תולדות ייזום והשקעות בע"מ נ. שר האוצר

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3408/22 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: תולדות ייזום והשקעות בע"מ נגד המשיבים: 1. שר האוצר 2. שר הפנים 3. המועצה האזורית חבל יבנה עתירה למתן צו על תנאי; בקשה לפסיקת הוצאות בשם העותרת: עו"ד דורון טאובמן; עו"ד חגי טימנס בשם המשיבים 2-1: עו"ד הדס ערן בשם המשיבה 3: עו"ד עפר שפיר; עו"ד תהילה למפרט פסק-דין השופט יחיאל כשר: במסגרת העתירה שבכותרת נתבקשנו ליתן צו על תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא יבוטל האישור החריג להטלת ארנונה שניתן על ידי שר האוצר ושרת הפנים (להלן: משיבי הממשלה), למועצה האזורית חבל יבנה (להלן: המועצה האזורית), להעלות את תעריף הארנונה בנכס מסוג "קרקע תפוסה לצרכי אשפה", מ-35 אגורות למ"ר בשנת 2021, ל-13.51 ש"ח החל משנת 2022 (כאשר בשנת 2022 התעריף יועמד על סך של 50% מהסכום הנ"ל, ומשנת 2023 תוטל הארנונה בתעריף מלא) (להלן: החלטת משיבי הממשלה). בתמצית שבתמצית, העותרת מחזיקה באתר מורשה להטמנת פסולת בתחום שיפוטה של המועצה האזורית (להלן: המטמנה). בשנים שקדמו להגשת העתירה דנן המטמנה לא הייתה פעילה, אך עובר להגשת העתירה העותרת נערכה להפעילה מחדש. לטענת העותרת, בקשת המועצה האזורית מאת משיבי הממשלה כי יתירו את העלאת תעריף הארנונה, כמתואר לעיל, נועדה למנוע את ההפעלה מחדש של המטמנה, על ידי הפיכת הפעלתה ללא כלכלית. בתוך כך נטען, בין היתר, כי בטרם פנייתה אל משיבי הממשלה, המועצה האזורית לא פנתה אל העותרת לשם קבלת עמדתה; כי המועצה האזורית ביצעה שימוש פסול בסמכותה לגבות ארנונה ולבקש העלאה חריגה בארנונה כדי לפגוע בפעילות העותרת; כי המועצה האזורית הטעתה את משיבי הממשלה בהצגת הנימוקים שבבסיס בקשתה להעלאת תעריף הארנונה; וכי המועצה האזורית העלתה את הארנונה בשיעור בלתי סביר, אשר אינו עולה בקנה אחד עם האמור בקווים המנחים לבדיקת בקשות לאישורים חריגים בארנונה לשנת 2022. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14.6.2023, יצא תחת ידינו צו על תנאי בו נקבע כדלקמן: "לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון אשר נערך בפנינו היום, ניתן בזה צו על תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטת המשיבים 2-1 להעניק למשיבה 3 אישור חריג להעלאת תעריף הארנונה ביחס לתת-סיווג "906" (קרקע תפוסה לצרכי אשפה), מכוח סמכותם לפי סעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), ולפי תקנה 10(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות הארנונה), וזאת מן הטעמים הבאים: א. משום שלא נשלחה לעותרת הודעה מוקדמת בדבר כוונת המשיבה 3 לפנות למשיבים 2-1 לצורך קבלת אישור חריג להעלאת תעריף הארנונה, עובר לשליחת הפנייה למשיבים 2-1, כמצוות סעיף 9(ב)(1) לחוק ההסדרים; ב. משום שסך השטחים לפי תת-סיווג "906", לגביהם התבקשה העלאת תעריף הארנונה, עולה על 5% מסך שטחי הנכסים המסווגים לפי הסיווג הראשי של