בבית המשפט העליון בירושלים
בש"פ 3396/97
בש"פ 3397/97
בפני: כבוד
השופט א' מצא
העוררת: מדינת
ישראל
בבש"פ 3396/97
נ
ג ד
המשיב: דוד
גוזלן
בבש"פ 3396/97
העוררת: מדינת
ישראל
בבש"פ 3397/97
נ
ג ד
המשיב: שלומי
משען
בבש"פ 3397/97
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
30.5.97 בב"ש 1102/97 שניתנה על ידי כבוד השופט ד' בר-אופיר
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
1.6.97 בב"ש 1080/97 שניתנה על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
תאריך הישיבות: כ"ז
באייר תשנ"ז (3.6.97)
כ"ט
באייר תשנ"ז (5.6.97)
בשם העוררת: עו"ד
עמנואל לינדר
בשם המשיב
בבש"פ 3396/97 עו"ד
י' פורר
בשם המשיב
בבש"פ 3397/97 עו"ד
י' זילברברג
ה ח ל ט ה
עניינם של עררים אלה הוא בשאלת סמכותו של בית
המשפט לעכב את ביצועו של צו מעצר עד תום ההליכים המשפטיים.
2. הרקע העובדתי בתמצית:
המשיב בבש"פ 3396/97 דוד גוזלן (להלן
"גוזלן") הואשם, בפני בית-משפט השלום, בהחזקת סם מסוכן מסוג קנבוס. בגין
אישום זה ביקשה המאשימה להורות על מעצרו עד לתום בירור משפטו. בית המשפט (השופטת
ר' ניב) החליט (ביום 25.5.97) לדחות את הבקשה והורה לשחרר את גוזלן בערובה ובתנאים
מגבילים, בכללם "מעצר בית". המאשימה ביקשה לעכב את השחרור, כדי לאפשר לה
לערור על ההחלטה בעוד גוזלן במעצר, אך בית המשפט דחה גם בקשה זו וגוזלן שוחרר.
ביום 28.5.97 עררה המדינה על החלטת בית-משפט השלום. משדן בערר (ביום 30.5.97) פסק
בית המשפט המחוזי (השופט ד' בר-אופיר) לקבלו והורה על המעצר. עם זאת קבע, כי
"תחילתו של המעצר עד תום ההליכים תהיה ביום 15.6.97". בכך עיכב בית
המשפט את ביצוע צו המעצר למשך 15 יום.
אף פרשתו של המשיב בבש"פ 3397/97 שלומי
משען (להלן "משען") החלה בבית-משפט השלום. משען הואשם בסחר בסם מסוכן
מסוג קנבוס, בעשיית עיסקה בסם מסוכן מסוג "אקסטזי" ובהחזקת סם מסוכן
מסוג זה שלא לשימושו. המאשימה ביקשה מבית-משפט השלום להורות על מעצרו, אך בית-משפט
השלום (השופטת ר' ניב) החליט לדחות את הבקשה והורה כי משען ישוחרר בהפקדת ערובה
ובתנאים מגבילים. משעררה המדינה על ההחלטה פסק בית המשפט המחוזי (השופטת מ'
סוקולוב) לקבל את הערר ולהורות על המעצר. החלטת השופטת סוקולוב שומעה על-ידי
השופטת ה' גרסטל. במעמד השימוע (ביום 1/6/97) הודיע סניגורו של משען, כי בכוונתו
לערור על ההחלטה לפני בית המשפט העליון, וביקש לעכב את ביצוע צו המעצר. באת-כוח
המדינה התנגדה לבקשה, אך השופטת גרסטל סברה כי בנסיבות העניין מוצדק ליתן למשען את
השהות המבוקשת והורתה לעכב את ביצוע הצו למעצרו ב48- שעות.
3. ערריה של המדינה מופנים כנגד החלטות בית המשפט
המחוזי לעכב את ביצוע צווי המעצר עד תום ההליכים שיצאו מלפניו: עיכוב בן 48 שעות
במקרהו של משען ועיכוב למשך 15 ימים במקרהו של גוזלן.
הן גוזלן והן משען עררו על ההחלטות למעצרם,
וגם ערריהם נדונו לפניי. ביום 3.6.97 החלטתי לדחות את עררו של משען (בש"פ
3365/97). ביום 5.6.97 החלטתי לקבל את עררו של גוזלן (בש"פ 3442/97) והוריתי
לשחררו בתנאים שנקבעו בהחלטת בית-משפט השלום. בכך הסתיים הדיון בפרשת מעצרם של
משיבים אלה. ההכרעה בערריה של המדינה, ככל שהמדובר במשיבים, הפכה
ל"תאורטית" אך טעמם של העררים שמטרתם היתה ועודנה להעמיד את הדין בסוגיה
זו על מכונו - לא פג.
