פלוני נ. פלוני

12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 34152-05-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין המבקשים: 1. פלוני 2. פלונית נגד המשיבים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני 4. פלונית 5. פלוני 6. פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ב' טולקובסקי, סג"נ; צ' ויצמן; י' מושקוביץ) מיום 10.4.2025 ברע"ב 53961-01-25 בשם המבקשים: עו"ד דניאל אלטמן בשם משיבה 1: עו"ד יהודית מייזלס בשם משיבים 4-3: עו"ד עינת גריכטר בשם משיבים 6-5: עו"ד מרדכי נבון פסק-דין השופט דוד מינץ: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ב' טולקובסקי, סג"נ; צ' ויצמן; י' מושקוביץ) מיום 10.4.2025 ברע"ב 53961-01-25 בו נתקבלה בחלקה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (השופטת ה' מלר-שלו) מיום 9.1.2025 בת"ב 60556-09-24 – בה נדחתה על הסף בקשת רשות ערעור שהגישה משיבה 1 (להלן: המשיבה) על פסק בוררות מיום 2.6.2024 של הבוררת השופטת בדימ' נ' מוניץ (להלן: פסק הבוררות ו-הבוררת בהתאמה). בפסק הבוררות נקבע כי אין למשיבה זכויות ירושה בעיזבון המנוח א' ש' ז"ל (להלן: העיזבון ו-המנוח, בהתאמה). הרקע לבקשה המשיבה היא בת זוגו לשעבר של המנוח, אשר הלך לבית עולמו בחודש דצמבר שנת 2016. למנוח היו חמישה ילדים. המבקשים שלפנינו הם שניים מילדיו שנולדו מגרושתו לפני יצירת קשריו עם המשיבה. משיב 2 הוא בנו של המנוח שנולד מחוץ לנישואיו, לא מגרושתו ולא מהמשיבה. משיבים 3 ו-4 הם ילדיהם המשותפים של המנוח והמשיבה, ומשיבים 5 ו-6 הם הוריו של המנוח. לטענת המשיבה יש לה זכויות ירושה בעיזבון המנוח לפי סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), הקובע כי בן זוג "ידוע בציבור" דינו לעניין ירושה כדין בן זוג נשוי של המוריש. המבקשים טוענים אחרת, ומכאן נולדה המחלוקת שבין הצדדים מושא ענייננו. בין הצדדים התנהלו ומתנהלים מספר הליכים, ביניהם תביעתו של אבי המנוח (משיב 5) נגד העיזבון לפירוק שותפות רשומה שהייתה בינו לבין המנוח (להלן: תביעת הפירוק). במסגרת אותה תביעה הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לפיה המחלוקת ביניהם תועבר להכרעה בהליך "גישבור" – גישור/בוררות לפני הבוררת. באותה הסכמה ובהודעה שנמסרה על כך לבית המשפט, נקבע כי הצדדים יהיו רשאים להגיש לבית המשפט השגה על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק) הדן בהגשת בקשת רשות ערעור על פסק בוררות. בית המשפט אישר את ההסכמה ותביעת הפירוק הועברה להכרעת הבוררת. בהמשך לכך, גובשה בין הצדדים הסכמה נוספת להעברת כלל ההליכים המתנהלים ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה להליך ה"גישבור" בעניין תביעת הפירוק לפני הבוררת, וביום 3.8.2023 כך הורה בית המשפט. במסגרת הליך הגישבור, הסכימו הצדדים כי תחילה תידון סוגיית הגדרת המשיבה כידועה בציבור של המנוח לעניין זכויותיה בעיזבונו. ואכן בפסק הבוררות נקבע כי במשך מספר שנים היו המשיבה והמנוח בני זוג ידועים בציבור, אך הם שמרו על הפרדה רכושית ולא הייתה ביניהם כל כוונת שיתוף. כן נקבע כי גבה טורא בין המשיבה לבין המנוח בשנה שקדמה לפטירתו וחדל להתקיים ביניהם יסוד חיי המשפחה הנדרש לפי סעיף 55 לחוק הירושה. משכך, אין למשיבה זכויות ירושה כל שהן בעיזבון. משלא ערב פסק זה לחיכה של המשיבה, היא הגישה בקשה להעביר את הבוררת מתפקידה וכן בקשת רשות ערעור על פסקהּ. בקצירת האומר, בבקשת רשות הערעור טענה המשיבה כי יש להורות על ביטול פסק הבוררות מאחר שהכרעה בשאלה אם היא יורשת של המנוח היא בגדר קביעת סטטוס בענייני מעמד אישי. קביעת סטטוס היא הכרעה בעלת תוקף כלפי כולי-עלמא, ומשכך לא ניתן היה להעבירה להכרעה בהליך בוררות. זאת נוכח הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות הקובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". לחלופין היא טענה כי יש להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח מספר עילות ביטול, ובפרט מחמת חוסר סמכות לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות מהטעם שאין בנמצא הסכם בוררות בין הצדדים. מנגד טענו המבקשים (ומשיבים 5 ו-6) כי יש לדחות את הבקשה על הסף משלא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 29ב לחוק הבוררות, ובכלל זה הסכמת הצדדים על האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות. בהחלטתו מיום 9.1.2025 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הסכמת הצדדים לקיום הליך הבוררות מעוגנת בהחלטתו להעביר את המחלוקת שביניהם לבוררות, וכי המשיבה לא העלתה לפני הבוררת את טענתה להיעדר הסכמה בשלב כלשהו ואף שיתפה פעולה בהליך הבוררות שנמשך כשנה עד תומו. התנהלות מסוג זה הינה חסרת תום לב והמשיבה מנועה מלהעלות טענות מסוג זה כיום. כמו כן, נקבע כי המשיבה בחרה שלא להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות וחלף זאת הגישה בקשת רשות ערעור, הכוללת עילות ביטול לצד עילות ערעוריות, שעה שכלל לא סוכם בהסכם הבוררות כי ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. לגופו של עניין נקבע כי הגדרת אדם כ"ידוע בציבור" לעניין קיומה של זכות, אינה בגדר קביעת מעמד לגביה אין סמכות לבורר לקבוע דבר. גם אם הסמכות לעצם מתן צו הירושה מסורה לבית המשפט, אין בכך כדי להחריג מסמכות הבוררת את הצורך בבירור עובדתי הנדרש להכרעה בשאלת קיומם של התנאים הנדרשים בסעיף 55 לחוק הירושה. בסופו של דבר אפוא, בית המשפט קיבל את הבקשה לסילוק בקשת רשות הערעור על הסף, הורה על אישור פסק הבוררות וקבע כי כפועל יוצא מכך, הסעד בדבר העברת הבוררת מתפקידה התייתר. שלא במפתיע, החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה הולידה הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. במוקד הבקשה עמדה השאלה אם ניתן להעביר לבוררות עניינים שנקבע כי הם בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה. המשיבה הייתה ערה לליקוי הדיוני מטעמה בדמות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט לענייני משפחה חלף בקשה לביטול פסק הבוררות, אך טענה כי היה על בית המשפט להתייחס לתוכן ולמהות העניין ולא להיתלות במתווה הדיוני שנבחר. מדובר כאמור בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בוררות והוא בטל אפוא לפי סעיף 3 לחוק הבוררות. על כן, גם אם המשיבה העלתה את טענתה בעניין זה רק לאחר מתן פסק הבוררות, המבקשים והמשיבים האחרים מנועים מלטעון שהסכם הבוררות תקף. בתשובותיהם עמדו המבקשים ומשיבים 5 ו-6 על עמדתם כי הסכם הבוררות לא כלל אפשרות של הגשת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. על כן, לא היה מנוס מסילוק בקשת רשות הערעור על הסף. בכל מקרה הבקשה הוגשה באיחור, והמשיבה לא הציגה נימוקים המצדיקים התערבות בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. לגופו של עניין הם חזרו על עמדתם כי סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה איננה גורעת מהאפשרות להעביר עניינים שבסמכותו להכרעת בורר, ואין כל בסיס עובדתי או משפטי להעביר את הבוררת מתפקידה. בתחילת פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי שאלת סמכותו של בורר לדון בקביעת זהות יורשיו של מנוח, כמו גם שאלת אישורו של פסק בוררות שבו נקבע כי למשיבה אין זכויות ירושה ואינה זכאית לרשת את המנוח מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, מעוררת סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. לגופו של עניין נקבע כי הסכם בוררות לא יכול לחול על עניינים שהכרעה בהם היא בעלת תוקף "חפצי", ובכלל זה סכסוכים הנוגעים לקביעת זהות יורשיו של אדם לצורך מתן צו ירושה או צו קיום צוואה. מכאן פנה בית המשפט לדון בשאלה מה דינה של הטענה הצודקת כשלעצמה במקרה זה, שעה שהיא הועלתה לראשונה על ידי המשיבה רק לאחר שניתן פסק בוררות. נקבע כי במקרה זה אין מקום לספק כי החלטת בית המשפט מיום 3.8.2023 שבה הועברו כל הסכסוכים שבין הצדדים לבוררות מהווה הסכם בוררות לכל דבר ועניין. כמו כן, בהסכם הבוררות לא הייתה הסכמה על מנגנון הגשת בקשת רשות ערעור לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. הסכמה זו ניתנה רק בעניין תביעת הפירוק ולא חלה על המחלוקות האחרות שבין הצדדים. משכך, היה על המשיבה להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות לפי אחת העילות הנקובות בסעיף 24 לחוק הבוררות ולא בקשת רשות ערעור. על כן, הגשת ההליך שנקטה בו המשיבה בחלוף המועד הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות נעשתה ללא עיגון בתנאי הסכם הבוררות על כל המשתמע מכך. מה שנותר לדון בו הוא אפוא רק נפקות השיהוי בהעלאת הטענה של היעדר סמכות לפי סעיף 3 לחוק הבוררות, טענה שהועלתה רק לאחר מתן פסק הבוררות. בעניין זה קבע בית המשפט כי אין לקבל את הטענה שהסכם הבוררות העומד בניגוד לסעיף 3 לחוק הבוררות בטל מעיקרו. גם הוראת סעיף זה פורשה בפסיקת בית המשפט כהוראה הכפופה לכללי תום הלב הדיוני. היינו, פסק בוררות מעין זה אינו בטל באופן אוטומטי אלא ניתן לביטול, ומקום שבו קיים השתק וחוסר תום לב בהעלאת הטענה, פסק הבוררות יעמוד על כנו. בענייננו צדק אפוא בית המשפט לענייני משפחה שקבע כי התנהלותה של המשיבה נגועה בחוסר תום לב ומקימה נגדה השתק ומניעות. ברם, חרף האמור, נקבע כי לא ניתן להתעלם מהסתירה הקיימת בין הוראות הדין לבין שיקולי חוסר תום לב דיוני, השתק ומניעות שעומדים נגד המשיבה. על כן נקבע כי היה על בית המשפט לענייני משפחה במקרה זה "לעשות מעין 'פלגינן דיבורא' (לחלק בלשונו ובקביעותיו), בין הקביעות העובדתיות שבפסק הבוררות בנוגע ליחסים שבין המנוח ל[משיבה] לבין הקביעה הנורמטיבית – קביעת זכויות הירושה של [המשיבה] שהיא למעשה קביעת זהות היורשים". בהתאם לכך נקבע כי יש לדחות את ערעור המשיבה בכל הנוגע לקביעה כי לא הייתה לה זכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות. כמו כן, הערעור נדחה בכל הנוגע לקביעות העובדתיות בפסק הבוררות, אך יחד עם זאת השאלה הנורמטיבית האם למשיבה נתון מעמד של יורשת מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, תוכרע על ידי בית המשפט לענייני משפחה בפסק דין מנומק על פי הקביעות העובדתיות שבפסק הבוררות. בשולי פסק הדין נקבע כי נוכח העובדה שהבוררות עודנה מתקיימת לגבי עניינים אחרים השנויים במחלוקת בין הצדדים, על בית המשפט לדון בשאלת העברת הבוררת מתפקידה. הפעם היו אלו המבקשים שהגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. לטענתם, יש להותיר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה על כנה. בתמצית, בפי המבקשים טענות רבות: כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להתערב בפסק הבוררות לאחר שקבע כי המשיבה לא הייתה רשאית לערער על הפסק ולא הגישה בקשה לביטולו; כי בקשת המשיבה למתן רשות ערעור הוגשה לאחר המועד החוקי לעשות כן; כי המשיבה מושתקת מלטעון נגד סמכות הבוררת לאחר שהיא עצמה ביקשה להעביר את התיק לבוררות ודרשה מהבוררת להכריז עליה כ"יורשת"; כי בית המשפט המחוזי התערב בפסק הבוררות שעה שלא הונחה לפניו כל בקשה לביטול הפסק; כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להורות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בפעם השלישית בסוגיית סמכות הבוררת, שהוכרעה בעבר פעמיים; כי פסק הבוררות אינו סותר את סעיף 3 לחוק הבוררות, שכן הוא אינו עוסק בשאלות של "סטטוס" אלא בשאלה אם המשיבה הוכיחה את היסודות העובדתיים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה, דבר שהוכרע בשלילה על ידי הבוררת באופן מפורש; כי אין מניעה כי סכסוך בענייני משפחה יתנהל על בסיס הסכמות דיוניות או מהותיות; וכי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לעובדה שלא נגרם למשיבה כל עיוות דין. בתשובתה של המשיבה היא טענה כי יש לדחות את הבקשה ולוּ מפני שאין בה שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם האישי של הצדדים המצדיקה רשות ערעור "בגלגול שלישי". לטעמה, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע זה מכבר כי פסק דין המצהיר על זכויות ירושה הינו פסק דין "חפצא" אשר כוחו יפה כלפי כולי-עלמא. על כן