פסק-דין בתיק ע"פ 343/00
בבית המשפט העליון בשבתו
כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 343/00
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
ראפת טוואש
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ
4056/98 שניתנו ביום 4.11.99 על ידי כבוד השופטים א' משאלי, מ' סוקולוב ונ'
ישעיה
בשם המערער:
עו"ד יובל נחמני
בשם המשיבה:
עו"ד דפנה ברלינר
פסק-דין
המשנה לנשיא ת' אור:
ההליכים והמחלוקות
1. בפנינו ערעור על הרשעתו של המערער מר ראפת
טוואש ברצח של המנוח יוסף מטר (להלן: המנוח),
עבירה לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין התשל"ז-1977.
ביום 10.4.98 בשעה 22:00 בערב נורה המנוח
בשעה שישב בפתח החנות "בית הטוסט" ברחוב יפת 105, ביפו. בית המשפט
המחוזי קבע כי המערער, שהיה מסוכסך עם המנוח, נכנס אל החנות מן הדלת האחורית, חצה
אותה וירה במנוח חמש יריות בבטן, בעכוז ובגפיים בכוונה תחילה לגרום למותו. המנוח
נפטר כתוצאה מן הירי. בית המשפט הרשיע את המערער ברצח המנוח, פה אחד. שלושת שופטי
ההרכב קבעו כי הטענה לפיה המערער הוא מי שרצח את המנוח הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
2. בין בעלי הדין אין מחלוקת על כך שהאדם אשר
ירה במנוח והביא למותו, עשה זאת מתוך כוונת קטילה לאחר שהכין עצמו לכך ומבלי
שקונטר. הדבר עולה גם מנסיבות האירוע - הרוצח בא למקום הרצח מצויד מראש בנשק ועל
פניו כובע גרב וירה לעבר המנוח חמש יריות באברי גוף אשר פגיעה בהם עשויה להביא
למותו של אדם. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אך בשאלת זהותו של הרוצח: האם הוכח שהיה
זה המערער.
המערער טוען בפנינו, כי לא ניתן להרשיעו
בעבירת הרצח, משום שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הוא האיש שירה במנוח והביא
למותו. דעתי היא, כי מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי מוביל למסקנה האחת
כי המערער הוא האיש שרצח את המנוח. לכן, יש לדחות את ערעורו של המערער ולהותיר את
הרשעתו של המערער ברצח המנוח על כנה. להלן, אציג את הראיות העומדות בבסיס עמדתי
זו, בשים לב לטענות שהעלה המערער בהתייחסו לראיות אלה.
עדות אסמה
3. בפני בית המשפט המחוזי הובאו שתי עדויות
עיקריות הקושרות בין המערער לבין הרצח וכן ראיות מחזקות נוספות. העדות האחת, הנה הודעתה
במשטרה של אסמה חטאב (להלן: אסמה) שהיא קרובת
משפחה רחוקה של המערער אשר מתגוררת בסמוך ל"בית הטוסט". הודעתה התקבלה
כראיה, מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. הודעה זו תועדה בזיכרון דברים אשר
נערך על ידי החוקר עופר קליין (ת/17). עדות מאוחרת יותר, אשר בה חזרה אסמה על
מרבית הדברים, הוקלטה והובאה אף היא בפני בית המשפט (ת/9). בפני בית המשפט הוצגה
הודעה נוספת של אסמה במשטרה אשר בראשיתה הכחישה את הודעתה הקודמת בדבר זיהוי המנוח
ולאחר מכן חזרה על הודעתה והסבירה כי לא חזרה על הדברים משום שכבר אמרה אותם בעבר
והם נרשמו על ידי החוקר (ת/7) (דבריה של אסמה בהודעות
האמורות יכונו להלן: הודעת אסמה).
