אריה אקסלרד נ. צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3375/99 ע"א 3613/99 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' ריבלין המערערים בע"א 3375/99 והמשיבים בע"א 3613/99: 1. אריה אקסלרד 2. ביאטריס אקסלרד 3. מנדי אקסלרד נ ג ד המשיבים בע"א 3375/99 והמערערים בע"א 3613/99: 1. צור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ 2. צחי כספי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.4.99 בת"א 116/93 שניתן על ידי כבוד השופטת י' הכט בשם המערערים בע"א 3375/99 והמשיבים בע"א 3613/99: עו"ד שלום פסקא בשם המשיבים בע"א 3375/99 והמערערים בע"א 3613/99: עו"ד אהוד שטיין פסק-דין השופט ת' אור: 1. אריה אקסלרד (להלן: התובע), יליד 28.5.74, נפגע בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 1.5.92. צחי כספי וצור שמיר חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעים) אחראים לפצותו על נזקיו בתאונה. בתביעה שהוגשה על ידי התובע והוריו נגד הנתבעים, התמקדה המחלוקת בין בעלי הדין בגובה הפיצויים המגיעים לתובע ולהוריו. בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ביום 30.4.99, קבע בית המשפט את גובה הפיצויים אשר על הנתבעים לשלם לתובע. על פסק דין זה הוגשו שני ערעורים. בע"א 3375/99 מערערים התובע והוריו על מספר קביעות של בית המשפט בעניינים כלליים ועל מיעוט הפיצויים בפרטי נזק שונים. בע"א 3613/99 מערערים הנתבעים על גובה הפיצוי שנפסק לתובע במספר פרטי נזק. הדיון בשני הערעורים אוחד. בעלי הדין סיכמו את טענותיהם בכתב והתקיים דיון מקדמי בערעור. במסגרת דיון זה ועל פי בקשת בעלי הדין, ניתנה להם אפשרות להשלים את טענותיהם בכתב. 2. התובע נפגע קשות בתאונה. משך עשרה חודשים היה מאושפז בבתי חולים עד ששוחרר לביתו. נכותו שנגרמה כתוצאה מהתאונה היא בשיעור 100% לצמיתות. הוא סובל מקואודרופלגיה מלאה ספסטית מתחת לחוליה 4C, דהיינו, משותק בכל ארבע גפיו וללא שליטה על סוגריו. עקב נכותו, נמנע מהתובע להשתכר למחיתו והוא נזקק לעזרים שונים וכן להוצאות מיוחדות הקשורות במצבו. בית המשפט מינה כמומחה רפואי בתחום השיקום את פרופסור שאקו, אשר הגיש לבית המשפט חוות דעת וכן ענה לשאלות הבהרה. פרופסור שאקו קבע, כי: "התובע זקוק לעזרת הזולת בכל הפעולות החיוניות היומיומיות, כרחצה, היגיינה אישית, הלבשה, העברות, שינויי תנוחה, נזקק להאכלה. מובן שהוא נזקק לנוכחות מטפל בביתו במשך כל היממה". הפעילות הממשית בעזרה לתובע נאמדת ב4-3.5- שעות ביום. ביתרת הזמן נדרשת השגחה עליו בלבד, ומי שמבצע את ההשגחה יכול לבצע באותו זמןאת עבודות הבית. בתשובות לשאלות הבהרה, הבהיר פרופסור שאקו חזור והבהר, כי התובע אינו נזקק, בו זמנית, לעזרת שני עובדים. כפי שמציין בית המשפט המחוזי, דעתו של פרופסור שאקו היא, שאדם אחד יכול לבצע את כל הפעולות להן זקוק התובע פיסית, כמו רחצה, לבוש, תזונה וכו', וכן לדאוג לעבודות משק הבית, כגון קניות, בישול, כביסה, ניקיון הדירה וכיוצא באלה. בנוסף, קבע בית המשפט, בהסתמכו על חוות דעתו של פרופסור שאקו, כי תוחלת חייו של התובע קוצרה ב20%-, ובהתאם לכך יש לחשב את הפסדיו בהנחה שיחיה עד גיל 64 שנים. 3. כאמור לעיל, באי כוח בעלי