קביעת מעמדו של אדם כיורש הינה נושא החורג מתחום ההסכמה האפשרית בין בעלי הדין, ולא ניתן להקנות לבורר סמכות להכריע במחלוקת על זהות היורשים. לפיכך בית המשפט לענייני משפחה לא היה רשאי להתפרק מחובתו לדון בצו הירושה. מעבר לכך, במקרה זה, שעה שהמבקשים הגישו בקשה לאישור פסק הבוררות, למשיבה קמה הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין המאשר את פסק הבוררות מכוח סעיף 38 לחוק הבוררות. מה גם, שאין זה מדויק שהמשיבה לא הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות, שכן כותרת הבקשה כ"בקשת רשות ערעור" אינה מעידה על תוכן הבקשה שבמהותה הייתה לביטול הפסק. על כן, בית המשפט המחוזי ערך איזון ראוי בין הפרת עקרון החוקיות לפגמים פרוצדוראליים ודיוניים. לגופו של עניין טענה המשיבה כי בפי המבקשים טענה שהכרה במעמד "ידועה בציבור" אינו יוצר סטטוס. אלא שבית המשפט המחוזי לא ביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בשל כך, אלא מפני שפסק הבוררות דן בזכויות ירושה וזהות יורשים מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, שהינן תקפות כאמור כלפי כולי-עלמא ואינן בסמכות ההכרעה של בורר. מעבר לכך, הקביעה בפסק הבוררות כי המשיבה לא הייתה ידועה בציבור של המנוח, לא רק שניתנה בחוסר סמכות, אלא שהיא מנוגדת לדינים המהותיים בדבר ידועים בציבור ולסעיף 55 לחוק הירושה, ומהווה עיוות דין. ואשר להסכמתה של המשיבה להליך הבוררות. אכן היא הסכימה להליך "הגישבור", אך היא לא הבינה בישיבה הראשונה שהתקיימה לפני הבוררות כי ההליך הפך להליך בוררות לכל דבר ועניין. ולבסוף, פסק הבוררות גם גורם לעיוות דין, שכן הוא מסתמך "על רחשי ליבו של אדם, על רגשותיו, מחשבותיו ותחושותיו כלפי בן הזוג בעת משבר או גרוע מכך". משיבים 3 ו-4 סבורים אף הם כי דין הבקשה להידחות. להשקפתם פסק דינו של בית המשפט המחוזי קובע מנגנון מאוזן שנועד לאפשר המשכיות לבית המשפט לענייני משפחה ולמנוע שמיעה ואיסוף מחודש של הראיות שנגבו בהליך הבוררות. לעומת זאת אימוץ עמדתם של המבקשים מרוקנת הלכה למעשה את סמכות בית המשפט לענייני משפחה לקיים דיון מהותי בשאלת מעמד המשיבה וזכויותיה לרשת את המנוח. אדרבה, יש אפילו מקום להורות לבית המשפט לענייני משפחה לבחון מחדש את המסכת הראייתית מבלי להיכבל לקביעותיה של הבוררת. מנגד, משיבים 5 ו-6 תומכים בבקשת רשות הערעור. לטענתם, בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בבקשת רשות הערעור הואיל והתנאים להחלתו של סעיף 29ב לחוק הבוררות אינם מתקיימים במקרה זה. מעבר לכך החלטת בית המשפט לענייני משפחה שהעבירה את הסכסוך לבוררות הפכה להחלטה חלוטה למעלה משנה וחצי עובר להגשת בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי. יש גם לתת משקל משמעותי לאישור פסק הבוררות על ידי בית המשפט לענייני משפחה, שהיא הערכאה המוסמכת לדון בנושא מסוג זה. גם לא תצמח כל תועלת בהחזרת הדיון לגופו של עניין לבית המשפט לענייני משפחה. לא נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי כי נפלה טעות כלשהי בפסק הבוררות, וגם אם נפלה טעות ביישום הדין, אין הדבר מצדיק ביטול פסק הבוררות, מה גם הצדדים פטרו את הבוררות מכפיפות לדין המהותי. גם לשיטתם של משיבים 5 ו-6 לא הייתה כל מניעה שבדין להעביר לבוררות את ההכרעה במחלוקת אם המשיבה הייתה ידועה בציבור או יורשת של המנוח. סוגיית "ידועים בציבור" היא מעצם טבעה עניין חוזי, ובכל מקרה ההכרעה במחלוקת בדבר היותה של המשיבה ידועה בציבור או יורשת של המנוח מחייבת אך את הצדדים לבוררות ולא צדדים שלישיים מחוצה לה. מה גם, המשיבה לא הצביעה על צד שלישי אשר עלול להיפגע מהליך הבוררות או מהפסק. ומעל לכול, המשיבה מנועה ומשותקת לרבות "השתק שיפוטי" להתכחש לתוצאות פסק הבוררות ולא נגרם לה כל עיוות דין. משיב 2 לא הגיש תשובה מטעמו לבקשה. דיון והכרעה רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לדוגמה לאחרונה: רע"א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר בע"מ נ' פישמן, פסקה 9 (2.7.2025); רע"א 61325-02-25 פרלשטיין