4. אסמה סיפרה בהודעת המשטרה, כי הבחינה
במערער חולף ליד ביתה, במועד סמוך לפני שעת הרצח. כששאלה אותו מה מעשיו במקום
הסביר לה כי הוא "עושה קיצור דרך". לאחר מספר דקות שמעה אסמה יריות,
שאחר כך הסתבר שאלה היריות שהמיתו את המנוח. יש לציין, כי המקום בו ראתה אסמה את
המערער הנו חצר פנימית אשר ממנה ישנה גישה, דרך חצרות פנימיות אחרות, אל החצר
האחורית של "בית הטוסט" ואל הדלת האחורית שלו, אשר אין מחלוקת כי דרכה נכנס
מי שירה במנוח למקום. בעדותה בבית המשפט, העידה אסמה כי חוקרי המשטרה כפו עליה
לומר את הדברים שאמרה במשטרה ולא חזרה על זיהויו של המערער כמי שראתה ליד ביתה,
דקות ספורות לפני הרצח. בית המשפט העדיף את הדברים שמסרה אסמה במשטרה, על פני
הדברים שאמרה במשפט וקבע כי פחדה של העדה מפני המערער ואביו, הוא זה שהניא אותה
מלחזור במהלך המשפט על הדברים שאמרה במשטרה.
5. למערער יש מספר טענות המופנות כלפי הודעת
אסמה במשטרה וכלפי המשקל שניתן לה. ראשית,
למערער יש טענות כנגד אופן התנהלותה של חקירת אסמה במשטרה. לטענתו, בעת החקירה,
הפעילו החוקרים לחץ על אסמה, ולחץ זה הוביל לכך שעדותה במשטרה לא היתה עדות אמת.
עוד הוא טוען כי לא במקרה לא הוקלטה חקירתה הראשונה של אסמה במשטרה וכי היעדר
ההקלטה נועד להסתיר את הלחץ שהופעל על אסמה בחקירה. טענות אלה בדבר הפגמים שנפלו
בחקירתה של אסמה נדחו על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע, בין היתר, כך:
"צפיתי בעיון רב בקלטות הוידאו בהן הוסרטו (בחשאי) העדים: יחיא
חרוב, אסמה חטאב וגלית טוואש בעת שמסרו את הודעותיהם במשטרה ובחנתי בחון היטב את
הדברים שאמרו ואוכל לומר בוודאות כי העדים מסרו את דבריהם מרצונם הטוב והחופשי בלא
שהופעל עליהם לחץ. הדבר משתקף בפניהם, בנימת דיבורם ובדו-שיח שהתנהל בינם לבין
החוקרים. גם את הדברים שאמר החוקר עופר קליין לאסמה כי אם לא תספר את האמת היא
עלולה להעצר, יש לראות בהקשר הנכון: לאחר חקירה ארוכה חוזרת העדה מדברים שאמרה תוך
שהיא עושה צחוק מהחוקר ומהמעמד בו היא נמצאת והחוקר בדבריו מבהיר לעדה את התוצאות
העלולות להיגרם לה.
שאלתי את עצמי מה הניע את שלושת העדים הנ"ל שבהודעותיהם במשטרה
זיהו את הנאשם וקשרו אותו לביצוע העבירה נשוא הדיון בתיקנו, לחזור בהם באופן
טוטאלי מן הדברים ולהכחישם בעת שהעידו בביהמ"ש ומסקנתי היא אחת ויחידה: - הפחד.
העדים מפחדים פחד מוות (ואין הדברים נאמרים כמליצה) מן הנאשם ואביו שפגיעתם
רעה" (עמוד 45 להכרעת הדין).
אין עילה להתערבותנו
בקביעת בית המשפט המחוזי כי אסמה מסרה את דבריה במשטרה מרצונה החופשי, וכי יש לתת
אמון מלא בגרסה אותה מסרה במשטרה ולהעדיף אותה על פני הדברים שאמרה במשפט.
שנית,
המערער מבקש כי תוסקנה מסקנות מאי העדתה של שוטרת בשם הילה במשפט, אשר על פי האמור
בזיכרון הדברים ובהקלטה הנ"ל, נכחה בחדר שבו נחקרה אסמה. יש לדחות טענה זו.
החוקר שערך את החקירה וכתב את זיכרון הדברים העיד מטעמה של התביעה בהרחבה בפני בית
המשפט ונחקר על עדותו. בנסיבות אלה, לא חלה חובה על התביעה לזמן את השוטרת הילה,
אשר לא נכללה ברשימת העדים בכתב האישום, להעיד בבית המשפט מטעמה. יש גם להזכיר, כי
ההגנה היתה רשאית לזמן את השוטרת הילה, לתת עדות מטעמה אם חפצה בכך.
