משה שיטרית נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק עע"ם 3390/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 3390/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: משה שיטרית נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. עמרם שיטרית ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט נועם) מיום 20.4.12 בעת"מ 8521-01-12 תאריך הישיבה: י"ב באייר התשע"ג (22.4.13) בשם המערער: עו"ד אופיר כהן; עו"ד רמי פנירי בשם המשיב 1: עו"ד יצחק ברט בשם המשיב 2: עו"ד ניסן שאוליאן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור זה, הבא לפתחנו בגדרי המשפט המינהלי, מקפל בחובו סכסוך מצער עד מאוד בין אב לבנו באשר למכון רישוי בבית שמש שהופעל בשכבר הימים (עד 1993) על-ידי האב (המערער) והופעל על-ידי הבן (המשיב 2) מאז 1994. הסיבה ההיסטורית לשינוי היתה, בין השאר, אי הפרדה בין המכון לבין מוסך שהפעיל המערער בנכס בו הופעל המכון. לשם ההפרדה הושכר השטח בו הופעל המכון על-ידי המערער למשיב 2. לאורך השנים מ-1994 היתה לעתים אי בהירות מסמכית מסוימת באשר לגורם שקיבל את כתב ההרשאה והרישיון להפעלת המכון, כיון שהמסמכים הרלבנטיים נשאו שמות שונים למכון; אך אין חולק שבפועל ניהל המשיב 2 את המכון. מכל מקום, לימים פתח האב בהתכתבות עם משרד הרישוי לעניין ייחוד ההרשאה לו, אך בקשתו נדחתה. הליכים נוספים היו בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, ובעקבותיהם בוררות שחייבה את המשיב 2 לשלם דמי שכירות למערער. בהליכים הכרוכים לכך נקבע שהבורר לא יוכל להכריע בנושא הרישוי; נאמר כבר כאן, כי המערער נסמך על דברי בית משפט זה בבע"מ 4972/11 (1.2.12) שלפיהם הוא לכאורה בעל הרישיון, ואולם ייאמר מייד, כי אותו תיק עסק בסמכות הבורר להידרש לנושא זה; לא נתבקשה שם תשובה, ועל כן לא נשמעה התיחסות המשיב 2, וקל וחומר המדינה שלא היתה צד, ועל כן אין לראות את הדברים כנוטעים מסמרות. ב. לימים – ב-2011 – החליט משרד התחבורה לאפשר למשיב 2 להעביר את מכון הרישוי למיקום חדש בבית שמש (זאת לאחר שנמחקה עתירה מינהלית קודמת בנושא העברת המכון). על כך הוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים העתירה נושא ההליך הנוכחי, שעניינה, ראשית, טענה שהרישיון וההרשאה לעניין מכון הרישוי שייכים למערער ולא למשיב 2, ושנית, שלילת זכות הטיעון של המערער. בית המשפט קבע כי הטענה הראשונה מועלית בשיהוי ניכר, שכן המערער פנה לראשונה ב-2008. לגופו של דבר קבע בית המשפט את בעלות משיב 2 במכון הרישוי, ושעל כן אין משרד התחבורה צריך מעבר לכך; זאת מה גם שעוד ב-1993 דרש המשרד הפרדה בין המוסך למכון הרישוי. בית המשפט קמא גם ציין שאין מקום לקבל את הטענה בדבר אי מתן זכות הטיעון, שכן לא היתה למערער לפי התשתית שבידי משרד התחבורה זיקה להפעלת מכון הרישוי המחייבת זאת. ג. בקשות לעיכוב ביצוע נדחו. מכון הרישוי פועל כיום, כנמסר, במקומו החדש. ד. בערעור נטען מטעם המערער, כי יש מקום במקרה זה לסטות מקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, בטענה של התעלמות מחלק מן הראיות; נטען – בין השאר – כי המשיב 2 מעולם לא היה בעל הרשאה לעניין המכון, גם אם כיהן כמנהל מקצועי וכבעל רישיון, ועל כן היה פגם בהתנהלות הרשות, פגם שחזר ונשנה בדרכים שונות. עוד נטען, כי לאמיתם של