שרגא רוזנברג נ. כונס הנכסים הרשמי

פסק-דין בתיק ע"א 3376/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3376/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: שרגא רוזנברג נ ג ד המשיבים: 1. כונס הנכסים הרשמי 2. יוני אטלן ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מינץ) בפש"ר 6409-09 מיום 17.3.11 תאריך הישיבה: ה' בתמוז התשע"ג (13.6.13) בשם המערער: עו"ד צבי-אליהו שמיר; עו"ד גיל לוי בשם המשיב 1: עו"ד הילה ברקי בשם המשיב 2: עו"ד יאיר מאק פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מינץ) בפש"ר 6409-09 מיום 17.3.11. במוקד הדיון השאלה האם ניתן להכריז על חייב כפושט רגל כאשר מקור חובותיו הוא פעילות בלתי חוקית, ותוצאתה הרשעה בפלילים ומאסר ממושך. רקע ב. ביום 25.2.10 ניתן לבקשת המערער, רופא שיניים במקצועו, צו לכינוס נכסים. במעמד צו הכינוס הושת על המערער תשלום חודשי בסך 500 ₪. בבקשתו למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל הצהיר המערער על קיומם של חובות בסך כולל של 1,805,747 ₪. עם מתן צו הכינוס מונה מנהל מיוחד לנכסי המערער. נסיבותיהן של החובות קשורות בטבורן לעבירה הפלילית, שתתואר להלן על פי תסקירו מיום 3.10.11 של המנהל המיוחד, בו תיאר את נסיבות הסתבכותו הכלכלית של המערער. ג. ההסתבכות נבעה, כאמור, מהרשעה בפלילים. כעולה מכתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער ובו הודה, בליל שבת שבין 15.4.05 ל-16.4.05 יצא מביתו שבבית שמש, לביתו של חבר המתגורר בקרבת מקום. המערער נתקל בדרכו בשלושה צעירים (להלן המתלוננים) שביניהם הנושה, המשיב 2, אשר פנו אל המערער (לא היתה ביניהם היכרות מוקדמת). בין הצדדים החל ויכוח על עניין של מה בכך. בהמשך, הותקף המערער על ידי השלושה. בתגובה, שלף המערער את אקדחו, דרך אותו וירה שלושה כדורים ברצף לכיוון פלג גופו העליון של כל אחד משלושת המתלוננים. כתוצאה מן הירי נפגעו השלושה. יוסף, כי המערער היה בגילופין (בעקבות ארוחת ליל שבת בביתו), וכי חלק מן המתלוננים היו שתויים, וכעולה מפסק הדין בערעור הפלילי בבית משפט זה (ע"פ 2119/06) התנהגו סמוך למפגש בצורה פרועה, שכללה צעקות ועבירות רכוש. כנמסר, לשניים מבין השלושה נפתחו, בעקבות האירועים, תיקים פליליים בגין עבירות אלימות. ד. המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בגזר הדין (מפי סגן הנשיא סגל והשופטים נועם וכרמל, בתפ"ח 832/05, מיום 24.1.06) ציין בית המשפט, כי "אין חולק על מידותיו הטובות של הנאשם, על אישיותו הנורמטיבית, על היותו פעיל בקהילה ותומך בזולת, על עובדת נדבנותו, אף שאינו בעל אמצעים, על מסירותו לילדיו ולמשפחתו ועל היותו איש אהוד בסביבתו. אולם, באלה אין כדי לטשטש ולהמעיט מחומרת מעשיו: הנאשם הצטייד באקדח על אף שהיה שתוי. הוא אמנם נקלע למריבה עם שלושה בריונים אשר יזמו את המגע עמו, אולם מעשיהם התוקפניים לא העמידוהו כלל בסכנת חיים..." (עמ' 5 לגזר הדין). על המערער הוטלו חמש שנות מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלוננים. הפיצוי שנפסק למשיב 2, הוא בגובה 150,000 ₪, ולכל אחד מהשניים האחרים 50,000 ₪. המערער שילם למתלוננים את הפיצוי שהוטל בהליך הפלילי. ערעורים שהוגשו על חומרת העונש מזה וקולת העונש מזה