מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ

1 13 בבית המשפט העליון רע"א 3402/18 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר המבקש: מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ ג ד המשיבים: 1. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ 2. אפרופים, איג'נסי דה פרומוסיון את פינאנסמנט אימובי 3. נוגה אינדסטריס הולדינג ס.א. 4. נסים גאון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 71341-09-16 מיום 18.3.2018, שניתנה על-ידי כב' השופט א' רון תאריך הישיבה: ב' בטבת התשע"ט (10.12.2018) בשם המבקש: עו"ד ישראל בלום; עו"ד לימור פלד בשם המשיבים: עו"ד מיכאל שחור פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. האם יש בהיתר לפיצול סעדים כדי להשעות את מרוץ ההתיישנות? ואם כן, עד לאיזה שלב? אלו השאלות העומדות במרכז בקשת רשות הערעור שלפנינו. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון) בת"א 71341-09-16 מיום 18.3.2018, בגדרה נדחתה בקשת המבקש, הוא משרד הבינוי והשיכון (להלן: משב"ש), לסילוק תביעת המשיבים על הסף, בין היתר, בשל טענת התיישנות. רקע והליכים קודמים 2. התשתית העובדתית הרלוונטית לבקשה דנן נפרשה זה מכבר בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 9073/07 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (3.5.2012) (להלן: פסק הדין בערעור), ולא ראיתי לחזור על הדברים. בתמצית שבתמצית, יצוין כי בשנת 1991 התנהלו מגעים בין משב"ש לבין המשיבים, לקראת חתימה על הסכם מסגרת רב-שנתי לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ. מגעים אלה לא הבשילו לכדי חתימת הסכם, ובעקבות זאת, ביום 15.6.1994 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד משב"ש לאכיפת הסכם המסגרת האמור ולתשלום פיצויים (ה"פ 408/94; להלן: המרצת הפתיחה). בהמשך לכך, הועברה המרצת הפתיחה לפסים של תביעה רגילה, אשר עסקה אך בסעדים ההצהרתיים שביקשו המשיבים. בד בבד, הגישו המשיבים בקשה מוסכמת למתן היתר לפיצול סעדים, כך שיוכלו לתבוע ממשב"ש את נזקיהם הכספיים, אם וכאשר יזכו בתביעתם. בקשה זו התקבלה בהחלטה מיום 2.2.1998. 3. המשיבים הגישו, אפוא, כתב תביעה מתוקן (ת"א 1376/98; להלן: התביעה ההצהרתית), בגדרו התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר כי נכרת הסכם מחייב בין משב"ש לבין המשיבים, או מי מהם, לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ; לחלופין, להצהיר כי משב"ש נתן "הבטחה מינהלית" למשיבים להתקשר עמם בהסכם מחייב, והפר הבטחה זו; ולחלופי-חלופין, להצהיר כי משב"ש פעל בחוסר תום לב במשא ומתן אשר נוהל עם המשיבים ובקיום התחייבויותיו כלפיהם. 4. בפסק דין מיום 9.8.2007 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' דרורי) את התביעה ההצהרתית. בהמשך לכך, הגיש משב"ש לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר התקבל באופן חלקי בפסק דין מיום 3.5.2012. בפסק הדין בערעור נקבע כי לא נכרת כל הסכם בין הצדדים, וכי לא הוכח קיומה של הבטחה מינהלית המחייבת את משב"ש להתקשר עם המשיבים. לצד זאת, נקבע כי משב"ש הפר את חובתו מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לנהוג בדרך מקובלת, בתום לב, ובהגינות במשא ומתן, וכי משכך, זכאים המשיבים לקבלת פיצויי הסתמכות. עוד נקבע כי "השאלות הפרטניות הנוגעות לסוגיית פיצויי ההסתמכות ולהיקפם תתבררנה, כאמור, בהליך נוסף שניהולו נדרש נוכח ההיתר לפיצול סעדים שניתן למשיבים על-ידי בית המשפט המחוזי" (ראו שם, בפסקה 40). 