נ' קרית הרמ"א, שיכון ויזמות בע"מ, פסקה 7 (4.5.2025)). במקרה זה מסכים אני עם בית המשפט המחוזי שהמחלוקת מושא הבקשה שלפנינו מעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אשר עניינה באפשרות להעביר להכרעתו של בורר סכסוך הנוגע לקביעת מעמד של אדם כידוע בציבור לצורך הגדרתו כיורשו של אדם אחר לפי סעיף 55 לחוק הירושה. שאלה נוספת המתעוררת בענייננו נוגעת לנפקות העובדה שטענה בעניין זה הועלתה רק לאחר מתן פסק הבוררות. מנגד, כל שאר הסוגיות שהועלו בבקשה אינן שאלות עקרוניות ואיני רואה כל צורך לדון בהן. בהתאם לאמור, מכאן והלאה ייקראו המבקשים: המערערים. השאלות שיש לדון בהן, הן אפוא שתיים: א) האם ניתן להעביר להכרעת בורר סכסוך בשאלת מעמדו של בעל דין כידוע בציבור של אדם שהלך לעולמו לפי סעיף 55 לחוק הירושה; ב) אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית, מה המשמעות האופרטיבית של הכרעה של בורר בסכסוך האמור מקום שבו ההסתייגות של בעל הדין לעניין סמכות הבורר הועלתה רק לאחר מתן פסק בוררות שקבע שהוא אינו בגדר ידוע בציבור של המנוח. הצדדים להסכם בוררות קובעים את היקף סמכותו של הבורר (רע"א 2638/18 My Frame Inc. נ' אפטרדוקס פנד, פסקה 14 (6.5.2018)) וסעיף 1 לחוק הבוררות קובע כי "הסכם בוררות" הוא "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד, בין שנקוב בהסכם שמו של בורר ובין אם לאו". על פניו סעיף זה אינו כולל הגבלה על הנושא המועבר לבוררות. אלא שסעיף 3 לחוק הבוררות מוסיף וקובע כאמור כי "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". לאורך השנים נדרש בית משפט זה לא פעם לשאלה מהם אותם עניינים שלא ניתן למסור לבוררות. במסגרת זו נקבע למשל כי עניינים בעלי אופי "חוקתי", שהם ככלל עניינים בעלי חשיבות עקרונית וציבורית רחבה, נכנסים לגדרו של "עניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" לפי סעיף 3 לחוק (רע"א 241/22 נוחומוביץ נ' שדה ניצן מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 9 (16.1.2022); רע"א 5771/07 קדמן נ' ישע – אגודת עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 14 (17.12.2009); רע"א 9048/05 הסתדרות המהנדסים, האדריכלים והאקדמאים במקצועות הטכנולוגיים נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פסקאות 50-42 (20.10.2009)). כך גם נקבע למשל, כי לא ניתן לערוך הסכם בוררות במסגרתו רשות מינהלית מסכימה כי בורר יחליט כיצד תופעל סמכות שהוקנתה לרשות בחוק (בג"ץ 816/98 אמינוף נ' אלטלף, פ"ד נב(2) 769, 809-806 (1998) (להלן: עניין אמינוף); רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ, פ"ד נח(2) 634, 665 (2004) (להלן: עניין אקסטל)); ואף לא ניתן לערוך הסכם בוררות בעניין פלילי (עניין אמינוף, עמ' 805; ע"א 11/56 "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ נ' ספיר, פ"ד יב 739 (1958); עניין אקסטל, עמ' 665). קבוצה נוספת של נושאים שהוכרה ככזו שלא ניתן להעבירה לבוררות, נוגעת למקרים שבהם במוקד הסכסוך עומדת חקיקה קוגנטית. כך נקבע למשל כי לא ניתן לערוך הסכם בוררות בדבר זכותו של עובד על-פי חוקי מגן בתחום יחסי העבודה (בג"ץ 115/77 הסתדרות מכבי ישראל קופ"ח מכבי כוללת קופ"ח אסף, אגודה לעזרה רפואית נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לב(1) 214, 220 (1978) (להלן: עניין מכבי ישראל); רע"א 7873/17 יחיא נ' EAGLE OVERSEAS PROPERTIES INC, פסקה 13 (7.11.2017); רע"א 4710/00 גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה(2) 426, 431-430 (2001) (להלן: עניין גושן); בג"ץ 760/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) 820, 827 (1980)) ואף לא ניתן לערוך הסכם בוררות בנוגע לפינויו של דייר מוגן (ע"א 207/82 כהן נ' בלומברג, פ"ד לט(1) 146, 150 (1985)). כפועל יוצא מכך נקבע כי גם את השאלה בדבר התקיימותם של תנאים מוקדמים להבטחת זכויות קוגנטיות – כגון עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק או הגדרתו של דייר כדייר מוגן – לא ניתן למסור להכרעתו של בורר, מקום שבו ההכרעה עלולה לסכל את המטרה החקיקתית העומדת ביסוד החיקוק (עניין אמינוף, עמ' 805; עניין מכבי ישראל, עמ' 222; רע"א 9542/06 ליכטנשטיין נ' איי.