נדחו (מפי השופטים לוי, ארבל וד' חשין בע"פ 2119/06 וע"פ 2141/06, פסק הדין מיום 1.1.07). בהמשך (מפי השופטת אפעל-גבאי בת"א 2031/08, 15.10.07) ניתן פסק דין בתביעת נזיקין שהגיש המשיב 2, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש). בית המשפט בתיק האזרחי מצא את גירסת המערער שהוצגה בפניו מהימנה, לרבות העובדה שנשא עמו אקדח מאחר שבאותו ערב שימש כמאבטח בבית הכנסת ביישוב; בדרכו עבר דרך גן ציבורי והבחין במתלוננים, וראה כי הם שיכורים. הוא ביקש לעבור לצדו השני של הגן, אך לא היתה לו אפשרות לעשות כן, ולכן הלך לכיוונם. הוא ניסה להימנע מעימות ולהרגיע את המצב, והחל ללכת מן המקום על אף התגרותם, אך הם החלו להכותו נמרצות. בית המשפט המחוזי בתיק האזרחי ציין כך: "אין ספק כי התנהגותו של התובע (המשיב 2- א"ר), אשר היה חלק מהחבורה אשר תקפה את הנתבע (המערער- א"ר), לא היתה בגדר התנהגות של 'אדם סביר'... איני סבורה, כי בפנינו מצב דברים בו ניתן לומר כי אשמו של אחד הצדדים לאירוע האלים הוא המכריע, אלא יש לחלק את האחריות על פי האשמה המוסרית של כל אחד מן הצדדים. בשיקולים לחלוקת האחריות בין התובע והנתבע יש להביא בחשבון כי התובע היה חלק מחבורה אשר תקפה את הנתבע ללא כל סיבה. תקיפה זו היא אשר הביאה את הנתבע לבצע את הירי לעבר התובע וחבריו. עם זאת תגובתו של הנתבע היתה מוגזמת מופרזת. ספק אם היה מקום שיעשה שימוש באקדח, ובודאי לא היה הכרח לירות לעבר החלק העליון בגופם של התובע וחבריו. מחד גיסא, התובע וחבריו היוו איום על הנתבע, ואף יתכן כי אלמלא ירה בהם היו ממשיכים להכות בו... מאידך גיסא, הנתבע יצא מביתו נושא אקדח טעון בעודו שיכור. הנתבע הגיב לתקיפתו בצורה קיצונית וסביר להניח כי אלמלא היה שיכור, היה פועל בדרך אחרת, מזיקה פחות. לאור האמור, אני רואה להעמיד את האשם התורם של התובע על שיעור 40%". המערער חויב לשלם פיצויים בסך 768,540 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד ומע"מ. סכום זה – בעיקר – בצירוף חובות נוספים (ארנונה) הביא את המערער להגיש בקשה לצו כינוס נכסים והכרזה עליו כפושט רגל. ה. ביום 16.3.11 התקיים דיון בעניין בקשת המערער להכריזו כפושט רגל לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980 (להלן הפקודה). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. צוין, כי אף שהפקודה אינה יוצרת הבחנה בין מהות החובות ומהות הנושים להם חייב המערער כספים, נראה, כי חייב אשר הפעילות שהביאה ליצירת חובותיו היתה בלתי חוקית, אינו זכאי להגנה במסגרת הפקודה. נאמר אמנם, כי אפשר שיוכרז פושט רגל גם מי שיצר חובותיו תוך ביצוע עבירות פליליות, אולם זאת אך במקרים שבהם אין מדובר באי חוקיות הנוגדת את תקנת הציבור. הוסבר, כי יש להביא בחשבון את חומרת העבירה והיסוד הנפשי, את השאלה האם מדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית, ואת עוצמת הקשר בין אי החוקיות לבין יצירת החוב. ו. על רקע זה צוין, שלענייננו "נראה איפוא כי כאשר מדובר ביצירת חוב כלפי הניזוק שהחייב הזיקו במתכוון כבמקרה זה, שהעוולה הנזיקית קרובה יותר במאפייניה ליצירת חוב בעבירה מאשר ליצירת חוב בעוולה נזיקית ברשלנות". נפסק, כי מקום בו יחויב אדם בתשלום פיצויים לזולתו בשל גרימת נזק במתכוון ובעבירה, ויבקש לחסות