מוריס אזואלוס נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון דנ"פ 3371/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר השופט י' טירקל המבקש: מוריס אזואלוס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בירושלים מיום 19.5.98 בע"פ 7147/96 שניתן על ידי כבוד השופטים י' קדמי, ט' שטרסברג-כהן, י' גולדברג תאריך הישיבה: ט"ו כסלו תש"ס (24.11.99) בשם המבקש: עו"ד אריה ליכט בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין פסק דין המשנה לנשיא ש' לוין: 1. ביום 4.5.92 (בת.פ. נצרת 195/91), הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת את העותר מוריס אזואלוס ברצח בכוונה תחילה, כמוגדר בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, של אשתו ושל אדם אחר שהיה עמה בירי מטווח קרוב לעבר המכונית שבה נמצאו. בהרשיעו את העותר בעבירת הרצח קבע בית המשפט המחוזי "שאין לומר שהנאשם פעל במצב שנשלל ממנו קור הרוח ואפשרות המחשבה וההבנה, ואף לא נפגם כושרו להתכוון כוונה פלילית, כשאין ספק שהנאשם ידע והבין בעת המעשה את אשר הינו עושה". ועוד: שרגשות העותר "לא שללו ממנו את יכולתו השכלית וכושרו להבין שהירי המכוון ממרחק קצר ביותר לתוך המכונית ולעבר המנוחים יביא למותם. כאשר לא נשלל ממנו הכושר להימנע מלבצע הירי, יש לראותו כמי שרצה בתוצאה של גרימת מותם". טענת הקינטור במובנה האובייקטיבי שהעלה העותר נדחתה. בגזר דינו קבע בית המשפט המחוזי כי "ניתן לראות את עובדות המקרה כמקשה אחת וברצף אחד", ובהתחשב בכך שהמנוחים נורו בו במעמד אין מקום לגזור את דינו של העותר לשני מאסרי עולם מצטברים. לפיכך נגזרו על העותר שני מאסרי עולם חופפים. 2. ערעורו של העותר לבית המשפט העליון (ע"פ 3071/92) נתקבל. הוא זוכה מביצוע הרצח והורשע בהריגה. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון בעונש ולמתן גזר-דין. פסק הדין ניתן על-ידי הנשיא בהסכמת חבריו (השופטים א' מצא וד' דורנר). התשתית העובדתית שהביאה להמרת ההרשעה ברצח בהריגה מפורטת בהרחבה בפסק הדין. מאחר שאני סבור שיש חשיבות מכרעת לענין דיון נוסף זה לתשתית האמורה, אין מנוס מלפרט תשתית זו בהרחבה גם בפסק דיני. העותר ואשתו היו נשואים שנים רבות. הם קשרו קשרי ידידות עם שכניהם - אליהו אנקווה ואשתו. בני שתי המשפחות הרבו לבקר אלה בביתם של אלה. כתשע שנים לפני האירוע הגיעו לאוזני העותר שמועות על קיום קשר רומנטי בין אשתו לבין השכן. תחילה דחה העותר שמועות אלה כרכילות גרידא. משלא פסקו שאל את אשתו, וזו הכחישה את הדבר. שלוש שנים לפני האירוע עברה משפחת העותר להתגורר בדירה אחרת באותה עיר. הידידות בין שתי המשפחות נמשכה. משפחת השכן עברה להתגורר אף היא בקרבת משפחת העותר ואשתו. הביקורים של אשת העותר וילדיו אצל שכניהם נמשכו. חשדותיו של העותר הלכו וגברו אך האשה חזרה