היב פאדי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3427/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3427/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פאדי היב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (כב' סגן-הנשיא, השופט ת' כתילי) שניתן בתאריך 24.04.2013 בתיק ת"פ 20369-02-12 תאריך הישיבה: י"א באב התשע"ג (18.07.13) בשם המערער: עו"ד יאיר נדשי בשם המשיבה: עו"ד אילונה ענבר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן-הנשיא, השופט ת' כתילי), ב-ת"פ 20369-02-12, בתאריך 24.04.2013. להלן אביא בקצרה את הנתונים הצריכים להכרעה. 2. המערער הורשע על-יסוד הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן – המקימות עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 3. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, ובית המשפט המחוזי הנכבד גזר על המערער עונש של 6 חודשי מאסר בפועל ו-6 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור במשך 3 שנים כל עבירת אלימות מסוג פשע. כן נדרש המערער לפצות את המתלונן בסכום של 500 ש"ח. 4. כתב האישום המתוקן, שבגינו הורשע המערער, מתאר מסכת עובדתית, שלפיה בלילה שבין ה-20.11.2010 לבין ה-21.11.2010, בסמוך לבית זרזיר (בכניסה לעיאדאת), המערער, ביחד עם שני אחיו, מוחמד בן פלאח היב ואדם בן פלאח היב (להלן: מוחמד ו-אדם, בהתאמה), היכו את המתלונן באופן שגרם לחבלה באפו ולשפשופים בשפתיו, ובכך גרמו לו, בצוותא חדא, לחבלה של ממש, כל זאת על רקע סכסוך ששרר באותה עת בין המערער ואחיו לבין המתלונן. 5. גם אחיו של המערער, מוחמד, הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע ביחד עם המערער במסגרת הכרעת דין אחת. גם דינו של מוחמד נגזר במסגרת אותו גזר-דין שניתן נגד המערער, והושתו עליו 6 חודשי מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות ו-6 חודשי מאסר על תנאי (בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע במשך 3 שנים). גם מוחמד נדרש לפצות את המתלונן בסך של 500 ש"ח. זה המקום לציין כי גם האח מוחמד הגיש ערעור על חומרת עונשו, אשר קבוע לדיון בפני בית משפט זה. עניינו של אדם, האח הנוסף שלקח חלק בתקיפה – הופרד מעניינם של המערער ומוחמד, והוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית לבדיקת כשירותו לעמוד לדין. טענות המערער 6. בא-כח המערער טען בנימוקי הערעור שהגיש מספר טענות עליהן חזר גם בדיון שהתקיים בפנינו, וגרס כדלקמן: א. נפלו כשלים באופן הייצוג של המערער בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר הביאו להשתת עונש חמור יתר על המידה על המערער: לשיטת בא-כח המערער, הייצוג שסיפק למערער בא-הכח שייצג אותו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (להלן: בא-הכח הראשון) – היה בלתי-הולם והביא לפגיעה בזכותו של המערער להליך הוגן. בהקשר זה מבקש בא-כח המערער להסתמך על דבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד בגזר-הדין, אשר ביקר את התנהלותו של בא-הכח הראשון, באמרו כך: "הודעתו של עו"ד לידאוי [בא-הכח הראשון – ח"מ] בשם הנאשם 1 [המערער כאן – ח"מ], אינה בגדר התייחסות מספקת וראויה לנסיבות ביצוע העבירה, לנסיבות האישיות של נאשם 1, לשיקולי הענישה הראויים, למתחם העונש ההולם בענייננו, ולטיעוניה של המאשימה באשר לכל אלה...". בא-כח המערער קובל על כך שחרף התרשמותו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד לגבי רמת הייצוג הבלתי מספקת שהוענקה למערער – הוא נמנע מלבקש הבהרות, או השלמות לטיעונים לעונש, או מלהפנות את המערער לקבלת תסקיר מבחן. בא-כח המערער מדגיש בהקשר זה עוד כי פנה, כמצוות הפסיקה, במספר הזדמנויות ובמספר דרכי התקשרות לעורך-הדין לידאוי (בא-הכח הראשון) על מנת לקבל את התייחסותו לכשלים הנטענים בייצוג, אך לא נענה. ב. הפער בין העונש שהושת על המערער לבין זה שהושת על אחיו מוחמד מהווה פגיעה בעקרון אחידות הענישה ומחייב את