בצילה של הפקודה בגין אותו חוב, עומד הדבר בסתירה לתקנת הציבור. הבקשה להכריז על המערער כפושט רגל נדחתה. טענות המערער ז. לטענת המערער, המבחנים שנקבעו בע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003) (להלן עניין בנבנישתי) להחלת הפקודה במקרה שבו נוצרו החובות בגין עבירה פלילית, מובילים למסקנה כי עניינו חוסה תחת כנפיה. נטען, כי המערער לא הכיר את המתלוננים, הוא הותקף על ידיהם ולא פעל בכוונת זדון. הוסף, כי המערער הוא אדם נורמטיבי, ובקשתו לפשיטת רגל הוגשה בתום לב כדי לאפשר לו לפתוח בדרך חדשה. הודגש, כי הוא נענש בחומרה רבה, ויש לתת את הדעת לסבל שכבר נשאו הוא ובני משפחתו בעקבות העבירה, ולכך שהביע חרטה כנה על מעשיו. עמדת כונס הנכסים הרשמי ח. לטענת כונס הנכסים הרשמי, התומך בעמדת המערער, הרשעה בפלילים כשלעצמה אין די בה לשלול את תחולת הפקודה, ויש לבחון את נסיבות המקרה הקונקרטי. הוסף, כי ריצוי מאסר בפועל בתוספת תשלום פיצויים עולה כדי מיצוי מלוא חובו של העבריין לחברה בגין מעשה העבירה. אשר למערער צוין, כי שילם במסגרת ההליך הפלילי את חובו לחברה כאשר נשא בעונש המאסר, וכן שילם את חובו לנפגעים בגובה הפיצוי הכספי שנפסק בהליך הפלילי. הוסבר, כי אף פסק הדין האזרחי שניתן כנגדו כנגזרת של ההרשעה הפלילית, מהוה סוג של ענישה, ומניעת המערער לחסות בצילה של הפקודה היא בבחינת הטלת סנקציה נוספת באופן בלתי מידתי. טענות המשיב 2 ט. לטענת המשיב 2, תנאי עיקרי להכרזת חייב כפושט רגל הוא כי נהג בתום לב ובקשתו אינה מכוונת לניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל. נאמר, כי חובת תום הלב מתפרשת על שתי תקופות: התקופה הקודמת להליכי פשיטת הרגל, וזו המאוחרת לכך. ביחס לתקופה המוקדמת על המבקש להוכיח כי נהג בהגינות כלפי נושיו, וכי לא התנהל בדרך הפוגעת בתקנת הציבור או מפרת חוק. כנטען, יצירת חובותיו של המערער היתה בחוסר תום לב שאין למעלה ממנו; הודגש, שהמערער הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, והוזכר כי סעיף האישום המקורי היה ניסיון לרצח. י. בדיון בפנינו שאלנו כיצד תבוא לידי ביטוי, אם יוכרז המערער פושט רגל, יכולת ההשתכרות שלו; מה באשר לחייב בעל יכולת השתכרות גבוהה יחסית (במקרה דנא – רופא שיניים), העשוי לחזור למסלול ולהשתכר היטב. תשובתה של באת כוח הכונס הרשמי היתה, כי הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי לעניין גובה ההחזר שייקבע בבית המשפט של פשיטת רגל. הכרעה י"א. לאחר שעיינו בחומר ושמענו את הצדדים, החלטנו – לא בלי התלבטות מסוימת – לקבל את הערעור. סעיף 18ה(א) לפקודת פשיטת הרגל מגדיר את השיקולים המהותיים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט בבקשה לפשיטת רגל: "(א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה: (1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42; (2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו..." י"ב. בבסיס הפעלתו של סעיף 18ה לפקודה ושיקול הדעת לגביה ניצבות שתי תכליות. הראשונה, עניינה בנושים, והיא כינוס נכסי החייב לצורך פרעון החובות בדרך יעילה, שויונית ומהירה; האחרת, עניינה בחייב, "ויסודה ברצון ליתן לו הזדמנות 'לפתוח דף חדש', לאחר שיופטר מחובותיו" (רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 