יוסף גבאי נ. צבי מורג, עו"ד ואח'

החלטה בתיק בע"מ 3390/04 בבית המשפט העליון בע"מ 3390/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור המבקש: יוסף גבאי ותפקידו כמנהל עזבון נ ג ד המשיבים: 1. צבי מורג, עו"ד (בתפקידו כמנהל עזבון) 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעמ' 133/03 מיום 25.3.2004 שניתן על ידי כבוד השופט י' טימור בשם המבקש: בעצמו פסק דין 1. למנהל עזבון ששוחרר מתפקידו נקבע שכר טרחה בבית המשפט לענייני משפחה. הוא אינו שבע רצון מהסכום שנקבע. האם עליו להגיש לבית המשפט המחוזי ערעור או בקשת רשות ערעור. זו השאלה הטעונה הכרעה בבקשה שלפני. 2. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' טימור), מחק ערעור המבקש על שיעור שכר טרחת מנהל עזבון שנפסק לו בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כבוד השופט פ' אסולין), מהטעם שהגיש ערעור במקום בקשת רשות ערעור. 3. ביום 15.4.02 מונה המבקש יחד עם המשיב 1 למנהל זמני של עזבון המנוח מאיר סומך ז"ל. ביום 14.10.02 ניתן תוקף של פסק דין להסכם חלוקת עזבון המנוח, אשר הצדדים לו הינם יורשי המנוח, המשיבים 2-4. בכך הסתיים למעשה תיק הירושה שהתנהל. ביום 18.11.02 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע "לשחרור מנהל עזבון ולפסיקת שכר טרחתו". בהחלטתו מיום 17.6.03 שיחרר בית המשפט לענייני משפחה את המבקש מתפקידו כמנהל העזבון, ופסק לו שכר טרחה בסך 6,500 ש"ח בצירוף מע"מ. נותר בתמונה מנהל העזבון – עו"ד צבי מורג המשיב 1. ביום 26.8.03 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על החלטתו האמורה של בית המשפט לענייני משפחה, בענין שיעור שכר הטרחה שנפסק. בית המשפט המחוזי הורה למבקש להבהיר מדוע אין לראות בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה "החלטה אחרת" שהערעור עליה ברשות בלבד. המבקש עשה כן. בית המשפט קמא העביר את הודעת המבקש לתגובת המשיבים. מבין המשיבים כולם, הגיב אך המשיב 4. לשיטתו, היה על המבקש להגיש בקשה לרשות ערעור, שכן ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה לאחר מתן פסק הדין בתיק העיקרי. יתר המשיבים השאירו את השאלה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 25.3.04, ובו נמחק ערעור המבקש. בית המשפט קבע כי נוכח העובדה שהבקשה לקביעת שכר טרחת מנהל העזבון הוגשה לאחר מתן פסק הדין בתיק הירושה, הרי שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בענין שכר הטרחה הינה "החלטה אחרת" הטעונה קבלת רשות ערעור. נקבע, כי משלא נטל המבקש רשות לערער, והגיש ערעור בזכות, דין ערעורו להימחק. החלטה זו היא נשוא הבקשה לרשות ערעור שלפניי. המשיבים כולם לרבות המשיב 4 השאירו את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית משפט זה, ולא הביעו עמדה לגופו של ענין. 4. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עניינו של המבקש אמנם נידון בפני שתי ערכאות וזהו הדיון השלישי בו, אך מקרה זה עומד בכללי ההלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. המקרה בו עסקינן, המעורר שאלה בדבר סיווג החלטה בענין שכר טרחת מנהל עזבון כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" לצורכי ערעור, הוא בעל "חשיבות משפטית החורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת". 5. דין הערעור להתקבל. