אלברט איפרגן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3416/98 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער: אלברט (בבר) איפרגן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת.פ. 518/96 שניתן ביום 20.4.98 על ידי כבוד השופטים: גלעדי, אזולאי וסגל בשם המערער: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל פסק-דין השופט י' טירקל: פתח דבר 1. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא ג' גלעדי והשופטים צ' סגל וב' אזולאי) הרשיע את המערער בעבירות של אינוס תוך התעללות באשה לפי סעיף 345(ב)(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - "חוק העונשין") ואינוס באיום בנשק חם או קר לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין וזיכה אותו מאישום בעבירה של חטיפה לשם עבירת מין לפי סעיף 374 לחוק העונשין. בגזר דינו מיום 20.4.98, גזר עליו מאסר לתקופה של שמונה שנים. המערער מערער על הרשעתו בדין ולחלופין מבקש הוא להקל בעונשו. רקע 2. מסכת האירועים שבה מדובר משתרעת על פני תקופה של כשנה וחצי שתחילתה בסוף שנת 1994 וסופה בחודש אפריל 1996. תמצית העובדות שאינן שנויות במחלוקת היא: המתלוננת והמערער התוודעו זו לזה סמוך לסוף שנת 1994. באותו זמן היתה המתלוננת כבת שמונה עשרה שנים, לפני גיוסה לשירות חובה בצה"ל, והמערער היה כבן עשרים ותשע שנים. בין השניים נקשרו קשרי חברות. בשעות הערב של יום 19.3.95 - ערב יום גיוסה לצה"ל ואחרי מסיבה שנערכה בביתה - נסעו המערער והמתלוננת לדירתו של המערער באשדוד וקיימו שם יחסי מין. גם במהלך חופשתה הראשונה משירותה בצבא שהתה המתלוננת בדירת המערער ושם קיימו השניים יחסי מין מספר פעמים. בעקבות יחסים אלה הרתה המתלוננת וביום 18.5.95 נעשתה בה הפלה. במועד לא ידוע אחרי ההפלה נפרדו המתלוננת והמערער. בחודש אוגוסט 1995 נעצר המערער למשך שלושה חודשים, עד חודש נובמבר 1995, בשל חשד שעבר עבירת סמים. בתקופת מעצרו לא היה קשר בין המתלוננת לבין המערער. אחרי ששוחרר המערער ממעצרו, נפגשו השניים פעמים מספר ובפגישותיהם קיימו יחסי מין. ביום 14.4.96 חזרה המתלוננת מן הבסיס שבו שירתה ואז נפגשו השניים, נסעו לדירתו של המערער וקיימו שם יחסי מין. היתה זאת הפעם האחרונה. ביום 17.4.96 התלוננה המתלוננת במשטרה. להשלמתה של מסכת האירועים יצויין כי בסוף חודש יולי 1995, או סמוך לכך - זמן קצר לפני שנעצר המערער, כאמור לעיל - התחילה המתלוננת לצאת עם דוד אסולין (להלן - "אסולין") והקשר ביניהם נמשך כחמישה חודשים, עד סוף שנת 1995. בתחילת שנת 1996 הועברה המתלוננת מן הבסיס שבו שירתה לבסיס אחר ושם הכירה את ציון זכות (להלן - "ציון"). בין השניים נקשרו קשרי חברות שנמשכו חודשים מספר, והסתיימו כחודשיים-שלושה אחרי שהמתלוננת התלוננה במשטרה. גירסות המתלוננת והמערער 3. השאלה העיקרית שהועמדה להכרעתו של בית המשפט המחוזי - ועומדת להכרעה לפנינו - היא אם היו יחסי המין בין המתלוננת והמערער שלא בהסכמתה, תוך שימוש באלימות, כגירסתה; או שהיו בהסכמתה, בלי שימוש באלימות, כגירסת המערער. גירסתה של המתלוננת 4. תמצית גירסתה של המתלוננת, כפי שהיא עולה מעדותה בבית המשפט, היא: שלושה חודשים אחרי שהמתלוננת והמערער התוודעו זו לזה וסמוך לגיוסה לצה"ל נשתבשו היחסים ביניהם. בשעות הערב של יום 19.3.95 - ערב יום גיוסה ואחרי מסיבה שנערכה בביתה - נסעו המערער והמתלוננת לדירתו של המערער באשדוד. שם התפתח ריב בין השניים בשל התנגדותו של המערער לגיוסה. במהלך אותו ריב כיבה המערער סיגריה על ידה של המתלוננת, איים עליה באולר, חבט את ראשה בקיר מספר פעמים, קשר את ידיה מעל ראשה בחבל, קרע מעליה את בגדיה ובעל אותה שלא בהסכמתה. היתה זאת הפעם הראשונה שקיימה יחסי מין. לפנות בוקר, אחרי שהמערער נרדם, נמלטה המתלוננת לביתה. כאמור לעיל, קיימו השניים יחסי מין גם במהלך חופשתה הראשונה משירותה בצבא. כאשר יצאה המתלוננת לחופשה המתין לה המערער בצומת שאליו הביאה אותה ההסעה מן הבסיס שבו שירתה. המערער הסיע אותה ברכבו לדירתו באשדוד, כלא אותה בדירה במשך חופשתה ובעל אותה מספר פעמים שלא בהסכמתה. המעשים נעשו תוך שימוש באלימות, ובמהלכם איים המערער על המתלוננת באולר, קשר את ידיה בחבל וכן אמר לה שיפוצץ את ביתה. אחרי ההפלה - שנעשתה, כזכור, ביום 18.5.95 - החליטה המתלוננת לנתק את הקשר עם המערער. המערער לא השלים עם ניתוק הקשר ובמשך חודשים מספר לאחר מכן הטריד אותה ואת בני משפחתה בדרכים שונות. בין היתר התקשר המערער בטלפון לבסיס שבו שירתה המתלוננת, איים עליה שיפיץ תמונות שלה שצולמו, לדבריו, באחת הפעמים שבהן קיימו יחסי מין, ארב לה בדרכה מן הבסיס לחופשות. כמו כן, הביא אותה לדירתו פעמים רבות ושם בעל אותה שלא בהסכמתה, תוך שימוש באלימות וגם באיומי אקדח. ביום 14.4.96, בשעות אחר הצהריים, יצאה המתלוננת מן הבסיס שבו שירתה בדרכה לביתה. בדרכה התקשרה עם המערער בטלפון וביקשה שיפסיק להטריד אותה ואת בני משפחתה. בהגיעה לאשדוד, למקום המכונה "אשדוד הקטנה", חלף שם המערער ברכבו ופגש אותה באקראי. המערער גרר אותה לרכבו בשערותיה ובאיומי אולר הוביל אותה לדירתו. שם הכה אותה, קשר את ידיה ושוב הפעם בעל אותה שלא בהסכמתה ותוך שימוש באלימות. המערער אנס את המתלוננת לפחות ארבעים פעמים. במהלך אחדים ממעשי האונס החדיר המערער חפצים לאיבר מינה של המתלוננת. כמו כן כפה עליה לעשות בו מעשים של מין אוראלי. עד שהתלוננה במשטרה ביום 17.4.96, כאמור לעיל, נמנעה מלעשות זאת מחמת פחדה שהמערער יממש את איומיו ויפגע בה, וכן מחמת חששה מפני תגובת בני משפחתה. בסופו של דבר שכנעה אותה אחותה, שרון שחר (להלן - "שרון"), לעשות זאת, אחרי שגילתה בדרך מקרה את יומנה של המתלוננת ומתוך הקריאה בו נתגלו לה מעשיו של המערער. גירסתו של המערער 5. תמצית גירסתו של המערער, כפי שהיא עולה מעדותו בבית המשפט, היא: יחסי המין שלו עם המתלוננת היו