814 (2004) (השופטת חיות)). בעבר נזדמן לי לומר, כי: "עניין שכיח הוא, שחייבים מבקשים להכריז עליהם כפושטי רגל, כדי להשתחרר מנטל חובותיהם על-ידי שמיטתם כולם או חלק ניכר מהם, ולפתוח פתח להפטרם בעתיד. אלא שמתן אפשרות לפשיטת רגל הוא מטבעו חסד, בעל היבטים חברתיים ואנושיים, וכבר צוין (ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45, 55) (1993) מפי השופט בך: 'החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב. עם זאת אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה'. פשיטת רגל משמעה השתחררות מחובות כלפי הזולת, ומאחורי כל הכרעה בה עומד דילול, העשוי להיות עצום, בחובות הללו. הנושים עומדים לאבד את כספם או חלק גדול הימנו, ולאו מילתא זוטרתא היא, ומטיל הדבר אחריות רבה על כונס הנכסים הרשמי בקביעת עמדתו ועל בית המשפט בהכרעתו. על כן אך טבעי הוא שבבואו לבחון את התמונה בכללותה יידרש בית המשפט כדבעי לעניין תום הלב" (ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם; 2008), פסקה ד(2)) (להלן עניין ג'נח). י"ג. תום ליבו של החייב המבקש הכרזה כפושט רגל, נבחן באמות מידה אובייקטיביות הנגזרות מתכליותיו של מוסד פשיטת הרגל (ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם; 2011)), ברי, להביא – כאמור – לכינוס יעיל של נכסי החייב תוך חלוקתם בדרך הוגנת וצודקת בין כלל הנושים, וכן "שמיטת חובותיו של חייב שנקלע לקשיים כספיים מתמשכים, ומתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש בחייו" (ענין אשכנזי, עמ' 55 (השופט בך)). י"ד. חובתו של החייב לנהוג בתום לב אכן מתפרשת על פני התקופה שקדמה להליכי פשיטת הרגל, ועל פני תקופה מאוחרת יותר, זו שממועד מתן צו הכינוס ועד להכרזת פשיטת הרגל עצמה (ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל (מה' 3-תש"ע), 173 (להלן לוין וגרוניס)). "בנקודה זו ראוי לציין, כי עקרון תום הלב אינו 'נעצר' במועד ההכרזה על החייב כפושט רגל, והוא ממשיך 'לרחף' מעל ראשו של החייב לאורך כל הליך פשיטת הרגל ועד לסיום ההליך בהסדר או בהפטר. כך קובעת במפורש פקודת פשיטת הרגל, אשר אינה רואה בהכרזתו של החייב כפושט רגל סוף פסוק ומאפשרת לבטל את הכרזתו זו בכל שלב..." (ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם; 14.8.12), פסקה 19 (השופט דנציגר) (להלן עניין בלום)). ט"ו. לצד תכליות פשיטת הרגל עומדות התכליות הכלליות שביסוד כל דבר חקיקה, המעוגנות ביסודות השיטה, והן: הגנה על תקנת הציבור והשמירה על שלטון החוק (עניין בנבנישתי, עמ' 206), שהרי "דרישת תום הלב היא חלק ממושגי תקנת הציבור, המגלמת את ערכי המוסר וההגינות בחיי החברה" (ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם; 2009), פסקה 22 (השופטת פרוקצ'יה)). המושג "תקנת הציבור" הוא מושג דינמי בעל תכנים משתנים, המיועד לשקף את "ה'אני מאמין' החברתי של שיטת המשפט" (רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213, 228 (2003) (הנשיא ברק)), ובתי המשפט יוצקים בו תוכן תוך קביעת משמעותו ותחומי התפרשותו בקונקרטיים (בג"צ 4948/03 אלחנתי נ' שר האוצר (לא פורסם, 2008), פסקה 35)). יפים בהקשר זה דבריו של השופט-כתארו אז-מ' חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות פ"ד ס(4) 545, 563 (2006) ביחס ל"מושגי שסתום" נוספים: "שיקולי הצדק והיושר...