שלישית,
המערער הוסיף וטען כי מן המקום שעמדה בו אסמה, לא ניתן לזהות מי שחולף בשעת לילה
מאוחרת בחצר הבית. גם טענה זו, אין לקבל. תנאיי התאורה במקום שבו פגשה אסמה
במערער, נבחנו על ידי השוטר עהאד אברהים ביום 15.9.98 ותועדו בזיכרון דברים (ת/34)
אשר תוכנו לא נסתר. השוטר ציין כי במרפסת ישנה מנורה, כי על קיר הבניין ישנה תאורה
וכי מפנסי הרחוב ברחובות הסמוכים, מגיע אור. עוד ציין השוטר כי די באור המגיע
מפנסי הרחוב, כדי לזהות אדם שעובר ליד המרפסת. יש להדגיש כי אסמה שזיהתה את המערער
כאדם בו פגשה ועימו החליפה מספר מילים, מכירה את המערער שהוא קרוב משפחה רחוק שלה,
ואף החליפה עמו דברים.
לאור האמור, יש לדחות את טענות המערער
כנגד אופן גביית ההודעה של אסמה וכנגד מהימנותה. הודעה זו מצביעה על נוכחותו של
המערער זמן קצר ביותר לפני ביצוע הירי, במקום שדרכו ישנו מעבר "פנימי",
אל החצר האחורית של "בית הטוסט" - אשר אין מחלוקת כי דרכה נכנס הרוצח,
אל המקום. יש להדגיש, כי הודעה זו סותרת את גרסת האליבי של המערער, לפיה לא יצא
מביתו בערב הרצח. נוכח הכחשתו הכוזבת של המערער את עדות אסמה, הוא ממילא לא נתן כל
הסבר תמים להמצאותו בחצר ביתה בנסיבות אותן תארה אסמה.
עדות חרוב
6. ראיה נוספת בעלת משקל אשר הוצגה לבית
המשפט המחוזי, הנן הודעותיו במשטרה של חרוב, הבעלים של "בית הטוסט" (המדובר
בהודעותיו של חרוב במשטרה, לרבות עימותים בינו לבין העד פנג'רי שהוקלטו וסומנו
כת/3, ת/4, ת/5, ת/6, ת/12, ת/13, ת/15, ת/16 ו- ת/20 - הודעות אלה תכוננה להלן: הודעות חרוב). גם הודעות אלה הוגשו לבית
המשפט, מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. חרוב סיפר כי הבחין ברוצח, שעבר בסמוך
מאוד אליו (סנטימטרים ספורים), וזיהה אותו כמערער, אותו הוא מכיר ובו הוא נוהג
לפגוש על בסיס יומיומי. מיד לאחר מכן, שמע חרוב מספר יריות והמנוח נפטר. חרוב שב
וזיהה בדברים נוספים שמסר לחוקרי המשטרה, את המערער כמי שרצח את המנוח, אך הבהיר
כי הוא מפחד ממנו ואינו מעוניין להעיד על דברים אלה בפני בית המשפט: "אני
אומר לך שזה רפאת אבל אני לא יכול להעיד".
ובהמשך: "אתם רוצים לדעת אם זה טואש
או לא טואש? זה טואש" (ת/4 עמוד 22).
קיימים קטעים נוספים בהודעות חרוב
במשטרה, על פיהם זיהה את המערער בוודאות. בין היתר, העיד חרוב בחקירתו כי
זיהה את המערער לפי מבנה הגוף שלו, דרך הליכתו והעיניים שלו (ת/6, עמוד 12, ת/4
עמודים 3).
עם זאת, יש לציין כי הרוצח הגיע לבית
הטוסט כשפניו מכוסות כובע גרב עם חורים בו באזור העיניים. עוד יש לציין, כי על פי
דברים אחרים שמסר חרוב למשטרה, זיהויו את המערער לא היה זיהוי וודאי. חרוב הסביר
לחוקריו במשטרה כי משום שהרוצח היה רעול פנים, הוא אינו יכול לומר בוודאות כי
המערער הוא מי שרצח את המנוח:
"אולי אני טועה במשהו אולי מלא אולי פחות יותר אני לא מאמין. איש
היו פנים כאילו רואה את הפנים שלו , היתי אומר כן זה הוא אבל בוא נגיד שבעים
אחוז...מהתאור שלו בגובה ובגוף זהו.. אבל לך תדע אני אומר לך שבעים אחוז זה הוא
אבל שלושים אחוז זה לא הוא".
