אליעזר גבאי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3433/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3433/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: אליעזר גבאי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 13.7.03, בתיק פ' 955/97, שניתן על ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי, ב' אזולאי, ח' עמר תאריך הישיבה: ה' בחשוון תשס"ו (7.11.2005) בשם המערער: עו"ד סוזי שלו בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער שימש בעבר כמנהל מדור שירותי משק, ויושב ראש ועד הדרוג האחיד, במה שהוגדר בכתב האישום כ"מפעל הכפוף למשרד ראש הממשלה". אותה עת שימשה אישה (להלן: "המתלוננת") כממונה מטעם קבלן על עובדים המועסקים בניקיון באותו מפעל. לגרסת המשיבה, כפי שהובאה בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בסמוך לתחילת העסקתה החל המערער מחזר אחר המתלוננת, תוך הבטחה כי אם תיאות לקיים עימו יחסי-מין הוא ידאג לשפר את שכרה. משהמתלוננת דחתה אותו, איים המערער כי הוא יגרום לפיטוריה. ועוד נטען, כי בין החודשים פברואר עד אוגוסט 1997, ביצע המערער במתלוננת מעשים מגונים תוך שימוש בכוח והפעלתם של אמצעי לחץ שונים. כן נטען, כי באחד הימים הוביל המערער את המתלוננת, בשעות הערב, למקום מבודד בבאר-שבע, שם ביצע בה מעשה סדום שעה שהחדיר את אבר-מינו לפיה. בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של שוחד, סחיטה באיומים, מעשים מגונים ומעשי סדום. המערער כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם בתום הליך שנמשך שנים אחדות, נדחתה גרסתו, ואף שבית המשפט זיכה אותו מחלק מהאירועים, הוא הרשיעו בעבירות של בקשת שוחד, וביצוע מעשים מגונים תוך ניצול יחסי מרות, עבירות לפי סעיפים 294(א) ו-348(ה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי למערער שנה מאסר, מחציתה בפועל ומחציתה על-תנאי, וכן קנס בסך של 10,000 ש"ח. 2. כאמור, נמשכו ההליכים בעניינו של המערער שנים אחדות, והם סוכמו בהכרעת דין שעיקר ממצאיה היו אלה (ראו עמ' 98 להכרעת הדין): א. מכוח תפקידו פיקח המערער על עבודת המתלוננת, והוא עמד בקשר ישיר עם החברה אשר העסיקה אותה. ב. המערער הטריד מינית את המתלוננת בכך שהעיר לה בנוכחות אחרים באופן בוטה, גס ומעליב על לבושה, איפורה ובשמיה, חיזר אחריה וביקש לקיים איתה מגעים בעלי אופי מיני, תוך הבטחה כי הישארותה בעבודה ותנאי שכרה יושפעו מהסכמתה להיעתר לו. ג. אחד המקרים בהם ביצע המערער מעשים מגונים במתלוננת התרחש במקלט, כאשר הוא חיבק ונישק אותה. אירוע נוסף התרחש בחדר המכונות. ביחס לכל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי עדותה של המתלוננת (בלשונו, ראו עמ' 99): "סבירה ומהימנה והיא נתמכת בעדויות של העובדות האחרות". מאידך, קבע בית המשפט כי ביחס ליתר המעשים שיחסה המתלוננת למערער, נותרו בליבו ספקות, ולכן הוחלט לזכותו מהם. ד. בהתבסס על עדותה של המתלוננת, ולנוכח אופיים של המעשים שביצע המערער בעובדות אחרות, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי נכון לזכות את המערער מעבירות להן נלווה, על פי הנטען, רכיב של כפייה, וביניהם: מעשים מגונים בכוח, מעשי סדום וסחיטה באיומים. ה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי גם העבירה של בקשת שוחד על ידי המערער, הוכחה כדבעי, ובלשונו: "בקשת הנאשם לקיים יחסי מין תוך אמירה שאם תיענה לחיזוריו ידאג לה, עונה על היסודות העובדתיים של העבירה, והיא מצביעה על קיום היסודות העובדתיים, של עבירה של 'בקשת שוחד' שכמוה כלקיחת שוחד" (ראו עמ' 101 להכרעת הדין). באשר לרכיב המחשבה הפלילית, קבע בית המשפט: "דבריו ונטייתו של הנאשם לנצל את תפקידו ומעמדו בעבודה, כלפי המתלוננת וכלפי עובדות אחרות, למגע פיזי ולבקשות חוזרות לקשר יחסי מין, ומתן הבטחות למתלוננת ולעובדות אחרות שייטיב איתן בתנאי העסקתן, בהקשר לבקשותיו לקיים איתן יחסי מין, התנכלותו למתלוננת ולעובדות אחרות שלא נענו לבקשתו, מצביעים על מחשבתו הפלילית, בהיעדר הסבר סביר ומהימן מצד הנאשם המתיישב עם חפותו" (ראו עמ' 103 להכרעת-הדין). 