נירית גבע נ. עיריית ראשון לציון

4 1 בבית המשפט העליון רע"א 3406/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: נירית גבע נ ג ד המשיבים: 1. עיריית ראשון לציון 2. פאנל סחר עץ בע"מ 3. יגאל לביוד בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.3.2021 בע"ר 50448-12-20 שניתן על-ידי כבוד השופטת ח' קיציס בשם המבקשת: עו"ד אביב אבירן, עו"ד ענבל אהרוני בשם המשיבה 1: עו"ד ענבל לביא פסק-דין 1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 4.3.2021 (ע"ר 50448-12-20, השופטת ח' קיציס). פסק הדין ניתן בערעור על החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי מיום 2.11.2020 (ע"א 39750-09-20, השופט ר' חיימוביץ בכובעו כרשם) שדחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 4.2.2020 (תא"ק 28571-09-19, הרשמת הבכירה ד' אסטרייכר). רקע עובדתי והליכים קודמים 2. ברקעה של הבקשה עומדים הליכים משפטיים שהתנהלו בין המבקשת לבין בן זוגה לשעבר, הוא המשיב 3 (להלן: המשיב). מבלי להידרש לכלל ההליכים, יצוין בתמצית כי ביום 7.3.2018 נתן בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון תוקף של פסק דין (חלקי) להסכם שקבע כי המשיב ירכוש את מניותיה של המבקשת בחברה פאנל סחר עץ בע"מ, היא המשיבה 2 (להלן: החברה) תמורת סך של כ-400,000 שקלים (להלן: ההסכם). בפרוטוקול הדיון צוין כי המבקשת שלטה בחברה בין השנים 2017-2016, וכי בדיקה שנערכה העלתה שאין לחברה חובות. בין השאר, נקבע בהסכם כי אם יתגלה בעתיד שעקב כשלים ניהוליים בשנים האמורות קיימים לחברה חובות מס יישאו בהם הצדדים בחלקים שווים, "ובלבד שיוכח כשל ניהולי". בהמשך לכך נקבע כי המבקשת תהיה פטורה מכל התחייבויותיה וערבויותיה ביחס לחברה בעבר ובעתיד (תלה"ם 44264-05-17, השופטת מ' פולוס). הצדדים הוסיפו והצהירו בהליך זה כי הסכמתם בעניין חובות החברה "לא מחייבת צדדי ג'". 3. ביום 11.9.2019 הגישה המשיבה 1, עיריית ראשון לציון (להלן: העירייה) תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 184,899 שקלים נגד החברה בשל חוב ארנונה שצברה בין השנים 2019-2016 וכן בגין אגרת שילוט שלא שולמה. בהמשך תוקן כתב התביעה כך שהמבקשת והמשיב צורפו לו כנתבעים בשל החזקתם במניות החברה, וזאת מכוח ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים), המאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה של חברה מבעל שליטה בה, בהתקיים תנאים מסוימים. ביום 29.12.2019 המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן במסגרתה טענה כי מאחר שמניותיה נמכרו למשיב, היא פטורה מחובות הקשורים לחברה. בשלב זה, המבקשת לא הייתה מיוצגת. 4. המשיב לא הגיש לבית משפט השלום בקשה מטעמו, וביום 3.2.2020 הגישה העירייה בקשה למתן פסק דין נגדו. פסק דין כזה לא ניתן מאחר שהעירייה לא סיפקה מידע מלא ביחס להמצאת התביעה אל המשיב. ההליך הוסיף להתנהל אפוא נגד המבקשת בלבד. כבר עתה יצוין, כי בתגובה שהוגשה בהליך דנן הבהירה העירייה כי המשיב מצוי בהליך של פשיטת רגל ועל כן היא מנועה מלפעול כנגדו בהליכי הוצאה לפועל או הליכים משפטיים אחרים. 