ובהמשך:
"אם אני אומר לך שבעים אחוז זיהיתי את הגוף שלו את ההליכה שלו
ואת הגודל של הראש שלו - מה שזיהיתי ממנו זה בגובה וכאילו איך הוא מלא בגוף כאילו
לא רזה בריא קצת" (ת/3 עמוד 18).
חרוב לא חזר על
זיהויו את המערער ביום המקרה, בעת עדותו בבית המשפט. בעדות זו, העיד חרוב כי בעת
החקירה, הפעילו עליו חוקרי המשטרה לחץ לומר כי זיהה את המערער כיורה. בית המשפט
המחוזי העדיף את דבריו של חרוב במשטרה על פני עדותו במשפט. נקבע כי פחדו הרב של
העד מפני המערער ואביו, הוא שגרם לחרוב שלא לחזור על גרסתו בבית המשפט. לא מצאנו
עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו.
7. שלושת שופטי בית המשפט המחוזי נחלקו
ביניהם בשאלת משקלן הראייתי של אמרות חרוב. השופטים משאלי וסוקולוב סברו כי זיהוי
חרוב את המערער מהווה את מרכז הכובד הראיתי בתיק. זאת, לאור התרשמותם (שהתבססה על
אמרותיו השונות של חרוב במשטרה), כי הוא זיהה בוודאות את המערער כרוצח וכי פחדו
הרב מהמערער ומשפחתו הוא זה שהביא אותו לסייג את הזיהוי. בהקשר זה יש להזכיר, כי
בהודעותיו חזר חרוב מספר פעמים על כך שהוא משוכנע בכך שהמערער הוא מי שהביא למותו
של המנוח, אך הבהיר שאינו מתכוון להעיד על כך בבית המשפט בשל החשש מהמערער. השופטת
סוקולוב הבהירה בפסק דינה, כי ניתן לזהות בוודאות אדם מוכר, גם אם הוא רעול פנים,
על פי מבנה גופו, דרך הליכתו ומראה עיניו. השופט ישעיה, בדעת מיעוט, לא ראה
בהודעות חרוב די כדי לבסס את זיהויו של המערער כמי שירה במנוח. אך הוא מצא במשקלם
הראייתי המצטבר של הודעות חרוב ושל הודעת אוסמה, וכן ראיות מחזקות נוספות, את
הבסיס להוכחת אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר.
8. בפנינו טוען המערער, כי לא ניתן להסיק מהודעות
חרוב כי המערער הוא האיש שחצה את חנותו וירה במנוח. לטענתו, זיהויו של חרוב אותו
לא היה זיהוי שהתבסס על המראה החיצוני של הרוצח, אלא זיהוי שהתבסס על הנחת המוצא
של חרוב לפיה המערער והמנוח היו מסוכסכים. אין לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי,
אשר היו בפניו הודעותיו של חרוב במשטרה וכן הדברים שאמר חרוב במשפט, העדיף את דבריו
של חרוב במשטרה מהם ניתן ללמוד כי זיהויו של חרוב את המערער היה זיהוי שהתבסס על
חזותו של הרוצח ועל היכרותו ארוכת השנים עם המערער, ולא זיהוי שהתבסס על ידיעתו
המוקדמת של חרוב בדבר הסכסוך בין המנוח לבין המערער.
המערער הוסיף וטען בפנינו, כי נפלו פגמים
בחקירתו של חרוב, אשר בשלם יש להעדיף את גירסתו של חרוב בבית המשפט על פני הודעות
חרוב במשטרה. לטענתו, חוקרי המשטרה לחצו על חרוב והם שהציעו לו את האפשרות לזהות
את הרוצח שהיה רעול פנים, רק על פי חלק מחלקי גופו. גם טענות אלה יש לדחות. בית
המשפט המחוזי עמד בהרחבה על דינמיקת החקירה, כפי שהשתקפה מן התמלילים וההקלטות,
וקבע כי עדותו של חרוב בפני חוקרי המשטרה היתה חופשית ומרצון וכי לא הופעלו על
חרוב לחצים אשר הובילו אותו להפליל את המערער. יש לציין, כי חרוב הצביע על המערער
כעל הרוצח, ביוזמתו, עוד בראשית חקירתו ולפני שהוצעה לו על ידי החוקר עופר קליין
האפשרות של זיהוי על פי חלק מחלקי הגוף (וראו: ת/4 בעמוד 11):
"אני בטוח. תראה תראה אני אומר לך אני בטוח שראפת ירה בו טוב.
