נועה מימן נ. ראש מנהל רפואה במשרד הבריאות

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3383/20 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרות: 1. נועה מימן 2. גלית פרידמן 3. נועה יובל 4. תמר ביטאן נ ג ד המשיבים: 1. ראש מנהל רפואה במשרד הבריאות 2. משרד הבריאות 3. מנכ"ל משרד הבריאות 4. יחידת הדין המשמעתי במשרד הבריאות 5. ד"ר בועז לב נציב קבילות מקצועות הרפואה 6. המועצה הלאומית לרפואת נשים נאוטולוגיה וגנטיקה 7. המועצה הלאומית לביואתיקה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ד בחשון התשפ"ב (20.10.2021) בשם העותרות: עו"ד לירן זילברמן בשם המשיבים: עו"ד לירון הופפלד; עו"ד רנאד עיד פסק דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: חוזר של מינהל הרפואה במשרד הבריאות, המופנה לרופאים ולמיילדות, קובע כי הם אינם יכולים לקבל נשים ללידות בית מתוכננות מראש, בהתקיימם של מצבים רפואיים מסוימים המהווים מצבי סיכון. העתירה שלפנינו מבקשת כי תבוטל מגבלה זו. הרקע לעתירה וטענות הצדדים עניינה של העתירה שלפנינו בחוזר מס' 17/2012 של מינהל הרפואה במשרד הבריאות שעניינו בלידות בית (להלן: החוזר). החוזר קובע הנחיות לרופאים ולמיילדות בעניין קבלת לידות בית וביצוען. בפתח החוזר מובהר כי ״משרד הבריאות מכבד את הזכות והחופש של כל אשה לבחור היכן ללדת״. החוזר מגדיר לידת בית כ״לידה בבית היולדת, לאחר תכנון והכנה מראש ומתוך בחירה של היולדת״. החוזר קובע מי מורשים לעסוק בקבלת לידת בית ומה ההכשרה הדרושה להם, ועומד על התנאים ההכרחיים לביצוע לידת בית, מבחינת מצבם הגופני של היולדת והעובר, תנאי הבית, המכשור שמצוי בו, המרחק ממנו לבית חולים וכיוצא באלו, כמו גם קבלת הסכמה מדעת של היולדת בכתב. עוד קובע החוזר כללים לטיפול ביולדת וביילוד לפני הלידה, במהלכה ואחריה, וכללים להעברתם מלידת בית לבית חולים. העתירה דנן ממוקדת בסעיף 3 לחוזר אשר קובע ״התוויות נגד לביצוע לידת בית״, שהן רשימת מצבים שבהם על רופא/ה או מיילד/ת לא לקבל לידת בית (להלן: התוויות הנגד). אחת מהתוויות הנגד היא לידה בניתוח קיסרי בעבר (סעיף 3.4.2 לחוזר). העותרות, נשים שילדו בניתוח קיסרי בעבר ומעוניינות ללדת לידה נוספת בביתן בנוכחות רופא חרף אי-עמידתן בתנאי החוזר, מבקשות כי נורה על ביטול סעיף 3 לחוזר. העותרות טוענות כי סעיף זה פוגע בזכויותיהן החוקתיות שלא בסמכות ובאופן בלתי-מידתי. העותרות מדגישות כי הן מודעות לסיכון הקיים בלידת בית בנסיבותיהן הרפואיות, אולם הן מעוניינות לקחת סיכון זה תוך הקטנתו, או לכל הפחות ניהולו, באמצעות נוכחות רופא בלידה. בעמדתן מבקשות העותרות להסתמך על נייר עמדה של המועצה הלאומית לביואתיקה, היא המשיבה 7 לעתירה (המועצה הלאומית לביואתיקה נייר עמדה מס' 8: חופש בחירה וזכויות האדם בלידה (2019)). בפרט, העותרות מפנות לסעיף 5 לחלק החמישי