הדין תוקפים את פסק הדין במספר עניינים. להלן אתייחס רק לטענות ביחס למספר פרטי נזק המצדיקות התייחסות. בעניינים האחרים המועלים בערעורים אין הצדקה להתערבות ערכאת ערעור. אף אם ניתן היה להגדיל או להקטין, לפי המקרה, את הסכומים שנפסקו בפרט נזק זה או אחר, אין הסכומים שנפסקו מצדיקים התערבות, כאמור, פרט לפרטי הנזק בהם אדון להלן. אזכיר רק, שהיו לתובע טענות כנגד השיעור על פיו ערך בית המשפט את ההיוון לגבי תשלומים עתידיים - 3%. בנושא זה, הדברים שנאמרו בע"א 2099/00, 2191 חיימס נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (פ"ד נא(1) 529), מהווים תשובה גם לטענות שהועלו על ידי בא כוח התובע. התובע חלק גם על גובה קיצור תוחלת החיים בשיעור 20% אשר נקבע על פי חוות דעתו של פרופסור שאקו. גם בעניין זה אין עילה שנתערב בפסק הדין, נוכח הראיות שבאו בפני בית המשפט. עזרת הזולת 4. פרט הנזק המשמעותי ביותר, מבחינה כספית, הוא עזרת הזולת הנדרשת לתובע בנכותו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע לעזרת הזולת הדרושה לתובע, יש ללמוד על כך מחוות הדעת של פרופסור שאקו, המצוטט לעיל, "שקבע כי התובע זקוק לעזרה של אדם אחד" (בעמוד 8 למטה של פסק הדין). 5. קודם למועד פסק הדין, העסיק התובע, בנוסף לעובדת פיליפינית שסייעה לו, עובדים ישראלים שעבדו לסירוגין. העובדים הישראלים נשלחו על ידי חברת כוח אדם. בית המשפט סבר שהתובע הגזים בעבר בהוצאות על עזרת הזולת, וכי העובדה שבחר בעבר לקבל שירותים מחברת כוח אדם היקרה ביותר אינה עילה לאשר לו את ההוצאה (השווה לעניין זה ע"א 6431/96, 6560 אן בר זאב נ' מוחמד, פ"ד נב(3) 557). בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה שיש לחשב את עלות עזרת הזולת בהנחה שעובד זר יטפל בתובע ובנוסף, יסתייע התובע בעובד ישראלי משך שעות היום. את העלות החודשית של עזרה זו, כולל כל ההוצאות הנלוות, העריך בית המשפט בסכום של 17,000 ש"ח לחודש. בהתאם לכך, חוייבו הנתבעים לשלם לתובע עבור התקופה מיום צאתו מבית החולים (1.3.93) עד מועד פסק הדין, מכפלה של 17,000 ש"ח לחודש במספר החודשים שחלפו. כן קבע בית המשפט, כי סכום דומה - 17,000 ש"ח לחודש - יהווה בסיס לקביעת עלות עזרת הזולת בעתיד. על עניין זה של הפיצוי בגין עזרת הזולת ערערו שני הצדדים. לדעתי, צודקת טענת הנתבעים, שהסכום אשר נקבע הינו מופרז. בטרם אנמק מסקנתי זו, מתבקשות מספר הבהרות והערות, וביניהן הערות כלליות בנושא הפיצוי בגין עזרת הזולת לנפגעים קשים אשר אבדו כליל את כושר ניידותם. 6. א. בענייננו אין מחלוקת שעתידו של התובע הוא שישהה בביתו ולא במוסד, ושם יקבל את העזרה והסיעוד להם הוא נזקק במצבו. על אף מצבו הפיסי הקשה, מבחינה שכלית לא נפגע התובע כלל. טובתו היא, וזה גם רצונו, לחיות את חייו שלא במסגרת מוסדית (לגבי העדפת מגורים בבית ולא במוסד של נכה במצב כזה, ראה ע"א 2934/93 סורוקה נ' הבאבו, פ"ד נ(1) 675). מסתבר שהוא גם החליט להגשים את רצונו ללמוד, ועל אף מצבו הקשה הוא עשה מאמצים ניכרים בכיוון זה. במסגרת זו של חיים בבית, נזקק התובע לסיעוד אשר יאפשר לו לתפקד, על אף נכותו הקשה. השאלה היא, מה צריך לכלול סיעוד זה מבחינת כוח אדם ומה עלותו. ב. ביסוד הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין, עומדת הגישה האינדיבידואליסטית. יש לבחון את הנזק האינדיבידואלי שנגרם לניזוק והמזיק אחראי לו, במגמה להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו. החזרת המצב לקדמותו בהקשר זה, פירושה מתן פיצוי שיפצה את הנפגע על נזקי הממון והנזק הלא ממוני שנגרמו לו עקב התאונה, תוך נסיון להעמידו, ככל האפשר, במצב בו היה לפני התאונה (ראו פסק דינו של השופט ברק בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; וכן ע"א 2934/93 הנ"ל, בעמוד 688). עיקרון זה מחייב את בית המשפט לבחון את מצבו של התובע אשר בפניו ואת פרטי הנזק שנגרמו לו במצבו המיוחד, ובהתאם לכך לפסוק לו פיצויים. ג. במסגרת קביעת הפיצוי, לרבות קביעת שיעור הפיצוי בגין עזרת הזולת, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר, וכפי שנאמר בע"א 2934/93 הנ"ל, "במסגרת קביעת סבירותן של ההוצאות יילקח בחשבון העיקרון שעל הניזוק להקטין את נזקו" (בעמוד 689; וראה בע"א 357/80 הנ"ל בעמוד 778). ד. קביעת העלות של עזרת הזולת לנכים קשים בשיעור 100% מעוררת שאלות אשר חוזרות וצפות בכל אחד ממקרים אלה. כאמור, יש לבחון את מצבו של כל נפגע ולפסוק לו פיצויים בהתאם לצרכיו המיוחדים. אלא שבמקרה של נכים קשים - קוודרופלגים, או של בעלי נכות קשה אחרים אשר דרושה להם עזרה בכל הפעולות היומיומיות - צפים ועולים, בדרך כלל, אותם צרכים. נדרש אדם אשר יסעד את הנפגע בכל פעולות היומיום ויהיה בקרבתו כדי להשגיח עליו ולהושיט לו עזרה ככל שיידרש משך כל שעות היממה. כל העוסק בתחום זה יודע, שנדרש שיימצא אדם בקירבת הנכה משך כל שעות היממה, ונדרשת ממנו עזרה בפועל, לסירוגין, משך כ4-3- שעות ביממה בלבד. עוד ידוע, כי בדרך כלל, הסיעוד של נכים קשים אינו דורש ידע, הכשרה או מומחיות מיוחדים. יתכנו, כמובן, יוצאים מן הכלל. יתכנו מקרים שנדרש לנפגע סיעוד מקצועי של אחות או בעל מקצוע אחר. יהיו מקרים שבגלל מצבו המיוחד של הנפגע תדרש עזרה בפועל למשך פרק זמן ארוך יותר. כמובן, במקרים כאלה יהיה צורך לתת את הדעת לאפשרות של עלות גבוהה יותר. מן הצד האחר, יתכנו מקרים של נכים אשר על אף נכותם הגבוהה - בשיעור 100% - ישרתו את עצמם בפעולות היומיום ואף יהיו במצב שיוכלו להשאר, בכלל או בפרקי זמן מסויימים, ללא השגחה. מקרים חריגים כאלה יצדיקו התייחסות שונה בכל הנוגע לעלותה של עזרת הזולת. ה. עלותה של עזרת הזולת במקרים קשים, מצריכה התייחסות למספר נושאים. כל המעיין בפסקי הדין הדנים בכך, יבחין על נקלה שחוזרות ועולות השאלות הבאות: (1) האם יש הצדקה להעסקת חברת כוח אדם אשר היא שתספק עובדים אשר יסעדו את הנפגע משך כל שעות היממה, כשבדרך כלל נשלחים על ידה שלושה עובדים מידי יום, כל אחד למשך שמונה שעות של היממה? חברות כוח האדם מקבלות עמלה בגין משלוח העובדים וכן הן דואגות לכך שהנפגע לא יישאר פרק זמן כלשהו ללא עזרה וסיעוד. במקרה כזה, מלמד הניסיון, עלות הסיעוד היא גבוהה ביותר. (2) האם יש הצדקה להעסיק עובדי סיעוד על פי שכר יומי או לפי שעות, או שמא, מוצדק להעסיקו על בסיס חודשי כשהוא גר בבית הנפגע? (3) כמה עובדי סיעוד נדרשים לנפגע - אחד, שניים, שלושה? (4) האם ראוי להעסיק עובדים ישראלים (אשר שכרם גבוה יותר) או שדי