בהסכמתה וברצונה החופשי וללא שימוש כלשהו באלימות. המערער לא כפה עליה לבוא לדירתו, לא איים עליה - באולר, באקדח או בכל דרך אחרת - לא הכה אותה, לא קשר את ידיה, לא כיבה סיגריה על ידה ולא החדיר חפצים לאיבר מינה. הוא לא ארב לה בצאתה לחופשות אלא המתלוננת היא שהיתה מודיעה לו על כך בצאתה מן הבסיס על מנת שיבוא לאסוף אותה ברכבו. תחילת יחסי המין היתה כחודש אחרי שהתוודעו, ולא בערב יום גיוסה לשירות בצה"ל. במהלך תקופת חברותם קיימו יחסי מין פעמים רבות. הפרידה היתה בחודש יולי 1995, או סמוך לכך - ולא מיד אחרי ההפלה ב- 18.5.95 - אחרי שחברו סיפר לו שראה את המתלוננת מתנשקת עם אסולין, שבכך ראה המערער בגידה. אחרי ששוחרר מן המעצר הנזכר לעיל, היתה זאת המתלוננת שהתקשרה אתו וביקשה להיפגש ולחדש את הקשר. בסופו של דבר הסכים המערער להיות "בקשר לא מחייב" של יחסי מין בלבד; ואכן, מעת לעת נפגשו השניים וקיימו יחסי מין. ביום 14.4.96 התקשרה אתו המתלוננת מטלפון ציבורי וביקשה שיבוא לאסוף אותה. המערער הסיע אותה לדירתו ושם קיימו יחסי מין בהסכמתה. במהלך אותה פגישה הבין המערער שהמתלוננת אינה מוכנה להמשיך באותו "קשר לא מחייב" וכי היא מעונינת "למסד את הקשר". המערער לא היה מעונין בכך והחליט להיפרד ממנה "באופן סופי". בעת הפרידה נתן לה, לפי בקשתה, טבעת וקלטת למזכרת. עקב הפרידה החליטה המתלוננת להעליל עליו עלילה ולהתלונן במשטרה. אף על פי כן, התקשרה אתו המתלוננת אחרי שהתלוננה, התנצלה על כך וטענה שאמהּ וציון הם ששכנעו אותה להתלונן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית המשפט המחוזי אימץ את עיקרי גירסתה של המתלוננת ודחה את גירסתו של המערער. בית המשפט קבע כי גירסתו של המערער אינה סבירה, אינה מהימנה ואינה מתישבת עם הראיות. כמו כן, לא נתן אמון בעדי הגנה אחרים וקבע שעדויותיהם אינן סבירות ואינן מהימנות. כפי שקבע בית המשפט בעל המערער את המתלוננת בלי הסכמתה פעמים רבות, תוך שימוש בכוח ובאיומים, מערב יום גיוסה ועד סמוך ליום הגשת התלונה. עוד סבר כי העדויות, וכן ראיות חיצוניות, תומכות בגירסתה של המתלוננת. במיוחד עמד בית המשפט על עדותו של הפסיכיאטר שבדק את המתלוננת בתקופת שירותה בצבא וכן על עדותו של סגן מפקד החטיבה שבה שירתה, שאותן ראה כעדויות אוביקטיביות ומהימנות התומכות בגירסתה. בית המשפט קיבל כראיה את יומנה של המתלוננת וייחס לו "משקל משמעותי". את היומן ראה כ"מפתח" להבנת התנהגותה של המתלוננת, הלך מחשבתה ותחושותיה וכן מצא בו חיזוק לגירסתה. עם זאת, קבע כי האישום בעבירה של חטיפה לשם עבירת מין - שהושתת על חלק מדברי המתלוננת לגבי אירועי יום 14.4.96 - לא הוכח "מעבר לכל ספק סביר". תמצית השגותיו של המערער 7. בכתב הערעור וכן בטענותיו לפנינו טוען המערער שלא היה יסוד לאמון שנתן בית המשפט המחוזי בגירסתה של המתלוננת. המערער מצביע על סתירות בגירסתה המערערות את מהימנותה בכללותה. בין יתר טענותיו טוען הוא שהוכח כי המתלוננת התקשרה אתו ביוזמתה פעמים רבות במהלך התקופה שבה אירעו, לטענתה, מעשי האונס. עוד הוכח, לטענתו, כי נהגה לבקש ממנו לאסוף אותה ברכבו בצאתה לחופשות משירותה בצבא. הוכחות אלה סותרות את דבריה של המתלוננת ומראות שאין לתת בה אמון. לטענתו מלמדת התנהגותה של המתלוננת על כך שהיתה כרוכה אחריו, וכי יחסי המין היו בהסכמתה וברצונה החופשי. על כך מעידות, בין היתר, מספר עובדות שאינן מתישבות עם גירסתה לפיה נאנסה באכזריות פעמים רבות: הנסיעה של המתלוננת אתו לבסיס קליטה ומיון ביום גיוסה, למחרת היום שבו אירע לטענתה מעשה האונס הראשון; שהייתה במחיצתו במהלך חופשתה הראשונה; וכן העובדה ש"כבשה" את תלונתה במשך למעלה משנה. המערער מוסיף וטוען כי היומן נכתב על ידי המתלוננת "רטרואקטיבית", סמוך להגשת התלונה, ולפיכך לא היה מקום לקבלו כראיה ולהשתית על הכתוב בו ממצאים שבעובדה. בפי המערער טענה נוספת, לפיה דינה של הכרעת הדין להתבטל מחמת הפגם שנפל בה בכך שרק שניים משלושת השופטים שישבו בדין חתמו עליה. הבקשה להגשת ראיה נוספת 8. המערער ביקש להתיר לו להגיש כראיה נוספת בערעור תצהיר של רותם אהרוני, שהיתה חברתה של המתלוננת ושירתה אתה במשך חלק מתקופת שירותה בצבא. לחילופין ביקש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לגבות את עדותה. בהחלטנו מיום 6.12.99 דחינו את הבקשה. בהמשך הדברים יפורטו נימוקינו. הדיון בהשגות כללי 9. כאמור לעיל, נתן בית המשפט המחוזי אמון במתלוננת ואימץ את גירסתה - לאמור, כי המערער בעל אותה שלא בהסכמתה ותוך שימוש באלימות - ודחה את גירסתו של המערער - לפיה היו יחסי המין בהסכמתה - כבלתי ראויה לאמון. את ממצאיו השתית, בעיקר, על התרשמויותיו מן המתלוננת ומן המערער, וכן על ראיות נוספות שחיזקו אותו במסקנותיו. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא אם כן נקבעו הממצאים תוך התעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל וברור וגלוי לעין כי הערכאה הדיונית נתפסה לטעות (ראו, בין היתר, ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 4977/92 ג'בארין נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 690, 696; וכן י' קדמי "על סדר הדין בפלילים" (ספר שני- חלק שני, תשנ"ח) בעמ' 1163-1158). בחינתו המדוקדקת של חומר הראיות אינה מגלה גורמים כאלה וכן אין ללמוד ממנו שבית המשפט נתפס לטעות בכך שנתן אמון במתלוננת. יתר על כן, בית המשפט נתן דעתו על השאלות והתמיהות העולות מתוך סקירת התנהגותה של המתלוננת בכללותה ולא התעלם מהסתירות שבדבריה. בסופו של דבר לא מצא באלה דבר שיש בו כדי להטיל ספק בעיקרי גירסתה. לכאורה די היה בכך כדי לדחות את הערעור. ואף על פי כן, קיומם של יחסי מין בין המתלוננת והמערער במשך יותר משנה, בארבעים הזדמנויות לפחות, מצדיק בדיקה נוספת אם היו באונס ולא ברצון. נחזור, אפוא, ונעיין בראיות שהיו לעיני בית המשפט המחוזי ונבדוק אם יש ממש בספקות