של נייר העמדה, שבו נכתב: ״חופש הבחירה בלידה כולל גם איסור על התניית טיפול או נטישת היולדת. חובות המוסר והאתיקה המקצועית אינן מאפשרות התניית מתן טיפול בהיענות של היולדת לדרישות או להנחיות של המערכת... מבחינת האתיקה המקצועית, יש לראות את ההנחיות המקצועיות הקיימות הן ברמת המחלקה/ המוסד הרפואי, והן ברמה הארצית – בהנחיות של איגודים של המקצועות הטיפוליים (בהקשר הנוכחי – רופאים ומיילדות) ובהנחיות של משרד הבריאות (במתכונת של חוזרי מנכ"ל או מינהל הרפואה), כהמלצות רבות-משקל המעוצבות על פי מיטב הידע והמחקרים הסטטיסטיים... ולא כהוראות מחייבות הבאות לשלול את שיקול הדעת הקליני.״ לעתירה צורף מכתב מאת ד"ר יצחק ברדה, רופא מומחה לגינקולוגיה, שבו מצוין כי הוא מוכן ללוות את העותרות בלידות בית חרף נסיבותיהן הרפואיות ואי-עמידתן בתנאי החוזר, ככל שלא יינקטו צעדים משמעתיים נגדו. המשיבים 6-1 (להלן: המשיבים) טוענים מנגד כי דינה של העתירה להידחות על הסף בשל היעדר תשתית עובדתית מינימלית התומכת בטענותיהן לביטול התוויות הנגד ללידת בית הקבועות בחוזר. לחלופין, המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות לגופה. המשיבים גורסים כי הוצאת החוזר – המופנה לגורמי הרפואה ומשקף את הסטנדרט הרפואי המקצועי הנאות, ונשען על עמדת גורמי המקצוע ובהם המועצה הלאומית לרפואת נשים, נאונטולוגיה וגנטיקה – נעשתה בסמכות. לשיטת המשיבים, ממילא אין בחוזר כדי לפגוע בזכויותיהן החוקתיות של העותרות, שעה שאין להן זכות קנויה לקבל שירות רפואי בכל מקום, בכל עת ובכל אופן שבו יחפצו. עוד עומדים המשיבים על העבר המשמעתי של ד"ר ברדה, וכן עומדים בהרחבה על ההצדקות להתוויית הנגד הקבועה בסעיף 3.4.2 לחוזר, שעניינה בקיומן של צלקות ניתוחיות, לרבות מניתוח קיסרי. המשיבים מפרטים כי על-פי עמדת גורמי המקצוע, לידה נרתיקית (לידה ״רגילה״) לאחר ניתוח קיסרי יכולה לגרום למספר סיבוכים וסיכונים שיצריכו התערבות כירורגית דחופה, ועל כן ניתן לאפשרהּ בבית חולים בלבד. לגישת המשיבים, נוכחות רופא בלידת בית במצב כגון זה של העותרות אינה יכולה להקטין או לאיין את הסיכון הכרוך בה אלא רק ליצור מצג שווא כי יש בה כדי לעשות כן. המשיבים מדגישים כי בהתאם לעמדת גורמי המקצוע, ניתן לאפשר ליולדת שבעברה ניתוח קיסרי ללדת לידה נרתיקית (לידה ״רגילה״) בבית חולים. המשיבים מציינים כי מכלול טענות העותרות נדחו בפסקי דין קודמים של בית משפט זה ואין הצדקה לשוב ולהידרש אליהן. המשיבה 7, המועצה הלאומית לביואתיקה, מבהירה כי היא פועלת כגוף מייעץ והמלצותיה אינן מחייבות. לגופם של דברים, היא מפנה לנייר העמדה מס׳ 8 המוזכר לעיל ומציינת שלדעתה הוא ״מדבר בעד עצמו״. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שהובעו בעל-פה ובכתב הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. לא מצאתי כי יש בעתירה זו כדי להוביל לתוצאה אחרת מהתוצאה שאליה הגיע בית משפט זה לא פעם, בהרכבים שונים, בעתירות קודמות ודומות, אשר חלקן הוגשו על-ידי חלק מהעותרות בעתירה זו, ורובן הוגשו באמצעות בא-כוח העותרות בעתירה זו (ראו: בג"ץ 6924/18 פלונית נ׳ ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות (‏9.10.2018); בג"ץ 7882/18 ג'הארה דולה נ׳ שר הבריאות (‏28.5.2019) (להלן: בג״ץ ג׳הארה דולה) (בקשה לדיון נוסף בפסק הדין בעתירה נדחתה: דנג"ץ 4325/19 שגב נ׳ ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות (‏2.9.2019) (להלן: דנג״ץ ג׳הארה דולה)); בג״ץ 2438/19 הלוי נ' ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות (‏18.7.2019); בג"ץ 8247/19 ביטאן נ׳ ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות (‏6.2.2020) (בקשה לדיון נוסף בפסק הדין בעתירה נדחתה: דנג״ץ 1364/20 ביטאן נ' ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות (‏4.3.2020))). כפי שמצוין מפורשות בעתירה, העותרות אינן מבקשות לחלוק בגדרה על העמדה הרפואית והמדעית אשר מצויה בבסיס התוויות הנגד בחוזר, דהיינו, על הסיכונים הכרוכים בלידת בית באחד מהמצבים המפורטים בהתוויות הנגד. כך בכלל, וכך בפרט לגבי התווית הנגד הרלוונטית לעניינן של העותרות, שהיא לידה בניתוח קיסרי בעבר. המחלוקת בין הצדדים היא למעשה מחלוקת משפטית, שעניינה בשאלת סמכות המשיבים להנחות רופאים ומיילדות שלא לנכוח בלידת בית במצבים אלו, באמצעות קביעת התוויות הנגד בחוזר. הקושי בשאלת הסמכות, לשיטת העותרות, נעוץ בכך שהחוזר פוגע בזכויותיהן החוקתיות בהיעדר הסמכה בחוק. סוגיה זו נדונה בבג״ץ ג׳הארה דולה, שם הוכרע מפורשות כי ״לא ניתן לקבל את הטענה הכללית כי עצם קביעת הוראות החוזר מהווה פגיעה בזכויותיהן [של היולדות]״ (שם, פס׳ 43 לפסק דינו של השופט ד׳ מינץ, שאליו הצטרפנו השופטת ע׳ ברון ואנוכי). גם לפי טענת העותרות כי מדובר ב״אמרת אגב״, כפי שנכתב בהחלטת הנשיאה א׳ חיות אשר דחתה בקשה לקיים דיון נוסף בעניין זה (ראו: דנג״ץ ג׳הארה דולה, פס׳ 7), אין בטיעוני העותרות כאן כדי לשנות ממסקנה זו, משהן לא הצליחו לבסס פגיעה בזכות חוקתית, לבטח לא בליבתה של זכות כזו. העותרות מצביעות על שתי זכויות חוקתיות שנפגעות לטענתן כתוצאה מהתוויות הנגד הקבועות בחוזר: זכותן לטיפול רפואי וזכותן לאוטונומיה. באשר לראשונה, הליך לידת הבית שהעותרות מבקשות לקיים בנוכחות רופא הוא הליך מתוכנן שאינו בגדר טיפול במצב חירום, ולכן סעיף 3(ב) לחוק זכויות החולה, תשנ״ו-1996, הקובע כי ״במצב חירום רפואי זכאי אדם לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה״, אינו רלוונטי לענייננו. הזכות לטיפול רפואי שלא במצב חירום, אינה משתרעת ממילא על קבלת טיפול רפואי באופן המנוגד לחוזרי משרד הבריאות, וזאת בהתאם לסעיף 3(א) לחוק זכויות החולה הקובע כי ״כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל״. כמובן שהעותרות זכאיות ללדת ולקבל טיפול רפואי בבתי החולים. מכאן שאין פגיעה בזכות העותרות לטיפול רפואי. מה באשר לזכות העותרות לאוטונומיה? כזכור, החוזר, המופנה לרופאים ולמיילדות, קובע כי ״אין לקבל לידת בית״ ברשימת מצבים המפורטים בו. בהינתן כי רופאים ומיילדות מבקשים לפעול בהתאם להנחיות משרד הבריאות, הם לא יקבלו ללידת בית נשים במצבן של העותרות או בכל מצב אחר המהווה התוויית נגד בחוזר. על-פי קו זה, קביעת התוויות הנגד אכן מצמצמת במידה מסוימת את מנעד האפשרויות העומדות בפניהן של העותרות בבואן לבחור באיזה אופן ילדו: הן יוכלו ללדת בבית חולים בנוכחות אנשי מקצועות הרפואה או שיוכלו ללדת בביתן בנוכחות גורמים מלווים שאינם אנשי מקצועות הרפואה, כגון ״תומכת לידה״ (דוּלה), אך לא יוכלו ללדת בביתן בנוכחות רופא/ה או מיילד/ת. ואולם – וזה העיקר לענייננו – צמצום זה של האפשרויות העומדות בפני העותרות אינו בהכרח מהווה פגיעה בזכותן החוקתית לאוטונומיה. כל הנחיה מקצועית המאסדרת תחום עיסוק מסוים, ובין היתר קובעת את סטנדרט ההתנהגות הראוי בו, משפיעה על אנשים רבים, ביניהם הנהנים משירותיו של אותו תחום, ועדיין לא נרחיק לומר כי כל אסדרה מעין זו מהווה פגיעה בזכות החוקתית לאוטונומיה (השוו: בג״ץ 956/06 איגוד הבנקים בישראל נ' שר התקשורת, פס׳ 7 לפסק דינה של השופטת א׳ חיות (25.3.2007); ראו גם: ברק מדינה ״על ׳פגיעה׳ בזכות חוקתית ועל ׳תכלית ראויה׳״ משפט ועסקים טו 281, 309-308 (2012)). דומה הדבר לטיעון כי המגבלה על מי שאינו עורך דין לייצג אדם אחר בבית משפט (סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961) פוגעת בזכותו של המיוצג לאוטונומיה, משום שזו כביכול כוללת את זכותו לבחור מי יְיַצגוֹ בבית המשפט. ולדוגמא רחוקה יותר, כי כל תמרור "עצור" או "אין כניסה" המוצב בשולי הדרך מהווה פגיעה בזכות לאוטונומיה של הנוסעים ברכב. ודוקו. אכן, בית משפט זה הכיר, בהקשר של לידה במרכז לידה טבעית, בסיפור הלידה של האישה כחלק מרכזי מסיפור חייה ובחשיבות של ״כיבוד רצונה האוטונומיה ובחירותיה של היולדת״ (דנג״ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל, פס׳ 72 לפסק דינה של השופטת ד׳ ברק-ארז (‏21.7.2021)). כפי שכתבתי באותו עניין, ״הלידה היא אירוע מכונן, שניתן לראות בו את שיא היצירה האנושית״ (שם, פס' 5 לחוות דעתי; כן ראו: בג"ץ 5428/17 רום נ' מדינת ישראל, פס' 12, 34 לפסק דינו של חברי השופט ע' גרוסקופף (פסק הדין מושא דיון נוסף זה, שבו נתקבלה עמדתו של השופט גרוסקופף כדעת רוב) (להלן: עניין רום)). ברם, אין משמעות הדבר כי כל הגבלה של האישה בעיצוב חוויית הלידה שלה פוגעת בזכותה החוקתית לאוטונומיה. מדובר, כאמור, בהנחיה רגולטורית הקובעת סטנדרט ראוי להתנהלותם של גורמי המקצוע בלידת בית, וכוללת לא רק את התוויות