טהה עותמאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3404/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3404/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: טהה עותמאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 22.3.2010, בת.פ.ח. 627/09, שניתן על ידי סגן הנשיא י' צבן, והשופטים: ח' בן עמי ור' כרמל תאריך הישיבה: י"ט באדר א התשע"א (23.2.2011) בשם המערער: עו"ד חיים הדיה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד עדי מנחם גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: באחד מימיו של חודש דצמבר 2008 ארעה קטטה בין ראשד סובחי ג'אבר (להלן: ראשד) לבין עבד אלעזיז עותמאן, על רקע של זכות שימוש בדרך. במהלך אותה קטטה נגרם לעותמאן חתך בראשו, ובעקבות כך נלקחו ראשד ועבד לתחנת המשטרה. בו ביום נדברו מספר אנשים ממשפחת עותמאן לפגוע בראשד ובבני משפחתו, והוחלט לעשות זאת בעת שיריביהם ישובו מתחנת המשטרה. בשעה 21:30 חסמו כלי רכב את דרכו של רכב בו נסע ראשד עם אחדים מבני משפחתו – אביו סובחי, ושני אחיו איהאב ונאדיר. הקושרים החלו להלום במכונית עם אלות, וכאשר סובחי איהאב ונאדיר יצאו ממנה כדי להימלט, הם תקפו אותם באגרופים, אלות, מוטות ובעיטות. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו של המערער, ירו המערער ואחרים מאקדחים שהיו בידיהם, וכתוצאה מכך נפגע נאדיר בגבו וזמן קצר לאחר זאת הוא נפטר. בהמשך, הוציאו התוקפים את ראשד מהמכונית, וגם אותו הכו נמרצות בכל חלקי גופו. בסעיף 10 לכתב האישום נטען, כי "במעשיו המתוארים לעיל, מכח דיני השותפות גרם [המערער] למותו של נאדיר שלא כדין, כמו כן החזיק [המערער] בנשק שלא כדין, כמו כן, מכח דיני השותפות תקף [המערער] את בני משפחת ג'אבר וגרם לראשד חבלה חמורה". המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 298 ו-333 בשילוב עם סעיף 335(א) וסעיף 29 לחוק העונשין. כמו כן, הוא הורשע בהחזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(א) לחוק. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשש שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, קנס בסך 4,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את נפגעי העבירה בסכום של 40,000 ש"ח. להשלמת התמונה נוסיף, כי בישיבה ביום 4.1.10 של בית משפט קמא, הודיעו הצדדים כי המערער יהיה רשאי לטעון כי הירי שביצע היה באוויר, והמשיבה לא תביא ראיות כדי לסתור טענה זאת (ראו עמ' 532 לפרוטוקול). הצהרה זו מעוררת קושי, הואיל ואם היא נכונה (ונוכח הודעת המשיבה כי לא תסתור אותה יש להתייחס אליה ככזאת), הרי שבירי האוויר לה המערער את דעתו שהוא לא התכוון לפגוע באיש. על רקע זה תהינו מהי הכוונה הפלילית שהתקיימה בו או שיוחסה לו שתצדיק את הרשעתו בעבירות הריגה וחבלה חמורה. על כך לא קיבלנו הסבר מניח את הדעת מפיהם של באי-כוח הצדדים, והתרשמנו כי זהו מקרה נוסף מסוג אלו בהם אנו נתקלים לא מעט, כאשר מתוך רצון להגיע להסכם טיעון נערך כתב אישום שלעתים בין העובדות הנטענות בו להוראות החיקוק בהן מתבקשת הרשעת הנאשם, אין זיקה ברורה. חרף זאת, ומאחר והמערער אינו טוען כי הרשעתו שגויה, החלטנו לבחון את העונש לגופו. לעניין זה נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן בגזר הדין משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, לשיקולי שיקום, לכך שהוא לא נמנה על חבורת התוקפים ולא פגע בקורבנות, וכן שהירי מאקדחו כוון לאוויר. בנסיבות אלו, כך נטען, החמיר בית המשפט מאד בעונשו של המערער, תוך שהוא אינו מקפיד לקיים איזון הולם המתחייב מהעונשים שנגזרו למעורבים אחרים בפרשה (בין 12 ל-24 חודשים). אין בידינו להיעתר לערעור. המערער נטל חלק בתקיפה רבת משתתפים, במהלכה הוכו בני המשפחה היריבה בכל הבא ליד, ובין היתר, גם באלות ומוטות. חומרת מעשיו של המערער נובעת מכך שהוא ואחרים הוסיפו שמן למדורה כאשר ירו מאקדחים שנשאו עמם. אכן, מקובל על הכל כי המערער ירה באוויר, ועל כן אין מקום לקבוע כי היה קשר ישיר בין ירי זה למותו של המנוח. אולם לא מן הנמנע שבמעשיו הסלים המערער את האירוע, וחיזק את ידיהם של האחרים שירו אף הם מנשק חם. בנסיבות אלו ונוכח התוצאה הקשה של האירוע, והצורך להרתיע את הרבים מפני נגע האלימות שהשתלט על החברה בישראל, לא מצאנו בעונש חומרה יתרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. ניתן היום, כ' באדר א' התשע"א (24.2.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10034040_O04.doc אז+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il