אדי מור נ. בית חולים סורוקה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3372/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3372/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותר: אדי מור נ ג ד המשיבים: 1. בית חולים סורוקה 2. קופ"ח כללית 3. משטרת ישראל, באר-שבע 4. משרד הבריאות 5. בית משפט שלום באר-שבע עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים 2-1: עו"ד עופר דורון, עו"ד מוריה שלו, עו"ד ערן קמרט בשם המשיבים 5-3: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העתירה שבפנינו מכוונת לכך שתיחקר סיבת המוות של אמו של העותר, גב' ארנה מולדאואר ז"ל (להלן: האם). האם נפטרה בעת שהייתה מאושפזת אצל המשיב 1, בית החולים סורוקה (להלן: בית חולים סורוקה). בית משפט השלום בבאר שבע החליט ביום 3.4.2017 (חס"ם 39318-02-17, השופט צ' פורר) לדחות את בקשתו של העותר למנות שופט חוקר מכוח חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק חקירת סיבות מוות). 2. עיקרי העובדות הנוגעות לעניין מפורטות בעתירה כדלקמן: בתחילת חודש ינואר 2017 הובהלה האם לבית חולים סורוקה על רקע כאבים בחזה, קוצר נשימה וחולשה כללית. במהלך האשפוז חלה התדרדרות במצבה, ולאחר כשלושה שבועות, ביום 26.1.2017, היא נפטרה. בהודעת הפטירה נכתב כי סיבות המוות הן Sepsis (אלח דם) ו-Cardiac Arrest (עצירת הלב). למחרת, ביום 27.1.2017, התבצעה קבורתה של המנוחה. 3. ביום 19.2.2017 הגיש העותר בקשה לבית משפט השלום לקיים חקירה באשר לסיבת מותה של האם. בבקשה צוין כי העותר אינו מעוניין בניתוח הגופה, מאחר שאמו כבר הובאה למנוחות. בית משפט השלום דחה את הבקשה על בסיס המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו בקבעו כי סיבת המוות ידועה, כי המוות היה טבעי וכי אין יסוד סביר לחשש שמותה של האם נגרם בעבירה. כמו כן, צוין כי העותר נמנע מלהגיש חוות דעת רפואית באשר לכשלים הנטענים שנפלו בטיפול שקיבלה אמו בבית חולים סורוקה. 4. העתירה מכוונת כאמור כנגד החלטתו של בית משפט השלום. לטענת העותר, מצבה של אמו במועד תחילת האשפוז היה תקין, יציב וללא סכנת חיים, אך מאז אשפוזה הוא "התדרדר בצורה לא מובנת ולא ברורה", כך שיש חשש סביר שמותה לא היה טבעי אלא נגרם בעבירה. 5. ביום 23.4.2017 הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה, ואלה הוגשו כמפורט כאן. ביום 14.5.2017 הגיש בית חולים סורוקה את תגובתו יחד עם קופת חולים כללית, היא המשיבה 2, ובה טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה למשרד הבריאות, וכן בשל אי-מיצוי הליכים כגון המתנה לבירור העניין על-ידי המשטרה. המשיבים 2-1 מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את העתירה אף מפאת חוסר ניקיון כפיו של העותר לנוכח "טענות חסרות שחר ומקוממות", וכן לגוף העניין שכן החלטתו של בית משפט השלום סבירה, מפורטת ומנומקת, וכן משום שמינוי שופט חוקר וקיום חקירת סיבות מוות שמורים למקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, אשר המקרה הנוכחי אינו נופל לגדרם. המשיבים 2-1 מדגישים כי האם נפטרה בנסיבות טבעיות, כי היא קיבלה טיפול רפואי רציף שכלל את כל הבדיקות הנדרשות, וכן מצביעים על גילה המתקדם (84) ועל מצבה הבריאותי הרעוע עובר להגעתה לבית החולים. 6. ביום 13.6.2017 הגישו המשיבים 4-3, משטרת ישראל ומשרד הבריאות, תגובה מקדמית מטעמם. לטענתם, יש לדחות את העתירה על הסף בשל היעדר עילה, שכן החלטתו של בית משפט השלום היא סבירה ואינה לוקה בפגם כלשהו המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כמו כן, נטען כי בית חולים סורוקה אינו בית חולים ממשלתי אלא "בבעלות, אחריות ותפעול" של קופת חולים כללית, ולכן אין למדינה כל מעורבות ואחריות לאירועים נשוא העתירה. באשר לתלונות העותר לגבי הטיפול שקיבלה האם, המשיבים 4-3 מצביעים על אפשרותו לפנות לנציב קבילות הציבור למקצועות רפואיים במשרד הבריאות. 7. למען שלמות התמונה יצוין כי לאחר הגשת העתירה הגיש העותר מספר בקשות נוספות, ובכלל זה בקשה להוספת ראיות, בקשה "למתן צו חיפוש" ובקשה להשיב לתגובות המשיבים. 8. ביום 22.6.2017 הגיש העותר בהתאם להחלטה מיום 15.6.2017 תשובה לתגובות המשיבים. העותר חוזר וטוען כי אמו קיבלה "טיפול רפואי לקוי", ועל כן, כך נטען, יש להורות על קיום חקירה לבירור סיבות מותה. לתשובתו צירף העותר חוות דעת רפואית של קרדיולוג מומחה, שלא הוגשה לבית משפט השלום, שבה נכתב כי "מהלך האשפוז של המנוחה היה רצוף איפוא כשלים והזנחה". 9. לאחר שבחנו את הדברים אנו סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף, מאחר שהעותר לא הצביע על כל עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, בהתאם לאמות המידה המצמצמות הנוהגות לביקורת על החלטות מסוג זה (ראו: בג"ץ 1952/06 שרייבר נ' היועמ"ש, פסקה 10 (27.7.2006); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 81-80 (2017)). בעיקרו של דבר, חקירה לפי חוק חקירת סיבות מוות שמורה למקרים יוצאי דופן, שבהם הימנעות מביצוע חקירה עלולה לסכל את גילוי האמת (ראו: בג"ץ 10782/05‏ בן יוסף נ' השופט דוד מינץ, שופט חוקר בבית משפט השלום בירושלים, פסקה 14 (23.8.2007). כן ראו: בג"ץ 535/89 ריצ'וול‎ ‎נ' בית-משפט השלום בחיפה, פ"ד מד(1) 441, 453 (1990)). במקרה הנוכחי קבע בית משפט השלום, לאחר שבחן את המסמכים הרפואיים שהוגשו לעיונו, כי אין יסוד סביר לחשש כי מותה של האם אינו טבעי או כי מותה נגרם בעבירה, ולא מצאנו להתערב בהחלטה זו. לכך יש להוסיף, כי חוות דעת מומחה או כל מסמך רפואי אחר היה צריך העותר להגיש לבית משפט השלום, ולא כעת בעתירה המכוונת כנגד החלטתו. 10. יש להבהיר כי החלטה שלא לקיים חקירה לפי חקירת סיבות מוות אינה מהווה סוף פסוק לבירורים הנדרשים בכל הנוגע לטענות של רשלנות רפואית או תקלה אחרת, שכן ניתן לפעול בערוצים אחרים, כדוגמת פנייה לנציב קבילות הציבור למקצועות רפואיים במשרד הבריאות, אשר מוסמך אף למנות "ועדת בדיקה" מכוח סעיף 21 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. 11. אי אפשר שלא להתרשם מצערו העמוק של העותר על מות אמו המנוחה. אולם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום בעניין. 12. סוף דבר: העתירה נדחית. לפנים משורת הדין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשע"ז (‏9.7.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17033720_A10.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il