5. ביום 29.9.2016, למעלה מארבע שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים נגד משב"ש (להלן: התביעה הכספית). 6. משב"ש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה הכספית על הסף, וזאת ממספר טעמים: ראשית, נטען כי זכותם של המשיבים לקבלת פיצויים מטעם משב"ש התגבשה בחודש אפריל 1991, ולכל המאוחר, בחודש יולי 1991, ומשכך תביעתם הכספית התיישנה. בהקשר זה נטען כי מרוץ ההתיישנות נעצר אמנם עם הגשתה של התביעה ההצהרתית, אך שב למסלולו עם מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה זו, ולפיכך, אף תקופת ניהולו של הערעור על פסק הדין באה במניין ההתיישנות. לפי חישוב זה, חלפו למעלה משנתיים עד להגשת התביעה ההצהרתית, ועוד למעלה מתשע שנים מיום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ועד להגשת התביעה הכספית, ומכאן כי במועד הגשתה חלפה, כאמור, תקופת ההתיישנות. שנית, ולחלופין, נטען כי יש לדחות את התביעה הכספית על הסף בשל השיהוי בהגשתה – כארבע וחצי שנים ממועד מתן פסק הדין בערעור, ובעוד האירועים המקימים לכאורה את עילת התביעה התרחשו בשנת 1991. בתוך כך, נטען כי נוכח השיהוי האמור, נגרם למשב"ש נזק ראייתי, ונפגעה ציפייתו הלגיטימית כי המשיבים לא ישובו ויתבעוהו עוד. כן נטען כי יש לראות את המשיבים כמי שוויתרו על זכותם לפיצויים, וכי אלה פעלו בחוסר תום לב עת השתהו בהגשת תביעתם. שלישית, נטען כי יש למחוק מהתביעה הכספית חלק מן הטענות ומן הסעדים הנתבעים בגדרה, אשר קיים לגביהם מעשה בית דין בגין האמור בפסק הדין בערעור, ואשר לא נזכרו בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים. 7. בתשובתם לבקשת משב"ש טענו המשיבים, בעיקרו של דבר, כי התביעה הכספית לא התיישנה, שכן ההיתר שניתן לפיצול סעדיהם השעה את מרוץ ההתיישנות למשך התקופה שמהגשת המרצת הפתיחה ועד למתן פסק דין חלוט בתביעה ההצהרתית. בתוך כך, נטען כי זכותם של המשיבים לפיצויים התגבשה במועד המאוחר לזה הנטען על-ידי משב"ש, ולכל המוקדם, ביום 17.11.1991; וכי מכל מקום, יש לקבוע את מועד התגבשותה של זכות זו במסגרת בירור התביעה הכספית לגופה. עוד נטען כי אין לדחות על הסף את התביעה הכספית בשל טענת השיהוי, דבר אשר ייעשה במקרים חריגים ונדירים, אשר המקרה הנדון לא בא בגדרם. כן טענו המשיבים כי הסעדים המבוקשים בתביעתם הכספית אינם חורגים מגדר המחלוקת בין הצדדים, וכי לא היה מקום לפרט על אודות סעדים אלה במסגרת התביעה ההצהרתית, נוכח ההיתר שניתן לפיצול סעדים. החלטת בית המשפט המחוזי 8. בהחלטה מיום 18.3.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת משב"ש לסילוק התביעה הכספית על הסף, וקבע כי מרוץ ההתיישנות עמד מלכת בתקופה שבין הגשת המרצת הפתיחה לבין מתן פסק הדין בערעור, וזאת בייחוד לנוכח העובדה שהערעור התקבל. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בשלב זה, ובמסגרת הדיון בבקשה לסילוק על הסף, אין מקום לבחון את המועד בו התגבשה זכותם של המשיבים לפיצויים, וכי לעת עתה, יש לקבוע כי זו התגבשה במועד האמור בכתב התביעה. בהמשך לכך, נקבע כי מועד התגבשות הזכות אירע ביום 13.11.1991, עת שנודע למשיבים על העובדות אשר הקימו את עילת תביעתם, וכי משכך התביעה הכספית הוגשה בתוככי תקופת ההתיישנות. במאמר מוסגר יוער כי נדמה שנפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי בנדון, שכן על-פי האמור בכתב התביעה, למשיבים נודע על העובדות אשר הקימו את עילת תביעתם, לכל המוקדם, ביום 17.11.1991. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים דחייתה של התביעה על הסף מחמת שיהוי, וכן נדחו טענות משב"ש בדבר מעשה בית דין המונע מן המשיבים לכלול בתביעתם טענות וסעדים שונים. על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו. בקשת רשות הערעור דנן 9. בבקשתו שב משב"ש על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי, וטוען כי התביעה הכספית התיישנה, ומשכך, יש לסלקה על הסף. בהקשר זה, נטען כי זכותם של המשיבים לפיצויים התגבשה במועד המוקדם לחודש נובמבר 1991, וכן כי יש להביא במניין ההתיישנות את תקופת הזמן שממועד מתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית ועד להגשת התביעה הכספית, ולמצער, עד להגשת הערעור על פסק דין זה. כמו כן, שב משב"ש על טענותיו בדבר שיהוי שחל בהגשת התביעה הכספית, ובדבר מעשה בית דין אשר נוצר בפסק דינו של בית משפט זה בערעור, וממנו חרגו המשיבים, לכאורה, בתביעתם. 10. בתשובתם סומכים המשיבים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי, ושבים אף הם, בעיקרו של דבר, על טענותיהם בפני בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 11. בהסכמת המשיבים ניתנה רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, ולפיכך, החלטנו לדון בבקשה דנן כבערעור (ראו: החלטה מיום 10.12.2018), מכוח סמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א). אקדים ואציין כי לאחר העיון בערעור ובתשובה לו, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון אשר התקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברותיי. בתמצית אציין כי לטעמי, ההיתר שניתן למשיבים לפיצול סעדים מחייב את עצירת מרוץ התיישנותה של התביעה הכספית עד לאחר מתן פסק דין חלוט בתביעה ההצהרתית. שאם לא כן, נמצאנו מסכלים את תכליות הוראת מחוקק המשנה בדבר האפשרות למתן היתר לפיצול סעדים – הכול כפי שיובהר להלן. פיצול סעדים – המסגרת הנורמטיבית 12. נקודת המוצא לדיוננו מצויה בהוראת תקנה 45 לתקסד"א, בגדרה נקבע כדלהלן: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו" (ההדגשה אינה במקור, י.ו.). מן הרישא לתקנה זו נמצאנו למדים על אודות כלל "השתק העילה", לפיו נדרש תובע למצות את מלוא סעדיו בגין עילת תביעה יחידה, ולא – ייחשב כמי שוויתר על יתר הסעדים הנובעים מעילה זו ויהיה מושתק מלתבוע אותם במסגרת תביעה נפרדת. זאת, על מנת למנוע הטרדתם של נתבעים, כמו גם של מערכת בתי המשפט, בתביעות חוזרות ונשנות הנובעות ממסכת עובדתית זהה (ראו: ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 136-135 (18.2.2010); ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ, פסקה 12 (16.5.2011); ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי, פסקה 22 (15.12.2015); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 89-88 (1991); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 169 (מהדורה שביעית, 1995); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה כרך א 616 (מהדורה חמש-עשרה, 2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 306-305 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)). 