מאפשרים להזרים אל תוכם של אותם דינים שיקולים מתחום המשפט הציבורי: שיקולים שמקורם בעיקרון של שלטון החוק, בעיקרון של חוקיות המינהל, ועימהם שיקולים כלליים ובהם שיקולים של שויון, של צדק חלוקתי ועוד. אמרנו פעמים רבות כי המשפט אחד הוא וכי השימוש בחוק ספציפי אין בו כדי לחסום זרימתם של שיקולי עומק אל שורשיהם של דינים, בהם עקרונות השיטה, מאפייני המשטר וכדומה. נהפוך הוא: אחדות המשפט והחקיקה מחייבים זרימה מתמדת של עקרונות יסוד אל תוך החוקים כולם". ט"ז. העיקרון לפיו אל יהא חוטא נשכר, עובר כחוט השני בכל תחומי המשפט, שכן "ההרמוניה החקיקתית של כלל דברי החקיקה מוליכה למסקנה שלפיה באופן עקרוני אין זה ראוי כי מפר החוק יהנה מפירות הפרת החוק על דרך של הנאה מזכויות שמוענקות לו על ידי החוק". (עניין בנבנישתי, עמ' 206 (הנשיא ברק)). "אדם שיצר את חובותיו בחוסר תום לב, ופגע בכך בנושיו, ואפשר אף עבר על החוק ופגע בתקנת הציבור הכללית, לא ראוי שיזכה ביתרונותיו של הליך פשיטת הרגל, שנועד, בין היתר, לשיקומו הכלכלי-חברתי" (עניין בלום, פסקה 21 (השופטת פרוקצ'יה)). על חומרת המעשה הפלילי אין צורך להכביר מלים. האם מהוה היא חסם בלתי עביר לעניין פשיטת הרגל? י"ז. נראה, לא בלי התלבטות כאמור, כי היוצרות החוב בשל פעילות בלתי חוקית, בהיבט הפלילי או האזרחי, אינה מהוה בהכרח חוסר תום לב "טבעי", שאין אחריו ולא כלום, בהקשר המאטריה שבה עסקינן; חוסר תום לב בהליכי פשיטת רגל לרוב כולל הברחת נכסים, או טענה כי אין באפשרות המבקש לפרוע חובותיו כאשר לא כך הוא (ראו והשוו לעניין חברות, כי בכניסה להליך של הבראת חברה, יש לצפות כי חברה המבקשת להיכנס להליך כזה תתייצב בידיים נקיות; בקשת חברה שתוגש כאשר החברה יכולה להתמודד עם נושיה וחובותיה, תיחשב מונעת ממניעים זרים (ד' האן דיני חדלות פרעון (תשס"ט), עמ' 249)). י"ח. בעניין בנבנישתי נדונה הסוגיה שבענייננו. בית המשפט נדרש לתכליות הספציפיות של פקודת פשיטת הרגל ולתכליות הכלליות העומדות ביסוד כל דברי החקיקה הרלבנטיים, וביניהן תקנת הציבור. נקבע, כי אין בעצם העובדה שהחוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית, כדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש: "השאלה אם הנושים יינזקו מפשיטת הרגל אם לאו, אינה תלויה על פניה במקור החוב; זכות היסוד של החייב לשנות מדרכיו- זכות ה'תשובה'- ניצבת אף היא על רגליה" (עמ' 207 (הנשיא ברק)). ואולם, כך הוסבר, בעקבות עקרון היסוד שלפיו אין חוטא נשכר, ואין לעודד הפרת החוק עצמו, ש"יש למנוע את תחולת הפקודה רק באותם מקרים שאי החוקיות שבה מדובר נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור..." (עניין בנבנישתי, עמ' 208). בהקשר זה הוצע לבחון, בין היתר, את השאלה האם המדובר בעבירה פלילית אם לאו; את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, והאם הורשע החייב בעבירה כאמור; את השאלה האם מדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית באופיה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו; וכן את עוצמת הקשר בין אי חוקיות העסק לבין יצירת החובות. בע"א 2758/12 סמבל נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם; 9.10.12) צוין, כי יש להביא בחשבון אף את חלוף הזמן מביצוע העבירה ושינויים לטובה בהתנהלותו של החייב (ראו לוין וגרוניס, עמ' 175-173). י"ט. דומה, כי תכליותיה של פקודת פשיטת הרגל שעיקרן הגנה על הנושים ושיקום החייב, אין בהן כשלעצמן כדי ללמד שחובות שנוצרו בגדרי פעילות שאינה חוקית או אינה מוסרית, כדי למנוע מהכרזה על חייב פושט רגל. זכויות הנושים וחלוקה הוגנת ויעילה של כספי החייב אינן תלויות בשאלה מה מקור החוב, וגם הרציונל של שיקום החייב אינו תלוי במהות החוב, כפי שהסביר הנשיא ברק בעניין בנבנישתי, "ככל שהחייב לא מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; ככל שהחובות לא נוצרו תוך זלזול בנושים והקמת עסקי שווא, הרי שאין לראות בחייב כחסר תום לב" (עמ' 207). בהיבט ההרתעה ושלטון החוק ברי, כי מתעורר חוסר נוחות נוכח מתן "הטבה" למי שלמעשה הפנה עורף לאינטרס הציבורי ועבר עבירה חמורה; ועל כן כל מקרה לנסיבותיו. אל מערך השיקולים שמנינו דומה כי יש להוסיף את סוג הפעילות הבלתי חוקית. כך למשל בפעילות כלכלית כגון הימורים, ישנו פן כלכלי ב"נסיבות מחמירות" של מעורבות כסף "כשר" עם כסף "מזוהם". עוד יש לתת את הדעת לכך שההחלטה שלא להכריז על חייב כפושט רגל מהוה הלכה למעשה סנקציה נוספת כנגד החייב מעבר להליכים שננקטו נגדו, ואת זאת קשה להלום. וככלל אך כי שוב, יהיו מקרים שבהם "סנקציה" כזו מוצדקת. מעט מן העולם ארה"ב כ. סעיף 523(a)(13) לחוק הפדרלי האמריקאי לפשיטת רגל ( (11 U.S.C.קובע, כי בהליך פשיטת רגל חל איסור על ביטול חובות שמקורם בצו לפיצויים order of) restitution), שניתנה תחת U.S.C.: Title 18 - Crimes and Criminal Procedure. כך למשל, מתאפשר מתן פיצוי כספי בגין עבירות פליליות, ומחייב בפיצוי בגין מספר עבירות המוגדרות בחוק, למשל עבירות רכוש מסויימות לרבות הונאה ומרמה, גניבה של ציוד רפואי, ו"עבירות אלימות" (crimes of violence). מחובות אלו לא ניתן כאמור לקבל הפטר. בנוסף סעיף 523(a)(7) לחוק קובע, כי אין לבטל חוב שהוא קנס, עונש (penalty) או הפסד (forfeiture) אשר יש לשלמו לגוף ממשלתי ולטובת הממשלה. בפרשת Kelly v. Robinson, 479 U.S. 36, 47 (1986) פירש בית המשפט העליון סעיף זה כחל על קנסות ועל תשלומים שניתנו במסגרת הליך פלילי במדינות ארה"ב, שכן קנסות שניתנו בגדרי הליך פלילי משרתים בראש וראשונה את החברה ואת מטרות ההרתעה והשיקום של המשפט הפלילי, ולא את נמען התשלומים. כן קיים איסור על ביטול חובות שמקורם בפקודה בגין עבירות פליליות, גם במקרים שבהם מבוצע ארגון מחדש של חובות בהשגחת בתי המשפט 11 USC § 1328(a)(4))). כ"א. 11 U.S.C § 523(a)(6) קובע, כי בהליך פשיטת רגל חל איסור על ביטול חובות שמקורם בפגיעה מכוונת וזדונית (willful and malicious injury) של פושט הרגל באדם אחר או ברכושו של אחר. מכוח סעיף זה לא נתאפשר ביטול חובות שנגרמו בשל עבירות מין, עבירות תקיפה (פליליות), ותביעות נזיקין בגין תקיפה. ב-Kawaauhau v. Geiger, 523 U.S. 57, 61 (1998), פורש הסעיף כמצריך פגיעה מכוונת ולא רק פעולה מכוונת המובילה לפגיעה. על כן נקבע, כי סעיף זה אינו חל על חובות הנובעים מפגיעות שנגרמו בשל רשלנות או פזיזות. יוטעם בשולי הדברים, כי קיים חוסר אחידות בין הערכאות