אי.ג'י החזקות במשכנתאות בע"מ, פסקה 14 (14.1.2010)). סוג נוסף של נושאים שנקבע כי לא ניתן להעבירם לבוררות נוגע לסכוכים בעניינים שההכרעה בהם מחייבת את כולי-עלמא. בעניין זה נקבע כי "אין הצדדים להסכם בוררות יכולים למסור לבוררות סכסוך שהכרעה בו תהיה בעלת תוקף in rem, היינו כלפי צדדים שלישיים" (רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ(1) 636, 646 (1996) (להלן: עניין בסן); ראו גם: רע"א 1060/22 אלקטנאוי נ' משעל, פסקה 9 (28.8.2022)), ובכלל זה סכסוך בנוגע לקביעת סטטוס שכוחו יפה כלפי כולי-עלמא (עניין אקסטל, עמ' 668; סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 171-147 (2005) (להלן: אוטולנגי)). לעומת זאת, נקבע לא פעם כי אין כל מניעה או הגבלה שסכסוכים אזרחיים חוזיים ונזיקיים יידונו בבוררות (ראו למשל: רע"א 4479/19 בורקאן נ' מהלווס, פסקה 16 (15.12.2019); ואף אין מניעה כי סכסוך שנושאו זכויות קנייניות במקרקעין יוכרע בבוררות (רע"א 3962/18 לבנון נ' ניהול ודיור (ע"מ), פסקה 9 (21.6.2018); רע"א 5129/16 בן לולו נ' גורביץ (27.11.2017); רע"א 1109/13 אורטס נ' סבן, פסקה 10 (14.3.2013)). אמנם, זכות קניינית תקפה כלפי כולי-עלמא (ראו לדוגמה: ע"א 4843/23 אביטל נ' משאט, פסקה 55 (31.10.2024); ע"א 6180/20 ד"ר משה וינברג ושות' נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (13.6.2021); ע"א 36/11 חברת דואר ישראל בע"מ נ' חפציבה שיכון ופיתוח בע"מ, פסקה 34 (3.9.2015)), ברם הובהר לא פעם כי לא כל הכרעה העוסקת בזכות קניינית אכן תיחשב הכרעה חפצית (ראו למשל: ע"א 143/51 ראש העיר נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1815-1814 (1956); עניין בסן, עמ' 649-648; ע"א 100/87 סלאמה נ' בשיר, פ"ד מו(2) 409, 414 (1992) (להלן: עניין סלאמה)). בעניין זה נקבע כי יש להבחין בין פסק דין "חפצא" (in rem), לבין פסק דין "מעין-חפצא" (quasi in rem). בעוד שפסק דין חפצא מהווה מעשה בית דין כלפי כולי-עלמא, פסק דין מעין-חפצא – אף שהוא כולל קביעות "חפציות" – אינו מחייב צדדים שלישיים. זאת בין משום שהקביעות החפציות שבו ניתנו בדרך אגב ורק לצורך הכרעה בסכסוך קונקרטי בין הצדדים (ע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, פ"ד ט 1205, 1215 (1955); ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה(2) 742, 747 ו-752 (1981); עניין סלאמה, עמ' 414; ע"א 314/07 ברים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 25 (8.4.2010)); ובין משום שקיים טעם אחר, כגון טיב ההליך בו ניתנו, שבגינו אין לראות בהן כמחייבות צדדים שלישיים (עניין בסן, עמ' 650-649). כך או כך, קביעות מעין אלו אין כל מניעה שיינתנו על ידי בורר (להחלת ההבחנה בין פסק דין חפצא לפסק דין מעין-חפצא גם על פסקי בורר, ראו למשל: עניין בסן; אורי שטרוזמן ספר הבוררות 48-47 (2001); אוטולנגי, עמ' 151-150). בעניין זה חשוב להדגיש כי על פניו, אין חשיבות לערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בסכסוך. הערכאה המוסמכת יכולה להיות בית משפט שלום, בית משפט מחוזי, בית משפט לענייני משפחה או בית דין לעבודה. זאת כל אימת שהעניין המסור להכרעת הבורר יעמוד בדרישות החוק. השאלה הנשאלת בענייננו היא כאמור, האם סכסוך בנוגע להיותו של פלוני ידוע בציבור של אדם שהלך לעולמו לפי סעיף 55 לחוק הירושה, מהווה "ענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" לפי סעיף 3 לחוק. בעניין זה נקודת המוצא היא, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה, כי מעמדו של אדם כידוע בציבור אינה קביעת סטטוס אלא בגדר תיאור של מצב עובדתי (וראו למשל פסקי הדין מפי חברתי השופטת וילנר: רע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 11 (6.2.2024); רע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 25 (15.12.2021)). כמו