מוחמד שלש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3380/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3380/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מוחמד שלש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.3.12 בת"פ 18924-03-11 שניתן על ידי השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: כ"ז בטבת התשע"ג (9.1.2013) בשם המערער: עו"ד דוד ריכטר בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי (ת"פ 18924-03-11, כבוד השופט ר' כרמל) מיום 26.3.2012. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי כתב האישום, הנאשם נהג ללון בביתה של אנה ויינברג (להלן: המתלוננת), ילידת 1943, וביום 4.3.2011 בשעה 22:00 או בסמוך לכך, כשהיה המערער בבית המתלוננת, הוא פנה אליה ודרש ממנה כסף. לאחר שהמתלוננת סירבה והורתה לו לצאת מהבית, הכה אותה המערער בשלושה אגרופים ושרט אותה בפניה ובצווארה. כשניסתה המתלוננת להתקשר למשטרה, דקר אותה המערער באמצעות סכין פעמיים בגבה. כתוצאה ממעשיו, נגרמו למתלוננת המטומה גדולה בעינה, חתכים בפניה, חשד לשבר באפה ונדרשה לתפרים בפניה ובגבה. ביום 6.2.2012 הורשע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. על פי הכרעת הדין, המתלוננת הפעילה באמצעות עמותה מעון למחוסרות דיור, שפעל בעיקר עבור נשים. המערער שהיה חסר דיור, הוזמן על ידי המתלוננת לגור במעון. בשלב מסוים המעון נסגר אך המערער המשיך, ברשות המתלוננת, להתגורר בפרוזדור דירתה והיא דאגה לביגודו ומזונו, וזאת לנוכח מחלת הסוכרת שממנה סבל. ביום 4.3.2011, בסמוך לאחר ביצוע העבירה, ירדה המתלוננת בעודה מדממת ופצועה אל דירת שכניה אשר העידו בבית המשפט (בנוסף למתלוננת עצמה). מנגד, בעדותו הכחיש המערער את השתלשלות האירועים כפי שתוארו על ידי המאשימה ועדי התביעה. לדידו, הוא רק דחף את המתלוננת והיא נחבלה בפניה, אך מכחיש כי פגע בה מעבר לכך. בית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת מהימנה עליו וכי דבריה אמינים. באשר למערער, קבע בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מניסיונו בהודעתו הראשונה במשטרה להרחיק עצמו כליל מהאירוע ולהאשים אדם שלישי (שלא היה מעורב באירוע כלל). בית המשפט מצא כי בעדותו, שידר המערער חוסר אמינות. על בסיס זה, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה המיוחסת לו. ביום 26.3.2012 נגזרו על המערער 38 חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע למשך שלוש שנים מיום שחרורו. בית המשפט עמד על מימד האלימות הקשה והתוקפנות שנלוו לעבירה. כל זאת, כלפי המתלוננת שסייעה לו במשך שנים בנדיבות, במסירות ומתוך טוב לבה. עוד הדגיש בית המשפט כי השימוש בסכין כשלעצמו מחייב ענישה מחמירה. כשיקול לקולה, עמד בית המשפט על מצבו הבריאותי של המערער. מכאן הערעור שלפנינו, שתחילה הופנה גם נגד הכרעת הדין. בדיון שהתקיים ביום 9.1.2013, חזר בו המערער מערעורו נגד הכרעת הדין, ולפיכך, איננו נדרשים עוד לדון בטענותיו במישור זה. במסגרת ערעורו המופנה נגד גזר הדין, המערער טוען כי העונש שנגזר בעניינו חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירה שבה הורשע, בהתחשב בנסיבותיה. עוד טוען המערער שבית המשפט לא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות. כך, לדידו, לא ניתן משקל מספק למצבו הבריאותי הקשה. לבסוף נטען כי גם העובדה שמרבית חייו עבד כסייען של שירות הביטחון, צריכה הייתה לקבל ביטוי בגזר הדין. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). מצאנו כי במקרה זה מתקיימות נסיבות ייחודיות המצדיקות את ההתערבות בעונש. המערער הורשע במעשי אלימות חמורים ביותר, שנעשו מתוך בצע הכסף בלבד. חומרתם של מעשים אלו מתחדדת לנוכח כפיות הטובה שבה הוא נהג כלפי המתלוננת. לכך יש להוסיף את גילה המתקדם של המתלוננת, שהייתה בת 68 ביום האירוע. משכך, אין ספק כי עליו לשאת בעונש שנותן ביטוי לחומרת מעשיו כפי שהיא משתקפת מהנסיבות שאפפו את ביצועם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם ממצבו הבריאותי של המערער שסובל ממחלת הסוכרת שהביאה להכרח שבקטיעה של הבהונות בגפיו התחתונות. עוד עולה מהמסמכים הרפואיים שהגיש המערער כי לאחרונה, במהלך ריצוי עונשו, לקה בשבץ מוחי איסכמי שהביא לשיתוק בפלג גופו השמאלי שריתק אותו לכיסא גלגלים וחייב המשך טיפול ושיקום קבועים, עובדה שלא היתה נגד עיניו של בית המשפט קמא בעת שגזר את דינו. אומנם אין במצבו הבריאותי של המערער כדי להפחית כהוא זה מחומרת המעשים שבהם הורשע, וכמובא לעיל הבענו את דעתנו בעניין, ואולם יש במצבו הבריאותי הקשה כדי להצדיק הפחתה קלה בעונש. בהקשר זה, יפים לעניינו הדברים הבאים: "על המערער ליתן את הדין על מעשי העבירה שביצע, אף אם נעשו לפני שנים ארוכות, וזאת בדרך של עונש מאסר משמעותי בפועל. עם זאת יש לזכור כי עונש של שנות מאסר ארוכות, המושת על עבריין בריא וצעיר, אינו שקול, ולו באופן יחסי, לעונש מאסר מקביל המושת על אדם מבוגר, המצוי במצבו בריאותי הולך ומחריף כמו זה של המערער, שתוחלת חייו, כך נראה, איננה ארוכה. עבור אדם כזה – עונש מאסר ממושך ביותר עלול להיות בבחינת מאסר עולם, וגם לכך יש ליתן משקל בענייננו" (ע"פ 7453/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (טרם פורסם, 16.3.2011)). לנוכח כל האמור לעיל, מצאנו כי מצבו הבריאותי של המערער מצדיק הפחתה בת שישה חודשים בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כך שיעמוד על 32 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. ניתן היום, ‏ד' בשבט התשע"ג (‏15.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12033800_H03.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il