13. לצד זאת, בתקנה 45 סיפא הותיר מחוקק המשנה אפשרות לחריגה מכלל "השתק העילה", באמצעות הסמכתו של בית המשפט להתיר את פיצולם של סעדים הנובעים מעילת תביעה זהה. בעיקרו של דבר, ייטה בית המשפט להתיר פיצול סעדים במקרים בהם יתרום הפיצול ליעילות דיונית ומערכתית. כך למשל, פיצול סעדים יוכל להינתן לשם מניעת הסרבול הכרוך לעתים בבחינתם של מספר סעדים במאוחד; על מנת לאפשר יישובן של אי אילו מחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט או בהליכים משפטיים ייעודיים (כדוגמת סדר דין מקוצר); וכן לבל יתנהל דיון בסעד אשר עשוי להתייתר בעקבות הכרעה בהליך אחר (ראו: ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פ"ד מה(1) 177, 184 (1990); בנימין רוטנברג "פיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" משפטים טז 390, 399-393 (התשמ"ו); זלצמן, בעמודים 90-89 ו-93-92; קשת, בעמודים 630-628; גורן, בעמוד 311). פיצול סעדים כמעצור למרוץ ההתיישנות 14. על מנת להגשים את המטרות הגלומות בהיתר לפיצול סעדים, יש, מטבע הדברים, לסיים את ההתדיינות בתביעה הראשונה, במסגרתה ניתן ההיתר האמור, לפני הגשת התביעה הנוספת, השנייה בזמן (להלן בהתאמה: התביעה הראשונה והתביעה הנוספת). זאת, מאחר שבמרבית המקרים, קבלתה של התביעה הראשונה מהווה את הבסיס עליו נשענת התביעה הנוספת, ובהעדרו, אין לתביעה הנוספת תקומה משל עצמה. ואולם, במקרים לא מעטים, עלולה התביעה הנוספת להתיישן בטרם ניתן פסק דין בתביעה הראשונה. מכאן מתעוררת השאלה העומדת במרכז הערעור שלפנינו – האם היתר לפיצול סעדים עוצר את מרוץ ההתיישנות, ואם כן – מהו משך תקופת ההשעיה? 15. אני סבורה כי יש להשיב בחיוב על השאלה הראשונה, שכן על מנת לאפשר את מימוש התועלת הגלומה בהיתר לפיצול סעדים, וכדי שזו לא תתאיין, נדרשת סביבה דיונית המאפשרת את יישומו. לפיכך, ברי כי היתר לפיצול סעדים טומן בחובו, כחלק מהמנגנון הדיוני המיוחד שהוא מייצר, הוראה לעצירת מרוץ ההתיישנות עד למתן פסק דין בתביעה הראשונה (וראו: ר"ע 695/85 עיזבון מורטנפלד נ' בן יאיר השרון בע"מ, פ"ד מ(1) 337, 339 (1986); ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' סתם, פ"ד מב(1) 541, 547 (1988) (להלן: עניין מרקוביץ); גורן, בעמוד 316). עילת ההתיישנות היא דוגמה טובה לאיון אפשרי של התועלת הגלומה בהיתר לפיצול סעדים בשל מגבלות דיוניות. זאת, מאחר שבמקרה בו יתארך הדיון בתביעה הראשונה עד מעבר לתקופת ההתיישנות, אזי לאחר סיום הדיון בה, לא ניתן יהיה להגיש את התביעה הנוספת מחמת התיישנותה. על מנת להתגבר על מכשול דיוני זה, יאלץ התובע להגיש את תביעתו הנוספת לפני תום הדיון בתביעה הראשונה, ובעודה מתנהלת. במצב דברים שכזה, נראה כי תאוינה התועלות הדיוניות והמהותיות הגלומות במתן היתר לפיצול סעדים – המעוגן, כאמור, בתקנות סדר הדין האזרחי. 16. לנוכח האמור, אני סבורה כי עצירת מרוץ ההתיישנות היא אינהרנטית למתן היתר לפיצול סעדים, ולמעשה – כאשר בית משפט מתיר פיצול סעדים, הוא מאשר, מיניה וביה, אף את עצירת מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה הנוספת. כך, תתאפשר הגשתה של תביעה זו רק לאחר בירור התביעה הראשונה מבלי שמניין ההתיישנות ינשוף בעורף התובע. 