בהעסקה של עובדים זרים (אשר עלותם נמוכה יותר)? (5) הואיל ונדרשת השגחה גם בשעות הלילה, האם לא ראוי שהעובד יגור בבית הנפגע? ו. בפסקי הדין שניתנו בתביעות של נכים קשים ניתן למצוא גישות שונות של בתי המשפט השונים, הן לעניין דרך חישוב עלות עזרת הזולת והן לעניין הסכומים שנפסקו בפרט נזק זה. בנסיבות דומות נפסקו סכומים שונים ובפערים גדולים. תרמו לשוני זה מספר גורמים. לעיתים, הראיות שהובאו בתיקים השונים היו שונות ודבר זה הביא לשוני בתוצאה. בחלק מהמקרים לא נוהל המשפט על ידי מי מהצדדים כהלכה, ובית המשפט לא יכול היה להכריע אלא על פי מה שעיניו רואות. בחלק מהמקרים ננקטו גישות שונות על ידי שופטים שונים בהתייחס לאותו מצב עובדתי. מצב זה אינו מניח את הדעת. חלק גדול מהניסיון והידע שנצברו בנושא הסיעוד לנכים קשים הפך לנחלת הכלל. יש, על כן, הצדקה לקביעת השיקולים המנחים בנושא עלותו של הסיעוד במקרים של נכות קשה. הגיעה השעה שייקבע מהם הקריטריונים, לעת הזאת, לקביעה כאמור. זה יהיה הכלל, זו תהיה ההנחה העובדתית, כל עוד אין מוכיחים נסיבות מיוחדות במקרה הנדון וכל עוד לא יבוא שינוי בנסיבות הכלליות אשר יצדיק סטיה מהכלל. מהם, אם כן, השיקולים המנחים בנושא זה? ז. ככלל, העסקת מספר עובדי סיעוד מידי יום באמצעות חברות כוח אדם, לאורך זמן, אינה מוצדקת. העלות של העסקתם, כולל הוצאות נילוות, מגיעה לסכום גבוה של כ30,000-25,000- ש"ח לחודש. פרט לעלות הגבוהה, העסקה בדרך זו מונעת אפשרות של קשר הדוק יותר של אמון ותלות בין הנפגע לבין הסועד אותו ומסייע לו. עם זאת, אין לשלול העסקה כזו בזמן הסמוך לאחר שהנפגע שב לביתו מבית החולים וטרם הצליח להתארגן להסדרי קבע של סיעוד. בתקופה זו, הנפגע טרם "עיכל" את אסונו, ויתכנו גם קשיים בירוקרטיים ואחרים להעסקה קבועה של אדם או בני אדם אשר יגורו עם הנפגע ויסעדו אותו משך כל שעות היממה. בתקופה זו דרוש סידור מיידי אשר יאפשר לנפגע את ההכרחי לו, קודם שיצליח להסדיר סיעוד בתנאים ובעלות סבירים יותר. ח. עובד ישראלי או עובד זר? חובת הקטנת הנזק מחייבת העסקה של מי שעלותו נמוכה יותר, העובד הזר, אלא אם יש יתרון ממשי לעובד ישראלי. יתרון כזה, אשר מצדיק את העסקתו של עובד ישראלי על אף עלותו הגבוהה יותר, דרוש הוכחה. בעבר התעוררה שאלת הזמינות של עובדים זרים לעבודות סיעוד, נוכח ההיתרים הנדרשים על פי הדין לשם הבאת עובדים זרים ארצה. בעבר אף התעורר חשש שמא ההסדר של העסקת עובד זר הינו זמני בלבד ואין לסמוך עליו, מחשש שלא יינתן היתר להבאתו ארצה (ראה ע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718). חשש זה אינו אקטואלי כיום. הניסיון מלמד, שעל פי המדיניות הנקוטה כיום, אדם בעל נכות של 100% הרתוק למיטתו ודרושה לו עזרה סיעודית, יקבל היתר להבאת עובד זר על מנת שיסעדו. מדיניות זו נהוגה מזה שנים והכל יודעים על קיומה. יש, על כן, לראות את האפשרות להעסקת עובד זר בסיעוד כברת ביצוע ללא קשיים מיוחדים. יש להזכיר בהקשר זה, שעובד זר מגיע ארצה כשמטרת בואו היא לסעוד את הנפגע. הוא מתגורר בביתו וההיתר לשהותו בארץ הוא למטרה זו בלבד. מטבע הדברים, נוצרים קשרים הדוקים בין הנפגע והעובד הזר. בשונה מעובד ישראלי, אשר יש לו בדרך כלל משפחה בארץ וקיים אצלו פיתוי