והכחישה קיומו של כל קשר רומנטי עם השכן. כמחצית השנה לפני האירוע בוששה אשת העותר באחד הימים לחזור לביתה. בחצות הלילה מצא אותה העותר אצל השכן. עקב חשדותיו - ולמרות שאשתו והשכן (וגם אשת השכן) הכחישו קיום כל קשר רומנטי בין אשת העותר והשכן ביקש העותר את אשתו לחדול מלבקר אצל השכן. אשת העותר סירבה לכך. כשעמד העותר על שלו הגיבה אשתו בבקשת גט. העותר ראה בכך אות כי הרכילות בדבר הקשר בין אשתו לבין השכן היא אמת. העותר עזב את הבית ועבר להתגורר אצל אמו. אשת העותר הגישה נגדו תביעת גירושין. העותר ביקש שלום בית, אך אשתו עמדה בתוקף על הגירושין. היחסים בין העותר לבין אשתו התדרדרו. הוגשו תלונות הדדיות במשטרה בגין תקיפה ואיומים. ביום האירוע יצא העותר בשעה עשר בלילה, מבית אמו. הוא שם פעמיו לביתו. אשתו לא היתה בבית. הוא הלך לבית השכנים. מכוניתו של השכן לא חנתה ליד הבית. הוא הסתובב באיזור בחיפושים אחרי אשתו. בסביבות השעה חצות ושלושים הוא חזר לבית השכן. הוא ראה את אשתו יושבת לבדה במכוניתו של השכן. העותר פנה אל אשתו ושאל אותה להתנהגותה. הוא המתין לשכן וזה חזר למכוניתו. פרץ ויכוח בינו לבין העותר. הם קללו זה את זה, העותר התלונן על כך שהשכן הרס את משפחתו. הוא איים שיהרוג את השכן. לאחר זמן מה המשיך העותר לדרכו. השכן התניע את מכוניתו ונסע, יחד עם אשת העותר, במעלה הרחוב. המשך הדברים תואר בפסק הדין כדלקמן: "מכונית השכן חלפה על פני (העותר). היא עברה כחמישים מטר ממנו והלאה ונעצרה. לפתע חזרה המכונית ונעצרה ליד (העותר). השכן נהג בה, ולידו ישבה אשת (העותר). השכן תפס את אשת (העותר). הוא חיבק אותה. הוא נשק לה על פיה. הוא אמר לעותר: 'הנה זה אמת, אתה יכול לקפוץ'. עיני (העותר) חשכו. הוא שלף אקדח שהיה עימו בהיתר, ואשר נשא עימו, כבדרך שיגרה. הוא דרך את האקדח וירה מספר כדורים לתוך הרכב. הם פגעו בשכן ובאשתו וגרמו למותם. העותר הסגיר עצמו מיד למשטרה. הוא הועמד לדין באשמת רצח". 3. על יסוד תשתית עובדתית זו נפנה בית המשפט שלערעור לדון במרכיב "העדר הקינטור" לענין עבירת הרצח, בהיבטו הסובייקטיבי והאובייקטיבי, תוך סקירת הבקורת בספרות על המבחן האובייקטיבי. הנשיא הנכבד היה מוכן לעיין בהלכה הקיימת "תוך צמצום המבחן האובייקטיבי או אף ביטולו"; אך המקרה שלפניו, לא נראה לו מתאים לכך. הטעם לדבר הוא שנחה דעתו שבמקרה שלפניו נתקיימו גם היסוד הסובייקטיבי וגם היסוד האובייקטיבי. מבחינת היסוד הסובייקטיבי - כך נקבע - דרוש שהנאשם יאבד שליטה על עצמו, תוך שכוונת הקטילה היא ספונטאנית וללא יישוב הדעת. מבחן זה נתקיים במקרה דנן. אמנם העותר חשד באשתו. עם זאת החשד לא אומת והספק ניקר בלבו של העותר. "רק כאשר (העותר) ראה במו עיניו את השכן נושק לאשתו, ורק כאשר שמע במו אוזניו את דברי השכן, בנוכחות אשת (העותר) כי 'הנה זה אמת, אתה יכול לקפוץ', רק אז