הנמוכות בארה"ב בדבר המבחן החל על מנת להראות פגיעה זדונית בגדרי סעיף 523(a)(6). אנגליה כ"ב. פשיטת הרגל של הפרט, במובחן מפשיטת רגל של תאגידים, מוסדרת באנגליה בחלק IX של ה-Insolvency Act of 1986. סעיף 382(1) לחוק מגדיר מהו "חוב פשיטת רגל" (bankruptcy debt). היינו, חוב אשר ניתן לבטלו בהליך פשיטת הרגל. על פי סעיף 382(2), חוב בנזיקין הוא "חוב פשיטת רגל" החל מהרגע שבו כל התנאים הנחוצים לתביעת הנזיקין התמלאו ("cause of action accrued"). על כן, ניתן למחול על חוב בנזיקין בגדרי הליך פשיטת רגל במידה שנוצר לפני הליך פשיטת הרגל או במידה שהתנאים להגשת תביעה התמלאו טרם פשיטת הרגל. עם זאת, חריג לכלל זה מצוי בסעיף 281(5)(a) לחוק הקובע, כי הליך פשיטת הרגל לא "ישחרר" את פושט הרגל מהתחייבות כלפי אדם אחר, בשל רשלנות, מטרד (nuisance) או הפרה של חובה סטטוטורית, חוזית או חובה אחרת אשר גרמה לפגיעה אישית (personal injury), אלא בהתאם להנחיות בית המשפט. סעיף 281(4) לחוק קובע כי פושט הרגל לא ישוחרר מקנס בשל עבירה פלילית (offence), אלא במקרה של קנס שניתן בגדרי חוקים הנוגעים להכנסות הציבור, וזאת בהינתן אישור ממשרד האוצר. פשיטת רגל במשפט העברי כ"ג. בע"א 3760/03 עמרן נ' צמיר, פ"ד נט(5) 735, 746-745 נדרשתי למקור הביטוי "פשט את הרגל" במשנה כתובות י"ג, ה' "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל..."; וראו שם, מובאות מפי פוסקי הלכה התומכים בהסדר נושים; המהרש"ק (ר' שלמה בן אברהם הכהן מן המאה הט"ז) משייך זאת למנהג הסוחרים. הסיטומתא (שמקורה – חותם שמטביעים סוחרים על חביות יין לסימן; בבא מציעא ע"ד, א' ורש"י שם, דיבור המתחיל "סיטומתא"). ברשימתם "הפטר במשפט העברי" כותבים הרב מיכאל אדרעי ופרופ' יובל סיניhttp://www.netanya.ac.il/ResearchCen/JewishLaw/AcademicPub/ Lawexecution/Pages/Bankruptcy.aspx, כי על פי המשפט העברי, אכן, אדם אינו נפטר מחובותיו לעולם, אלא אם היתה שמיטת כספים היוצרת איזון משאבים כללי. ואולם, עם התפתחות חיי המסחר אכן אומץ הפטר מחובות מכוח מנהג הסוחרים: "בבעלי חוב שהסכימו לפשר עם הלווה ואחד אינו מסכים עמהם. מכמי אנפי [מכמה צדדים] רואה אני לכוף את הממאן להתפשר, כשאר הסוחרים שהם הרוב, כי מנהג הסוחרים לכוף את מי שאינו רוצה לבוא בפשרה, ויש להם על מי שיסמוכו מההיא דסיטומתא" (חידושי ר' עקיבא איגר לשולחן ערוך, י"ב, י"ג). ולענייננו, אדם יכול לקבל הפטר גם כיון שהניזוק לא יכול היה לסמוך על דבריו (כסף הקדשים, פירוש על שולחן ערוך מרבה של בוטשאטש ר' אברהם דוד, רל"ב, ז'), ברם, המדובר אך בנזקים שנגרמו על ידי צד שלישי ולא על-ידי האדם עצמו (בבלי, כתובות צ"ז, א'). ועתה נשוב לנדון דידן. מן הפרט אל הכלל: כ"ד. המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הכוללת יסוד נפשי של מודעות. הוא נקט באלימות חמורה, ואך בדרך נס לא הסתיים האירוע באבדות בנפש, שעה שהיה בגילופין ונשא עמו אקדח. אף בהליך האזרחי שהתנהל נגד המערער צוין, כי תגובתו היתה מוגזמת ומופרזת, וספק אם היה מקום שיעשה שימוש באקדח, והוא גם אינו חולק על כך, מפי בא כוחו בערעור. ואולם, נתנו דעתנו גם לכך שקדמה ליריות תקיפה על ידי המתלוננים, אשר התנהלו בפראות עוד טרם פגשו במערער, ולכן השתלשלות העניינים יצאה משליטה ראויה לכיוון הלא ראוי. בערעור על גזר הדין שנדון בבית משפט זה צוין, מפי השופט לוי, כי "המערער רחוק מדמות העבריין המצוי הבא בשעריהם של בתי המשפט. נהפוך הוא, מדובר באיש משפחה, שבהתנהגותו לא נמצא עד כה דופי, וגם לקהילה בה הוא חי תרם רבות. לפתע, וכרעם ביום בהיר, מצא המערער את עצמו נוטל חלק בהתרחשות ששינתה את חייו מן היסוד, ומאז הוא מכה על חטאו ומתייסר גם מתוך הכרה בנזק הנורא שגרם למתלוננים...