תת-הסיווג, בניגוד לאמור בסעיף 8(א) לקווים המנחים לבדיקת בקשות לאישורים חריגים בארנונה לשנת 2022 (להלן: הקווים המנחים); ג. ובשל הפגמים הלכאוריים שנפלו בבחינת קבוצות ההשוואה לצורך העמידה בסעיפים 7 ו-8 לקווים המנחים, כנטען בסעיפים 91-88 לעתירה. תצהיר תשובה יוגש בתוך 90 ימים מהיום". לאחר מתן צו על תנאי כמפורט לעיל, הגישה המועצה האזורית מספר בקשות ארכה להגשת תצהיר התשובה מטעמה, בהן צוין כי הצדדים פועלים לסיום המחלוקת ביניהם בדרכי פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. לאחר שנעתרנו לבקשות הארכה האמורות, שהוגשו מפעם לפעם, ביום 24.7.2024 הגישה המועצה האזורית הודעה מעדכנת בה צוין כי המשא ומתן בין הצדדים לסיום ההליך בפשרה לא צלח. עם זאת, המועצה האזורית הודיעה כי היא חוזרת בה מבקשתה להעלאת תעריף הארנונה העומדת במוקד העתירה (תוך שמירת האפשרות להגיש בקשה חדשה בעניין זה בהתייחס לשנת 2024), באופן אשר ייתר את העתירה ויאפשר את מחיקתה. בתוך כך, המועצה האזורית עתרה לכך שהעתירה תדחה ללא צו להוצאות, ולמצער עתרה לכך שייקבעו מועדים להגשת טיעונים לעניין ההוצאות. בהמשך להודעה המעדכנת מטעם המועצה האזורית, הורינו לצדדים להודיע את עמדתם בשאלת ההוצאות. בהתייחסות שהוגשה מטעם העותרת, ביום 8.8.2024, טענה העותרת כי עמדת המועצה האזורית לפיה היא חוזרת בה מהבקשה להעלות את תעריף הארנונה משמעה, הלכה למעשה, קבלת העתירה (ולא דחייתה כפי שציינה המועצה האזורית). העותרת הוסיפה כי המועצה האזורית ניאותה לחזור בה מבקשתה להעלות את תעריף הארנונה רק עקב הגשת העתירה ומתן צו על תנאי במסגרתה, ואף זאת לאחר ניהול הליך ממושך אשר הצריך מהעותרת משאבים רבים. אשר על כן, העותרת ביקשה כי נפסוק לזכותה הוצאות ריאליות, אותן היא העמידה על סך של 150,000 ש"ח. לתמיכה בסכום זה צירפה העותרת להתייחסותה חשבונית המעידה כי שילמה לבאי כוחה סכום של 72,700 ש"ח, ומסמך נוסף הנושא את הכותרת "חשבון עסקה", בו מפורט כי לעותרת ישנה יתרת חוב של 70,200 ש"ח לבאי כוחה, בגין טיפולם בעתירה דנן. בהתייחסות שהוגשה מטעמה, טענה המועצה האזורית כי החלטתה לחזור בה מבקשתה להעלאת תעריף הארנונה לא התקבלה מהטעם שהשתכנעה בצדקת העתירה, אלא על בסיס מגוון שיקולים, בהם הערות בית המשפט, הצורך להמשיך לנהל הליכים ושיקולים נוספים. על כן, לטענת המועצה האזורית, אין בידי העותרת לטעון כי העתירה התקבלה מטעמים משפטיים גרידא. המועצה האזורית הוסיפה וטענה כי פסיקת הוצאות משפט איננה עניין "אוטומטי", וכי על בית המשפט לבחון את ההצדקה להטלת הוצאות ואת שיעורן המבוקש באמת מידה של סבירות, מידתיות והכרחיות. בתוך כך, נטען כי בנסיבות העניין דנן אין מקום לפסוק הוצאות לחובת המועצה האזורית, או שלכל הפחות יש להעמידן על הצד הנמוך. זאת, שכן לגישת המועצה האזורית, העתירה דנן הוגשה בשיהוי והטיעונים העומדים בבסיסה הינם טיעונים "טכניים". כמו כן, נטען כי יש להתחשב גם בכך שכספי המועצה האזורית הינם כספי ציבור, וכי העותרת הינה חברה עסקית מבוססת. בהתייחסות מטעם