הפחתת העונש שנגזר על המערער: לגישת בא-כח המערער, מאחר שחלקו של כל אחד מהאחים בביצוע העבירה היה זהה – הרי שלא ניתן להסכין לפער בין העונשים שהוטלו על המערער ועל אחיו, מוחמד – כאשר המערער נידון לעונש מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח, בעוד מוחמד, אחיו, נידון לעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בא-כח המערער סבור כי מקורו של פער זה הוא באותו כשל בייצוג. עוד מציין בא-כח המערער כי גם ההבדלים הקיימים בעברם הפלילי של שני האחים – אין בהם כדי להצדיק את הפער הנ"ל בענישה, וכי ממילא עברו הפלילי של המערער, לשיטת סניגורו – איננו מכביד. ג. מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד חורג, בנסיבות המקרה שלפנינו, ממדיניות הענישה הנהוגה: בא-כח המערער טוען כי נסיבות ביצוע העבירה, כפי שתוארו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, הן קלות, ולפיכך נדרש היה לקבוע מתחם ענישה נמוך בהרבה מזה שנקבע בפועל, המשתרע בין מאסר מותנה בלבד לבין מאסר בפועל בן מספר חודשים ספורים. ד. בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בכך שלא ייחס משקל להתמשכות ההליכים ולא ייחס משקל מספיק להודיית המערער: בא-כח המערער טוען כי העובדה שחלפו כשנתיים ושלושה חודשים ממועד האירוע, מושא כתב האישום, ועד לגזירת דינו של המערער – יש בה משום עינוי דין, שצריך היה להביא להקלה משמעותית במשך המאסר שהושת על המערער. בהקשר זה מדגיש בא-כח המערער כי לשיטתו אין למערער יד בהתמשכות ההליכים, שכן הם נבעו מהתנהלות רשויות התביעה, אשר הגישו בתחילה את כתב האישום לבית המשפט השלום ורק לאחר מכן "משכו" אותו והגישו אותו מחדש לבית המשפט המחוזי. כן טוען בא-כח המערער שבית המשפט המחוזי הנכבד לא ייחס את המשקל הראוי להודיית המערער, כפי שמקובל בפסיקה. ה. בין המערער ומשפחת המתלונן הושגה "סולחה": בדיון שהתקיים בפנינו הוסיף בא-כח המערער כי הושגה "סולחה" בין המערער לבין משפחת המתלונן. לשיטתו הדבר צריך להוות שיקול נוסף לקולא במקרה שלפנינו. עמדת המשיבה 7. באת-כח המשיבה התייחסה בדיון שהתקיים בפנינו לטענות המערער. לעמדתה לא נפל כל פגם בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. בנוגע לכשל בייצוג היא ציינה כי בית-המשפט המחוזי הנכבד היה מודע לכך ונתן דעתו לנתון זה, ולשיטתה התוצאה ממילא לא היתה משתנה גם אם המערער היה מקבל ייצוג משפטי ברמה הגבוהה ביותר. עוד ציינה באת-כח המשיבה כי לא היה כל מקום שבית המשפט יבקש תסקיר משירות המבחן בנוגע למערער, שכן בשים לב לעובדה שהיה אסיר בעת גזירת הדין – לא היה מקום לשקול שיקולים שיקומיים, שהתסקיר בא לקדמם. לעניין חלוף הזמן ציינה באת-כח המדינה כי הוא נבע, בין היתר, מטענות שטען אחיו של המערער, אדם, במישור הכשירות הנפשית, וכן מניהול הליך גישור, לבקשת המערער, ומהתמהמהות של השותפים, טרם שהודו בהאשמות שיוחסו להם. יחד עם זאת, באת-כח המשיבה אישרה כי אכן נפלה טעות בכך שכתב האישום הוגש תחילה לבית משפט השלום, טרם שהמשיבה חזרה בה והגישה אותו מחדש לבית המשפט המחוזי. לגבי נסיבות ביצוע העבירה – באת-כח המשיבה רואה חומרה בביצוע עבירת האלימות בחבורה. אשר לעברו הפלילי של המערער – באת-כח המשיבה הגישה רישום פלילי שלו על מנת להראות כי מדובר שם, בין היתר, בעבירת אלימות. בכל הנוגע לטענות בא-כח המערער לעניין ה"סולחה" שהושגה בין המערער לבין משפחת המתלונן – נטען כי בהיעדר ראיות, טענה זו הינה טענה בעלמא, שלא ניתן להסתמך עליה. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בחומר שהוגש לנו ושמיעת טענות הצדדים – הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להדחות. את טעמינו לתוצאה זו נפרט מיד בסמוך. 9. בפתח הדברים ראוי להזכיר את הכלל שלפיו ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.01.