4. בשני העררים מבקשת המדינה לקבוע, כי משהחליט
בית-משפט להיעתר לבקשת התביעה למעצר נאשם עד תום הליכי משפטו, שוב אין הוא מוסמך
לעכב את ביצוע החלטתו, וחייב הוא לצוות שהמעצר יבוצע מיד. תימוכין לעמדה זו מבקשת
המדינה למצוא בהוראת סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים),
התשנ"ו1996- (להלן - "החוק"). סעיף 55, שהוסף לחוק בגדר התיקון
בהתשנ"ז (ראו ס"ח 1621, התשנ"ז, בעמ' 122), הוא חליפו החדש של סעיף
40 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. בעיקרו מורה סעיף 55, כי
אם "החליט בית המשפט על שחרור בערובה או על שחרור ללא ערובה, של אדם שהיה
במעצר בעת מתן ההחלטה, והודיע היועץ המשפטי לממשלה או תובע, במעמד מתן ההחלטה, על
רצונו לערור עליה, רשאי בית המשפט שנתן את הצו לצוות על השהיית ביצוע השחרור
לתקופה שיקצוב ושלא תעלה על 48 שעות מעת מתן ההחלטה". טענת המדינה היא, כי
הוראה זו מסדירה מקרה אחד ויחיד של עיכוב ביצוע החלטה. המדובר הוא בעיכוב ביצוע של
החלטה לשחרר את הנאשם, כשהבקשה לעכב את השחרור באה מצד היועץ המשפטי לממשלה
או תובע. ואולם בחוק אין כל הוראה מקבילה, המסמיכה את בית המשפט לעכב ביצוע צו
מעצר, לפי בקשת הנאשם או סניגורו. ומן ההשוואה הזאת מבקשת המדינה להסיק, כי בית
המשפט אינו מוסמך להיענות לבקשת נאשם או תובע ולעכב את ביצוע מעצרו.
5. עמדה זו אין בידי לקבל. סעיף 5(1) לחוק קובע,
כי "תחילת מעצרו של אדם ... (1) במעצר על פי צו שופט שניתן בנוכחות האדם - עם
הודעת השופט בפניו על מתן הצו, אלא אם כן קבע השופט מועד אחר". נמצא שככלל,
צו מעצר שניתן בפניו של הנוגע בדבר, תחילתו עם הודעת השופט על מתן הצו. אך לכלל זה
יש חריג, והוא שאם קבע השופט "מועד אחר" לתחילת המעצר, יתחיל המעצר
במועד שנקבע. מכאן עולה שלבית המשפט נתונה סמכות לעכב את תחילתו של מעצר עליו
ציווה; ובהוראה זו אין דבר שאינו עולה בקנה אחד עם סמכותו הכללית המוכרת של בית
המשפט.
להסרת ספק יוער, כי הוראת סעיף 5 לחוק אינה
מבחינה בין מעצר חשוד לבין מעצר נאשם שהוגש עליו כתב אישום. כך מתחייב ממלות הסעיף
"מעצרו של אדם", ומהוראת סעיף 4 לחוק כי "מעצר אדם יהיה בצו של
שופט", תוך שלעניין "צו מעצר" אין החוק מבחין בין צו למעצר חשוד
לבין צו למעצר נאשם. אינני מתעלם מהוראת סעיף 19(ג) לחוק, כי "צו מעצר שניתן
בנוכחות החשוד, יבוצע בו במקום... אלא אם כן הורה בית המשפט על ביצועו במועד
אחר". סעיף 19(ג) - כיתר חלקי סעיף 19 - אכן עוסק בביצוע צו למעצרו של חשוד;
אך הוראתו המיוחדת באה אך להוסיף, ועל כל פנים לא נועדה לגרוע מהוראתו הכללית של
סעיף 5.
הוראת סעיף 55 לחוק, בה ביקשה המדינה להיאחז
להצדקת עמדתה, אינה עניין לכאן. סעיף 55 מקנה לבית המשפט סמכות לעכב החלטה לשחרר
נאשם. הצורך בסעיף 55 הוא גלוי וברור, שאלמלא הורה החוק, במפורש, שלנוכח הודעת
היועץ המשפטי לממשלה או תובע, כי בכוונתו לערור על ההחלטה לשחרר את הנאשם ממעצרו,
רשאי בית המשפט לעכב את ביצוע החלטתו, לא היתה לבית המשפט כל סמכות לעכב את שחרורו
של אדם שהחליט לשחררו. משום חומרת הפגיעה בחירותו של אדם, שחרף החלטתו לשחררו
מורה בית המשפט לעכב את שחרורו, מורה סעיף 55 כי השהיית השחרור לא תעלה על 48 שעות
מעת מתן ההחלטה. ואכן נראה כי בעיכוב השחרור ביותר מ48- שעות יש משום חריגה מסמכות
(השווה בש"פ 3411/90 מדינת ישראל נ' כלפון, תקדין-עליון 90(3) 177).