אבל אני לא יכול להגיד למה חוץ מזה לא רק אני הוא היה אני אומר לך רעל פנים"
(ת/2, עמוד 9).
בנסיבות אלה, אין עילה
להתערבותנו במסקנה כי דבריו של חרוב בהודעותיו במשטרה נמסרו מרצונו החופשי.
9. עם זאת, יש לזכור כי הרוצח היה רעול פנים
בשעה שנכנס ל"בית הטוסט", וכן שבמהלך חלק מהדברים שאמר במשטרה סייג חרוב
את זיהויו את המערער והעריך את וודאות הזיהוי ב-70%. בנסיבות אלה, הנני סבור,
שמטעמי זהירות, אין לראות בדברי חרוב לחוקרי המשטרה ראיית זיהוי אשר היא לבדה
יכולה להוות ראיית זיהוי חד משמעית המבססת את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר.
יש לתת לדברים משקל כזיהוי שאינו ודאי, אם כי קרוב לכך, אשר מצטרף לשאר הראיות
שהובאו מטעמה של התביעה. שילובן יחד של כל הראיות הוא זה אשר מוביל למסקנה האחת,
כי המערער הוא האיש שרצח את המנוח (לעניין משקלו הראייתי של זיהוי שאינו ודאי, ראו
את האמור בע"פ 437/82 סלמון אבו נ' מדינת
ישראל, פ"ד לז (2)85, 92 ובע"פ 397/86 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 266).
הראיות הנוספות
10. בנוסף להודעות של אסמה ושל חרוב, קיימות
מספר ראיות נוספות אשר יש בהן תמיכה בעמדת המדינה. לפני שאציג ראיות נוספות אלה,
אציין כי בענייננו הוכח קיומו של מניע לרצח - סכסוך קודם בין המערער לבין המנוח,
אשר התבטא בעבר בדקירות הדדיות ובניסיונות המנוח לירות במערער. מקורו של הסכסוך
הנו בהפללתו של המנוח את המערער בפני מדובב, בעת חקירה משטרתית בעבירה לה היו
שותפים המנוח והמערער בעבר. ראייה זו מצביעה על מניע שהיה למערער לפגוע במנוח.
11. אחת הראיות הנוספות אשר תומכות במסקנה כי
המערער הנו מי שרצח את המנוח הנה עדותה של גלית טוואשי (להלן: גלית). גלית היא אשת אביו של המערער, אשר התגוררה בתקופה
הרלוונטית עם המערער, אביו ובנה התינוק. בראשית ההליכים, העידה גלית במשטרה כי
בערב הרצח הלכה לישון בשעות הערב המוקדמות והתעוררה רק כשהגיעו אל ביתה שוטרים כדי
לעצור את המערער. במהלך המשפט, יצרה גלית קשר עם החוקר עופר קליין. גלית סיפרה לו
כי בערב האירוע נכח בביתם אדם נוסף בשם ראג'ה אכבריה (להלן: ראג'ה) שהוא בן דודו של המערער. בשלב כלשהו הסתודדו המערער
ואביו במטבח והמערער אמר ש"עכשיו אני אזיין אותו ואני אראה לו מה זה, ואני
אתן לו להיות נכה לכל החיים" (ת/38, עמוד 6). גלית סיפרה, כי היא התעוררה משנתה
באותו ערב כששמעה את הרעש שעשו מכוניות המשטרה שעברו ברחוב, ולפי הודעתה, בשלב זה
דאגו המערער ואביו לכך שאדם בשם מוחמד זיינב ייקח את ראג'ה מהבית. גלית הסבירה כי
המערער ואביו ידעו שראג'ה מפחד מהמשטרה ולכן ניסו לסלקו. מנסיבות המקרה ניתן
להסיק, שחששם היה שלא ניתן לסמוך על ראג'ה שיתמוך בגירסת האליבי, על פיה לא יצא
המערער מביתו באותו ערב. גלית הוסיפה וסיפרה, כי ידעה על קיומו של סכסוך בין
המערער לבין המנוח וכי המערער סיפר לה מספר ימים לפני הרצח, כי המנוח ניסה לירות
בו. כשנשאלה גלית אם ביום הרצח הבחינה במערער או באביו יוצאים מן הבית, העידה כי
שמעה דפיקה חרישית בדלת ולאחריה נכנס מישהו אל הבית, אך היא לא ראתה מי הוא האדם
שנכנס. בחקירתו במשטרה אישר ראג'ה, כי נכח בביתו של המערער בערב האירוע. ראג'ה
העיד, כי שתה יין ונרדם ולא שם לב אם מישהו יצא או נכנס אל הבית. ראג'ה הוסיף
וסיפר, כי אבי המערער התקשר למוחמד זיינב וביקש ממנו שיבוא לקחת את ראג'ה אל בית
סבתו. בעת המשפט, חזרו בהם גלית וראג'ה מעדויותיהם אלה ודבריהם בהודעות שנמסרו על
ידו במשטרה, נתקבלו כראיה מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות.
