רויינא דיקלארו נ. משרד הפנים

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 3376/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערת: רויינא דיקלארו נ ג ד המשיב: משרד הפנים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 20.3.2023 בעת"ם 66082-02-23 בשם המערערת: עו"ד איליה שרייר בשם המשיב: עו"ד מיכל דניאלי פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 20.3.2023 בעת"ם 66082-02-23, בגדרו סולקה על הסף עתירה מינהלית שהגישה המערערת בהתייחס לפסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 שבירושלים (להלן: בית הדין לעררים). המערערת, אזרחית הפיליפינים ילידת שנת 1973, הגיעה לישראל לראשונה ביום 10.8.2022 מכוח רישיון שהיה ועבודה מסוג ב/1 על מנת לעבוד בתחום הסיעוד. רישיון העבודה של המערערת בוטל מסיבות שונות שפורטו בהחלטת המשיב מיום 23.10.2022, לאחר שנערך שימוע בעניינה, והמערערת נדרשה לצאת מישראל תוך 14 יום. ביום 30.11.2022 הגישה המערערת ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים, וביום 29.1.2023, במעמד הדיון בערר הודיעה, בהמשך להצעת בית הדין, כי היא חוזרת בה מן הערר שהגישה. על יסוד הודעתה של המערערת, דחה בית הדין לעררים את הערר והוסיף כי אף לגופם של דברים דין הערר להידחות, משלא נמצא כי נפל פגם בהחלטת המשיב. בית הדין לעררים הוסיף והורה בפסק דינו כי המערערת "תצא את ישראל בתוך 30 יום מהיום, כאשר בתקופה זו לא תהא רשאית להגיש בקשה נוספת למשיבה". בשולי החלטתו ציין כי למערערת זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בתוך 45 יום (ערר (י-ם) 4432-22, הדיינת ר' סיני). ביום 15.2.2023, ולאחר החלפת מייצגה, הגישה המערערת בקשה לביטול פסק דינו של בית הדין לעררים. בבקשתה טענה כי בעת הדיון בערר לא הייתה מודעת לכך שתוכל להגיש בקשה חדשה לקבלת רישיון עבודה רק לאחר יציאתה מישראל, ולוּ היתה מודעת לכך, לא הייתה מסכימה למשיכת הערר מלכתחילה. כן טענה כי הסכמתה ניתנה בהתבסס על כך שיהיה באפשרותה להגיש בקשה חדשה לקבלת אשרה בעודה בישראל. בהחלטתו מיום 16.2.2023 דחה בית הדין לעררים את הבקשה בקובעו כי "פרוטוקול הדיון ופסק הדין משקפים נאמנה את אשר היה בבית הדין ואת הסכמות הצדדים". המערערת לא אמרה נואש והגישה ביום 28.2.2023 עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בה נתבקש בית המשפט לבטל את פסק דינו של בית הדין לעררים. בתגובה לעתירתה הגיש המשיב ביום 9.3.2023 בקשה לסילוק ההליך על הסף, הן מן הטעם שזה הוגש כעתירה מינהלית ולא כערעור מינהלי כנדרש על פי הוראות הדין, והן משום שהסמכות המקומית לדון בהליך מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. המערערת השיבה לבקשה לסילוק על הסף וטענה כי ההליך הוגש כעתירה ולא כערעור מינהלי מחמת טעות, אך אין הצדקה להורות על סילוקו שכן מדובר בעניין טכני במהותו, וכי אין מניעה להסב הליך זה להליך של ערעור מינהלי תוך הותרת הסעדים שנתבקשו בעתירה על כנם. אשר לסמכות המקומית, טענה המערערת כי הסמכות המקומית לדון בעתירה לכתחילה הייתה נתונה לבית הדין לעררים במחוז תל אביב, וכי הערר הופנה על-ידי המשיב למחוז ירושלים מטעמים פסולים, ומכל מקום ניתן להעבירה למחוז ירושלים. ביום 20.3.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים עליו הוגש הערעור דנן. בית המשפט לעניינים מינהליים סילק את העתירה על הסף בהחלטה תמציתית בה קבע כי "משנדחה ערר שהוגש בירושלים לבקשת המערערת שם, ומשעה שטיעוניה בעתירה זהים לערעור שהוגש, אכן יש מקום לסילוק העתירה על הסף". המערערת לא השלימה עם החלטה זו והגישה בקשה לעיון מחדש תוך שהיא טוענת לזכותה לקיומו של דיון לגופה של העתירה. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה גם את הבקשה האמורה בהחלטתו מיום 28.3.2023 בקובעו כי "ממילא הסמכות המקומית היא בירושלים כך שככל שהמבקשת סבורה כי יש עילה להגשת עתירה מנהלית לאחר הערעור, היה עליה לפנות לבית המשפט המחוזי בירושלים". מכאן לערעור ולבקשה לסעד זמני שלפנינו. ביום 3.5.2023 הגישה המערערת את הערעור דנן בו נטען כי לא היה מקום להורות על סילוק העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות, וכי לכל היותר היה על בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר את הדיון למחוז ירושלים. המערערת טוענת בעיקרו של דבר כי היה על בית המשפט לעניינים מינהליים לקיים דיון לגופו של עניין, ולאפשר לה לקבל את יומה בבית המשפט, כאשר בפיה טענות שונות לגופו של פסק הדין שניתן על-ידי בית הדין לעררים. ביום 9.7.2023, לאחר הגשת הערעור, הוסיפה המערערת והגישה לבית משפט זה בקשה "למתן ארכה להפקדת