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (04.03.2009)). יחד עם זאת, במקרה שלפנינו מועלות מספר טענות הדורשות ליבון, ובמרכזן טענת בא-כח המערער כי נפלו כשלים בייצוג המערער בהליך הדיוני, וכי אלו מחייבים, לשיטתו, התערבות בגזר-הדין. 10. האמת ניתנת להיאמר כי ייתכן שהייצוג שהעמיד למערער בא-כחו הראשון – אכן לא עמד ברף הראוי. דברים אלה ניתן לומר חרף הרגישות המתבקשת, וזאת נוכח קביעותיו המפורשות של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין זה, ונוכח ההזדמנות שהעמיד בא-כחו הנוכחי של המערער לבא-כחו הראשון, להעביר את התייחסותו לנושא – הזדמנות שאותה עורך-דין לידאוי לא ניצל. ואולם, על מנת לבסס טענה של כשל בייצוג, שיש בה כדי להביא לפתיחה מחדש של ההליך הדיוני, או להתערבות בתוצאותיו – לא די להוכיח כי השירות המשפטי שניתן למערער היה בלתי מספק, ויש להוכיח גם כי ישנו חשש לעיוות דין, שהמבחן לבחינת קיומו הינו סיבתי-תוצאתי, לאמור: "על הטוען שנגרם לו עיוות דין, בשל ייצוג משפטי בלתי-הולם, מוטל להראות, כי אלמלא מהלך מוטעה, שנקט עורך-הדין שייצג אותו במשפטו, אפשר שבית-המשפט היה מגיע לתוצאה שונה" (ראו: ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 160, 166 (1998)). כן נקבע כי טענת כשל בייצוג תתקבל רק במקרים חריגים, בהם הוכח קשר סיבתי בין הפגמים שנפלו בייצוג לבין חשש לעיוות דין המצדיק התערבות (ראו: ע"פ 4604/11 נאסר נ' מדינת ישראל (05.10.2011); עיינו גם: ע"פ 10153/07 קייסי נ' מדינת ישראל (30.07.2012)). 11. מגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד עולה בבירור כי במקרה שלפנינו – בית המשפט המחוזי הנכבד גזר את הדין מתוך מודעות לרמה הבלתי-מספקת של השירות המשפטי שקיבל המערער וכי הוא למעשה "ריפא" את הפגמים שנפלו בייצוג שקיבל המערער, בהסתמך על מכלול הנתונים שעמדו בפניו. בהקשר זה ראוי לציין כי טענות בא-כחו של מוחמד, אשר טען בהרחבה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – היה בהן כדי לשרת גם את עניינו של המערער, ככל שהדבר נגע לנסיבות המשותפות למערער ולאחיו, לרבות נסיבות ביצוע העבירה (שכן נקבע כי חלקם של האחים בביצוע העבירה שווה). ראייה לכך היא קבלת חלק מטענות בא-כחו של מוחמד על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, באופן שפעל לטובת שני האחים גם יחד (למשל לעניין התכנון המוקדם ולעניין הזדקקותו של המתלונן לטיפול רפואי). נראה איפוא כי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע לעונש ההולם נעשתה לאחר בחינה מעמיקה שהתבססה, בין היתר, על טענות ההגנה המפורטות של בא-כחו של מוחמד. נציין עוד בהקשר זה כי גם לגופו של עניין נראה לנו שמתחם העונש, אשר נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד – הולם את העבירה בנסיבות שבהן נעברה. בית משפט זה חזר פעמים רבות על החומרה הרבה שבעבירות אלימות ועל הצורך למגר את תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית (עיינו: ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, פיסקה 21 (10.11.2009); ע"פ 3277/10 אגבריה נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (02.02.2011); ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (16.08.2007)) – חומרה זו מצדיקה ענישה מכבידה. איננו מוצאים איפוא החמרה יתרה במתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לעבירה ולנסיבות שפורטו בכתב האישום. למקרים דומים שבהם נפסקו עונשים בתוך מתחם הענישה הנ"ל או חמורים ממנו, עיינו: ע"פ 1353/13 חמודה נ' מדינת ישראל, פסקאות ג', ט' ו-ל"ג (27.06.2013) – שם נקבע מתחם ענישה של 8 עד 16 חודשי מאסר בפועל בגין עבירות תקיפה בצוותא בנסיבות מעט חמורות יותר מאלו שבמקרה דנן; רע"פ 2114/13 אל האדי נ' מדינת ישראל (20.03.2013) – שם נגזר בנסיבות דומות עונש של שישה חודשי מאסר בפועל (לצד עונש מאסר על תנאי משמעותי ופיצוי למתלונן משמעותי בהרבה מזה שנפסק כאן). כן השוו: ע"פ 7519/02 עלי נ' מדינת ישראל (19.09.2002) – שם השמיע בית משפט זה ביקורת על קולת העונש שנגזר בנסיבות קרובות לאלו כאן (6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות), אך לא התערב בעונש, בהיעדר ערעור מטעם המדינה; רע"פ 4689/07 בוקאי נ' מדינת ישראל (04.09.2007) – שם דובר בנסיבות חמורות יותר מאלו שבמקרה דנן, אך גם בענישה קשה יותר באופן משמעותי. 