חדרה בו ההכרה כי האמת לאמיתה היא בגידת אשתו". ולהלן: "אמת זו נחתה עליו כרעם ביום בהיר. עיניו חשכו. עולמו חרב. הוא נטל את נשקו וירה בשכן ובאשתו שלו. פעולתו נעשתה תוך איבוד השליטה העצמית. כוונת הקטילה היתה ספונטאנית. הוא פעל ללא יישוב הדעת". כשהעותר נפגש באותו לילה עם אשתו בפעם הראשונה לא התרחשה כל פעולה אלימה והעותר שלט בעצמו. כשחזרה המכונית לפתע ניצב העותר מול אשתו והשכן. הפעם נשק השכן לאשה על פיה. ולהלן: "... האמת חדרה להכרתו של (העותר). הוא פעל מיידית וללא יישוב הדעת. אמת, חשדות קיננו בלב (העותר) בעבר. הם הלכו והתעצמו. אך לידי וודאות הם לא הגיעו, תוך ש(העותר) היטלטל בין אמון וחשד. רק כאשר (העותר) ראה במו עיניו את השכן נושק לאשתו ושמע את 'האמת' רק אז התבררה לו המציאות. הוא נדחף לתגובה של איבוד שליטה פתאומי בלהט יצרים. לדעתי בכך התקיים המבחן הסובייקטיבי של הקינטור". בהסתמכו על הילכת ע"פ 30/73 פ"ד כז(2) 599 (פרשת שמולביץ), קבע הנשיא ברק כי נתקיים בעניננו גם המבחן האובייקטיבי של הקינטור. כזכור גרם שם הנאשם שמולביץ למותה של אשתו באישון לילה, בבית מאהבה, כשהוברר לו שהיא בוגדת בו. בנסיבות המקרה - כך נקבע - עלול היה אדם מן הישוב לאבד את שיקול דעתו ולהגיב, בנסיבות הענין, בתגובה ספונטאנית, כפי שהגיב העותר. סכומם של הדברים - כך נקבע - הוא ש: "המקרה שלפנינו מיוחד הוא בנסיבותיו, ובמובן מסויים, הקינטור שבו עולה בהרבה על זה שבפרשת שמולביץ". לפיכך הוחזר הענין לבית המשפט המחוזי לדיון בעונש ולמתן גזר-דין. 4. בקשה לדיון נוסף שהוגשה על ידי המדינה נדחתה על ידי בדנ"פ 3196/96. בהחלטתי איזכרתי את דבריו של הנשיא ברק בגלגול הראשון כי "במובן מסויים עולה הקינטור במקרה הנוכחי בהרבה" על המקרה נשוא ע"פ 30/73 (פרשת שמולביץ). 5. כשחזר הענין לבית המשפט המחוזי הוא ציין, בצדק, כי קציבת העונש מחייבת התייחסות גם לקביעות העובדתיות שנקבעו בערכאת הערעור, לרבות ממצאיו לגבי מצבו הנפשי של העותר, כפי שפורט לענין החלת המבחן הסובייקטיבי של הקינטור על המקרה. עם זאת הוא קבע כי מן הראוי להתחשב בנתונים הבאים: (א) במשך תקופה משמעותית של למעלה מחצי שנה היה העותר ער לעובדה שאשתו מבלה עם שכנו. כבר זמן רב לפני המקרה הבין העותר כי כל מה שסיפרו עליה הוא נכון; לפיכך הוא עזב את בית מגוריו ועבר להתגורר בבית אמו; (ב) למעלה מחצי שנה לפני האירוע הגישה המנוחה בקשה לגירושין והעותר ביקש שלום בית, אם כי טען שאשתו בוגדת בו. (ג) לפני המקרה הוגשו במשטרה תלונות הדדיות של העותר ושל אשתו, והמנוחה אף התלוננה במשטרה שהעותר מאיים לרצוח אותה ואת השכן. במסגרת תלונה במשטרה נמסרה גם הודעה על ידי בנו של העותר לפיה צעק העותר על אמו שהיא שוכבת עם השכן והחל לחנוק אותה "וזאת לא בפעם הראשונה". (ד) בליל הארוע יצא העותר מבית אמו כדי לחפש את אשתו. הוא הלך