מתמיד לשהות במחיצתה, לא כן העובד הזר. אכן, המקרים הרבים של העסקת עובדים זרים מדברים בעד עצמם, ומעידים על היתרון שבהעסקתם על פני העסקת עובדים ישראלים. ט. יש לצאת, על כן, מהנחה שניתן וראוי בדרך כלל להעסיק עובד זר בסיעוד של הנפגע. בצד מסקנה זו, יש לציין הסתייגות. חישוב הפיצויים נעשה לתקופה של עשרות שנים בעתיד ודברים עלולים להשתנות. מנימוקים כאלה ואחרים, קיים חשש שהבאת עובדים זרים לעבודות סיעוד תפסק, אם בכלל ואם לתקופות מסויימות. הנפגע הקשה אינו יכול להמצא ללא סיעוד אפילו לא יום אחד. צריך, על כן, לתת ביטוי לסיכון זה שלא ניתן יהיה להעסיק עובד זר בסיעוד, ובמקרה כזה עלות הסיעוד תגדל. יש גם לקחת בחשבון, שהעלות של העסקת עובד זר, אשר כיום הינה זולה באופן משמעותי מהעסקת עובד ישראלי, תהיה גבוהה יותר. י. עובד זר, אפילו שבא ארצה במיוחד לסעוד את הנפגע, אינו עובד כל ימות השנה ללא הפוגה. הוא זכאי לחופשת סוף שבוע, לעיתים נמנע ממנו לעבוד מסיבות מחלה, מידי פעם הוא נוסע לחופשה בארצו. צריך, על כן, שיהיה מחליף לעובד כזה באותם זמנים שהוא לא יעבוד, ויש לדאוג למחליף כזה דרך קבע, על כל העלות הכרוכה בהעסקתו, כולל הוצאות נילוות. מחליף כזה יידרש לעיתים גם בתקופות ביניים, כשעובד זר אחד חדל לעבוד וטרם הגיע עובד זר אחר תחתיו. יא. אם נסכם את האמור לעיל, נראה שבדרך כלל יסופקו צרכי הסיעוד של נפגע קשה הרתוק למיטתו בהתמלא התנאים הבאים: יהיה עובד זר אשר יתגורר עמו ויספק את כל צרכי הסיעוד שלו, הן עזרה בפעולות היומיומיות, והן עזרה בעבודות הבית ככל הנדרש. עובד זה גם ילווה אותו בניידותו, ובמקרים שנדרש שיהיה לו רישיון נהיגה ניתן לנסות להבטיח את הדבר. יהיה עובד מחליף, ישראלי, אשר יחליף את העובד הזר בסופי שבוע ובימי העדרות שלו מן העבודה. בהתחשב בסיכון שבמשך פרקי זמן מסויימים לא יימצא עובד זר, או שתהיה הגבלה על הבאתם של עובדים זרים ארצה, או שעלות העסקתם תגדל, יש להוסיף לסכום העלות של הסיעוד סכום אשר יבטא סיכון זה. כן יש לקחת בחשבון, שלעובד אשר יתגורר עם הנפגע יש לספק מקום מגורים בבית הנפגע, וכן שעל הנפגע לשאת בעלות צרכי היומיום של העובד, כמו מזון, מים, כביסה וכיוצא באלה. 7. אם נחזור לענייננו, הדברים הכלליים שאמרנו לעיל בפיסקה 6 כוחם יפה למקרהו של התובע. תוצאה זו מתבקשת גם מהראיות אשר באו בפני בית המשפט המחוזי. כנזכר לעיל, קבע פרופסור שאקו שלתובע יש צורך בעובד אחד ולא בשניים. פרופסור שאקו הינו מומחה בעל מוניטין בתחום השיקום וכל המעיין בפסקי דין אשר ניתנו בנושא שיקום של נפגעים קשים, יסיק על נקלה שבעלי הדין, כמו בתי המשפט, נוהגים למנותו כמומחה בתחום השיקום. אין פלא שבית המשפט ראה לסמוך על חוות דעתו. אם נדרש לתובע עובד אחד בלבד, אין כל מניעה שיהיה זה עובד זר. התובע העסיק עובדת פיליפינית, אך זאת בנוסף לעובדים ישראלים אשר סעדו אותו במשך היום, כשהם מתחלפים בינם לבין עצמם בעבודה זו. במהלך עדותו נשאל התובע, מדוע במקום המטפלים הישראלים לא טיפלה בו אותה עובדת פיליפינית שבלאו הכי עבדה אצלו. התובע ענה, שלא נעים לו לקבל עזרה מאישה. אין פלא שבית המשפט לא קיבל הסבר זה, בהבהירו שאין כל נימוק למה במקרה של אי נעימות כזו לא יעסיק התובע עובד זר במקום עובדת זרה. 