17. הנה כי כן, היתר לפיצול סעדים עוצר את מרוץ ההתיישנות כאמור, והשאלה הנשאלת היא למשך איזו תקופה יושעה מרוץ ההתיישנות: האם עד למתן פסק דינה של הערכאה הדיונית בתביעה הראשונה (כטענת משב"ש), או שמא עד למתן פסק דין חלוט בתביעה זו (כטענת המשיבים)? אני סבורה כי כלל ההצדקות הנזכרות לעיל לעצירת מרוץ ההתיישנות במקרים בהם הותר פיצול סעדים עד להכרעה בתביעה הראשונה, יפות באותה המידה אף לאחר מתן פסק דינה של הערכאה הדיונית, ועד להפיכתו לחלוט. זאת, היות שכל עוד לא ניתן פסק דין חלוט, אין ודאות בדבר עצם הצורך בהגשת התביעה הנוספת ובדבר היקפה וטיבה. משכך, אף בשלב זה אין רבותא בסיכול תכליתו של ההיתר לפיצול סעדים באמצעות השבת מרוץ ההתיישנות למהלכו הרגיל, ובמילים אחרות, אין טעם בהגשתה של התביעה הנוספת כל עוד ה"בסיס" לה (התביעה הראשונה) אינו ניצב איתן (ראו והשוו: יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים" דין ודברים י 17, 21 (2018)). לצד זאת, חשוב להדגיש כי הדברים האמורים נכונים רק ככל שתוצאתו של הערעור על פסק הדין בתביעה הראשונה אכן צפויה להיות רלוונטית לעצם ההחלטה על הגשת התביעה הנוספת ועל היקפה. 18. אין לכחד, כי השעיית מרוץ ההתיישנות בגין היתר לפיצול סעדים עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה עלולה להאריך עד מאד את התקופה שבין התגבשות העילה של התביעה הנוספת, לבין הגשתה בפועל, ובתוך כך, לפגוע באינטרסים של הנתבע – אשר יידרש לשמור את ראיותיו לתקופת זמן ממושכת, יהיה נתון בחוסר ודאות בדבר תביעה אפשרית שתוגש נגדו, ואף ייתכן כי יסיק מן ההשעיה האמורה כי התובע ויתר על תביעתו הנוספת זה מכבר. כמו כן, ההשתהות בהגשתה של התביעה הנוספת עלולה אף לפגוע באינטרס הציבורי שעניינו בהפחתת התדיינויות ובכך שבתי המשפט ידונו בענייני ההווה, חלף תביעות אשר אבד עליהן הכלח (ראו: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301-300 (2002); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445-444 (2003) (להלן: עניין עץ חיים); טל חבקין התיישנות 33-22 (2014)). אכן, אלו הם הטעמים העומדים בבסיס עילת ההתיישנות. ואולם, נראה כי הם מאבדים מכוחם במסגרת הליך אשר פוצל על-פי היתר מבית המשפט. זאת, הואיל וכל זמן שמתנהלת התביעה הראשונה, מודע הנתבע לאפשרות כי תוגש נגדו תביעה נוספת בעתיד; וכן לא מן הנמנע כי עיקר הראיות המשמשות לבירורה של התביעה הראשונה תהיינה רלוונטיות אף לתביעה אשר תבוא בעקבותיה, ומשכך יש להניח כי אלה תשמרנה על-ידי הנתבע לעת הצורך (ראו והשוו: חבקין, בעמוד 229). לפיכך, איני סבורה כי עצירת מרוץ ההתיישנות עד לאחר מתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה תוביל לפגיעה בלתי מידתית באינטרסים של הנתבע. אחרי ככלות הכול, באיזון שבין אינטרסים אלו לבין זכותו של התובע לגשת לערכאות, כמו גם החשיבות הטמונה בהגשמת תכלית ההיתר לפיצול סעדים, נראה כי הכף נוטה לטובת עצירת מרוץ ההתיישנות כאמור. 19. לסיכום, נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש בכוחו של היתר לפיצול סעדים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, וזאת עד להפיכתה של ההכרעה בתביעה הראשונה לחלוטה (תקופה הכוללת אף את הימים אשר במהלכם ניתן לערער על ההכרעה שניתנה על-פי דין). אז ורק אז, ישוב מרוץ התיישנותה של התביעה הנוספת למסלולו, עד שיגישהּ התובע לבית המשפט המוסמך. כל זאת, אם לא הסכימו הצדדים אחרת, או שנקבע אחרת בהחלטת בית המשפט בה ניתן ההיתר לפיצול סעדי התובע (וראו: סעיף 19 לחוק ההתיישנות). בשולי הדברים – התיישנות בראי דוקטרינת המניעות המשפטית 20. בשולי הדברים אציין כי על פניו, ניתן היה להגיע למסקנה שלעיל אף מנקודת המבט של דוקטרינת "המניעות המשפטית", המהווה אמצעי פסיקתי להשעייתו של מרוץ ההתיישנות כל אימת שהתובע נעדר "כוח תביעה", לאמור, יכולת דיונית או מהותית להגיש את תביעתו. 