לבית שכנו המנוח, כשהוא נושא עמו אקדח (שהיה ברשותו ברשיון). מספר דקות קודם לירי, איתר העותר את אשתו ליד בית שכנו. במעמד זה התלונן העותר בפני שכנו שהוא הרס את משפחתו ואף איים על שכנו שיהרוג אותו. כשחזר המנוח במכוניתו אל הזירה טען העותר כי השכן אמר באותו מעמד: "זו האמת אתה יכול לקפוץ". בית המשפט חזר וציטט מפסק דינו הקודם כי: "ספק אם ניתן לקבוע בבירור אם דברים אלה, או דומים להם, נאמרו על-ידי המנוח". (ה) העותר ירה מאקדחו מספר כדורים, כשהוא עומד בסמוך מאד למקום מושבם של המנוחים במכונית. העותר ציין במפורש בעדותו בבית המשפט שהוא ידע במי הוא יורה. להלן ציין בית המשפט כי קטילת המנוחים הביאה להרס שתי משפחות בישראל וכי יש להביא בחשבון בגזירת העונש לא רק את זכויות הנאשם אלא גם את זכויות קורבן העבירה. לענין פרשת שמולביץ ציין בית המשפט המחוזי שמאז הינתנו של פסק הדין בפרשה הנ"ל הוחמרה רמת הענישה באופן משמעותי על מנת לתת משקל רב יותר לקדושת החיים וכדי למנוע ביצוע עבירות דומות על ידי אחרים. יתירה מזו: יש לתת משקל רב לעובדה שחייהם של שני אנשים נלקחו ולכן גברה בעת האחרונה הנטיה להטיל על נאשמים שהורשעו ברצח ושגרמו למותם של שניים או יותר עונשי מאסר עולם מצטברים, ויש להחיל גישה זו גם על עבירות אחרות, זולת עבירת הרצח. להלן פרט בית המשפט המחוזי: "בזמנו ציינו כאמור, במסגרת גזר הדין כי ניתן לראות את עובדות המקרה כמיקשה אחת וברצף אחד ועל אף ששני המנוחים נורו למוות החלטנו לגזור שני מאסרי עולם חופפים ... עשינו זאת גם כדי להימנע מלהטיל על (העותר) שני מאסרי עולם מצטברים בהתחשב בגילו (יליד 1949), וכדי לתת לו סיכוי שתוך פרק זמן של מאסר עולם אחד, אם ייקצב עונשו, יוכל לסיים ריצוי עונשו ולהשתחרר ממאסרו ולא למות בכלא. עתה משהורשע (העותר) בהריגה וזאת לגבי שני המנוחים ולאור מכלול העובדות שהובהרו לעיל, יש להדגיש בענישה שמדובר בקטילת שני אנשים, ובנסיבות שתוארו לעיל". בהתחשב בכל הנסיבות, כפי שפורטו לעיל, הושת על העותר בגין כל אחד ממעשי ההריגה עונש מאסר בפועל לתקופה של 15 שנים. "על מנת להקהות קמעה את משך תקופת מאסר זו, ותוך שימת לב לכך שמדובר ברצף של אירועים, אם כי בירי לעבר כל אחד מהמנוחים בנפרד" (ההדגשה במקור) - כך קבע בית המשפט המחוזי - תהיינה עשר שנים מתוך תקופת המאסר השניה מצטברות לתקופת המאסר הראשונה וחמש שנים חופפות לה. בסך הכל יהיה איפוא על העותר לרצות עשרים וחמש שנות מאסר, מיום מעצרו. 