5. ביום 4.2.2020 התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישה המבקשת. במעמד הדיון נשאלה המבקשת האם איננה מעוניינת להיות מיוצגת והיא השיבה כי אין באפשרותה לקבל ייצוג מטעמים כלכליים. בהמשך לכך נשאלה המבקשת מדוע לא פנתה לסיוע המשפטי, ועל כך השיבה שלא ידעה כי עומדת לה אפשרות זו. בתום הדיון בית משפט השלום דחה את בקשת הרשות להתגונן. בית משפט השלום קבע כי "למעשה אין מחלוקת בדבר החוב כמו גם כי לא שולם מעולם". כמו כן ציין כי בעת החתימה על ההסכם המבקשת הייתה מיוצגת וכי הצדדים הצהירו במסגרת הדיון בבית המשפט לענייני משפחה שהסכמותיהם לא יחייבו צדדים שלישיים. כן קבע בית משפט השלום כי העובדה שהחברה לא רשומה על שם המבקשת אינה רלוונטית לתקופת הזמן שבה נצבר החוב וכי "מכל מקום החוב הוא יחד ולחוד". בנסיבות אלה, והגם שציין כי המדיניות להענקת רשות להתגונן היא "ליבראלית", קבע בית משפט השלום כי המבקשת לא הציגה טענת הגנה המצדיקה מתן רשות להתגונן. בית משפט השלום הוסיף כי לפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות. 6. בו ביום הגישה העירייה לבית משפט השלום פסיקתה לחתימה לפיה המבקשת תחויב בסך של 184,899 שקלים בגין חוב הארנונה. בנוסף, התבקש חיובה של המבקשת בהוצאות התביעה בסך 2,284 שקלים ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,815 שקלים. ביום 5.2.2020 נתן בית משפט השלום פסיקתה כאמור. ביום 11.5.2020 המבקשת הגישה בקשה לביטול הפסיקתה, ובה הלינה כי לסכום הפסיקתה צורפו שכר טרחה והוצאות עורך דין אף-על-פי שבהחלטתו של בית משפט השלום מיום 4.2.2020 נקבע מפורשות כי אין צו להוצאות. בהמשך בקשה זו נזנחה על-ידי המבקשת, משלא הגישה תשובה לתגובת העירייה, כפי שהורה לה בית משפט השלום. 7. ביום 16.9.2020 המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן. יצוין כבר עתה כי החל בשלב זה הייתה המבקשת מיוצגת על-ידי עורך דין. בבקשה להארכת מועד טענה המבקשת כי היא לא הייתה מיוצגת בהליך בשל חוסר במשאבים הכלכליים והנפשיים הדרושים לשם כך. כמו כן טענה המבקשת כי ההחלטה הדוחה את בקשת הרשות להתגונן ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לסעיף 85א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 שקובע כי רשם בכיר אינו רשאי לדון בתובענה אזרחית שסכומה עולה על 75,000 שקלים. 8. עוד יצוין כי באותו יום המבקשת הגישה גם לבית משפט השלום בקשה לביטול ההחלטה האמורה. בקשה זו נדחתה ביום 8.10.2020. 9. כאמור בפתח הדברים, רשם בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בציינו כי המועד להגשתו חלף כארבעה חודשים לפני שהוגשה הבקשה למתן ארכה. רשם בית המשפט המחוזי עמד על כך שהיעדר ייצוג משפטי אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, למעט במקרים חריגים. כמו כן ציין הרשם כי המבקשת לא ביססה את טענותיה ביחס לקשיים הכלכליים והמגבלות שחוותה אשר השפיעו על יכולתה להשיג ייצוג משפטי. יתר על כן, רשם בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הראתה שייצוג משפטי היה משנה את התוצאה. בהקשר זה צוין, כי טענות המבקשת לפיהן אין לה אחריות לחובות החברה נשללו עובדתית על-ידי בית משפט השלום שקבע כי חוב הארנונה הוא רק בגין התקופה שבה המבקשת הייתה בעלת שליטה בחברה. בכל הנוגע לטענותיה של המבקשת לפיהן ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות קבע בית המשפט המחוזי כי תקנות 204 ו-205 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מקנות לרשם סמכות לדון בבקשת רשות להתגונן. 