ואם יש לממצאיו ולמסקנותיו של בית המשפט על מה שיסמכו. מעשי האונס - גילויים מוקדמים 10. כפי שעולה מחומר הראיות סיפרה המתלוננת למספר אנשים על כך שנאנסה זמן רב לפני שהתלוננה במשטרה. בעדותה בבית המשפט אמרה כי אחרי ההפלה - שנעשתה, כזכור, ביום 18.5.95 - סיפרה על מעשי האונס לקצינת הח"ן שלה וכן לקצין בריאות הנפש (להלן - "הקב"ן"), שאליו הופנתה לאחר מכן, בלי שנקבה בשמו של האנס (עמ' 20-16 לפרוטוקול). לפי הפנייתו של הקב"ן נבדקה המתלוננת ביום 5.11.95 על ידי רופא מומחה בתחום הפסיכיאטריה, דר' יונתן בנימין (להלן - "הפסיכיאטר"), שהעיד כי המתלוננת סיפרה לו שנאנסה וכי הדבר צוין בטופס ההפניה של הקב"ן (עמ' 187-186 לפרוטוקול). הפסיכיאטר איבחן אצל המתלוננת תסמונת דחק בתר-חבלתית, האופיינית לאדם המצוי בפחד גדול או נתון לאיום פיסי מיידי, וקבע כי מצבה הנפשי של המתלוננת הוא תוצאה של האונס. כמו כן דחה כבלתי מתקבלת על הדעת את הסברה שהוצגה לו, לפיה התסמונת היא תוצאה של ההפלה, או של מצוקה בעקבות פרידה מחבר, או של קשיים חברתיים. אכן, קצינת הח"ן לא העידה בבית המשפט ורק המתלוננת היא שהעידה כי סיפרה לה שנאנסה. אולם, חיזוק חיצוני לכך שהמתלוננת סיפרה על כך לקצינת הח"ן ניתן למצוא בעובדה שאחרי אותה שיחה הופנתה המתלוננת אל הקב"ן - שגם הוא לא העיד - וכי בטופס ההפניה שבו הפנה אותה אל הפסיכיאטר צוין שנאנסה, כפי שאמר הפסיכיאטר. העובדה שכבר חמישה חודשים לפני הגשת התלונה במשטרה, ואולי אף קודם לכן, סיפרה המתלוננת שנאנסה, תומכת בגירסתה וכן מפריכה את גירסתו של המערער; לפיה רק ביום 14.4.96 ורק עקב פרידתו "הסופית" ממנה החליטה להעליל עליו מעשי אונס שלא היו ולא נבראו. יתר על כן, האבחנה של הפסיכיאטר מחזקת אף היא את אמינותה. יצוין כי בעדותו דחה הפסיכיאטר את האפשרות כי המתלוננת בדתה את סיפורה על מנת לזכות בהקלות בשירותה בצה"ל. לענין זה הסביר את הממצאים הרפואיים שעל פיהם הגיע לאבחנתו הנזכרת ולמסקנתו הנחרצת לפיה מדובר "במקרה ברור". כמו כן הדגיש את גישתו המחמירה בבדיקת חיילים המבקשים לזכות בהקלות במסגרת שירותם הצבאי. גם האפשרות שלצורך קבלת הקלות בשירותה בצה"ל, בחרה לבדות פרשה של אונס דווקא - חמישה חודשים לפני שנולד המניע להגשת תלונתה במשטרה, כגירסת המערער - אינה מתקבלת על הדעת. 11. בהמשך הדברים נעמוד בהרחבה על קבילותו של היומן שכתבה המתלוננת ועל משקלו כראיה. במקום זה נעמוד בנפרד על ענין אחד הנוגע ליומן. בראשם של כמחצית מגליונותיו צוינו תאריכים, שהראשון בהם הוא 21.3.95 והאחרון 13.3.96, שעליהם אמר בית המשפט המחוזי כי "לא ניתן לקבוע בכל אחד מהגליונות את המועד המדויק בו הוא נכתב, אך ניתן ללמוד - - - את השלב שבו נכתב כל אחד מהרישומים" (ההדגשות שלי - י' ט'). ביומן כתבה המתלוננת על מעשי האונס שעשה בה המערער במהלך התקופה שבה נכתב היומן. רישומים אלה, אפילו אין תאריכיהם מדויקים, תומכים בגירסתה של המתלוננת, לפיה אנס אותה המערער במשך תקופה ממושכת לפני שהתלוננה במשטרה, ומפריכים את גירסתו של המערער, לפיה נולדה העלילה רק עם פרידתם "הסופית" ביום 14.4.96. יודגש כי היומן נמצא יום קודם לכן - ביום 13.4.96 - באקראי, בנסיבות שיתוארו בהמשך. די בעובדה זאת, אפילו כל התאריכים שעל הגליונות שגויים, כדי להפריך את גירסתו של המערער. מעשי האלימות - סימנים וגילויים מוקדמים 12. בחומר הראיות מצויות עדויות בדבר סימנים שנראו בגופה של המתלוננת המתיישבים עם גירסתה בדבר מעשי האלימות שנעשו בה במשך החודשים שקדמו להגשת תלונתה. כמו כן מצויות עדויות על דברים שאמרה על כך למספר אנשים בסביבתה הקרובה. סא"ל אהרון כהן, שהיה סגן מפקד החטיבה שבה שירתה המתלוננת במשך חודשים מספר לפני שהתלוננה (להלן - "הסמח"ט"), העיד כי בראיון שערך לה - ככל הנראה ביום 15.4.96 (עמ' 73 ו159- לפרוטוקול) - סיפרה לו המתלוננת שהיו לה בעבר "אירועים קשים" עם חבר לשעבר שלה, שגם אנס אותה. עוד סיפרה לו שאותו חבר לשעבר חזר ואנס אותה תוך שימוש באלימות בערב שקדם לראיון. הסמח"ט גם הבחין שלמתלוננת "פנס" כחול בעין. (עמ' 177, 181 לפרוטוקול וכן הודעתו במשטרה מיום 12.5.96). אחרי הגשת התלונה הפנו חוקרי המשטרה את המתלוננת לבדיקה במכון לרפואה משפטית. דר' א' דניאלס פיליפס (להלן - "הרופאה המשפטית") בדקה את המתלוננת ביום 23.4.96, תשעה ימים אחרי שנאנסה, לטענתה, בפעם האחרונה. בבדיקה נמצאו: צלקת מוקדית באצבע וצלקות בגב כף יד שמאל המתאימות לפצע כוויה שנגרם יותר מכ- 6-8 שבועות לפני הבדיקה; מוקדים בצבע חום-סגלגל בגפיים שנגרמו בעקבות נזק בעור, עד לשכבת הדרמיס, יותר מכ- 6 שבועות לפני הבדיקה; פצע בשוק ימין שנגרם באמצעות חפץ קשה וחלק כ- 6-9 ימים קודם לבדיקה (ת14/). המתלוננת העידה כי אחרי אחת מן הפעמים שבה הכה אותה המערער סיפרה על כך לאביה וכי הוריה ידעו שהמערער נוהג כלפיה באלימות (עמ' 19, 62 ו66- לפרוטוקול). אמהּ של המתלוננת אישרה בעדותה כי המתלוננת סיפרה להוריה שהמערער הכה אותה (עמ' 127-120 לפרוטוקול). גם ציון העיד כי מתוך שיחותיו עם המתלוננת, הבין שהמערער נהג להכות אותה ומאוחר יותר הבין שהיו גם מעשי אונס. שיחות אלה התקיימו לפני המועד שבו נאנסה, לטענתה, בפעם האחרונה (עמ' 159-158 לפרוטוקול). 