21. בפסיקתו של בית משפט זה ניטשה מחלוקת בדבר היקפה של דוקטרינת המניעות המשפטית. את הגישות אשר נשמעו בנדון ניתן לחלק לשתיים: האחת, גישה מצמצמת, אשר לפיה יעמוד מרוץ ההתיישנות מלכת אך כאשר קיימת מניעה משפטית ממשית, השוללת מן התובע את האפשרות להגיש את תביעתו (ראו: ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 790-788 (2004); ע"א 6743/11 גודוביץ נ' דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ, פסקאות ט-י (24.2.2013); ע"א 6028/15 צופיוף נ' רוט, פסקה 10 (31.7.2016); ישראל גלעד "עילת התובענה בהתיישנות האזרחית: מושא ההתיישנות, מושגיות מול קונקרטיות וכוח התביעה" שערי משפט ט 9, 56-54 (התשע"ח)); והשנייה, גישה מרחיבה, אשר על-פיה אין להביא במניין ההתיישנות אף תקופות שבמהלכן לא היה זה סביר כי התובע יממש את זכות תביעתו, מטעמי יעילות או כדאיות (ראו: ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פסקאות 22-17 (24.5.2010); ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק), פסקה 15 (22.12.2014); רע"א 8857/14 יאראק נ' יבולי גליל בע"מ, פסקאות 15-14 (1.3.2015); וכן ראו: רע"א 1660/18 ארנסט אנד יאנג ישראל בע"מ נ' סקיילקס קורפוריישן בע"מ, פסקה 28 (12.6.2018) (להלן: עניין ארנסט אנד יאנג); חבקין, בעמודים 236-233; גלעד, בעמודים 54-51). 22. יישומן של גישות אלה על השאלה המרכזית העולה בענייננו – האם מרוץ ההתיישנות מתחדש לאחר מתן פסק דין בתביעה הראשונה – מוליך למסקנה כי על-פי הגישה המרחיבה את גבולותיה של דוקטרינת המניעות המשפטית, יתכן וניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות עומד מלכת עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה, וזאת נוכח טעמי יעילות התומכים בבחינתה של התביעה הנוספת אך לאחר בירור מלא וסופי של התביעה אשר קדמה לה (ראו למשל: עניין ויינברג, שם). לעומת זאת, על-פי הגישה המצמצמת, לא ניתן להאריך את מניין תקופת ההתיישנות עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה, מאחר שככלל, אין במתן היתר לפיצול סעדים כדי לשלול נורמטיבית הגשתה של תביעה נוספת בטרם ניתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה (ראו: עניין מרקוביץ), ומשכך לא קיימת מניעות משפטית להגשתה. כשלעצמי, אני נוטה להעדיף את הגישה המצמצמת את היקפה של דוקטרינת המניעות המשפטית, ולו מפאת העובדה שדוקטרינה זו אינה נמנית עם עילות ההשעיה המנויות בחוק ההתיישנות, וכן על מנת לקדם יציבות וודאות במשפט (ראו: ארז קמיניץ "דיני ההתיישנות בקודקס האזרחי – שיקולים בקביעת ההסדרים החדשים ובפרשנותם" משפט ועסקים ד 339, 386-385 (2006); גלעד, שם; עניין ארנסט אנד יאנג, שם). לפיכך, אני סבורה כי לא ניתן בענייננו להאריך את מניין התיישנותה של התביעה הנוספת עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה, בלא להיזקק להיתר פיצול הסעדים המעוגן בחקיקת משנה – היתר הטומן בחובו, כאמור, את הארכת תקופת ההתיישנות עד למתן פסק דין חלוט. מן הכלל אל הפרט 23. הלכה למעשה, הדיון בשאלת התיישנותה של התביעה הכספית בענייננו מחייב בחינתן של שתי שאלות: האחת, מהו המועד שבו התגבשה זכותם של המשיבים לקבלת פיצויי הסתמכות ממשב"ש? והשנייה, האם יש להביא במניין ההתיישנות את התקופה