10. המבקשת ערערה על החלטה זו, אולם בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי לרשם מסור שיקול דעת רחב וכי המקרה אינו נופל לגדרם של המקרים החריגים המצדיקים התערבות בהחלטתו. כך, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת טענה באופן לאקוני שלא היו לה האמצעים הכלכליים לשכור עורך דין, אך לא הציגה אסמכתאות ולא פירטה באילו מאמצים נקטה בעניין זה. כן ציין בית המשפט המחוזי, כי בית משפט השלום נדרש לעניין זה ואף יידע את המבקשת באשר לאפשרותה לפנות לסיוע המשפטי. כמו כן, בית המשפט המחוזי הוסיף כי סיכויי הערעור של המבקשת הם נמוכים, שכן בדין נקבע כי טענותיה לגוף הדברים נשללו בהיבט העובדתי על-ידי בית משפט השלום. כן ציין בית המשפט המחוזי כי הארכת המועד להגשת הערעור תפגע באינטרס ההסתמכות של העירייה, אשר בחלוף הזמן נקטה בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת. טענות הצדדים 11. בבקשה שבפני המבקשת מדגישה כי דחיית בקשתה למתן רשות להתגונן, כאשר לא הייתה מיוצגת, ובהמשך לכך דחיית בקשתה להארכת מועד להגשת ערעור, הובילו לכך שבשום שלב לא ניתנה לה האפשרות לשטוח את טענותיה בפני בית המשפט תוך פגיעה בזכות הגישה שלה לערכאות. על רקע זה, המבקשת טוענת כי מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה להגשת ערעור, וכי סיכויי הערעור הם גבוהים. 12. לגוף הדברים, טוענת המבקשת כי במסגרת תביעה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים על הנתבע להוכיח קיומם של תנאי סף מסוימים, אולם בית משפט השלום כלל לא בדק את התקיימותם במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, וממילא קיומם לא הוכח על-ידי העירייה. באשר לטעמים המצדיקים בנסיבות העניין הארכת מועד, שבה המבקשת ומדגישה את היעדר מסוגלותה הכלכלית לממן ייצוג משפטי בשלביו הקודמים של ההליך, את נסיבות תקופת הקורונה ואת ההליכים הנוספים שניהלה בתקופה זו בכל הנוגע למימוש דירת מגוריה, שבה היא גרה עם שתי בנותיה. בנוסף, המבקשת טוענת כי העירייה פתחה בהליכי הוצאה לפועל רק לאחר שחלפו כחמישה חודשים ממתן הפסיקתה ובשל כך נחלש הטיעון בדבר הסתמכותה. 13. ביום 13.7.2021 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה. בתשובתה מיום 3.8.2021 טוענת העירייה כי לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לטענת העירייה בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית או עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. מעבר לכך, נטען כי אין ממש אף בטענות לגופן. העירייה מציינת כי המבקשת הייתה בעלת השליטה בחברה במועד היווצרותם של החובות, וכי ניסיונה להתנער מהם בטענה כי מניותיה נמכרו למשיב עולה למעשה כדי הברחת נכסים. באשר לטענות הנוגעות לתנאי הסף הקבועים בחוק ההסדרים, טוענת העירייה כי כאשר מדובר בחברה שהפכה לא פעילה או התפרקה, קיימת חזקה כלפי בעלי השליטה בה כי העבירו את נכסי החברה לרשותם, והנטל לסתור זאת מוטל על בעלי השליטה ולא על הרשות הציבורית. כמו כן טוענת העירייה כי המבקשת בחרה שלא להיות מיוצגת בהליך שהתנהל בעניינה חרף העובדה שבית משפט השלום הפציר בה ליטול ייצוג משפטי, וכי היא הייתה מעוניינת להמשיך בדיון על אף שלא הייתה מיוצגת. עוד טוענת העירייה, כי היא לא השתהתה בביצוע פסק הדין, והסיבה שהליכי ההוצאה לפועל נפתחו רק ביוני 2020 הייתה נעוצה בסגר ששרר בארץ בשל מגפת הקורונה. 