13. עדותו של הסמח"ט בדבר ה"פנס" הכחול בעינה של המתלוננת - שאותו ראה, כאמור, למחרת היום שבו נאנסה, לטענתה, בפעם האחרונה - תומכת בגירסתה כי במהלך אותו אירוע הכה אותה המערער. היא גם מחזקת את מהימנות גירסתה בכללותה. כך גם ממצאי הבדיקה של הרופאה המשפטית בדבר הסימנים על גופה של המתלוננת. חיזוק נוסף מצוי בכך שהמתלוננת סיפרה להוריה ולציון על אלימותו של המערער לפני שנאנסה, לטענתה, בפעם האחרונה. דברים אלה גם אינם מתיישבים עם גירסתו של המערער שלפיה ניתן, אולי, להסביר עלילות דברים כאלה רק אחרי הפרידה "הסופית". התלונה - נסיבות הגשתה 14. מתוך הראיות עולה כי הפרשה לא נתגלתה ביוזמתה של המתלוננת אלא בדרך מקרה. המתלוננת חששה להתלונן ורק אחרי ששרון וציון לחצו עליה ושכנעו אותה ניאותה לכך. כפי שהעיד הסמח"ט לא נערך הראיון עם המתלוננת ביוזמתה, אלא ביוזמתו, על מנת לבדוק אם הפטור שקיבלה המתלוננת ממטלות לילה הוא מוצדק. ראיון זה נערך במסגרת בדיקה שגרתית של בעלי פטורים, שהוא עורך מעת לעת. המתלוננת התקשתה להשיב על שאלתו מדוע היא זכאית לפטור ופרצה בבכי. בשלב זה סיפרה מש"קית תנאי השירות לסמח"ט - בהסכמתה של המתלוננת - פרטים שנודעו לה מפיה, ואז סיפרה לו המתלוננת שחברה לשעבר אנס אותה. הסמח"ט אמר למתלוננת שעליה להתלונן במשטרה, אולם המתלוננת חששה מכך ואמרה לו שמופעלים עליה איומים. בסופו של דבר התרצתה המתלוננת והסכימה שהסמח"ט יתקשר למשטרה. הסמח"ט עשה זאת וכן נסע אתה ועם מש"קית תנאי השירות לתחנת המשטרה ברחובות. מאוחר יותר נודע לו מפי סגן מפקד התחנה שלא עלה בידיו לשכנע את המתלוננת להתלונן "כי היא פחדה" (עמ' 178-176 לפרוטוקול). לפי עדותה של שרון נודע לה על מעשי האונס באקראי ולא מפיה של המתלוננת. ביום 13.4.96 ביקרה שרון - שהיא נשואה ואינה מתגוררת עם הוריהן - בבית ההורים באשדוד. בזמן שהוציאה חולצה מארון הבגדים של המתלוננת מצאה בתוכה מחברת. המילים "היום השחור בחיי", שאותן ראתה כתובות על אחד הדפים, גרמו ש"נכנסה ללחץ" ומאוחר יותר קראה את היומן כולו - שנכתב על דפי מחברת וגליונות נפרדים - ולמדה על מעשי האונס (עמ' 149-147 לפרוטוקול). שרון שוחחה על כך עם ציון - שהיה באותו זמן חברהּ של המתלוננת - והתרשמה שהדברים ידועים לו. מעדויותיהם של שרון ושל ציון עולה שניסו לשכנע את המתלוננת להתלונן במשטרה אך היא פחדה לעשות כן בשל חששה מפני תגובה אלימה של המערער ומחמת איומיו. כפי שהעידו נרתעה המתלוננת מלהתלונן בתחנת המשטרה באשדוד ורק אחרי יומיים של ניסיונות שכנוע, ניאותה להתלונן בתחנת המשטרה בקרית מלאכי. גם אחרי שהתלוננה אמרה להם שהיא מצטערת על כך וכי ברצונה לבטל את התלונה "כי הוא ישים רימון בבית, ושהוא יתנקם בכל המשפחה" (עמ' 157, 160 לפרוטוקול). 15. עינינו הרואות כי ראשיתו של התהליך שבסופו הבשילה נכונותה של המתלוננת להתלונן היתה בשני אירועים מקריים: הראיון של הסמח"ט וגילויו של היומן על ידי אחותה. בעקבות אירועים אלה באו ניסיונות השכנוע של הסמח"ט, שרון וציון, שרק בגללם וכמעט בניגוד לרצונה של המתלוננת, הוגשה התלונה. התמונה של תהליך זה - שאותה שרטטו העדים - אינה יכולה להתישב עם טענתו של המערער כי יסודה של התלונה בעלילה של המתלוננת, בשל רצונה לנקום בו. מצבה הנפשי של המתלוננת 16. העדויות בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת במשך התקופה שבמהלכה אירעו מעשי האונס, ובעיקר אחרי מעשה האונס האחרון, גם הן תומכות בגירסתה. כמו כן יש במצבה הנפשי כדי להסביר תמיהות שמעוררת התנהגותה, שעל כך נעמוד בנפרד. נקדים ונציין, כרקע לאמור בעדויות אלה, כי - כפי שנראה להלן - היתה המתלוננת במצוקה עקב גיוסה לצה"ל, וכמובן עקב הריונה, ההפלה ומעשי האונס. אולם, היא לא יכלה לחלוק את תחושותיה עם הוריה ועם אחיותיה. כפי שתארה זאת: "המשפחה שלי הרגישה שמשהו לא בסדר. הם ראו שאני בא בוכה. הם ידעו שהנאשם מרים עליי ידיים כי אני אמרתי להם. אני לא סיפרתי להם על הנושאים המיניים. אני התביישתי כי ההורים שלי הם אנשים לא כמו היום, הם קצת פרמיטביים" (עמ' 16 לפרוטוקול. השיבושים במקור). אשר לאחיותיה אמרה: "אני לא בקשר טוב איתן. הכוונה שאני לא פתחתי את עצמי כלפיהן, מאותו רגע שזה קרה הסתגרתי והייתי עם עצמי" (עמ' 38 לפרוטוקול). אישור למצבה הנפשי של המתלוננת נמצא בעדות אמהּ, שסיפרה כי פעמים רבות הגיעה המתלוננת לביתה "בוכה - - - רועדת ומבוהלת". היא הרבתה להסתגר בחדרה. בתשובה לשאלות האֵם "השיבה שאני לא יודעת מה עובר עליה" והיתה "משתיקה אותי". לא אחת היתה מקיאה והיו לה התפרצויות זעם כלפי אמהּ. סיכום של המצב ניתן לראות בדברי האם כי: "הילדה הזאת לא היתה ככה, היא היתה ילדת בית ובכל פעם שהיתה יוצאת מהבית היתה מנשקת אותי. מאז שהיא הכירה את הנאשם היא השתנתה. אמרתי לעצמי שאולי יש לה משבר בצבא וניסתי לדבר אתה וכל הזמן היא תקפה אותי וסגרה את הדלת ויוצאת עם עינים בוכות" (עמ' 123-118 לפרוטוקול). תיאור דומה עולה גם מעדותה של שרון (עמ' 154 לפרוטוקול). מלבד עדויות אלה, שאינן מתיחסות למצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות אירוע מסוים או במועד מסוים, יש בעדויות התייחסות קונקרטית להתנהגותה של המתלוננת ולמצבה הנפשי סמוך אחרי היום שבו אירע, לטענתה, מעשה האונס האחרון - 14.4.96. לדברי אמהּ של המתלוננת אחרה המתלוננת לשוב הביתה באותו יום. כאשר שבה בכתה המתלוננת בכי היסטרי ללא הפסקה, שכמותו לא ראתה האֵם מעולם. האֵם ניסתה לשוחח אתה, אולם המתלוננת ביקשה שיעזבו אותה (עמ' 123 לפרוטוקול). דברים דומים אמרה גם שרון בעדותה (עמ' 152 לפרוטוקול). חשיבות מיוחדת יש לדבריו של ציון שסיפר בעדותו כי באותו יום - 14.4.96 - נפרד מהמתלוננת בצומת בילו ונסע לביתו. כאשר התקשר לביתה מאוחר יותר, נודע לו שטרם חזרה. בשעות הערב התקשרה אתו המתלוננת בטלפון. המתלוננת נשמעה "חנוקה" ופרצה בבכי. היא סיפרה לו כי ברִדתה מהאוטובוס תפס אותה המערער והכה אותה. המתלוננת לא השיבה לשאלתו אם היו "עוד דברים" מלבד המכות, ואמרה שאינה יכולה לדבר. ציון חזר והתקשר אתה וניסה להרגיעה. מתוך דיבורה התרשם שהיה משהו נוסף "מעבר לזה שהוא היכה אותה" (עמ' 159-158 לפרוטוקול). חיזוק נוסף לדברים אלה מצוי בדברי הסמח"ט - שנפגש, כזכור, עם המתלוננת למחרת היום - והתרשם שהיא במצב נפשי קשה. כפי שציין התקשתה לדבר, פרצה בבכי ו"היה ברור לו מאליו כי הבחורה מבוהלת לחלוטין" (עמ' 184 לפרוטוקול). היומן 17. כאמור, קיבל בית המשפט המחוזי את יומנה של המתלוננת כראיה וייחס לו "משקל משמעותי", בראותו בו "מפתח" להבנת התנהגותה של