כן, על פניו הסמכת בורר להכריע בשאלה זו לא תפגע בתכלית החקיקתית של סעיף 55 לחוק הירושה שהיא השוואת מעמדו של בן זוג ידוע בציבור למעמדו של בן זוג נשוי (בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני, פ"ד סא(3) 726, 747 (2006); ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89, 96 (1991)). בנוסף על כל האמור, הקביעה אם פלונית היא ידועה בציבור של פלוני אם לאו, אינה בגדר קביעה החלה כלפי כולי-עלמא, אלא גדריה תחומים אך ורק למחלוקת הקונקרטית בין הצדדים. אמנם, לא מן הנמנע כי קביעה זו תשמש בסיס למתן צו ירושה המצהיר על שמות היורשים, כאשר כוחו של צו זה יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקן או בוטל (סעיפים 69(א) ו-71 לחוק הירושה). ברם גם רישום זכויות במקרקעין פועל כלפי כולי-עלמא, וחרף זאת אין כאמור מניעה לקיים הליך בוררות המכריע במחלוקת בין צדדים הנוגעת לזכויות קנייניות במקרקעין ולשנות על בסיסו את הרישום. במילים אחרות, כשם שאין בהכרעת בורר בדבר זכותו הקניינית של אדם במקרקעין כדי לחייב צדדים שלישיים, אף אם זכות זו נרשמת בפנקס רשמי על בסיס אותה הכרעה – כך גם אין בקביעה כי אדם הוא ידוע בציבור של אדם אחר שהלך לעולמו כדי לחייב צדדים שלישיים, אף אם הצהרה זו קיבלה ביטוי בצו ירושה. אכן, לצורך תיקון או ביטול של צו ירושה נדרש כי יתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 72(א) לחוק הירושה (קיומן של עובדות או טענות חדשות שלא היו בפני בית המשפט או רשם הירושה בעת מתן הצו, ושלא ניתן היה להביאן קודם לכן), תוך התחשבות בשיקולים שהותוו בפסיקה בעניין זה (ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436, 439 (1993); ראו גם למשל: בע"מ 1482/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (8.5.2022)). אולם יש לזכור כי ההליך המשפטי שבגדרו ניתן צו ירושה הוא הליך פומבי אשר על פי טבעו נועד להביא לידיעת הציבור את דבר מותו של אדם ואת דבר קיומו של טוען לזכות בעיזבונו, תוך מתן אפשרות לכל המעוניין להגיש התנגדות (וראו בהקשר זה: ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע, פ"ד מו(3) 638, 641 (1992)). עובדה זו לא רק מחלישה את המשקל שיש ליתן לתנאים שבעטיים ניתן יהיה להורות על תיקון או ביטול של צו ירושה, אלא היא אף מפחיתה את הסיכוי שיהיו צדדים שלישיים שטענותיהם לא נשמעו, ומחזקת את העובדה שמתן צו הירושה על ידי בית המשפט אינו בגדר "חותמת גומי" בלבד להכרעת הבורר. בשים לב לכל האמור לעיל, אני סבור כי הכרעה בשאלה האם בעל דין הוא בגדר ידוע בציבור של אדם שהלך לעולמו לפי סעיף 55 לחוק הירושה, הינה כזו שיכולה להימסר לבורר. לא למותר להזכיר בהקשר זה כי נטיית המחוקק היא לעודד את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות (רע"א 14907-02-25‏ תמיר נ' גרוסוירט, פסקה 17 (10.4.2025); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2003)), והמסקנה האמורה אך מתיישבת עם מגמה זו ומגשימה אותה. סיכומו של דבר אפוא, מסירת הכרעה בשאלה אם בעל דין הינו ידוע בציבור בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 55 לחוק הירושה להכרעת בורר, אינה נשללת על ידי הוראות סעיף 3 לחוק הבוררות, וכך בענייננו. הגם שדי היה בכך כדי לקבל את הערעור ואין צורך להשיב על השאלה השנייה שהוגדרה לעיל (פסקה 19), אוסיף כי אף אילו הייתי מקבל את העמדה לפיה לבוררת לא הייתה סמכות להכריע בעניין, לא היה בכך כדי להצדיק את ביטול פסק הבוררות. נקודת המוצא היא, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי לא בכל מקרה שבו פסק בוררות עומד בסתירה לסעיף 3 לחוק הבוררות, פירוש הדבר הוא שפסק זה בטל מדעיקרא. נהפוך הוא, חוק הבוררות קובע מפורשות כי הוא אך ניתן לביטול (סעיף 24(3) לחוק). וכפי שאמר בית משפט זה ברע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (25.12.2012) (להלן: עניין איבגי): "אכן, טענת המבקש לפיה מקום שבו פעל בורר ללא סמכות או שמונה שלא כדין נשמטת הקרקע מתחת לפסק הבוררות, אינה משוללת היגיון. טענה