6. העותר שב וערער על פסק הדין בע"פ 7147/96. הפעם נשמע ערעורו לפני שלושה שופטים אחרים (השופטים י' קדמי, ט' שטרסברג-כהן, י' גולדברג) והם החליטו לדחות את הערעור. בדחותו את הערעור נזקק בית משפט זה לארבע טענות: א) יש לראות בשני מעשי ההריגה מעשה אחד שבוצע "כמקשה אחת וברצף אחד" ולפיכך לא היה מקום להטיל על העותר יותר מעונש אחד; ב) העונש שהושת על העותר על מעשה ההריגה זהה לעונש שהושת עליו קודם לכך בשל הרשעתו ברצח, והעונש שהוטל עליו בגלגול השני אינו נותן ביטוי להמרת סעיף הענישה בסעיף קל יותר; ג) בית המשפט המחוזי התעלם בגלגול השני מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט העליון והטיל עונש על תשתית עובדתית חמורה יותר משנקבע על ידו בהכרעת הדין, שבוטלה בערעור; ו-ד) בית המשפט המחוזי מצא בגלגול הראשון שיש מקום להשית על העותר עונשים חופפים ולפיכך היה עליו לחפוף גם את העונשים שהשית על העותר לאחר שההרשעה ברצח הוחלפה בהרשעה בהריגה. אשר לטענה הראשונה (א) קבע בית המשפט העליון, על יסוד האסמכתאות שהונחו לפניו, ובעיקר ע"פ 1472/91 תקדין-עליון, כרך 97(4), תשנ"ז/תשנ"ח - 1997, כי במקרה שלפנינו בוצעו שני מעשי הריגה נפרדים, אם כי בוצעו ברצף, ולפיכך הם הצדיקו גזירת עונשים מצטברים באופן מלא או חלקי. אשר לטענה השניה (ב) קבע בית המשפט העליון שתהיה אשר תהיה קציבת העונש על-ידי נשיא המדינה, אין ספק בדבר שעונש של מאסר עולם בשל רצח חמור מעונש מאסר לתקופה ארוכה קצובה בשל הריגה. להלן המשיך בית המשפט העליון וקבע, לאחר שדן במקצת מממצאי בית המשפט המחוזי, כי: "בענייננו, כפי שעולה מכל הנסיבות שפורטו פרט היטב על ידי בית המשפט המחוזי, כפסע היה בין עבירות הרצח לעבירות ההריגה בהן (הורשע העותר), ועל כן מן הראוי היה (שעונשו של העותר) יתקרב לעונש המירבי". אשר לטענה השלישית (ג) קבע בית המשפט העליון שבית המשפט המחוזי לא סטה מקביעותיו של בית המשפט העליון; שכן בית המשפט העליון הסתמך על אותה מסכת עובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. אולם, בכל הנוגע לקינטור, קבע בית המשפט כי באותן הנסיבות שפורטו על ידי בית המשפט קמא נתקיים רכיב הקינטור על הפן הסובייקטיבי והאובייקטיבי הנדרשים לקיומו. אין די בכך כדי להקהות מחודן של העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי ולא שונו על ידי בית המשפט העליון; אשר לטענה הרביעית (ד) קבע בית המשפט העליון כי כאשר הומר סעיף האישום בהריגה רשאי היה בית המשפט המחוזי לתת ביטוי מוחשי מלא לכך שהעותר הרג שני אנשים בנפרד "ואין להתיר את דמו של אף אחד מהם". 7. מכאן נפנה בית המשפט העליון לדון בחומרת העונש, לאור העונש שנגזר על העותר בפרשת שמולביץ (ע"פ 30/73 הנ"ל). לענין זה כתב בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "ניתן לחלוק בשאלה אם הנסיבות בענין שמולביץ היו קלות יותר או חמורות יותר מבמקרה דנן. על כל פנים, נראה לי, כי כיום כאשר האלימות במשפחה פשתה במקומותינו באופן המעורר חלחלה ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, בנופלן קורבן לקנאת בעליהן, לנקמנותם, או לגחמותיהם אין מקום למסר סלחני כלפי (העותר) כפי הניצב בפנינו, ושכמותו. ידע הציבור, ידעו