המתלוננת, הלך מחשבתה ותחושותיה וכן חיזוק לגירסתה. היומן נכתב על גבי שבעה דפים בתוך מחברת ועל תשעה גליונות נפרדים נוספים (מוצגים ת1/א-ת1/ט) (הדפים והגליונות יכונו להלן - "גליונות"). בדברים שכתבה המתלוננת על גבי הגליונות תארה אירועים שעברו עליה וכן ביטאה את תחושותיה. בא כוח המדינה ביקש לקבל את היומן רק כראיה לכך שהמתלוננת רשמה את האירועים "די קרוב" להתרחשותם, בלי שביקש לראות ברישומים ראיה לאמיתות תוכנם. בית המשפט החליט, ברוב דעות, לקבל את היומן כראיה וציין כי הנימוקים ינתנו בהכרעת הדין (עמ' 22 לפרוטוקול). בהכרעת הדין - שניתנה פה אחד - נאמר כי סביר להניח שכל אחד מהרישומים ביומן נכתב בסמוך לאחד מן האירועים וכי היו חלק אינטגרלי מהתמודדותה של המתלוננת עם אירועים אלה. לפיכך מתקיימים ביומן תנאי סעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-; לחילופין קביל הוא מכוח כללי ה"רס גסטה". כפי שנקבע "יש לקבל את רישומי היומן - - - כהוכחה על הלך המחשבה והתחושות של המתלוננת וכביטוי לתחושותיה האותנטיים של המתלוננת לאירועים שעברו עליה" (השיבושים במקור - י' ט'). המערער טוען כי דברי המתלוננת ביומן נכתבו "רטרואקטיבית", סמוך למועד שבו התלוננה, ולפיכך אין לקבלו כראיה. 18. ראינו שבית המשפט המחוזי קיבל את היומן כראיה להוכחת מחשבותיה ותחושותיה של המתלוננת, ולא כראיה לכך שהמעשים שתארה ביומן אכן נעשו. האם רשאי היה לקבלו כראיה לכך ? על שאלה זאת יש להשיב בחיוב. אין צריך לומר כי מעשה אונס פוגע בקורבן פגיעה חמורה, פיסית ונפשית. לפיכך, קבילה כראיה עדות בדבר מצבו הפיסי של הקורבן לאחר מעשה ובדבר "הרישום הפיסי" שנותר בגופו. כך קבילה כראיה גם עדות בדבר התנהגותו של הקורבן ובדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה. בעבר, כאשר היתה קיימת עדיין דרישת הסיוע - לצורך הרשעה בעבירת מין על סמך עדות יחידה של קורבן העבירה - נקבע כי עדות בדבר מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה יכולה לקיים את דרישת הסיוע (ראו, בין היתר, ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל פ"ד לג(3) 721, 726; ע"פ 819/96 פלוני נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 97(2) 366, 372; ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני תקדין-עליון 95(1) 93, 97; ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 94(3) 1506, 1509; וראו גם צ' האופטמן "אונס - יסוד ההסכמה ודיני הראיות" מעמד האשה בחברה ובמשפט (בעריכת פ' רדאי, כ' שלו ומ' ליבן-קובי, תשנ"ה) 189, 228, לענין קבילות עדות בדבר "תסמונת טראומת האונס" המופיעה אצל קורבנות אונס). ואכן, עדות בדבר מצבו הנפשי של קורבן העבירה לאחר מעשה מקובלת במשפטי אונס כענין שבשגרה. במקרים כאלה מדובר, בדרך כלל, במצב נפשי המתגלה סמוך אחרי העבירה; אולם, סמיכות הזמנים אינה תנאי לקבילותה של הראיה, והיא משפיעה רק על המשקל שבית המשפט מייחס לה (ראו, לדוגמא, ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 353, 361 שם נפסק כי במקרה שחלף זמן רב עד לגילויו החיצוני של הזעזוע הנפשי אצל הקורבן, אולם ניתן הסבר סביר לכך, יכולה העדות על הגילוי החיצוני לשמש סיוע). על מצבו הנפשי של הקורבן לאחר מעשה מעיד, בדרך כלל, אדם שהיה עד לגילוי חיצוני בהתנהגותו של הקורבן; לדוגמא: התפרצות בכי, סערת רגשות, פחד, היסטריה ותגובות אחרות שיש בהן כדי ללמד על המתחולל בנפשו פנימה. ניתן לומר שעדות כזאת היא מעין "צילום רנטגן" של נפש הקורבן, כמו "צילום רנטגן" של גופו, שזה כמו זה קבילים כראיה. התשובה לשאלה אם ה"צילום" הוא מהימן, ועד כמה יש בו ללמד על המתחולל בנפשו של הקורבן פנימה, תלויה בגורמים שונים, אך בעיקרה משפיעה היא על המשקל המיוחס לראיה ולא על קבילותה. רשומות אישיות שרשם קורבן העבירה לעצמו - בצורת יומן, או בצורה אחרת - אף הן בגדר גילוי חיצוני בדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה ויכול שישמשו מעין "צילום רנטגן" של נפשו. כמו ה"צילום" המובא על ידי עד, כך ה"צילום" שברשומות האישיות. הראשון "מצלם" את הגילויים החיצוניים, כפי שהם נקלטים בחושיו של העד; השני את התחושות הפנימיות, כפי שרשם אותן הקורבן. גם כאן, התשובה לשאלה אם הרשומות הן מהימנות, ועד כמה יש בהן ללמד על המתחולל בנפשו של הקורבן פנימה, תלויה בגורמים שונים; כמו, לדוגמא, נסיבות עריכתן, המניע לעריכתן, ההקפדה על הדיוק ברשומות. וגם כאן, משפיעה היא בעיקר על המשקל המיוחס לכתוב ברשומות ולא על קבילותן. ראוי לציין, לענין זה, שיש ורישום ביומן ייטיב לשקף את מצבו הנפשי של קורבן העבירה מעדותו של עד חיצוני, שקלט את התנהגותו בחושיו שלו. כך, בעיקר, במקרים שבהם כובש הקורבן את תחושותיו בלבו ואינו מסגיר אותן לאחרים. כאן שותף הסוד היחיד הוא היומן, מקום המפלט שבו הוא מוצא פורקן לרגשותיו ולתחושותיו ובו הוא נותן להן דרור. 19. לפי פסיקתו של בית משפט זה נתקבלו כראיה רשומות אישיות שכתב קורבן של מעשה עבירה ביומנו. בע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני תקדין-עליון 95(1) 93, נדון יומנה של ילדה, שהיתה קורבן לעבירות מין במשפחה ולעבירות של מעשים מגונים, שהתקבל כראיה. באותו מקרה התרשם בית המשפט מן התמימות של הרישומים ביומן ומן האותנטיות שלהם וקיבל את היומן כראיה להלך רוחה ולמבוכתה של הילדה אחרי האירועים. בית המשפט גם מצא ביומן חיזוק לעדותה של הילדה באשר למעשים, לאור הדמיון בין תיאוריהם לבין התיאורים של מעשים שנעשו, לפי הנטען, בקטינה אחרת. בע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 617, 630 נתקבלו כראיה לאמיתות תוכנם דברים שכתבה ביומנה קורבן של מעשה רצח, לפיהם קבעה פגישה עם הנאשם בערבו של יום הרצח. נקבע כי אין לפקפק באמינות הרישום, משום שלפי הראיות ניהלה המנוחה את יומנה בקפידה ומשום שלא נתגלה מניע נסתר מאחורי הרישום שהיה