סמיונוב נ' פרקליטות המדינה ואח'

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3373/20 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: אריה סמיונוב נ ג ד המשיבות: 1. פרקליטות המדינה – מחלקת עררים 2. משטרת ישראל – תחנת ראשון לציון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יפעת בראון; עו"ד אתי אזרזר; עו"ד גיורא מלול פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותר כי נורה למשטרת ישראל – תחנת ראשון לציון (היא המשיבה 2; להלן: המשטרה) לבוא וליתן טעם מדוע לא תחדש את החקירה בתיקים שנפתחו בעקבות תלונות שהגיש העותר נגד נדיר שניידר (להלן: הנילון), וכן ליתן טעם מדוע לא יוגש נגד הנילון כתב אישום בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, איומים ושיבוש חקירה. כן מבוקש בעתירה כי נורה לפרקליטות המדינה – מחלקת עררים (היא המשיבה 1; להלן: מחלקת העררים) לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתה הדוחה את הערר שהגיש העותר על החלטת המשטרה. רקע והליכים קודמים 2. ביום 4.11.2012 הגיש העותר תלונה במשטרה לפיה ביום 1.11.2012 שהה עם בנו וכלבתו בגינת כלבים, אשר אליה הגיע בהמשך אדם נוסף (להלן: פלוני) עם כלבה מסוג בולדוג צרפתי. העותר טען כי בשלב מסוים תקפה הכלבה של פלוני את כלבת העותר ומשכך הסיט העותר את הכלבה של פלוני עם רגלו. בתגובה לכך, כך טען העותר בתלונתו, הטיח פלוני בעותר קללות, בעט בגופו, הפליא אגרופים בפניו ואף נגח בו באופן שגרם לעותר לדמם (להלן: אירוע התקיפה). נטען כי לאירוע האמור היו שני עדים, אדם בשם אלי פרחי (להלן: פרחי) ואדם נוסף בשם גבי לב (להלן: לב). בתום מסירת התלונה שאל החוקר את העותר האם ביכולתו לזהות את האדם שתקף אותו והעותר השיב בחיוב ומסר פרטים מזהים בדבר גובהו, טווח גילו וצבע עיניו ושיערו. 3. במסגרת חקירת אירוע התקיפה גבתה המשטרה הודעה מלב ומפרחי, ואלו נשאלו האם ביכולתם לזהות את האדם שתקף את העותר. לב השיב בחקירתו כי הוא זוכר את פני התוקף וכן מסר פרטים בדבר גובהו, גוון עורו, גילו, מבנה גופו ולבושו; ואילו פרחי השיב בחקירתו כי הוא לא זוכר את פני התוקף. ביום 27.11.2012 הודיע העותר לחוקר כי הצליח לזהות את פלוני אשר תקף אותו וטען כי הוא הנילון, וזאת באמצעות תמונה שלו שמצא במרשתת וציין בתוך כך כי הוא מזהה אותו בוודאות. בהמשך לכך, זימן החוקר את העותר ואת הנילון לחקירה, ובמזכר מיום 2.12.2012 ציין החוקר כי העותר ראה את הנילון אך מסר כי לא מדובר באדם שתקף אותו (להלן: המזכר). 4. ביום 11.4.2013 הגיש העותר תלונה נוספת במשטרה נגד הנילון בטענה כי הנילון ושני חבריו איימו עליו ותקפו אותו בעת שטייל ברחוב. בעת מסירת הודעתו במסגרת תלונה זו, שאל החוקר את העותר מדוע אמר לו בעבר כי הוא לא מזהה את הנילון בתור התוקף באירוע התקיפה, והעותר השיב כלהלן: "אני אמרתי שאני מזהה אותו אך צבע עיניו בילבל אותי ובמסדרון בתחנה הוא היה אז יחד עם אדם נוסף והם התחילו לדבר איתי והוא אמר שזה לא הוא ואני מתבלבל, והאיש שהיה איתו אמר לי שהוא עו"ד ואמרתי שאני לא מתבלבל והם אמרו לי שהם יתבעו אותי ויגרמו לי להרבה הוצאות כספיות". ביום 30.4.2013 נחקר הנילון בגין שתי התלונות, והכחיש כי תקף את העותר במסגרת אירוע התקיפה. 5. יצוין לשם שלמות התמונה, כי ביום 4.8.2013 הגיש הנילון לבית משפט השלום בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת נגד העותר, ובית משפט השלום נתן צו כמבוקש. כמו כן, במהלך שנת 2013 הגיש הנילון תלונה נגד העותר, שהיה ועודנו שוטר, למחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש) בגין תקיפה והטרדה, וביום 18.8.2013 נחקר העותר במח"ש בחשד לתקיפה. בתוך כך שב העותר על טענותיו בדבר אירוע התקיפה ובכלל זה על הטענה כי הוא מזהה את הנילון כמי שתקף אותו. עוד יצוין, כי בשל אירוע התקיפה הגיש העותר תביעה אזרחית נגד הנילון והמשטרה (להלן: התביעה האזרחית). 