דברים לא היה שיהוי, נוכח פניות המערער לרשות לאורך השנים, עוד לפני 2008; בה החל פרק ההתכתבות נשוא העתירה. מטעם המדינה נטען, כי השיהוי היה כבד, וכי לגופם של דברים כתב ההרשאה יכול היה להינתן רק למי שבידו להפעיל את מכון הרישוי, והמערער, שנאלץ להיפרד מן המכון ב-1993 לרבות בשל אי הפרדה ממוסך בבעלותו כאמור, לא היה בעל כשירות מעשית להרשאה – בשונה מבנו המשיב 2. המשיב 2 טען אף הוא כי המערער לא יכול היה לעמוד – מכבר וכיום – בתנאים להפעלת מכון רישוי, ומאז 1993 אין לו הרשאה או רישיון, וכי אין המערער משיג בעצם על עובדות הליבה שבפסק הדין, ומה לו כי ילין. ה. בדיון בפנינו שב בא כוח המערער וטען כי כתבי ההרשאה הם על שם המערער, וכי לאורך השנים חודשה לו ההרשאה, ועל כן יש עיוות דין בקביעה הנוגדת לכך, לרבות בעניין שיהוי. מנגד, מטעם המדינה נטען השיהוי, וכן הוטעם כי כבר מ-1993 לא יכול היה המערער – כאמור – להחזיק במכון הרישוי. מטעם משיב 2 נטען, כי ההרשאה והרישיון הם בידי המשיב 2. המערער עצמו, בגבורות עד מאה ועשרים, לאחר שהצענו כי יחזור בו מן הערעור, ביקשנו לומר דברו, ועמד על הפגיעה הקשה של בנו המשיב 2 בו, לאחר שהוא סייע לבן להיכנס לעסק. הוסבר לו מפינו כי לטעמנו אין עילת התערבות גם אם תחושתו האנושית קשה, ואכן לא טבעי ונורמלי הוא שאב ובן יתדיינו. ו. לאחר שעיינו ושבנו ושקלנו, אין בידינו להתערב בהכרעת בית המשפט קמא. בטרם נמשיך נציין, כי צר היה לנו עד מאוד לעסוק בתיק שבו "מלחמת עולם" בין אב לבנו, וגם אם הבן טוען בסיכומיו כי מאחורי האב ניצב למעשה בן אחר, שמענו את האב עצמו, וליבנו נכמר במישור האנושי. ואולם, תחושות סובייקטיביות של המערער מזה והכרעה משפטית מזה. אכן המדובר בערעור שיסודותיו עובדתיים, אשר בשכמותו אין ערכאות הערעור נוהגות ככלל להתערב. במקרה דנא נדרש בית המשפט קמא לפירוט ההשתלשלות, ונזכיר כי בגדרי המשפט המינהלי, אין הרשאה ורישיון שהם לעולם ועד, ובנידון דידן הראיה הטובה ל"הפרדת הכוחות" היא העובדה שהאב המערער נאלץ ליתן ביד בנו המשיב 2 את מכון הרישוי, כיון שנדרש להיפרד ממנו על ידי הרשויות עוד ב-1993. אכן, המערער הראה התכתבויות שונות שבהן לא היו דיוקים באשר לציון מורשי מכון הרישוי, וזאת אולי נוכח "שיתוף השם" שטרית בין האב לבן וההיסטוריה של האב המערער בשטח; ואולם, מצבור הראיות המינהליות שהיו בפני משרד התחבורה הוביל לכיוון המשיב 2. כך או אחרת, בסופו של יום השתהה המערער, כפי שגם קבע בית המשפט קמא, במשך שנים רבות עד שפתח במערכה מחודשת; ויתר על כן, לא ראינו פגם מהותי בהתנהלותו של משרד התחבורה שלא היה לו אלא אשר עיניו רואות, קרי, המשיב 2 כמפעיל מכון הרישוי, לאורך שנים על שנים. לא נתקיימה איפוא עילה מעילות המשפט המינהלי, כגון של שיקולים זרים, אי סבירות וכיוצא בזה בפעולת משרד התחבורה. נוכח כל האמור לא נוכל להיעתר לערעור. ז. המערער לא נעתר להצעתנו לחזור בו מן הערעור, שבמקרה כזה – כפי שהודענו – ובנסיבות המשפחתיות המיוחדות, לא היינו מטילים הוצאות. איננו יכולים לנהוג כך משלא נתקבלה ההצעה, אך בשל אותן נסיבות, נשית הוצאות על הצד הנמוך, 5,000 ₪ לכל משיב. כאמור, איננו נעתרים לערעור. ניתן היום, ט"ו באייר תשע"ג (25.4.13). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12033900_T16.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il