הנגד אלא גם תנאים נוספים כגון המכשור הרפואי, המרחק לבית חולים והרישום הדרושים (ראו גם: בג״ץ ג׳הארה דולה, פס׳ 34). הנחיה מקיפה זו אינה פוגעת בזכות האישה לאוטונומיה אלא מעצבת ומגדרת את האופן שבו היא יכולה לממש את זכותה ללדת בבית בנוכחות איש מקצוע. מכל מקום, בענייננו, החוזר אינו מגביל באופן מוחלט נוכחות של אנשי מקצועות הרפואה בלידות בית. עסקינן בהגבלה החלה רק על נשים אשר בשל מצבן הרפואי, לידה בבית כרוכה בסיכונים מיוחדים להן ולעובריהן – סיכונים אשר כאמור אין בתיק זה מחלוקת על קיומם. אף אין בחוזר, המופנה כאמור לרופאים ולמיילדות, איסור על אותן הנשים המצויות במצבי סיכון ללדת בבית – אלא רק הגבלה על מי שיכולים לנכוח בלידתן. זאת ועוד. מלכתחילה מדובר במגבלה על מקום הלידה – בבית או בבית החולים – שהגיונה נעוץ בצורך בזמינות של מכשור רפואי מתאים להתערבות כירורגית, זמינות הקיימת בבית חולים בלבד. אין מדובר חלילה במגבלה על עצם יכולתן של הנשים ללדת או אפילו על האופן שבו ילדו בבית החולים. לבסוף לא למותר להדגיש כי המגבלה האמורה אינה בגדר איסור על מתן טיפול רפואי למי שיולדת בביתה במצב חירום אלא איסור על קבלת לידת בית כהגדרתה בחוזר, שהיא, כזכור, ״לידה בבית היולדת, לאחר תכנון והכנה מראש ומתוך בחירה של היולדת״ (ההדגשה הוספה). במצב דברים זה, משעסקינן בהנחיה מקצועית הקובעת סטנדרט התנהגות ראוי לגורמי הרפואה, אשר מכירה בזכותה של אישה לאוטונומיה בלידה אך קובעת תנאים מפורטים ומאוזנים לקבלת לידת בית על-ידי רופאים ומיילדות, דומה כי לא יהיה נכון לקבוע כי החוזר פוגע בזכות חוקתית של העותרות. על רקע האמור, אף לוּ הייתי מקבל את טענת העותרות כי החוזר פוגע בזכותן החוקתית לאוטונומיה – ממכלול הטעמים האמורים, שבבסיסם שיקולים מקצועיים ורפואיים, לא מדובר בפגיעה בליבת הזכות. משאלו פני הדברים, ממילא קטן הצורך בעמידה דווקנית על דרישת ההסמכה המפורשת, וניתן להסתפק במקור הסמכה כללי יותר לפגיעה זו (ראו: דנג״ץ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ״ד סג(3) 41, פס׳ 13-11, 21-20 לפסק דינה של הנשיאה ד׳ ביניש (2009); בג״ץ 1800/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' נציבות שירות המדינה, פס׳ 7 לפסק דינו של השופט א׳ א׳ לוי (7.10.2008); ראו גם: בג"ץ 1550/18 עמותת הפורום החילוני נ׳ שר הבריאות, פס׳ 2 לפסק דיני וההפניות שם (30.4.2020)). פרק ד׳ לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: הפקודה) עוסק באמצעים המשמעתיים שניתן לנקוט נגד רופא מורשה אשר ״נהג בדרך שאינה הולמת רופא מורשה״ (סעיף 41(1) לפקודה) או ״גילה חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידו כרופא מורשה״ (סעיף 41(3)) לפקודה). הנה כי כן, ישנו מקור הסמכה לסנקציה שניתן להפעיל על רופאים אשר נוהגים בדרך שאינה הולמת רופא מורשה, ובכלל זה, נוהגים בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות משרד הבריאות באשר לסטנדרט המקצועי הראוי, ביניהן החוזר בעניין לידות בית. ודוקו: עצם הטלת הסנקציה כלפי הרופאים אשר מפרים את החוזר נעשה מכוח הפקודה ובהתאם לה ולא מכוח החוזר עצמו, שכן, כפי שהסביר בא-כוח המשיבים בדיון שנערך בפנינו, לחוזר כשלעצמו אין ״שיניים״ (כך ניתן לראות גם בהחלטה על התליית רישיונו של ד״ר ברדה: החלטה 30-13 המשנה למנכ״ל משרד הבריאות נ' ברדה (29.9.2013)). בהינתן שעצם הטלת הסנקציה הוא זה אשר מציב מגבלה כלפי נשים המבקשות ללדת בלידת בית אף שאינן עומדות בתנאי החוזר, כגון העותרות בענייננו, הרי שישנו מקור הסמכה לפגיעה לכאורה בזכותן החוקתית. כך או אחרת, עצם צמצום האפשרויות של העותרות בבחירת אופן הלידה שלהן לא מהווה, ממכלול הטעמים המפורטים, פגיעה בזכות חוקתית שלהן, ובוודאי לא בליבה שלה. יפים לעניין זה דבריו של חברי השופט ע' גרוסקופף: "בחירתה של יולדת כיצד ללדת קשורה בקשר הדוק לאוטונומיה של כל אישה על גופה, ועלינו לאפשר לה מרחב בחירה אופטימלי לעניין הליך הלידה, בכפוף כמובן למגבלות רפואיות מובַנות." (עניין רום, פס' 34; ההדגשה הוספה) מצאתי כי התוויות הנגד הקבועות בחוזר לא פוגעות בזכויות חוקתיות של העותרות, ולכל היותר פוגעות בהן פגיעה שולית בלבד אשר אין בה כדי להפר, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, את הדרישה כי הפגיעה תיעשה מכוח הסמכה בחוק. מאחר שהתוויות הנגד לגופן מבוססות על עמדה מקצועית בעניין הסיכון הכרוך בלידת בית במצבים הקבועים בהן, ובשים לב לכך שגם העותרות אינן חולקות בגדרי העתירה על העמדה המקצועית האמורה, דהיינו, על התוויות הנגד לגופן – לא מצאתי קושי בקביעת התוויות הנגד גם במישור המידתיות. יוצא כי יש לדחות את העתירה. בשולי הדברים יוזכר כי התוויות הנגד הקבועות בחוזר בעניין לידות בית אינן בבחינת סוף פסוק. חזקה על המשיבים כי הם שוקלים מעת לעת את מדיניותם, והם גם מדגישים בתגובתם כי כך הם אכן עושים. בפרט, המשיבים מציינים שבשנת 2017 התכנסה ועדה שהקימה המועצה לרפואת נשים, נאונטולוגיה וגנטיקה לשם בחינה נוספת של החוזר; הוועדה לא מצאה להמליץ על עריכת שינויים בחוזר ובכלל זה בהתוויות הנגד (לפירוט ראו: בג״ץ ג׳הארה דולה, פס׳ 42-39). אשוב אפוא על סיכום הדברים שהובא שם: ״ניתן להניח כי מידע מבוסס ועדכני עשוי להביא לבחינת הגורמים המקצועיים באשר להכללת התוויה מסוימת במסגרת החוזר... תשתית עובדתית רלוונטית ומגובשת עשויה למצוא לה אוזניים קשובות בקרב גורמי משרד הבריאות, בין אם בקשר להתוויה מסוימת ובין אם בקשר ליולדת ספציפית.