הנה כי כן, מהוראת סעיף 55 לחוק אין מקום
להסיק שבית המשפט אינו מוסמך לעכב את ביצועו של צו מעצר. דומה שגם אלמלא סעיף 5
לחוק, הקובע סמכות זו בלשון מפורשת, לא היה קושי להגיע למסקנה שבידי בית המשפט
להורות על עיכובו של צו מעצר מכוח סמכותו הכללית. על אחת כמה וכמה שלנוכח הוראתו
המפורשת של סעיף 5 אין כל מקום לפקפק, כי סמכות זו אכן נתונה לבית המשפט.
6. לבית המשפט, כפי שנוכחנו, אכן נתונה סמכות
לעכב את ביצועו של צו מעצר. אימתי ובאלו נסיבות ראוי לבית המשפט להשתמש בסמכות זו?
אבקש להגביל את התייחסותי לצו מעצר נגד מי שהוגש עליו כתב אישום ובית המשפט מורה
לעצרו עד לתום בירור משפטו. אני סבור שככלל אין זה מן המידה להשהות את תחילת מעצרו
של נאשם כזה. משמע, כי משמצא בית המשפט כי מן הדין להורות על מעצרו של נאשם כזה,
קם ממילא גם צורך להורות שהמעצר יבוצע מיד. ולמען הסר ספק אוסיף כי דין זה יפה, לא
רק ביחס לנאשם שגם עד למתן ההחלטה לעצרו היה נתון במעצר, אלא גם ביחס לנאשם שעד
למתן ההחלטה היה משוחרר בערובה. מכאן נובע כי בסמכותו לעכב ביצוע צו מעצר ייטה בית
המשפט להשתמש רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן.
הגיונה של גישה זו טמון באותם שיקולים שעל
יסודם מחליט בית המשפט להורות על המעצר. בהחלטה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים
גלומה מסקנת בית המשפט, כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם, או אי-מעצרו, יביא
למימוש אחד הסיכונים המנויים בסעיף 21(א)(1) לחוק: שיבוש הליכי משפט, התחמקות מן
הדין, העלמת רכוש, השפעה על עדים, סיכון בטחונו של אדם, בטחון הציבור ועוד. החלטה
כזאת אף מפרשת את מסקנת בית המשפט שבמקרהו של הנאשם שלפניו "לא ניתן להשיג את
מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם
פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק). מכאן נובע שהחלטת בית המשפט ליתן צו מעצר
ולהשהות את ביצועו הם, ככלל, בגדר תרתי דסתרי. אפשר, אמנם, שבמקרה יוצא דופן
תתקיימנה נסיבות שתצדקנה חריגה מכלל זה. אך בכל מקרה רגיל עיכוב ביצועו של צו מעצר
אינו מתיישב עם ההנחה שצו המעצר אכן דרוש.
7. שני המקרים, שעליהם סבו ערריה של המדינה, שוב
אינם מצריכים הכרעה אופרטיווית. עם זאת אעיר כי בדין, לדעתי, השיגה המדינה על צדקת
החלטת העיכוב בכל אחד מן המקרים. בעניינו של משען נפלה החלטה, כי יש לעצרו עד תום
ההליכים. בכך שעד למתן החלטה זו היה משען משוחרר לא היה כדי להצדיק היענות לבקשת
סניגורו להשהות את מעצרו זמן נוסף. הודעת סניגורו, כי בכוונתו לערור על ההחלטה, לא
היוותה נימוק לעיכוב המעצר ומן הדין היה להורות על המעצר לאלתר. עניינו של גוזלן
מעורר פליאה. כזכור, במקרה זה החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערר המדינה על החלטת
בית-משפט השלום לשחרר את גוזלן, אך משנתן צו למעצרו הוסיף והחליט להשהות את ביצוע
המעצר למשך 15 ימים. מן החומר שבפניי לא נתברר לי, מה הניע את השופט המלומד לעכב
את ביצוע הצו, ולתקופה כל כך ארוכה. אך - מבלי לעסוק בטעמים לשחרורו של גוזלן
על-ידי בית-משפט זה - הייתי נוטה לחשוב, שאם נראה לבית המשפט כי ניתן להשהות את
מעצרו של נאשם למשך 15 ימים, מבלי שתיפגע מטרת מעצרו, אפשר שמעיקרא לא התעורר צורך
ממשי במעצרו.
8. הנני מקבל את עררי המדינה, הגם שלא מן הטעם של
העדר סמכות שעליו נסמכו העררים. החלטות בית המשפט המחוזי שעליהן סבו העררים
מתבטלות.
ניתנה היום, ח' בסיון תשנ"ז (13.6.97).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97033960.F02