עשוי לגרוע ממשקלו. בע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 133, 150-149, קיבל בית המשפט רישומים שערך קורבן של מעשה רצח, בדבר חובם של הנאשמים לקורבן, כראיה לאמיתות תוכנם, לענין המניע לרצח. בית המשפט סבר, שבמקרה זה אין להבחין בין רישומים עסקיים, שנעשו במהלך העסקים הרגיל, שהם קבילים כראיה לאמיתות תוכנם, לבין הרישום "האישי-פרטי" שניהל המנוח. דוגמאות למקרים שבהם נתקבלו רשומות כאלה כראיה מצויות גם בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים. דוגמא בולטת ניתן למצוא בפסק הדין בתפ"ח (ת"א) 84/96 מדינת ישראל נ' דוד סיגמן תקדין-מחוזי 98(1) 2748, שבו נדונה השאלה אם לקבל רישום ביומן של מתלוננת כראיה למעשה אונס שנעשה בה. שם חזרה המתלוננת לביתה אחרי האונס, הסתגרה בוכיה בחדרה ורשמה ביומנה מה שקרה. למחרת היום גילתה אמהּ את היומן בדרך מקרה ומתוך הקריאה בו התברר לה שבתה נאנסה. כעבור מספר ימים שרפה המתלוננת את היומן על מנת שלא ישאר זכר למה שעבר עליה. בית המשפט מצא ש"מצבה הנפשי כפי שהשתקף ביומן ששרפה", ובעדויות נוספות, מחזק את עדותה. על פי ראיות אלה הרשיע את הנאשם. פסק דינו אושר בע"פ 2820/99 סיגמן נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 99(3) 830. גם בע"פ 4291/94 פלוני נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 96(2) 806, אישר בית משפט זה את פסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי תוך שסמך, בין היתר, על מכתבים שכתבה אחת המתלוננות ועל יומן שערכה, וראה בהם ראיות "בעלות ערך" התומכות בהרשעה. גם בפסק הדין בת"פ 221/99 (י-ם) מדינת ישראל נ' פלוני תקדין-מחוזי 71(4) 405, סבר בית המשפט כי יומנה של נערה שסבלה מפיגור שכלי, שהיתה קורבן למעשה אונס, "משקף את המועקה הגדולה שהמתלוננת נתונה בה" וכי הוא "תעודה אותנטית". 20. המתלוננת העידה על המניעים שהניעו אותה לכתוב את היומן ועל נסיבות כתיבתו. לדבריה התחילה לכתוב אותו במהלך טירונותה בצה"ל, סמוך אחרי גיוסה (עמ' 21 לפרוטוקול). היומן לא נכתב בצורה מסודרת וקבועה, והיא נהגה לכתוב בו כל אימת שחשה מצוקה (עמ' 50 לפרוטוקול). מן הכתוב בו עולה כי המתלוננת חשה בדידות ומועקה, התקשתה לשתף אחרים במצוקותיה, ובצר לה היתה פונה אל יומנה, שאותה כינתה "יומני היקר" (ת1/א, ת1/ט). ניכר כי הכתיבה ביומן היתה חלק מהתמודדותה של המתלוננת עם האירועים שחוותה. אכן, אחדים מן הרישומים ביומן נרשמו זמן רב אחרי האירועים, ובמספר מקומות שונה תיאורם ביומן מתיאורם בעדותה של המתלוננת. לדוגמא, ביומן מתוארים שני מעשי אונס שנעשו במתלוננת סמוך לפני גיוסה (גליון ת1/ט במחברת), בעוד שבעדותה סיפרה על מעשה אחד בלבד. גם התיאור ביומן של האירועים ביום ההפלה, שונה מן התיאור בעדותה (עמ' 46 לפרוטוקול). אף התאריך הנקוב בראשו של אחד מגליונות היומן (ת1/ח) אינו התאריך הנכון שבו נכתבו הדברים, משום שמתוארים שם אירועים שאירעו אחרי כן. אף על פי כן אין ההבדלים בין הרישומים ביומן לבין העדות, או הטעות שבתאריך, מפחיתים ממשקלו של היומן כראיה המעידה על מחשבותיה ותחושותיה של המתלוננת במועד שבו נערכו הרישומים. עמדנו למעלה על הנסיבות שקדמו להגשתה של התלונה ועל התהליך שבסופו הבשילה נכונותה של המתלוננת להתלונן. זאת ועוד, לא המתלוננת היא שהביאה את היומן לשם תמיכה בעדותה, אלא אחותה היא שמצאה אותו בדרך מקרה. כל אלה מפיגים את החשש שמאחורי כתיבתו של היומן עומד מניע נסתר. יתר על כן, העיון בו מביא למסקנה שהוא מסמך אותנטי המשקף את מחשבותיה ותחושותיה של המתלוננת. 21. ראינו כי המתלוננת גילתה מקצת ייסוריה, בזמנים שונים, לממלאי תפקידים ביחידות שבהן שירתה: קצינת הח"ן, הקב"ן, הפסיכיאטר, מש"קית תנאי השירות והסמח"ט. אולם, רק היומן היה לה שותף סוד לכל דבר ובכל זמן. בו מצאה פורקן לרגשותיה ולתחושותיה ובו נתנה להן דרור. מתוך דפיו זועקות תחושות של מצוקה, בדידות, חוסר אונים, יאוש ובושה גדולה. די בציטוטים ספורים מתוכו - שיובאו להלן כלשונם - כדי לשקף תחושות אלה כפי שהיו בתקופה שנעשו המעשים. " --- מדברים על מזג האויר סוער הרבה גשם וכל כך קר בחוץ בפנים הריקנות חוגגת מבפנים מדברים על הכאב הסבל על המועקה הקשה שאי אפשר לשתף מישהו בחוויה קשה זו לכן יומני היקר רק לך אוכל לספר מה שמתרחש בחיי דבר שלא אשכח לעולם קשה לי לדבר על זה במשך שנה אני מישתדלת להתמודד עם המצב --- מה שמחזיק אותי זאת אמא שלי --- אבל היא לא יודעת מה עובר עליי והיא סופגת את הזעם שלי --- אני מצטערת אמא בתוך הלב. כל הסבל קשה לי מנסה להגיד אבל משהו עוצר בעדי איך אספר לה שהוא עשה לי דברים כאלה אני מתביישת זה קשה איך אספר לה שהוא נגע לי במקומות שאסור ליגוע איך אספר שהוא מאיים עליי" (ת1/ט). ובמקום אחר: "מה אומר ומה אספר מה קרה לי פיתאום בחיים ומה עבר עליי שפתאום נפלתי ונשלכתי לבור הזה --- אני רואה שאין לי סיכוי לצאת מהבור הזה --- כל הרע שבעולם אוחז בי אני נימצאת על סף יאוש כאילו אבדה ממני כל תקוה איפה כל האושר והחיוך שהיה על פני --- איפה אמצא עזרה --- כל הזמן הייתי מחייכת בכח שאנשים לא ירגישו מה עובר עליי --- אני מרגישה שחיי סגורים בתוך כלוב --- מה נותר לי התשובה שום דבר לא נותר לי בחיי --- להוריי היקרים אמא ואבא ולכל אחיותיי אני נאלצת להיפרד מכם לתמיד היום אני חייבת ללכת מהעולם הזה ואני עושה זאת כי אני יודעת שאני לא אצליח להתמודד עם כל הסבל --- " (ת1/א). ובמקום אחר: "הורים יקרים אם יקרה לי משהו אני רוצה שתבינו שלא שלא רציתי לספר פשוט לא יכולתי זה קשה וכואב לספר דבר כזה להורים מספיק הסבל שהבאתי עליכם כל הזעם שספגתם --- כיצד אוכל להמשיך את חיי אחרי כל מה שקרה כיצד אוכל להמשיך לשרוד יומני היקר ? האם קיים מישהו בעולם שיוכל לעזור לי להמשיך בחיי ? " (ת1/ה). ובמקום אחר: "אני מרגישה שאני חיה תחת איומים שלא יעזבו אותי לעולם אני מנסה לברוח אבל תמיד