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בעבר קבע סעיף 152 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק הירושה) אילו החלטות של בית המשפט לפי חוק הירושה ניתנות לערעור בזכות ואילו ניתנות לערעור לאחר נטילת רשות. החלטת בית משפט בענין שכר מנהל עזבון ניתנה על פי סעיף 91 לחוק הירושה. ערעור עליה, על פי ההסדר הקודם האמור, הצריך נטילת רשות. ואולם, עם כניסתו של חוק בית משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, בוטל סעיף 152 לחוק הירושה. סעיף זה איננו חל עוד לגבי הליכים שנפתחו לאחר הקמת בית המשפט לענייני משפחה, ובכללם - ההליך דנא (ראו והשוו: ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 680-681). אשר על כן יש לבחון אם ההחלטה שניתנה בענין שכר מנהל העזבון סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים לה, ואם הכריעה היא באופן סופי בסעד שנתבקש. אם ניתן להשיב בחיוב על שאלות אלה, הרי שב"פסק דין" עסקינן. אם לאו, מדובר בהחלטה אשר הערעור עליה הוא ברשות בלבד (ראו ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 156-157). ניתן להקיש לענייננו מהחלטות העוסקות בפסיקת שכרו של כונס נכסים. בהקשר זה נפסק, כי אם ההחלטה באותו הליך, שעניינו פסיקת שכר הכונס, מהווה הכרעה סופית בו, דין ההחלטה כדין פסק דין (ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פינצ'וק, פ"ד מא(2) 660, 663 - 664). יש להבהיר ולציין כי כך נפסק בנסיבות בהן נידון הליך נפרד שעסק כולו בשכר הכונס, ומשניתנה ההחלטה סיים הכונס את תפקידו. נסיבות המקרה שלפניי - דומות. המבקש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בקשה שכותרתה "דו"ח סופי מטעם מנהל עזבון ובקשה לשחרור מנהל עזבון ולפסיקת שכר טרחתו". בית המשפט לענייני משפחה הכריע בשני הסעדים שנתבקשו: החליט על שחרור המבקש מתפקידו כמנהל עזבון, ופסק לו את שכרו. לפיכך, ברי כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה הייתה בבחינת "פסק דין" לגבי המבקש ומשכך- עמדה למבקש זכות ערעור. אין בידי לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי כי "מאחר ובתיק שלפנינו הבקשה לקביעת שכר טרחת מנהל העזבון הוגשה לאחר מתן פסק הדין בתיק הירושה ונוהלה במסגרת בקשה למתן הוראות הרי שיש לראות בה כהחלטה הניתנת לאחר מתן פסק דין". ראשית יש לומר כי מבחן מועד הגשת הבקשה הינו מבחן טכני המתעלם בענייננו ממהות ההחלטה שניתנה ומהצדדים לה. זאת, נוכח העובדה כי המבקש לא היה צד לפסק הדין בתיק הירושה העיקרי (ראו והשוו: בר"ע 77/77 כונס הנכסים של דגמית תעשיות בע"מ נ' תעשיות עף קשת, פ"ד לב(1) 444). שנית, בית המשפט לענייני משפחה הכריע באופן סופי בבקשה ונתן את הסעד שהתבקש בה - שחרור המבקש מתפקידו כמנהל עזבון ופסיקת שכר טרחתו. בכך למעשה נסגר התיק, ככל שהוא נוגע למבקש. שלישית, צודק המבקש בטענתו לפניי כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי בקשת המבקש נוהלה במסגרת בקשה למתן הוראות. על פני הדברים, ובאין טענה סותרת מצד המשיבים, נראה כי בקשת המבקש הוגשה כבקשה עצמאית, חד פעמית וסופית מעצם טבעה, אף שקשורה היא באופן מסוים והכרחי להליך הירושה העיקרי. כיוון שכך, אין מקום להחיל בענייננו את החריג שנקבע בע"א 2817/91 הנ"ל, לפיו כאשר הוגשה בקשת כונס הנכסים לשכר טרחה במסגרת בקשה למתן הוראות לביצוע פסק דין אשר עוררה שאלות נוספות מלבד שכר הטרחה, אזי מדובר בהחלטה אחרת שהערעור עליה הוא ברשות בלבד. כאמור, ההליך בו פתח המבקש עסק כולו בשחרורו מתפקידו ובפסיקת שכרו. בית המשפט לענייני משפחה הכריע בשני אלה, ועל כן החלטתו היא בבחינת "פסק דין". 7. לאור האמור לעיל, מקבלת אני את הערעור, מבטלת את החלטת בית המשפט המחוזי ומחזירה אליו את הדיון בערעור. נוכח ביטול החלטת בית המשפט קמא, חוזר לתוקפו צו עיכוב הביצוע שנתן בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע עד להכרעה בערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי. 8. אין צו להוצאות. ניתנה היום,‏‏‏‏‏כ"ט אייר, תשס"ד (20.5.2004). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04033900_C05.docעע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il