זו תואמת את הנחת המוצא בשיטתנו המשפטית לפיה פעולה שנעשתה בחוסר סמכות הינה, בדרך כלל, בטלה מעיקרה. אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המנגנון שנבחר בעניין זה על ידי המחוקק במסגרת חוק הבוררות ועם פסיקתו של בית משפט זה בסוגיה שבנדון. חוק הבוררות אינו קובע שפסק בוררות שניתן בחוסר סמכות בטל מעיקרו וכלל אינו ניתן לאישור, אלא קובע שטענת חוסר הסמכות ו'תאומתה', טענת המינוי שלא כדין – אשר הן הטענות הרלוונטיות לענייננו – מהוות עילות לבקשת ביטול פסק הבוררות (סעיפים 24(2) ו-24(3) לחוק), הכפופות למועדי ההגשה ולצורת ההגשה הקבועים בחוק הבוררות ולשיקול דעתו של בית המשפט בסעיפים 24 ו-26 לחוק" (שם, פסקה 20). ממסקנה זאת מתבקשת גם מסקנה אחרת והיא, כי לאחר שהתקיים דיון תוך שניתנה לשני הצדדים הזדמנות מלאה להשמיע את טיעוניהם, ולאחר שניתן פסק דין לגופו של עניין, לא תתקבל טענת חוסר סמכות בערכאת הערעור. העלאת טענה מעין זו, רק לאחר שתוצאת פסק הדין אינה לרוחו של בעל הדין, לא רק פוגעת ביעילות הדיון אלא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב מובהק (עניין איבגי, פסקה 21; ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 829 (1997); רע"א 11220/04 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (19.4.2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 54-52 (מהדורה שלוש-עשרה, 2020)). כך הם פני הדברים בהליך משפטי "רגיל", וכך הם פני הדברים בהליך בוררות (עניין איבגי, פסקה 22 והאסמכתאות שם; ראו גם לעניין טענה המבוססת על סעיף 3 לחוק הבוררות: עניין גושן, עמ' 432-431). רוצה לומר, כי אף כאשר מדובר בסכסוכים שמראש לא היה מקום להעבירם להכרעת הבורר נוכח סעיף 3 לחוק הבוררות; עדיין, שעה שבעל הדין מסכים לאורך כל הליך הבוררות לקיים את ההליך מבלי להעלות כל טענה בנושא, ורק לאחר מתן פסק הבוררות שאינו ערב לחכו הוא מעלה את טענת חוסר הסמכות, טענתו לא תישמע בשל השתק. ולענייננו. המשיבה הסכימה באופן מפורש להעברת המחלוקת להכרעת הבוררת. היא מילאה את פיה מים לאורך כל הליך הבוררות בעניין סמכות הבוררת. רק לאחר קבלת פסק הבוררת שינתה את עורה. בנסיבות אלו, אין מקום לספק כי היא מנועה ומושתקת מלהעלות את השגותיה בעניין סמכות הבוררת. אציע אפוא לחבריי, כי הערעור יתקבל באופן שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה יעמוד על מכונו. המשיבה תישא בהוצאות המערערים יחדיו בסך של 15,000 ש"ח ובהוצאות משיבים 5 ו-6 יחדיו גם כן בסך של 15,000 ש"ח. דוד מינץ שופט השופטת יעל וילנר: אני מצטרפת לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ. כפי שציין חברי, הלכה עמנו כי המושג "ידועים בציבור" מתאר מצב עובדתי שעניינו אופייה של מערכת יחסים בין בני זוג, ואין הוא בגדר סטטוס משפטי אשר מקנה להם מעמד של "מעין נשואים" (ראו, למשל: רע"א 5096/21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ, פס' 25 והאסמכתאות שם (15.12.2021); רע"א 3323/23 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פס' 11 (6.5.2024) (להלן: רע"א 3323/23)). יתרה מכך, בבסיס מוסד ה"ידועים בציבור" ניצבת הנחה בדבר קיומה של הסכמה חוזית – מפורשת או משתמעת – בין בני הזוג, לקיים מערכת יחסים אשר טומנת בחובה השלכות משפטיות. גישה זו נשענת על תפיסה ליברלית-חוזית המעמידה במרכזה את חופש ההתקשרות של בני הזוג, ומכירה בזכותם לעצב את יחסיהם בהתאם לרצונם החופשי (רע"א 3323/23, שם). מהותו של מושג ה"ידועים בציבור" כרוכה אפוא בכוונת בני הזוג, ולפיכך ברי כי בכוחם להגיע להסכם שלפיו הם יוגדרו כידועים בציבור. ממילא, הסכם כאמור לא בא בגדר סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. יעל וילנר שופטת השופט אלכס שטיין: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ, וכן להערה של חברתי השופטת י' וילנר. אלכס שטיין שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ. ניתן היום, כ' אב תשפ"ה (14 אוגוסט 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט