המערער. על כן, החליט בית-המשפט לקבל את הודעותיו של שלום, אשר נגבו מחוץ לכתלי בית-המשפט, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות, כחריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. משקבע בית-המשפט, כי עדי התביעה, אשר היו עדים לאירועים, חשו עצמם מאוימים על-ידי המערער, עד כדי שחששו למסור עדות אמת בפני בית-המשפט, הרי שיש להבין את הסתירות וההסתייגויות שבעדויות על רקע קביעה זו. בהתחשב בכך, הרי שכנגד המערער עומדת מסכת יציבה של ראיות, אשר מצביעה, מעבר לכל ספק, על אשמתו של המערער בעבירות בהן הרשיע אותו בית-המשפט המחוזי. אל מול הודעותיו של שלום, אשר התקבלו כאמינות על-ידי בית-המשפט המחוזי, העלה המערער, לגבי האירוע הראשון, טענת אליבי, אשר נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי. גם בקביעה זו אינני מוצא מקום להתערב. המערער מסתמך, לעניין זה, על עדותו של ג'אברין, לפיה היה עמו המערער באתר בנייה ברחוב שנקין בתל-אביב, משם חזרו לירושלים בשעות אחר-הצהריים ומאוחר יותר היה עמו באתר אחר, בשכונת מלחה. בית-המשפט דחה עדות זו כלא אמינה, בהיותה נובעת מרצונו של ג'אברין לסייע למערער, על רקע קשריו עם אביו של המערער. מעבר לכך, אף בהודעתו של ג'אברין במשטרה, ביום 19.5.2004, מסר ג'אברין, כי היה עם המערער בתל-אביב רק עד השעה 13:30 ולאחר מכן לא ראה את המערער כל היום. גם בפנינו לא עמד המערער בנטל המוטל עליו בכדי להרים טענה זו, כך שתעמוד אל מול יתר הראיות בתיק. לפיכך, דין טענת האליבי להידחות. לגבי האירוע השני טוען המערער, כי הגן על עצמו מפני תקיפתו של שלום. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו והעדיף על פניה את העולה מהודעותיו של שלום, בקובעו, כי אמנם שלום נטל חלק פעיל בתגרה, אולם המערער הוא זה שיזמה ולא ניתן לראותו כמי שנקלע אליה בעל כורחו. נראה, כי קביעה זו של בית-המשפט המחוזי אף מקילה עם המערער יותר מכפי הראוי ובכל אופן אין מקום להתערב בה. המערער הגיע לחנותו של שלום, בעודו מזוין בסכין, וזאת שלושה ימים לאחר שדקר בחנות זו את אחיו של חברו של שלום. המערער איים על שלום ודרש ממנו לצאת עמו אל מחוץ לחנות. אמנם שלום נענה לדרישה זו ואף נטל עמו מוט ברזל ביוצאו מן החנות, אולם יש לראות בכך משום ניסיון של שלום להגן על עצמו ולהימנע מגורל דומה לגורלו של רוני. לפיכך, אף דין טענת ההגנה העצמית להידחות. אשר לגזר הדין, אינני רואה מקום גם להתערב בעונש שגזר בית-המשפט המחוזי על המערער. מדובר אמנם בקטין, אולם לחובתו עומדות הרשעות לא מועטות, בפרט בהתחשב בגילו הצעיר וכן בהרשעתו בעבירות החמורות הנדונות כאן. המערער לא היסס, לא בעבר ולא במקרים הנדונים, להשתמש בסכין אותה הוא נושא בכדי לתקוף ולפגוע בזולת. כפי שציין ובצדק, בית-המשפט המחוזי, מדובר במערער שבחר לקחת חלק ב"תת-תרבות הסכין", שלחומרתה התייחס לא פעם בית-משפט זה, בקובעו, כי על הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, לא פעם חרף גילו הצעיר. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור, (לא פורסם): "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית". וראו גם ע"פ 3231/04 רונן סבג נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה, (לא פורסם). גם תסקיר שרות המבחן לנוער, אשר הוכן בעניינו של המערער, איננו חיובי כלל ועיקר. המלצתו בפני בית-המשפט המחוזי הייתה, כי אין מקום להמשיך את טיפולו של המערער על-ידי השירות ויש להטיל עליו תקופה של מאסר בפועל, הגם שבשל גילו של המערער, המליץ שרות המבחן להסתפק בתקופת מאסר השווה לתקופה אותה הספיק כבר לרצות. שרות המבחן חוזר גם בפנינו על המלצתו זו, לאור השיפור במצבו של המערער, אולם אין בידינו לקבל המלצה זו. כידוע, המלצתו של שרות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד ואין היא מחייבת את בית-המשפט (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה (4) 313, 318). כפי שתואר לעיל, מדובר במערער שלחובתו הרשעות בעבירות קשות של תקיפה חמורה, שאליהן התלוו עבירות של סחיטה באיומים והדחה ועליו לתת עליהן את הדין, חרף גילו. אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום י"ב בחשון תשס"ו (14.11.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05034360_H03.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il