6. ביום 28.1.2014 הודיעה המשטרה לעותר כי החליטה שלא להוסיף ולחקור את אירוע התקיפה מן הטעם שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין. העותר הגיש ערר על ההחלטה האמורה בטענה כי החקירה נוהלה בחוסר מקצועיות, וכן הכחיש בעררו את תוכן המזכר בו כאמור צוין כי העותר מסר שהנילון אינו האדם שתקף אותו. העותר הוסיף והצביע על ראיות נוספות אשר לשיטתו מצדיקות להורות על פתיחת תיק החקירה ועל הגשת כתב אישום נגד הנילון בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים ושיבוש חקירה. 7. ביום 30.7.2014 הודיעה מחלקת העררים לעותר כי לאחר שעיינה בחומר המצוי בתיק ובהמלצת המשטרה, לא מצאה לשנות מההחלטה לסגור את תיק החקירה. צוין כי הנילון הכחיש כל מעורבות באירוע מושא הערר, וכי העותר מסר לחוקר שהוא "כמעט בטוח" שהאדם אשר מצא תמונה שלו במרשתת הוא התוקף, ואולם מסר בהמשך כי לא מדובר באדם שתקף אותו. על רקע האמור, נקבע כי לא נמצאו ראיות מספיקות לצורך העמדת הנילון לדין פלילי וכי לא מתקיימת אפשרות סבירה להרשעתו. 8. חרף האמור, הוסיף העותר לפעול לפתיחת תיק החקירה מחדש, ומהעתירה עולה כי לאחר פגישה שהתקיימה בינו לבין קצינת החקירות בתחנת ראשון לציון ביום 2.9.2014, הוחלט לפתוח את תיק החקירה מחדש ולצרף לו עדות נוספת שמסר פרחי ביום 26.8.2013 לפיה זיהה את הנילון כתוקף באירוע התקיפה. 9. ביום 24.12.2015 החליטה המשטרה לסגור את התיק בשנית וזאת משום שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין. על החלטה זו לא הוגש ערר מטעמו של העותר. אירוע האיומים 10. ביום 17.2.2019 הגיש העותר תלונה נוספת למשטרה נגד הנילון בטענה כי במהלך דיון שנערך בין הצדדים במסגרת התביעה האזרחית בבית משפט השלום בפתח תקווה, הטיח הנילון קללות בעותר במסדרון בית המשפט, איים עליו שיביא לפיטוריו מהמשטרה וניסה לתקוף אותו. בהמשך, הוסיף העותר לתלונתו כי הנילון גם הדיח את לב למסור עדות שקר (להלן: אירוע האיומים). בגין התלונה האמורה נחקר הנילון באזהרה, והלה אישר בחקירתו את אמירת הדברים ואולם טען כי הדברים נאמרו לאחר שהעותר איים על לב לאחר עדותו בבית המשפט כי הוא ידאג באופן אישי למעצרו. הנילון טען כי לא איים על העותר שיביא לפיטוריו מהמשטרה, אלא כי ציין בפניו שמי שמאיים על עדים בין כותלי בית המשפט הוא עבריין, ולכן לא יוכל להמשיך בתפקידו במשטרה. 11. בהמשך לכך, נסגר תיק החקירה על-ידי המשטרה בשל היעדר ראיות מספיקות, וערר שהגיש העותר למחלקת העררים בנדון נדחה. בהחלטת מחלקת העררים מיום 11.12.2019 נקבע כי חרף התוכן הבוטה של אמירותיו של הנילון כלפי העותר, ספק אם הן עולות לכדי עבירה פלילית. אשר לתלונת העותר בדבר עדות השקר – נקבע כי לא הונחה תשתית מספקת לביסוס חשד בפלילים, וכי מכל מקום טענה בדבר עדות שקר או שיבוש מהלכי משפט הקשורה בהליך אזרחי, מתבררת בדרך כלל במסגרת אותו הליך. לבסוף צוין כי עילת סגירת התיק בשל היעדר ראיות אינה מדויקת, והתיק ייסגר בעילה של היעדר אשמה. העתירה דנן 12. כאמור, העותר מפנה את עתירתו הן כנגד החלטת המשטרה מיום 24.12.2015 לסגור בשנית את תיק החקירה בגין אירוע התקיפה, והן כנגד החלטתה של מחלקת העררים מיום 11.12.2019 לסגור את תיק החקירה בגין אירוע האיומים. העותר טוען למחדלים שונים שהובילו לסגירת תיקי החקירה וכן כי קיימות ראיות מוצקות להעמדת הנילון לדין בגין כל אחד מהאירועים. העותר מוסיף כי הוא מודע לאמות המידה המצומצמות להתערבות בהחלטות של רשויות התביעה על-ידי בית משפט זה, אך טוען כי ההחלטות לסגור את תיקי החקירה הנדונים נגועות בחוסר סבירות קיצוני ומובילות לעיוות דין המצדיק התערבות כאמור. עוד נטען כי קיים אינטרס ציבורי בפתיחת תיקי החקירה, שכן מדובר במקרי אלימות שבעקבותיהם נפגעו זכויותיו של העותר, פרנסתו ותחושת הביטחון שלו. העותר מוסיף כי אף שהוא לא הגיש ערר על ההחלטה השנייה של המשטרה לסגור את תיק החקירה בגין אירוע התקיפה, אין לדחות את עתירתו בשל אי מיצוי הליכים או בשל שיהוי, שכן לטענתו אין להפריד בין שני תיקי החקירה ובין שני האירועים מושא העתירה, הכרוכים האחד בשני. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בעתירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי להידרש לתשובה, וזאת הן בשל השיהוי בהגשת העתירה והן נוכח אי מיצוי הליכים לגבי אירוע התקיפה. כמו כן, יש לדחות את העתירה אף לגופה בשל היעדר עילה להתערבות בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק ורשויות התביעה. 14. כפי שתואר לעיל, סגירת התיק בשנית בגין אירוע התקיפה אירעה לפני מספר שנים (24.12.2015), ודחיית הערר בנוגע לאירוע האיומים אירעה מספר חודשים לפני הגשת העתירה (11.12.2019). מכאן, שהעתירה הוגשה בשיהוי כבד (במיוחד ביחס לאירוע התקיפה), ודי בכך כדי לדחותה על הסף. 15. כמו כן, העותר לא מיצה הליכים ביחס לאירוע התקיפה, שכן בחר שלא להגיש ערר על החלטת המשטרה לסגור את התיק בשנית. הלכה פסוקה היא כי טרם פנייה לבית משפט זה, יש לפעול למיצוי הליכים אל מול הרשות המינהלית המוסמכת (ראו: בג"ץ 8681/09 פיינטוך נ' ראש עיריית תל אביב (1.11.2009); בג"ץ 6755/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 8 (18.9.2017); בג"ץ 9424/17 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 3 (6.12.2017)). די אף בכך כדי לדחות את העתירה ביחס לאירוע זה. בהקשר זה אציין כי אין בידי לקבל את טענת העותר בדבר הקשר המהותי שבין שני תיקי החקירה הנדונים, אשר לדבריו מצדיק את אי-מיצוי ההליכים ואת השיהוי בהגשת עתירה בנדון. אכן, שני תיקי החקירה נובעים מהסכסוך המתמשך בין העותר לבין הנילון, אך מדובר בשני תיקי חקירה נפרדים, אשר נדרש למצות את ההליכים לגבי כל אחד מהם בנפרד ובתוך זמן סביר. 16. מעבר לנדרש, אוסיף כי דין העתירה להידחות אף לגופה. כידוע, לרשויות התביעה נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע לנקיטת הליכים פליליים, ובכלל זה ביחס להחלטה על העמדה או אי העמדה לדין וסגירת תיק חקירה, ובית משפט זה לא יתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים נדירים בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני (ראו: בג"ץ 7280/17 לובינסקי נ' פרקליט המדינה, פסקה 5 (7.10.2018); בג"ץ 4849/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (27.11.2018); בג"ץ 4658/19 חסן נ' פרקליט המדינה, פסקה 7 (4.2.2020)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. 17. החלטות המשיבות לסגור את תיקי החקירה התקבלו על יסוד חומר ראייתי מקיף, ובכלל זה, הודעות העותר במשטרה; חקירותיו של הנילון; חקירת העדים אשר נכחו באירוע הראשון, ועוד. החלטות אלה הן החלטות מקצועיות המבוססות על הניסיון והידע של הגורמים הרלוונטים בשאלת הערכת טיב הראיות ודיותן, והן מצויות בליבת שיקול הדעת של רשויות התביעה. הדברים האמורים נכונים במיוחד שעה שהעותר מעלה בעתירתו טענות הנוגעות לדיות הראיות וחומרי חקירה. נקבע לא אחת כי התערבות בית משפט זה בכל הנוגע לשיקול דעת רשויות התביעה בדבר דיות הראיות תתאפשר רק מקום בו ההערכה תהא בלתי סבירה בעליל (ראו למשל: בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי, פסקה 11 (14.7.2015); בג"ץ 625/18 בונדרנקו נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (5.7.2018); בג"ץ 8814/18 שלו נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 8 (27.1.2019) וההפניות שם). כאמור, לא זהו המקרה שלפנינו. 18. בשל כל האמור, לא מצאתי כי החלטות המשיבות לוקות בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבותנו. 19. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ג' בתמוז התש"ף (‏25.6.2020). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20033730_R01.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1