זה רודף אותי --- תמיד מעמידה פנים שהכל בסדר אבל הכאב היה חזק מדיי --- הייתי נכנסת לחדר מיסתגרת ובוכה ואף אחד לא היה מבין מה קורה איתי נהרסו לי כל החיים. בחדר הייתי מכבה את האור וניכנסת לתוך בועה" (ת1/ז). תחושות אלה, שאותן ביטאה המתלוננת בדרך כה נוגעת ללב, תומכות בגירסתה. בהמשך הדברים יובאו ציטוטים נוספים שיש בהם, יחד עם ראיות נוספות, כדי להתיר ספקות ולהפיג תמיהות שמעוררת התנהגותה. הספקות והתמיהות 22. עמדנו למעלה על תמצית השגותיו של המערער, לרבות הספקות והתמיהות בדבר התנהגותה של המתלוננת: המתלוננת כבשה את עדותה יותר משנה עד שהתלוננה; ביום גיוסה לצה"ל נסעה עם המערער לבסיס קליטה ומיון, אף על פי שערב אותו יום אנס אותה לראשונה; במהלך חופשתה הראשונה שהתה בדירתו של המערער ולא ניסתה להימלט ממנה גם כאשר לא היה בדירה; במשך התקופה שבמהלכה אירעו מעשי האונס התקשרה המתלוננת עם המערער בטלפון פעמים רבות וכן נהגה לבקש ממנו לאסוף אותה ברכבו בצאתה לחופשות; המתלוננת המשיכה להיפגש אתו ולקיים אתו יחסי מין גם אחרי שנפרדו, ואף בתקופות שהיו לה קשרים עם שני גברים אחרים. 23. על פי הראיות שהובאו - ובעיקר על פי עדותה של המתלוננת ועל פי הדברים שכתבה ביומנה - ניתן לשרטט תמונה עגומה של מערכת היחסים המורכבת והמסובכת שלה עם המערער. מחד גיסא, פחד ואימה שהטיל עליה, באלימות מילולית ופיסית חמורה, שגרמו לה להשתעבד כליל לרצונו; מאידך גיסא, אהבה - בעיקר בתחילת הקשר ביניהם - ותקווה שהמערער ייטיב את דרכו ויחדל לנהוג בה באלימות. רגשות אלה התרוצצו בקרבה, כפי שחשה לא יכלה לחלוק אותם עם אדם אחר, לא יכלה לבקש עזרה, וכאילו נכלאה בתוך "בועה" שמתוכה אין מוצא. בהעדר מפלט אחר היתה מוצאת את עצמה, באופן פרדוקסלי, חוזרת מפעם לפעם דווקא אל המערער בלי שעצרה כוח לנתק את עבותות הקשר ביניהם. ניתן לומר כי ביחסיה עם המערער פעלה המתלוננת בלי מחשבה ובלי שיקול דעת תוך שהמשיכה בשגרה המעוותת של הקשר ועד שהגיעה ליאוש ולמחשבות אובדן. ביומן מצויים ביטויים שמתוכם עולה תמונת האופי המורכב והמסובך של יחסיה עם המערער, מלבד הדברים שצוטטו לעיל: "הפצע שבלב אוכל אותי מבפנים --- הוריי יודעים שהוא רק מטריד אותי יודעים שהוא היכה אותי ואיים עליי ניסו כמה פעמים לסחוב אותי לתחנת המשטרה אבל אמרתי אולי זאת הפעם האחרונה שתהיה ושוב הכל חוזר על עצמו" (ת1/ט) ובמקום אחר: "רציתי ממך בסך הכל אהבה למה בגדתָ בי --- הבטחת לבנות לי ארמונות וברגע כת הרסת הכל --- כל פעם שהיית אונס אותי אחר כך היית מתנצל --- המבט בעניים שלך מפחיד אותי --- לא חשבתי שזה מה שיקרה היית כל חיי נתתי לך לשקר לי בפנים כל פעם שהיית אונס אותי היית מבטיח שכל זה לא יקרה שנית אבל כל הזמן שיקרתָ לי אמרת לי שאתה אוהב אותי אבל היום אני יודעת שניצלת את תמימותי" (ת1/א). ובמקום אחר: " --- איך יכול להיות שאהבה כל כך גדולה הפכה לסבל כזה גדול כל החלומות שהיו לי התנפצו --- הוא לקח אותי לבית שלו והבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם ושוב פעם הוא עשה זאת" (ת1/ז). ובמקום אחר: "כל פעם הוא היה מבטיח לאהוב אותי והיה אומר לי לא חשוב מה היה חשוב מה יהיה עכשיו להיתגבר על העבר" (ת1/ט). (כל ההדגשות שלי - י' ט'). סבורני שיש בתמונה זאת כדי להסביר את הספקות והתמיהות שמנינו למעלה. המתלוננת גם עמדה בעדותה בנפרד על כל אחת מן התמיהות וניסתה להצדיק את מעשיה, אמנם מתוך ראיה שלאחר מעשה (לענין כבישת העדות, עמ' 17-16, 25, 30, 38, 59, 96 לפרוטוקול וראו ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' פ"ד מח(1) 302, 367-365 והאסמכתאות שם; לענין הנסיעה לבסיס הקליטה והמיון, עמ' 39 לפרוטוקול; לענין השהיה בדירתו במהלך החופשה הראשונה ואי הניסיון להימלט, עמ' 12-11 לפרוטוקול וראו ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 52, 56-55, וכן י' לבנת "אונס, שתיקה, גבר אשה (על יסוד אי-ההסכמה בעבירת האונס)" פלילים ו (תשנ"ח) 187, 223-217; לענין התקשרויותיה למערער, עמ' 10, 24, 40, 61, 71-68, 92 לפרוטוקול, וראו לבנת, בעמ' 227-223 על הדעה שאי ניתוק קשר עם נאשם איננו מלמד בהכרח על הסכמתה של מתלוננת למגע מיני). הדברים מתקבלים על הדעת. אעיר כאן שיש צד דמיון בין מצבה של המתלוננת לבין מצבן של נשים המוכות על ידי בעליהן. במקרים רבים מבכרת האשה המוכה שלא להתלונן ולהמשיך לחיות עם בעלה בכפיפה אחת למרות הסבל הרב שהוא מנת חלקה. מלומדים שחקרו את התופעה מנו סיבות לכך; כמו קשר רגשי המוסיף להתקיים וקושר את האשה המוכה לבעל, ואף החשש שהבעת הרצון להינתק מהבעל כשלעצמה תגרום להסלמה (ל' שלף "בין הריגה פלילית לבין הגנה משפטית" פלילים ו (תשנ"ח) 89, 93-94, ל' בילסקי "נשים מוכות: מהגנה עצמית להגנת העצמיות" פלילים ו (תשנ"ח) 5, 40-27 והאסמכתאות שם). 24. כאמור לעיל, טען המערער כי המתלוננת המשיכה להיפגש אתו ולקיים אתו יחסי מין גם אחרי שנפרדו, גם בתקופות שהיו לה קשרים עם שני גברים אחרים. מן העובדה שהיחסים אתו נמשכו בתקופות אלה, וכן מן העובדה שלא סיפרה על כך לאותם גברים, יש להסיק שיחסי המין אתו לא היו באונס אלא ברצון. על טענה זאת יש לתת את הדעת בנפרד. הקשר בין המתלוננת לבין אסולין התחיל, ככל הנראה, בסוף חודש יולי 1995 ונמשך כחמישה חודשים עד סמוך לסוף שנת 1995. במשך שלושה חודשים במהלך התקופה היה המערער נתון במעצר ולא היה קשר בינו לבין המתלוננת. לא ניתן לקבוע, על פי הראיות, כמה פעמים במהלך התקופה היו למערער יחסי מין עם המתלוננת, עם זאת העידה המתלוננת כי המערער אנס אותה פעם אחת ימים מספר אחרי שחרורו מן המעצר. באותו זמן היתה המתלוננת בקשר עם אסולין, אולם היא לא סיפרה לו על מעשה האונס. מדבריה עולה כי היחסים בינה לבין אסולין היו שטחיים, היא לא שיתפה אותו ב"נושאים שהפריעו לה" והם גם לא קיימו יחסי מין (עמ' 20, 21, 30, 80-81 לפרוטוקול). יצוין כי אמהּ של המתלוננת העידה