12. טענה נוספת שמעלה בא-כח המערער עוסקת ב"אחידות הענישה" ובפער שבין העונש שהושת על המערער לבין זה שהושת על אחיו, מוחמד. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ב- ע"פ 8668/11 פלוני נ' מדינת ישראל (11.10.2012) ולפיהם: "ערכאת הערעור תתערב בקביעות גזר הדין של הערכאה המבררת רק כאשר ישנה סטייה ברורה מעקרון אחידות הענישה, ובענייננו פער משמעותי בין העונשים של השותפים השונים, שלא ניתן להסבירו על ידי נסיבות המקרה, או הנסיבות האישיות של הנאשמים" (ההדגשות במקור – ח"מ). במקרה שלפנינו הפער בין העונשים של שני האחים ניתן להבנה על רקע ההבדלים המשמעותיים בעברם הפלילי. בעוד שלמוחמד אין כל עבר פלילי של ממש (שכן העבירה היחידה הרשומה לחובתו סווגה כ"עבר תעבורתי") – הרי שלמערער עבר פלילי בלתי-מבוטל, הכולל בין היתר גם עבירות אלימות. אבחנה רלבנטית נוספת בין המערער לבין אחיו טמונה בכך שמוחמד לא ריצה בעברו עונש מאסר בפועל, בעוד שהמערער ריצה בעת גזירת הדין על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד (ועד לאחרונה) עונש מאסר בפועל בן שנה בגין עבירות נשק. על רקע זה ניתן להבין את שיקוליו של בית המשפט המחוזי הנכבד שראה לנכון ליתן להיבט השיקומי משקל משמעותי יותר בעניינו של מוחמד, בהשוואה לעניינו של המערער. זה המקום להעיר כי בעניינו של המערער אכן לא היה מקום להפנותו לקבלת תסקיר מבחן, נוכח העובדה שבעת גזירת הדין על ידי בית המשפט המחוזי - הוא היה מצוי במאסר. נתון זה, בצד סקירת עברו הפלילי של המערער והענישה שהושתה עליו בעבר – לימדו כי המערער עד כה לא מימש מספר הזדמנויות שיקום שניתנו לו. נראה איפוא כי גם אם בא-כחו הראשון של המערער היה מבקש כי יוכן בעניינו תסקיר מבחן – לא היה מקום להיענות לבקשה זו, ולפיכך גם בהקשר זה לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין רמת הייצוג לה זכה המערער בהליך הדיוני – לבין תוצאת המשפט. 13. אשר לטענות בא-כח המערער הנוגעות להתמשכות ההליכים – בית המשפט התייחס במסגרת גזר-הדין לטענות הצדדים לעניין זה, לרבות ביחס לשאלה האם (ובאיזו מידה) יש לזקוף את התמשכות ההליכים לזכות המערער – ודומה שהדבר הובא בחשבון בעת גזירת העונש. בדומה לכך לא ניתן לקבל את הטענה שבית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן את המשקל הראוי להודיית המערער. בגזר-הדין נכתב במפורש כי: "שני הנאשמים הורשעו בעבירות לאחר שהודו במסגרת הסדר טיעון, ותרמו לחיסכון ניכר בזמן שיפוטי...". קביעת המשקל המדויק שינתן לכל אחד מהשיקולים השונים המשמשים בקביעת העונש הינה ברשותה של הערכאה המבררת, וכאמור, בהיעדר "טעות מהותית הבולטת על פניה" – אין מקום להתערב בה, מה גם שבמקרה דנן דומה שנעשה איזון ראוי אף בהקשר זה. 14. לפני סיום נעיר כי נתנו דעתנו גם לטענה בדבר ה"סולחה", אשר הושגה לכאורה בין משפחת המערער לבין משפחת המתלונן. טענה זו הועלתה כאמור, לראשונה, רק במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו, אך היא לא נסמכה על כל ראיה ממשית, ובא-כח המערער ציין לפנינו בדיון כי: "אין בידי הסכם סולחה כי שמעתי את זה בעל-פה". הנה כי כן, מקובלת עלינו, בנסיבות, טענת באת-כח המשיבה, שלפיה לא ניתן להסתמך פה על הנתון בדבר חתימה על הסכם "סולחה" מבלי שזה הוצג לבית המשפט. ממילא לא נוכל לחוות דעתנו על השפעתה של ה"סולחה" הנטענת על גזר הדין. 15. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – דין הערעור להדחות. גזר-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד לגבי המערער – יישאר איפוא בעינו. ניתן היום, ‏כ"ד באב התשע"ג (‏31.07.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13034270_K03.doc גי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il