״ (בג״ץ ג׳הארה דולה, פס׳ 42; ראו גם: דנג״ץ ג׳הארה דולה, פס׳ 7) סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את העתירה. לא בלי התלבטות, אציע כי בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים לחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה ניל הנדל. ההתוויות שנקבעו על ידי מינהל הרפואה במשרד הבריאות בסעיף 3 לחוזר 17/2012 (להלן: חוזר לידות בית) מגדירות מהם המצבים בהם קיים סיכון בלתי סביר מבחינה רפואית לבצע לידה ביתית, ועל כן הפרקטיקה הרפואית הראויה אוסרת על גורמי המקצוע הרלוונטיים הכפופים לפיקוח משרד הבריאות, דהיינו רופאים ומיילדות, להסכים לבצעה באופן מתוכנן (להבדיל מאשר בעקבות לידת חירום). קביעת התוויות שכאלה מצויה בסמכות משרד הבריאות, וזאת כנגזרת של אחריותו להנחות את העוסקים במקצועות הרפואה והמיילדות, ולפקח על פעילותם. ויובהר, משרד הבריאות אינו מוסמך לאסור על יולדת לבצע לידה ביתית בתנאים כאלה או אחרים, ואף איננו מתיימר לקבוע איסור שכזה. משרד הבריאות מוסמך כאמור להנחות רופאים ומיילדות ולפקח על פעולתם, ובגדר זאת הוא רשאי להבהיר להם באילו התוויות ניתן מבחינה רפואית לבצע לידה ביתית, ומתי הדבר יוצר סיכון בלתי סביר. ודוק, בנבדל מענייננו, עמדת משרד הבריאות בבג״ץ 5428/17 רום נ' מדינת ישראל (18.6.2018) לא נשענה על עמדה רפואית, לפיה לידה במרכז לידה טבעית מסוכנת יותר מחלופות מותרות אחרות (כדוגמת לידה בבית היולדת בהתאם להתוויות שנקבעו בחוזר לידות בית), באופן המצדיק הוצאת הנחיה שלא לבצעה. חלף זאת, נשענה עמדת משרד הבריאות באותו עניין על פרשנות משפטית, לפיה המחוקק המנדטורי אסר בפקודת בריאות העם על פעילותם של מרכזי לידה טבעית. לדידי, פרשנות משפטית זו היתה משוללת יסוד, ועל כן סברתי כי דין העתירות באותו עניין להתקבל. עמדה זו, שהייתה דעת מיעוט בבג״ץ, התקבלה בדעת הרוב בדנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל (21.7.2021), והמתעניין במחלוקת זו יעיין שם. עניינה של עתירה זו שונה בתכלית. כאמור, ההתוויות שקבע משרד הבריאות בחוזר לידות בית משקפות עמדה רפואית בדבר הפרקטיקה הראויה, ולא פרשנות משפטית של דבר חקיקה. העתירה שלפנינו אינה תוקפת עמדה זו כעניין מקצועי-רפואי, ואף אינה משיגה על ההליך המנהלי שהביא לקבלתה, אלא גורסת מניה וביה כי אין למשרד הבריאות סמכות לכפות אותה על רופאים ומיילדות, ובעקיפין על יולדות, שכן הדבר נוגד את זכותן של העותרות לקבל טיפול רפואי לפי בחירתן. ואולם, הזכות לקבל טיפול רפואי אין משמעה כי העותרות רשאיות לדרוש שהמדינה תתפרק מסמכויות הפיקוח המסורות לה על רופאים ומיילדות, ותימנע מלהנחות אותם בדבר התנאים שצריכים להתקיים לצורך ביצוע לידה ביתית מתוכננת – בבחינת רופא ומיילדת הישר בעיניהם יעשו. מכאן שלעתירה שלפנינו אין כל בסיס משפטי, ועל כן דינה להידחות. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל. ניתן היום, ‏כ"ג באדר א התשפ"ב (‏24.2.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20033830_Z10.docx הג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1