עירבון וכן בקשה למתן צו זמני למניעת הליכי אכיפה נגד המערערת". בגדרה של בקשה זו עתרה, באופן תמציתי, ליתן צו למניעת הליכי אכיפה לסילוקה מן הארץ עד להכרעה בערעור. הבקשה בעניין הערובה התקבלה בהחלטת הרשמת ק' אזולאי מיום 11.7.2023, ובהחלטתי מאותו יום הוריתי למשיב להגיש את תגובתו לבקשה לסעד זמני. המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה לסעד זמני מאחר שזו הוגשה בשיהוי, בחוסר ניקיון כפיים ותוך עשיית דין עצמי. לצד זאת עתר המשיב לדחיית הערעור על הסף מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ותקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן, בהתאמה: תקנות סדר הדין האזרחי ו-תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). לטענתו, היה על המערערת להשיג על פסק דינו של בית הדין לעררים באמצעות הגשת ערעור מינהלי ולא על דרך הגשת עתירה מינהלית, זאת בהתאם לקבוע בסעיף 5(2) בשילוב פרט 10 לתוספת השנייה בחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, וכן סעיף 13לא לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן, בהתאמה: חוק בתי משפט לענינים מינהליים ו-חוק הכניסה לישראל). לשיטתו, סיווג ההליך כעתירה מינהלית, להבדיל מערעור מינהלי, אינו בבחינת עניין טכני, מאחר שסיווג זה הקנה למערערת, לכאורה, ערעור בזכות לבית משפט זה, בשעה שסיווגו של ההליך כערעור מינהלי היה מקנה לה רשות ערעור בלבד. בכל הנוגע לסמכות המקומית, טען המשיב כי בהתאם לקבוע בפרק ג' לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, משהוגש הערר לבית הדין לעררים בירושלים, לא ניתן היה לערער על פסק הדין אלא במחוז זה. המשיב הוסיף כי דין הערעור להידחות על הסף גם מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים, בשים לב לעובדה שהמערערת שוהה בארץ בניגוד לדין ולפסק דינו של בית הדין לעררים. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על צרופותיו, ובתיק בית המשפט לעניינים מינהליים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. מוקד הדיון הוא בהחלטת המשיב לביטול רישיון העבודה של המערערת ואופן ההשגה על החלטה זו. על פי הוראות חוק הכניסה לישראל, הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות כאמור, רשאי להגיש ערר לבית הדין לעררים (ראו: סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל). השגה על פסק דינו של בית הדין לעררים תיעשה על דרך של הגשת ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו: סעיף 13לא(א) לחוק הכניסה לישראל; סעיף 5(2) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים וכן סעיף 10 לתוספת השנייה לחוק; ראו גם: בג"ץ 3188/18 וסילייב נ' שר הפנים, פסקה 2 (24.6.2018)). אכן, כפי שהבהיר המשיב בתגובתו, סיווגו של ההליך כעתירה מינהלית או כערעור מינהלי איננו עניין טכני, שכן ההבחנה האמורה משליכה על אמות המידה לבחינת ההשגה ועל דרכי הערעור בעניינה. הגשת ההשגה כעתירה מינהלית ולא כערעור מינהלי יצרה מעקף להוראות הדין באופן שהקנה למערערת, כביכול, זכות ערעור לבית משפט זה, בשעה שבפועל היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור הנבחנת לפי אמות מידה שונות ומצמצמות (לאמות המידה החלות על בקשות רשות ערעור על פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור מינהלי על פסק דין של בית הדין לעררים, ראו למשל: בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים, פסקה 7 (19.11.2017)). אף במישור מקום השיפוט – הדין עם המשיב. תקנה 22(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים מורה במפורש כי "ערעור מינהלי יוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית הדין שעל החלטתו מוגש הערעור". בענייננו, היה על המערערת להגיש את ההליך לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, תחת לעשות דין לעצמה ולהגישו לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. משנקטה המערערת בהליך השגה שגוי מיסודו לתקיפת פסק דינו של בית הדין לעררים, אשר אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, דינה של העתירה היה להיות מסולקת על הסף (וראו: עע"ם 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים, פסקה 4 (25.3.2010)). משאלה הם פני הדברים, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים אשר הורה על סילוק העתירה על הסף, הגם שלא מכל טעמיו. סוף דבר: הערעור נדחה, ועמו נדחית גם הבקשה לסעד זמני. ניתן היום, ‏י"ג באב התשפ"ג (‏31.7.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23033760_X10.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1