14. ביום 18.8.2021 הגיבה המבקשת על תשובת העירייה לאחר שניתנה לה הרשות לעשות כן. בתגובתה המבקשת מדגישה כי היא לא סירבה לקבל ייצוג משפטי במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן, אלא השיבה, לשאלת בית המשפט, כי אינה מיוצגת בשל קושי כלכלי לממן ייצוג, וכי ביחס לשאלה מדוע אינה פונה לסיוע משפטי – השיבה שלא הייתה מודעת לאפשרות זו. דיון והכרעה 15. לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, החלטתי מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. זאת, בהתחשב בכך שהבקשה מעוררת שאלות בעלות אופי החורג מעניינם של הצדדים להליך בכל הנוגע לאופן יישומו של ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ותנאי הסף להחלתו. לגוף הדברים, אני סבורה כי בנסיבות העניין יש לקבל את הערעור – להורות על ביטול פסק הדין מושא הבקשה ועל מתן ארכה למבקשת לצורך הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. הדברים אמורים מבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור לגופו. בהתאמה, המבקשת תכונה בהמשך הדברים המערערת. 16. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מעגן הסדר אשר מאפשר לרשות מקומית לגבות חוב ארנונה בגין נכס הרשום על שם חברה פרטית ישירות מבעל שליטה בחברה. הסדר זה נועד להקל על רשויות מקומיות לגבות חובות ארנונה מחברות, ובמיוחד מחברות פרטיות שהפסיקו את פעילותן (ראו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, פסקה 7 (23.3.2011) (להלן: עניין שפירא)). ההסדר האמור אינו מובן מאליו ומהווה חריג לכלל לפיו מתקיימת הפרדה בין נכסיו של בעל השליטה בחברה לבין נכסיה וחובותיה של החברה. על כן, הסעיף מונה מספר תנאי סף להחלתו, שעל הרשות המקומית הנטל להראות שהתקיימו: כי הנכס אינו משמש למגורים, כי המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאינה דייר לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, כי המחזיק לא שילם את חוב הארנונה שהוטל עליו, וכן כי חוב הארנונה הוא סופי במובן זה שלא ניתן לערער עליו (ראו: רע"א 4532/19 רמוס נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 23 (31.10.2019)). 17. תנאי נוסף הדרוש לצורך החלתו של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הוא הגדרתו של מי שמבקשים לחייב בחוב הארנונה של החברה כבעל שליטה בה. ביחס לשאלה מיהו "בעל שליטה" בחברה מפנה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה) אשר קובע כי בעל שליטה הוא "מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת 'בעל שליטה' שבסעיף 32(9)(א)". 18. כמו כן, סעיף 8(ג) קובע כי ניתן לגבות את החוב מבעל השליטה בחברה רק אם מתקיימת אחת החלופות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, המוגדרות כ"גביית מס בנסיבות מיוחדות" (ראו: רע"א 4049/19 המשביר 365 החזקות בע"מ נ' עיריית כרמיאל, פסקה 12 (21.3.2021)). 19. החלטתו של בית משפט השלום נפתחת במילים "לפני בקשת רשות להתגונן. המדובר בחוב ארנונה של המבקשת [המערערת – ד' ב' א']". אולם, לאמיתו של דבר, פני הדברים הם מורכבים יותר. החוב האמור הוא אינו חובה של המערערת, אלא חובה של החברה. אכן, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר, בתנאים מסוימים, לגבות חוב ארנונה של חברה פרטית מבעל שליטה בחברה, אך זאת בכפוף לקיומם של תנאי הסף שקובע הסעיף. לכאורה, בחינה כזו לא נערכה. למעשה, החלטתו של בית משפט השלום לדחות את בקשת הרשות להתגונן של המערערת אינה מתייחסת כלל לדרישות הסף המנויות בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ואף לא לחלופות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. החלטתו של בית משפט השלום אינה כוללת התייחסות לשאלה האם הנכס אינו משמש למגורים כנדרש בסעיף, אינה כוללת ממצא עובדתי מפורש ביחס לגובה החוב (ראו והשוו: עניין שפירא, בפסקה 