8. מהאמור לעיל עולה, שבית המשפט סבר שראוי היה שהתובע יעסיק עובד זר. בית המשפט גם סבר, שיש להשתית את חישוב צרכי הסיעוד של התובע על קביעתו של פרופסור שאקו, והאחרון חזר ואמר שדי לתובע בעובד אחד שיסעד אותו. והנה, על אף כל אלה, כשסיכם בית המשפט את עמדתו, קבע שנדרשים לתובע שני עובדים: האחד זר שיתגורר עמו, והשני ישראלי שיטפל בו במשך היום. עלותם של שני עובדים כאלה, הצורך במחליפים להם, עלותן של הוצאות נילוות להעסקת עובדים וכן התחשבות בסיכון ש"ייבוא" עובדים זרים ארצה עלול להיפסק - כל אלה הביאו את בית המשפט לאמוד את העלות החודשית של הסיעוד לתובע לסכום של 17,000 ש"ח. ברי, שאם היה בית המשפט קובע את עלות הסיעוד תוך השמטת עלותו של העובד הישראלי משך שעות היום, היה מגיע לעלות נמוכה בצורה משמעותית מזו שקבע. אכן, על פי הראיות שבאו בפני בית המשפט לגבי עלות עובד זר, כולל כל ההוצאות הנילוות ובהתחשב בצורך במחליף לו מידי פעם ובסיכון שיהיו קשיים והפסקות בהעסקת עובדים זרים בארץ - הרי שהסכום צריך להיות נמוך בצורה ניכרת. בית המשפט המחוזי נקט בדרך אומדן של סכום העלות החדש הכולל. כך אעשה גם אני. נראה לי, שסכום של 12,000 ש"ח לחודש במקום הסכום של 17,000 ש"ח כפי שנקבע על ידי בית המשפט, יהלום את הנסיבות. סכום זה הינו סכום הולם לעת הזאת לתשלום עבור סיעוד, באותם מקרים אשר נדרשת לנכה עזרה בפועל משך כארבע שעות ביום בצירוף נוכחות או השגחה במשך שאר שעות היממה. בהתאם לכך יתוקן פסק הדין, הן לגבי חישוב עלות עזרת הזולת בעבר, מ1.3.93- עד יום פסק הדין, והן לגבי עזרת הזולת בעתיד, באופן שהסכום של 12,000 ש"ח יבוא במקום הסכום של 17,000 ש"ח. הפסד כושר השתכרות 9. בעת התאונה היה התובע כבן 18 שנים וטרם יצא לשוק העבודה. עתידו המקצועי וכושר השתכרותו לוטים היו בערפל. כושר ההשתכרות של קטינים ייקבע, ככלל, באין אינדיקציה לכיוון זה או אחר, על פי השכר הממוצע במשק. נתון סטטיסטי זה, השכר הממוצע במשק, מהווה מודד לכושר ההשתכרות באין ראיות או נסיבות אשר יצביעו על הצדקה לסטות מממוצע סטטיסטי זה. בית המשפט המחוזי סבר, שבענייננו נמצאה הצדקה לסטיה כאמור. התובע היה תלמיד מחונן ובשל כך "הוקפץ" כיתה, מכיתה ח' לכיתה י'. בבחינה פסיכומטרית קיבל ציון 721, הנחשב לציון גבוה. התובע גם התקבל לעתודה האקדמאית ללימודי כלכלה ומינהל עסקים. בבואו לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות של התובע, קבע בית המשפט סולם התקדמות צפוי בשכרו של התובע. על פי קביעתו, במהלך שירותו הצבאי היה נהנה התובע מהטבות בשיעור כ70%- מהשכר הממוצע; לאחר שחרורו מהצבא היה כושר השתכרותו כשכר הממוצע במשק, ולאחר זאת היה עולה שכרו מידי ארבע שנים כשיעור מחצית השכר הממוצע במשק, עד שב2016- היה מגיע לשילוש השכר במשק. 10. כישוריו האינטלקטואליים של אדם הינם בלי ספק נתון אשר יש לקחתו בחשבון כשבאים לאמוד את כושר השתכרותו. בפני בעל כישורים כאלה פתוחה קשת מקצועית רחבה יותר והסיכוי להצלחתו במקצועות בהם נדרשים כישורים כאלה הינו רב יותר. עם זאת, להשתלבות בעבודה ולהצלחה בה ולהגדלת כושר ההשתכרות, דרושים מרכיבים נוספים כמו חריצות, התמדה, קשר טוב עם בני אדם, כושר ארגון וכיוצא באלה תכונות המסייעות להצלחה. לטענת