שאסולין פנה אליה זמן מה אחרי שהתחיל לצאת עם המתלוננת וסיפר לה שהיא סובלת מבעיה כלשהי ומרבה לבכות וכי הוא מרגיש שהיא מסתירה ממנו דבר מה (עמ' 121 לפרוטוקול). תיאור זה של היחסים בין המתלוננת לבין אסולין וכן דברים אלה של אמהּ יש בהם כדי לתמוך בגירסתה של המתלוננת וכדי לדחות את גירסתו של המערער. גם בחינתה של מערכת היחסים בין המתלוננת לבין ציון - שראשיתה אחרי פרידתה מאסולין - מעלה מסקנה דומה. המתלוננת הכירה את ציון בתחילת שנת 1996. הקשר בין השניים נמשך כשבעה חודשים והסתיים זמן קצר אחרי שהמתלוננת התלוננה במשטרה. מן הדברים שכתבה ביומן עולה כי אהבה את ציון והיתה אסירת תודה על "כל מה שעשה למענה" ועל תמיכתו בה (ת1/א, ת1/ז, ת/1ט). ציון העיד כי מערכת היחסים בינו לבין המתלוננת לא היתה מערכת יחסים "רגילה". בשלב מסוים לאחר תחילת הקשר, רצה לבסס "קשר רציני יותר" אך המתלוננת נרתעה מכך. עוד העיד כי בתקופת הקשר ביניהם לא קיימו יחסי מין, "דבר שלא היה נורמלי אצלו". באחת מפגישותיהם, כאשר ניסה לנשקה, נרתעה המתלוננת לאחור. מתוך העיון בגיליון נייר שמצא בתיקה של המתלוננת ומתוך שיחותיהם, הבין כי המערער הכה אותה בעבר, אך המתלוננת העדיפה שלא לדבר על כך. כפי שאמר, "היא לא רצתה שאני אתערב". לדבריו חשד שהמתלוננת מסתירה ממנו משהו; התרשם כי היא נתונה בבעיה וכי מצבה הנפשי "ירוד"; וכן חש שהיא נמצאת בתוך "בועה". רק אחרי 14.4.96, ובעקבות שיחותיו עם שרון, הבין שהמערער אנס את המתלוננת (עמ' 174-158 לפרוטוקול). מערכת היחסים בין המתלוננת לבין ציון, כפי שהוא מתאר אותה, אינה עולה בקנה אחד עם גירסתו של המערער, והיא תומכת דווקא בגירסתה של המתלוננת. 25. עיון זה מראה כי ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות וכי אין מקום לספקות. הבקשה להגשת ראיה נוספת 26. כאמור לעיל, דחינו את בקשתו של המערער להגיש כראיה נוספת בערעור תצהיר של רותם אהרוני (להלן - "רותם"), שהיתה חברתה של המתלוננת ושירתה יחד אתה בחלק מתקופת שירותה בצבא; ואת בקשתו החילופית להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לגבות את עדותה. להלן נימוקינו. כפי שמתברר ביקש המערער להזמין את רותם כעדה בבית המשפט המחוזי, אולם בסופו של דבר ויתר על עדותה (עמ' 189-188 לפרוטוקול). אולם, וזה העיקר, אין בתצהירה של רותם דבר שיש במשקלו הסגולי כדי להביא לשינוי הממצאים שקבע בית המשפט. אכן, יש אי התאמות בין תיאורן של עובדות מסוימות בתצהיר לבין תיאורן על ידי המתלוננת, אולם, אין באי ההתאמות כדי לערער את מהימנותה. יתר על כן, בתצהיר הובאו עובדות התומכות דווקא בגירסתה של המתלוננת, כמו סימן כחול שראתה רותם על רגלה, שנגרם לפי דבריה של המתלוננת לרותם, בשל כך שהמערער "הרביץ לה". עוד נכתב בתצהיר כי סמוך לפגישתה של המתלוננת עם הקב"ן סיפרה המתלוננת לרותם כי המערער אנס אותה מספר פעמים, ו"היא עברה הפלה ממנו". דברים אלה עולים בקנה אחד עם גירסתה של המתלוננת (לענין ראיה נוספת בערעור ראו, סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- וכן, בין היתר, ע"פ 334/86 סבאח נ' מדינת ישראל פ"ד מד(3) 857, 870, ע" 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי ואח' פ"ד מד(4) 227, 240, ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל תקדין-עליון 94(4) 604). לא היתה, אפוא, הצדקה לקבל את עדותה של רותם - בין בתצהיר ובין בעל פה - הן משום שבא כוח המערער ויתר עליה בזמנה והן משום שאין בה כדי להשפיע על התוצאה. הכרעת הדין - חסרון החתימה 27. המערער הוסיף וטען כי דינה של הכרעת הדין להתבטל מחמת הפגם שנפל בה בכך שרק שניים משלושת השופטים שישבו בדין חתמו עליה. הכרעת הדין נחתמה על ידי השופט ב' אזולאי, שכתב אותה, וכן על ידי סגן הנשיא ג' גלעדי, שהסכים לתוצאה. השופט צ' סגל, שהיה השופט השלישי, לא צירף את חתימתו. אכן, על בית המשפט לחתום על הכרעת דינו (סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב1982-), אולם, במקרה הנדון, שומעה הכרעת הדין על ידי השופט ב' אזולאי בנוכחות שני השופטים האחרים, שהביעו את הסכמתם (ראו דברי באת כוח המדינה בפרוטוקול הדיון בבקשה לעיכוב הביצוע, מיום 30.11.98). לא זאת בלבד. כל שלושת השופטים חתמו על גזר הדין, שבמבוא לו אומצו עיקריה של הכרעת הדין. מלכתחילה ראוי היה שהכרעת הדין תיחתם כדת וכדין, בלי שדבקה בה סירכה כלשהי. אולם, בנסיבות שתוארו, לא יכול להיות ספק כי, לכל היותר, מדובר בפגם טכני גרידא, שלא גרם עיוות דין. אין בכך כדי לבטל את פסק הדין (ראו, י' קדמי "על סדר הדין בפלילים" (ספר ראשון- חלק שני, תשנ"ח) בעמ' 925-924; ת"א (ת"א) 1458/79 הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז המרכז נ' עליה עיסה פ"מ תשל"ט(ב) 522; ע"פ (חי') 604/96 פרידמן אנשל נ' מדינת ישראל תקדין-מחוזי 97(1) 1147). גזר הדין 28. בזמן שהתוודעו המתלוננת והמערער זו לזה היתה המתלוננת צעירה כבת שמונה עשרה שנים, ערב גיוסה לשירותה חובה בצה"ל. המערער היה כבן עשרים ותשע שנים. מלכתחילה באה אליו, והוא בא אליה, מאהבה; בדיעבד, הפך הקשר ביניהם למעוות וחולני, ולא התנתק. הפרשה נמשכה כשנה ומחצה, בזמן שירותה של המתלוננת בצה"ל. עמדנו למעלה על המעשים שעשה המערער במתלוננת, שהם רבים וחמורים מאד, ולא נחזור על פרטיהם. המערער גם הורשע בעבר בעבירות של התפרצות, גניבה, שימוש ברכב ללא רשות, הפרת הוראה חוקית, איומים והעלבת עובד ציבור והחזקת סמים מסוכנים. העונש שנגזר עליו - מאסר לתקופה של שמונה שנים - אינו חמור ואין להמתיקו. סוף דבר 29. נמצא כי המערער עשה את המעשים שבהם הורשע וכי בדין נגזר עליו עונשו. לפיכך אני מציע לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' ר' זועבי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, ג' בחשון תשס"א (1.11.00). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי COURT