ברם, זהו רק פן אחד של הדברים. הפן האחר מקורו בכך שגם אם היה המערער קרבן לאלימות אותה לא צפה, היתה תגובתו, בסופו של יום, קשה ביותר, וחרגה באופן קיצוני מהסביר..." (פסקה 3). יוטעם, כי האחריות הנזיקית הוטלה בחלקה על המשיב 2 כמפורט מעלה, ובית המשפט התייחס גם לאשמו המוסרי. מדובר בסופו של יום באירוע חמור, אך חד פעמי, במצב שבו תרמו גם המתלוננים לאשר אירע. אף אם יצירת החובות קשורה לאי החוקיות – יהיו שיאמרו קשר ישיר ויהיו שיאמרו עקיף – מכל מקום קשה לומר כי אי החלת הפקודה תקדם בהכרח את התכלית של הרתעה בעבירות מסוג זה. יוסף, כי המערער נשא בעונש מאסר בפועל ובקנס כספי לא מבוטל. ובעיניי חשוב להטעים, כי הגם שהמשיב 2 מעוניין לנהל את גביית החוב האזרחי דרך ההוצאות לפועל, המצב המשפטי גם בהליכי פשיטת רגל מאפשר – כפי שציינה באת כוח הכונס הרשמי – התחשבות, ולטעמי התחשבות נמשכת, בהתפתחויות במצבו הכלכלי של המערער, כך שככל שתגדל השתכרותו (ועליו למצות את אפשרות ההשתכרות) יגדל ההחזר. חזקה על כונס הנכסים הרשמי שיעקוב. מצאנו איפוא שיש להתחשב בכל אלה, ליתן להם משקל משמעותי ולקבל את הערעור. כ"ה. כללם של דברים: אין הפעילות הבלתי חוקית שהביאה ליצירת החובות כדי לשלול את תחולת פקודת פשיטת הרגל. הערעור מתקבל, והחלטתו של בית המשפט המחוזי בטלה; הליך פשיטת הרגל ישוב על כנו. אין צו להוצאות בבית משפט זה. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין. אני מרשה לעצמי להוסיף כי לענייננו יש להבחין בין פיצויים שנפסקו לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואשר דינם, לענין גביה, מכוח הוראת סעיף 77 (ג) לחוק האמור כדין קנס – לבין פיצויים שנפסקו מכח פקודת הנזיקין (נוסח חדש). את האחרונים יש לראות בדרך כלל כיוצרים חיוב אזרחי "רגיל", שאין מניעה מובנית מלהחיל עליו את פקודת פשיטת הרגל (נוסח משולב), התש"מ-1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל) ולהכריז על מי שאיננו עומד בו כפושט רגל. לעומת זאת מי שלא שילם פיצויים שנפסקו כנגדו לפי סעיף 77 לחוק העונשין – לא יוכל לחסות מיוזמתו לגבי חיוב זה – תחת כנפיה של פקודת פשיטת הרגל, שהרי, כמובהר, לענין גביה דין החיוב האמור כדין קנס (עיינו והשוו: Re Smith [1988] Ch. 457 ; בש"פ 373/89 שטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(2) 474 (1989)). במקרה שלפנינו המערער שילם את החיוב שהושת עליו מכוח סעיף 77 לחוק העונשין ולפיכך ובהתאם לאמור בפסק-דינו של חברי – הוא יכול לבוא בשערי הליך פשיטת הרגל ולהתנהל על פיו, בכפוף לתנאים שהציב חברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ב' בחשון תשע"ד (6.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11033760_T05.doc רח+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il