בא כוח הנתבעים, לא היה מקום לראות בכישוריו של התובע גורם מכריע בקביעת כושר השתכרותו. בהקשר זה הוא הזכיר, שבכיתות י'-יב' ציוניו של התובע היו בינוניים וקיים היה נתק בינו לבין תלמידי כיתתו, אשר הכריזו עליו "חרם". עובדה נוספת היא, שביקש להתקבל ללימודי המשפטים, אך נכשל בנסיונו זה. בנסיבות אלה, לא היה מקום, לטענתו, לסטות מהכלל, על פיו באין ידיעה או ודאות מה טמון בעתידו המקצועי של התובע יש לקבוע את הפסד כושר השתכרותו על פי ממוצע השכר במשק. 11. לדעתי, יש לילך בדרך ביניים, בין זו שנקבעה בפסק הדין לבין זו לה טוען בא כוח הנתבעים. כישוריו המיוחדים של התובע הצדיקו הגדלה בכושר השתכרותו מעבר לממוצע השכר. עם זאת, הנתונים אותם הדגיש בא כוח הנתבעים הצדיקו שלא לצאת מהנחה שהתובע יגיע להשתכרות כדי שילוש השכר הממוצע במשק. כשלעצמי, גם הייתי נמנע מלקבוע סולם קידום בכושר ההשתכרות המשתנה מידי ארבע שנים. הערכה הצופה פני עתיד, כולל זו הצופה את כושר ההשתכרות של מי שטרם נכנס לשוק העבודה - קשה היא. בית המשפט נאלץ לעסוק בעניין זה בהערכות ובניחושים אשר הודאות היא מהם והלאה. באין נתונים המצביעים על שינויים צפויים בתאריכים מסויימים דווקא, קביעת תאריכים בהם יגדל כושר ההשתכרות הינה תחזית ללא תשתית מתאימה. לטעמי, הדרך ההולמת, בנסיבות המקרה, היא קביעה בדרך אומדן של כושר השתכרות הגבוה מהמקובל, קביעה אשר ניתן לגבותה בהנמקה בדבר כישוריו המיוחדים של התובע. כבכל מקרה רגיל, כושר השתכרותו של אדם הינו נמוך בדרך כלל עד שירכוש ידע, מוניטין וניסיון. כושר זה עולה עם הזמן, עד שמגיע אדם לשיא כושר ההשתכרות. אולם, גם במקרה כזה נהוג לקבוע כושר השתכרות לפי ממוצע השכר לכל תקופת העבודה. כך גם בענייננו. הייתי קובע כושר השתכרות חודשי ממוצע דומה עבור כל תקופת עבודתו של התובע, אלא שהייתי קובע אותו בשיעור גבוה מממוצע השכר במשק, בהתחשב בכישוריו של התובע אשר נזכרו לעיל. בדרך אומדן, הייתי קובע כושר זה בשיעור כפל השכר הממוצע במשק החל מיום שחרורו הצפוי של התובע מהצבא, דהיינו מ1.3.2000-. בתקופה אשר מ1.2.95- עד 28.2.2000 יהיה הפסד השתכרותו של התובע כאמור בפסק הדין. ניידות 12. בית המשפט המחוזי קבע, שהתובע זקוק למכונית מסוג VAN של חברת GMC, ולפי סוג מכונית זה קבע את עלות הוצאותיו של התובע לרכישת המכונית ולאחזקתה בעתיד. הסכום אליו הגיע בית המשפט הוא עלות אחזקה בשיעור 30,633 ש"ח לשנה (2,552 ש"ח לחודש), בנוסף לעלות רכישת הרכב שהיא 100,000 ש"ח. בית המשפט חייב את הנתבעים גם לשלם עבור מעלית או רמפה שתשרת את התובע בעליה ובירידה מהמכונית. את הסכומים הנ"ל קבע בית המשפט לאחר שלקח בחשבון את ההוצאות על ניידות שהיו לתובע גם לולא התאונה. עבור הוצאות על ניידות בעבר, עד מועד פסק הדין, פסק בית המשפט סכום של 2,730 ש"ח לחודש לפי ערך הכסף ביום 1.1.93. בקביעה זו הסתמך בית המשפט על קבלות לגבי עלות שירותי הסעה שסופקו לתובע משך חמישה חודשים בין נובמבר 1992 לאפריל 1993. בנוסף, פסק בית המשפט לתובע בגין הוצאות דלק בעבר, החל מ1.4.93- סכום של 750 ש"ח לחודש. שיערוך של הסכום 2,730 ש"ח ליום פסק הדין מגיע ל4,760- ש"ח. על פי חישובי בא כוח הנתבעת, הסכום שנפסק לתובע בגין ניידות מגיע ל1,258,923- ש"ח, מזה 