משיבי הממשלה נטען כי משום שרוב רובן של טענות העתירה כוונו כלפי המועצה האזורית, וכי אף הטענות שיוחסו למשיבי הממשלה התבססו על ההנחה כי המועצה האזורית הטעתה את משיבי הממשלה, אין מקום לפסוק הוצאות לחובתם. החלטת המועצה האזורית לחזור בה מבקשתה להעלאת תעריף הארנונה כמפורט לעיל, ייתרה את הצורך להכריע בעתירה דנן ודינה להימחק. ברם, הרושם הברור הוא שלהגשת העתירה ולצו על תנאי שניתן לאחר קיום הדיון בה, הייתה תרומה ממשית להחלטתה האמורה של המועצה האזורית. על כן, סבורני כי יש מקום לפסוק הוצאות לטובת העותרת. אשר לשיעור ההוצאות שיש לפסוק לטובת העותרת, בפסיקתנו נקבע כי נקודת המוצא הינה כי יש לפסוק לבעל-דין שזכה בדינו (ובכלל זה מי שעתירתו התייתרה עקב מתן הסעד המבוקש על ידי המשיבים), הוצאות ריאליות המשקפות את ההוצאות שהוציא בפועל לצורך ניהול ההליך. עם זאת, יש לבחון בכל מקרה אם אמנם הוכחו ההוצאות הריאליות, ואם ההוצאות הנטענות הן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך (ראו: בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, פסקה 19 (30.6.2005); בג"ץ 10357/04 קיבוץ נחשולים נ' שר הרווחה, פסקה 14 (3.5.2010) (להלן: עניין קיבוץ נחשולים)). כך, לעניין הוכחת ההוצאות הריאליות, קבע בית משפט זה כי: "פסיקת הוצאות ריאליות, משמעה היא כי הטוען להוצאות צריך להוכיח את שיעורן בפועל, למשל על דרך של הגשת הסכם שכר טרחה, פירוט העבודה שהושקעה בתיק, בסיס החיוב בשכר הטרחה וראיות על ביצוע התשלום בפועל או חיוב בתשלום מעין זה" (בג"ץ 377/07 מולאיוף נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (4.11.2007); כן ראו: עניין קיבוץ נחשולים, פסקה 14). בענייננו, למסמכים שצירפה העותרת להתייחסותה לעניין ההוצאות, לא צורפו הסכמי שכר טרחה, לא פורטה העבודה שהושקעה בתיק בפועל, ולא צוין בסיס החיוב בשכר הטרחה. על כן, לא ניתן לראות במסמכים אלו כראייה מספקת לעניין שיעור ההוצאות הריאליות שהוצאו על ידי העותרת (ראו והשוו: עניין קיבוץ נחשולים, בפסקה 15). כמו כן, אף שהמועצה האזורית חזרה בה מבקשתה להעלאת תעריף הארנונה רק לאחר שניתן בעתירה צו על תנאי, יש ליתן את הדעת לכך שבעתירה התקיים דיון אחד בלבד, וכי כתב בית הדין העיקרי היחיד שהוגש מטעם העותרת הינו עתירתה. בשים לב למשתנים אלו, סבורני כי אין מקום לקבל את בקשת העותרת כי ייפסקו לזכותה הוצאות בסך של 150,000 ש"ח, אלא הוצאות בשיעור נמוך יותר בסך של 60,000 ש"ח. כמו כן, אציין כי מקובלת עליי טענת משיבי הממשלה כי, הלכה למעשה, העתירה דנן כוונה נגד המועצה האזורית, ולא נגדם, וכי משיבי הממשלה הסתמכו על המידע שנמסר להם על ידי המועצה האזורית. לפיכך, בהוצאות לטובת העותרת תישא המועצה האזורית בלבד. סיכומו של דבר: העתירה שבכותרת נמחקת בזאת. המועצה האזורית תישא בהוצאות העותרת בסך של 60,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א אב תשפ"ד (25 אוגוסט 2024). נעם סולברג שופט אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט 3 מתוך 5