שבין מתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית לבין הגשת התביעה הכספית, או שמא עמד מרוץ ההתיישנות מלכת עד למתן פסק הדין בערעור? להלן אדון בשאלות אלו כסדרן – ראשון ראשון ואחרון אחרון. (1) מועד התגבשות עילת התביעה 24. כזכור, בסוגיית מועד התגבשות העילה העומדת בבסיס התביעה הכספית, יצא בית המשפט המחוזי מנקודת הנחה כי עילה זו התגבשה במועד הנקוב בכתב התביעה, היינו, ביום 17.11.1991, וזאת עד שתוכרע המחלוקת העובדתית הכרוכה בקביעתו של מועד זה במסגרת ההליך העיקרי. לא ראיתי להתערב בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי, שכן כידוע, שלב מקדמי כדוגמת בקשה לסילוק על הסף אינו המקום לבחינתן של טענות התיישנות הדורשות בירור עובדתי מורכב. אלה תתבררנה לבטח לפניי ולפנים במסגרת ההליך העיקרי – לאחר בחינת חומר הראיות, שמיעת עדי הצדדים, ושקילה סדורה של מכלול השיקולים הרלוונטיים (ראו: רע"א 5337/17 כץ נ' כץ, פסקה 33 (31.7.2017); ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני, פסקה 22 (20.2.2018); רע"א 875/19 ברקוביץ נ' לוזון, פסקה 4 (21.2.2019)). לא זו אף זו, במסגרת פסק הדין בערעור קבע בית משפט זה, בין היתר, כי נוכח ההיתר שניתן לפיצול סעדי המשיבים, "תידרש התדיינות נוספת בהליך נפרד על-מנת להכריע בכל השאלות הנוגעות להיקפם של פיצויי ההסתמכות המגיעים למשיבים (לרבות שאלת המועד הקובע אשר לאחריו מוחזקים המשיבים כמי שידעו כי נדרש אישור של משרד האוצר וכי יש קושי לקבלו...)" (ראו: שם, בפסקה 39; ההדגשה אינה במקור, י.ו.). בדין דחה, אפוא, בית המשפט המחוזי את טענות משב"ש בנדון, והותירן לשלב בירור התביעה הכספית לגופה. (2) מהלכו של מרוץ ההתיישנות 25. הנה כי כן, בשים לב לכל האמור לעיל, תקופת ההתיישנות להגשת התביעה הכספית החלה להימנות ביום 17.11.1991, ונעצרה ביום 15.6.1994, עם הגשתה של המרצת הפתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ניתן ההיתר לפיצול סעדי המשיבים (וראו לעניין זה את עמדת משב"ש בסעיף 42 לבקשתו לסילוק התביעה הכספית על הסף, לפיה אין חולק כי התקופה שמיום הגשת המרצת הפתיחה לבית המשפט המחוזי ועד למתן פסק דינו אינה נמנית במניין ההתיישנות). בהמשך לכך, מניין ההתיישנות עמד מלכת עד שהפך פסק הדין בתביעה ההצהרתית לחלוט – עם מתן פסק הדין בערעור, שאז, ורק אז, שב מרוץ ההתיישנות למסלולו. 26. יצוין כי לא מצאתי ממש בטענת משב"ש, כי הסכמתו למתן היתר לפיצול סעדים, וממילא אף להשעיית מרוץ ההתיישנות, הייתה אך עד למתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית ולא עד להפיכתו של פסק דין זה לחלוט. כמובהר בהרחבה לעיל, עצם נתינתו של היתר זה משעה את מניין ההתיישנות עד למתן פסק דין חלוט, אלא אם כן הצדדים מסכימים אחרת. הנטל להוכחתה של הסכמה שונה כאמור מוטל על הנתבע הטוען לקיומה. בענייננו, משב"ש לא הוכיח הסכמה אחרת כאמור, שכן בבקשה המוסכמת למתן היתר לפיצול סעדים, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, נכתב כי המשיבים מבקשים ש"ינתן להם היתר לפיצול סעדים, כך שלאחר שיזכו בתביעתם, אם יזכו, יוכלו לתבוע את נזקיהם הכספיים". ואולם, הצדדים לא ציינו כי הסכמתם למתן היתר לפיצול סעדים מוגבלת רק עד למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התיישנות – סיכום 27. אם כן, בשלב זה ועד לדיון לגופם של הדברים בבית המשפט המחוזי, יש לקבוע כי זכותם של המשיבים לקבלת פיצוי מטעם משב"ש התגבשה ביום 17.11.1991. המשיבים הגישו את המרצת הפתיחה ביום 15.6.1994. החל ממועד זה ועד למתן פסק הדין בערעור (ביום 3.5.2012) נעצר מרוץ ההתיישנות. בהמשך לכך, הגישו המשיבים את התביעה הכספית ביום 29.9.2016, ולפיכך, יש לקבוע כי זו הוגשה בשלהי תקופת ההתיישנות. 