831,110 ש"ח לעתיד ו428,812- ש"ח לעבר. 13. הסכום שנפסק עבור אחזקת רכב לעתיד בסך 2,552 ש"ח לחודש (בנוסף לתשלום עבור אחזקת מעלית או רמפה), הינו מוגזם על פניו, אם לוקחים בחשבון שהיו לתובע הוצאות בגין אחזקת רכב גם לולא התאונה. בדרך אומדן, ניתן לקבל סכום זה של 2,552 ש"ח כהוצאות אחזקת הרכב קודם שיופחת ממנו סכום הולם בגין הוצאה ממוצעת עבור ניידות אשר היתה לתובע גם לולא התאונה. בהתחשב בהוצאה צפויה כזו, הסכום הראוי של הוצאה חודשית בגין אחזקת הרכב הוא, בדרך אומדן, בסך 1,800 ש"ח, וסכום זה יבוא במקום הסכום של 2,552 ש"ח לחודש אשר נקבע בפסק הדין. האמור בזה לא בא לפגוע בקביעת הפיצוי עבור רכישת רכב וכן עבור עלות ואחזקת מעלית או רמפה, כפי שאלה נפסקו על ידי בית המשפט המחוזי. הסכום שנפסק בגין הוצאות ניידות בעבר גבוה אף הוא מהראוי. כמבואר לעיל, נפסק סכום של 5,510 ש"ח (4,760 + 750 ש"ח) לחודש. ראשית, הסכום של 4,760 ש"ח לחודש נקבע על פי עלות שירותי הסעה על ידי אחרים אשר כוללת את הוצאות הדלק, ולא ברור מדוע זכאי התובע גם לתשלום עלות הסעתו על ידי אחרים וגם לתשלום עבור הוצאות דלק. שנית, נוכח הסכום אשר נקבע לגבי עלות ניידות בעתיד, ברור שהסכום שנקבע עבור העבר הינו מוגזם. מאידך גיסא, הואיל ובעבר חלק מההוצאות לא היו לא בגין אחזקת רכב אלא בגין שרותי הסעה, ההוצאה של התובע בגין ניידות היתה בממוצע גדולה בעבר מאשר תהיה בעתיד. לפיכך, ניתן לקבוע שבגין העבר ישולם לתובע, בדרך אומדן, סכום של 2,500 ש"ח לחודש בערכים של הכסף ביום פסק הדין המחוזי, במקום מה שפסק לו בית המשפט. ניכויי המוסד לביטוח לאומי 14. בית המשפט המחוזי הורה על ניכויי התקבולים של המוסד לביטוח לאומי אותם התובע זכאי ועתיד לקבל מהמוסד. במסגרת זו, הורה על ניכוי הגימלאות הבאות: קיצבת נכות כללית, קיצבת ניידות וקיצבת שירותים מיוחדים. בית המשפט המחוזי טעה בהורותו הן על ניכוי קיצבת הניידות והן על ניכוי קיצבת שירותים מיוחדים, באשר אין מחלוקת שהתובע זכאי היה ביום פסק דינו של בית המשפט המחוזי לקבל אחת משתי קיצבאות אלה, לפי בחירתו, אך לא את שתיהן. יש, על כן, לנכות מסכום הפיצויים שנפסק לתובע את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, הכוללים קיצבת נכות כללית וכן את התגמולים בגין קיצבת ניידות או קיצבת שירותים מיוחדים, לפי הגבוה מהשניים. הניכוי ייעשה על פי חישוביו של האקטואר שי ספיר, אותו מינה בית המשפט לצורך זה. 15. התובע הגיש שתי בקשות להבאת ראיות נוספות בערעור. הבקשות מתייחסות לשכרם של בוגרי הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, העתקי פניה למוסד לביטוח לאומי וכן אישור בקשר להלוואה שקיבל התובע בבנק. אף אחת מהבקשות אינה מצדיקה היענות לה על פי הדין החל בעניין הגשת ראיות נוספות בערעור. הבקשות נדחות. 16. על סמך כל האמור לעיל, מתקבל ערעור הנתבעים כמפורט בפיסקאות 8 (עזרת הזולת), 11 (הפסד כושר השתכרות) ו13- (ניידות) לעיל, וכן מתקבל ערעור התובע כמפורט בפיסקה 14 לעיל. כל יתר טענות בעלי הדין בערעוריהם נדחות. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ה' באלול התש"ס (5.9.2000). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99033750.E08 /עכב