9), ואף נעדרת התייחסות לרכיבי החוב שאינם חוב ארנונה, למשל רכיב החוב בגין אי-תשלום אגרת שילוט (על אף שההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתייחס במפורש אך לגביית חוב ארנונה). כמו כן החלטתו של בית משפט השלום אינה כוללת התייחסות להגדרתה של המערערת כבעלת שליטה בחברה בהתאם להגדרה הקבועה בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, או פרטים ביחס לשאלה מה היה היקף החזקתה בחברה ובאיזו תקופה במדויק ניתן היה לראות בה בעלת שליטה ולהחיל עליה את ההסדר האמור. עניין זה עומד ביסוד ההצדקה להיעתר לבקשת רשות הערעור ולערעור לגופו. אבהיר, כי איני נוקטת עמדה באשר לטענות לגופן, דהיינו לשאלה האם התנאים האמורים התקיימו אם לאו. אולם, במלוא הזהירות המתבקשת, בנתונים האמורים יש כדי להשליך על הדיון בשאלה של סיכויי ההליך הערעורי. 20. לאמור לעיל מצטרפים שיקולים נוספים, שייתכן כי במקרה הרגיל לא היו מצדיקים לבדם הארכת מועד להגשת ערעור, אולם כאשר הם מובאים בחשבון לצד הקושי האמור לעיל, הם מטים את הכף לעבר היעתרות לבקשה. כאמור, המערערת לא הייתה מיוצגת בדיון שנערך בבקשת הרשות להתגונן. בתחילת הדיון היא נשאלה על כך וציינה שאין בידה לממן ייצוג משפטי וכי לא ידעה שישנה אפשרות לקבלת ייצוג מהסיוע המשפטי. הצדדים חלוקים על האופן שבו נערך בירור זה בבית משפט השלום, אולם מפרוטוקול הדיון לא עולה כי הוצע למערערת שימונה לה עורך-דין או שהוצע לה באופן ברור לדחות את המשך הדיון עד להסדרת ייצוגה, כפי שהוצג על-ידי העירייה. כמו כן, יש ליתן משקל מסוים, גם אם מוגבל, לכך שבארבעת החודשים שחלפו בין מתן הפסיקתה לבין הגשת הבקשה למתן ארכה להגשת ערעור שרר בארץ משבר הקורונה, וכן לכך שהמערערת, שהיא אם לשתי בנות, התמודדה בחודשים אלה עם הליכים הנוגעים למימוש דירת המגורים שלה. במאמר מוסגר יצוין כי האיחור בהגשת הבקשה הוא קצר יותר מכפי שטענה העירייה, בהתחשב במועדים הרלוונטיים הנוגעים לפסיקתה שניתנה ולבקשה שהגישה המערערת לבטלה. 21. אין בכל האמור לעיל כדי להמעיט מהקושי שמעורר העיכוב בהגשת הבקשה להארכת מועד מטעמה של המערערת. יחד עם זאת, אני סבורה כי זהו מקרה המצדיק היעתרות לבקשה האמורה בהתחשב בעוצמת הפגיעה בזכות הגישה לערכאות (ראו: בש"א 7806/20 קוקרמן ושות' בית השקעות בע"מ נ' מרצקי, פסקה 4 (22.11.2020); רע"א 1054/21 בן מרדכי נ' שלום אלוני, פסקה 15 (25.3.2021)). בהקשר זה יש להדגיש כי מאחר שההחלטה העומדת ביסוד ההליך ושהמבקשת מעוניינת לערער עליה היא בקשת רשות להתגונן שנדחתה, למעשה, טענותיה לגופם של דברים כלל לא נדונו בפני הערכאות השונות באף שלב (ראו: רע"א 1080/19 בכר נ' עו"ד ישראל בודה בתפקידו ככונס נכסים, פסקה 7 (13.5.2019); רע"א 2616/21 לוי נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל, פסקה 16 (20.6.2021)). לצד זאת, כפי שהודגש לעיל, איני נוקטת עמדה באשר לטענות הצדדים לגופן, אשר יתבררו במסגרת הערעור שיוגש לבית המשפט המחוזי. 22. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שניתנת למערערת ארכה להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי עד ליום 3.10.2021. זאת, בין השאר, בהתחשב בחגי תשרי. ככל שיוגש ערעור כאמור, בית המשפט המחוזי ידון בו לגופו. העירייה תישא בהוצאותיה של המערערת בסכום של 2,500 שקלים. ניתן היום, ‏כ"ח באלול התשפ"א (‏5.9.2021). ש ו פ ט ת _________________________ 21034060_A10.docx יי מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1