3. המערער, אשר התקשה להשלים עם הרשעתו, משיג עליה בפנינו, ובאמצעות באת-כוחו המלומדת, עו"ד ס' שלו, הוא תקף בעיקר את החלטתו של בית המשפט המחוזי לבסס את הרשעתו על גרסתה של המתלוננת. המערער סבור כי למתלוננת היה עניין מובהק לבדות מלבה עלילת שווא נגדו, ולמעשה היא החלה לרקום את מזימתה עוד בתחילת העסקתה באותו מפעל. המערער היפנה לממצאיו של בית המשפט המחוזי, לפיהם גרסתה של המתלוננת היתה "מוגזמת עם נטייה לדרמטיזציה של האירועים" (עמ' 94), והוא היפנה גם לאמירות שונות של המתלוננת-עצמה לפיהן החליטה להקדים תרופה למכה (הפללת המערער שתמנע פיטורין), ובלשונה "הקם להרגך השכם להרגו". במצב זה, כך סבור המערער, היתה הערכאה הראשונה מיטיבה לעשות אם היתה דוחה כליל את גרסת המתלוננת, ולא עושה בה שימוש בהתבסס על הכלל בדבר "פלגינן דיבורא". עניין אחר עליו מלין המערער, הוא החלטתו של בית המשפט המחוזי להידרש לעדותן של עובדות נוספות על אמירות בוטות שהפנה המערער כלפיהן, ומעשים אסורים שביצע בגופן. להשקפת באת-כוח המערער, שימוש ב"מעשים דומים" כראיה, גרמה להשחרת פניו של שולחה בגין מעשים שלא הוכח כי בוצעו, והדבר פגם בהגנתו. נקדים ונאמר כי לא מצאנו מקום או עילה להתערב בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, ולהלן נביא את הנמקתנו. 4. בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מפורטת, ניתח אחת לאחת את העדויות שהיו בפניו, ושטח בפני הקורא את התלבטותו ואת הזהירות בה נקט שעה שניגש להכריע בסוגית מהימנותם של העדים בכלל, ושל אלה שהיו מעורבים ישירים בפרשה, בפרט. בסופו של יום מצא בית המשפט לנכון לאמץ את גרסת המתלוננת, אולם לא באופן גורף, אלא רק מקום שנמצא כי לעדותה קיים חיזוק בראיות נוספות. וכאן המקום להדגיש, כי גם באותם מקרים שבית המשפט קמא החליט לזכות את המערער ממעשים שיוחסו לו, הוא לא עשה זאת משום שאמונו במתלוננת התערער, אלא רק מאחר שלגרסתה לא נמצא חיזוק ראוי. לאותה מסקנה בדבר מהימנות גרסתה של עדת התביעה הראשית, תרמו, כאמור, עדויות מפיהן של נשים נוספות שעבדו באותו מפעל, ושכל אחת בתורה סיפרה על ניסיונותיו של המערער להתקרב אליה ולבצע בה מעשים בעלי אופי מיני. בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותן של הנשים, מאחר ולא הוכח קיומו של מניע או קשר שהן קשרו ביניהן כדי להפליל את המערער. במצב זה לא היה מנוס מהמסקנה כי גרסתן של אותן עדות חיזקה את עדות המתלוננת, עד שמותר היה להוסיף ולקבוע כי המערער עשה לו נוהג להטריד נשים הכפופות לו. זאת ועוד, תלונותיה של המתלוננת כנגד המערער החלו להישמע זמן קצר לאחר שהחלה העסקתה, והיא עשתה זאת בפני הממונה הישיר עליה מטעם הקבלן. זה האחרון העיד כי המתלוננת לא ששה לחשוף את הפרשה, ונדמה שמניעיה לכך ברורים, היינו, לנוכח מעמדו הבכיר והאיתן של המערער באותו מפעל, היה קיים חשש טבעי שתלונתה כעובדת-מתחילה לא תזכה לאימון. מאידך, תלונה מוקדמת כזו היתה מביאה, ובסבירות גבוהה, לפיטוריה של המתלוננת ולאיבוד מקום עבודה בו נקלטה זה מקרוב. מכאן המסקנה, שגם אם חשיפת הפרשה על ידי המתלוננת ברבים השתהתה מעט, אין מדובר בגרסה כבושה, הואיל והיא הכניסה בסוד העניין, ובזמן אמת, אחדים מהעובדים באותו מפעל, וביניהם גם אחד מידידיו הקרובים של המערער. זאת ועוד, גרסתו של המערער לפיה תלונתו כנגד המתלוננת על דרך תפקודה היא שגרמה לה להפלילו, מעוררת קשיים לנוכח העובדה שבניגוד למערער, נמצאו רבים באותו מפעל שדיברו בשבחה של המתלוננת, ואף ציידו אותה בהמלצות חמות. טענת המערער לפיה את איסוף ההמלצות יזמה המתלוננת כחלק מאותה מזימה שרקמה כדי להפלילו, נשמעת מוזרה ובלתי סבירה, ומכל מקום ראוי לדחותה ולו מן הטעם שנושא זה לא עלה בחקירתם של אותם ממליצים במהלך המשפט. 5. עינינו הרואות כי הרשעתו של המערער היא בעיקרה הכרעה בשאלות של עובדה, המתבססת על התרשמותו של בית המשפט ממהימנות העדים שהופיעו בפניו. והרי הלכה היא שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מסוג זה. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנו לטיעוניה של עו"ד ס' שלו על-פה, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה על אותם חריגים, אדרבא, אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי, ובמיוחד לנוכח הזהירות המופלגת בה נקט, היה רשאי להגיע לתוצאה המרשיעה. הערעור נדחה. ניתן, היום ה' בחשון תשס"ו (7.11.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04034330_O06.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il