28. במאמר מוסגר, יצוין כי המשיבה 1, אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, מצויה בהליך פירוק, ומשכך נדרשה לאישורו של בית המשפט של הפירוק על מנת להגיש את התביעה הכספית. בעניין ארנסט אנד יאנג נקבע כי מרוץ ההתיישנות נעצר החל מהגשתה של בקשה למתן הוראות בגדרה מתבקש אישור להגשת תביעה אזרחית בשם החברה המתפרקת (ראו: שם, בפסקאות 30-24), ועד להכרעה בבקשה זו. משכך, נדמה כי מניין התיישנותה של התביעה הכספית אף קצר מזה הנקוב לעיל. שיהוי ומעשה בית דין 29. בטרם סיום, יש לדחות אף את טענת משב"ש לפיה ראוי לסלק את התביעה הכספית על הסף מחמת שיהוי. בהקשר זה, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי סילוק תביעה על הסף בשל שיהוי בהגשתה יעשה רק בנסיבות קיצוניות וחריגות, וכי בענייננו, המקום לבירורה של טענת השיהוי הוא בהליך גופו (ראו בפסקה 6 לפסק דינו). טענות הצדדים שמורות להם, אפוא, ביחס לטענת השיהוי במסגרת הדיון בתביעה הכספית לגופה. 30. בנוסף, לא ראיתי מקום להתערב גם בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת משב"ש למחיקתם של טענות וסעדים מכתב התביעה הכספית, מחמת מעשה בית דין, ונוכח חריגה לכאורית מגדר המחלוקת אשר הותווה בפסק דינו של בית משפט זה בערעור הקודם. כידוע, סילוקן על הסף של טענות המנויות בכתב תביעה הוא סעד דרסטי, השמור אך למקרים שבהם ברור כי אין אפשרות, ולו קלושה, שטענות אלה תתקבלנה (ראו והשוו: רע"א 5318/18 Unibin Resourcer Ltd נ' מרוז, פסקה 16 (16.1.2019) והאסמכתאות שם). לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את מחיקתם של סעדים וטענות מתוך התביעה הכספית כבר בשלב מקדמי זה של בקשה לסילוק הסף. על כל פנים, לא אנקוט עמדה לגופן של טענות משב"ש בנדון, אלא אך אציין כי מן הראוי שאלה תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי, בגדרו, כמצוות בית משפט זה בערעור הקודם, יכריע בית המשפט המחוזי "בכל השאלות הנוגעות להיקפם של פיצויי ההסתמכות המגיעים למשיבים" (ראו: פסקה 39 לפסק דינו של בית משפט זה בערעור הקודם; ההדגשה אינה במקור, י.ו.). סוף דבר 31. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחברותיי כי נורה על דחיית הערעור. משב"ש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: אני מצרפת את הסכמתי לחוות דעתה של חברתי, השופטת י' וילנר, שלפיה מרוץ ההתיישנות עצר מלכת בתקופה שהחל ממועד הגשתה של התביעה הראשונה ועד שההכרעה בה הפכה לחלוטה. מקובלת עליי גם מסקנתה כי יש לדחות את טענת השיהוי כטענת סף; והוא הדין בכל הנוגע לטענת מעשה בית דין. טענות אלה שבפי משרד הבינוי והשיכון מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב מקדמי של הבקשה לסילוק על הסף. התוצאה היא אפוא בענייננו שדין הערעור להידחות. בהינתן האמור, איני רואה מקום להידרש לדוקטרינת המניעות המשפטית, ואותירה לעת מצוא. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏ח' בסיון התשע"ט (‏11.6.2019). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 18034020_R04.docx שג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1