המערער טען בפנינו, כי גרסתה של גלית
בפני החוקר עופר קליין הנה עדות כבושה, ולא היה מקום לייחס לה משקל. גלית הסבירה
את כבישת העדות והבהירה, במהלך חקירתה על ידי המשטרה, כי פחדה מאביו של המערער
והרגישה שהיא יכולה לפנות למשטרה רק לאחר שהאב נעצר. בית המשפט המחוזי קיבל הסבר
זה כמהימן ואין עילה שנתערב בכך.
12. עדויותיהם של גלית וראג'ה סותרות את גירסת
המערער שלפיה לא היה איש בביתו בערב הרצח, מלבדו ומלבד אביו, גלית ובן הדוד פארוק.
הן מגלות את הכזב שבעדות המערער לגבי האנשים שנמצאו בדירתו. הן חושפות את כוונת
המערער לטעון לאליבי, כשהוא מסלק מן המקום את מי שאין ביטחון שלא "ישבר"
בחקירות המשטרה, כשתבקש לבדוק את טענת האליבי. זאת ועוד. יש להדגיש כי המערער
ואביו דאגו לסילוקו של ראג'ה מהבית, ברגע ששמעו את סירנות המשטרה. היה זה לפני שהודע להם על ידי המשטרה או על ידי כל גורם אחר שהמערער
חשוד ברצח המנוח או כי המנוח נרצח. רצונו של המערער לבנות לעצמו אליבי בנסיבות
אלה, מצביע לכאורה על כך שידע על הרצח ועל כך שהשוטרים בדרכם אליו. ידיעה על הרצח,
ללא שנמסר לו על ידי אחרים על כך - ואין טענה של המערער שמישהו סיפר לו על כך לפני
בוא השוטרים - פועלת כראיה בעלת משקל בכיוון מעורבותו של המערער במעשה הרצח.
13. אל העדויות אשר מבססות את אשמתו של המערער,
מתווספים גם שקריו. בהודעתו במשטרה הכחיש המערער את קיומו של סכסוך בינו לבין
המנוח ואת העובדה שיצא מן הבית בערב הרצח. בנוסף, הוא סיפר כי לא היה באותו הערב
אדם נוסף בבית מלבד דיירי הבית ובן הדוד פארוק. זו היתה גירסתו גם בעדותו בבית
המשפט. בנקודות אלה דחה בית המשפט המחוזי את גירסת המערער וקיבל את גירסתם של גלית
וחרוב, לפיה המערער והמנוח היו מסוכסכים. בנוסף, קיבל בית המשפט את גירסתה של אסמה
לפיה המערער נראה מחוץ לביתו בשעות הערב, וכן את עדותם של רא'גה ושל גלית אשר
לפיהן נכח גם ראג'ה בבית בשעות הערב. בנסיבות אלה, מצטרפים שקריו של המערער
וניסיונו "לעצב" גרסת אליבי לחלק מן הראיות המוכיחות את אשמתו של המערער.
14. על רקע משקלן המצטבר של הראיות כמבואר
לעיל, מתבקשת המסקנה בדבר אשמתו של המערער. אשר על כן, הערעור נדחה.
המשנה
לנשיא
השופט א' א' לוי:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא,
השופט ת' אור.
ניתן היום, כ' בשבט
תשס"ד (12.2.2004).
המשנה
לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00003430_E11.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il