עבריינים פוטנציאליים וידע (העותר) כי נטילת חיי אדם היא החמורה שבעבירות וכי בנסיבות כפי שתוארו על ידי בית משפט קמא, יש למצות את הדין עם (העותר) באופן שיבטא את הערכת החברה לחיי אדם כערך עליון, את סלידתה ושאט נפשה ממעשיו ואת חוסר נכונותה להתייחס בסלחנות כלפי מי שנתן דרור לעצמו 'לחסל את חשבונותיו' עם בת זוגו, שלא רצתה בו עוד ועם ידידה, על-ידי קיפוח חייהם'. ביום 7.8.98 הוריתי לבקשת העותר על קיום דיון נוסף. נתקיים טיעון באולם והפרקליטים השלימו את טענותיהם בכתב. לדעתי יש לקבל את העתירה ולהפחית מעונשו של העותר. 8. אני מסכים עם קביעתו של בית המשפט העליון בע"פ 7147/96 שאין קשר הכרחי בין השאלה אם יש מקום להמיר את סעיף האישום מרצח להריגה עקב קבלת טענת הקינטור לבין מידת העונש. זו צריכה להיקבע לפי הנסיבות ויכול שתהיינה נסיבות המצדיקות עונש מאסר כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי ואושר בבית המשפט העליון, גם כשהמדובר בעבירה של הריגה; שהרי סעיף האישום בו יש להרשיע את הנאשם לחוד ומידת העונש שיש להשית עליו - לחוד. עם זאת קביעתו של בית המשפט העליון בע"פ 7147/97 שבית המשפט העליון לא שינה את העובדות כפי שנקבעו בבית המשפט המחוזי, טעונה הבהרה, ליבון ודיון: (א) אמת נכון הדבר, שבית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון עשו שימוש בפסקי דינם כמעט באותן "קוביות עובדתיות": העותר חשד באשתו זמן רב לפני המקרה שהיא מקיימת קשר רומנטי עם השכן המנוח. חשדותיו הלכו וגברו. אשתו הגישה נגדו בקשת גט. הוגשו תלונות הדדיות של העותר ואשתו במשטרה בגין תקיפה ואיומים. עובר לאירוע קללו העותר והשכן זה את זה. העותר איים שיהרוג את השכן; העותר ראה את המנוח מחבק את אשתו ומנשקה על פיה; העותר ירה בשני המנוחים והרגם. על יסוד עובדות אלה הסיק בית המשפט המחוזי בגלגול הראשון של הפרשה (בעמ' 55) כי: "ממכלול העובדות ניתן להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית כי פעולה זו של החיבוק והנשיקה לא הפתיעו כלל את (העותר), ולא ניתן לראות בהן גורם שהביא לירי, מבלי שידע והבין את תוצאות מעשיו, בסערת רגשותיו". בית המשפט המחוזי (בגלגול הראשון) המשיך וציין שספק אם ניתן לקבוע בבירור כי אכן אמר המנוח לעותר את המילים "הנה זה האמת, זה אמת אתה יכול לקפוץ". (ב) לעומת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגלגול הראשון של הפרשה, שראה את ה"קוביות העובדתיות" שפורטו לעיל כרצף אחד שאינו ניתן להפרדה, הפריד בית המשפט העליון בגלגול הראשון בין מה שקדם למעמד אירוע הירי לבין המעמד עצמו, תוך שהוא מסיק מסקנה שונה ממסקנת בית המשפט המחוזי לגבי מצבו הנפשי של העותר. בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי קבע בית המשפט העליון באופן פוזיטיבי שהדברים אותם נטען שהשכן אמר לעותר לפני הירי אמנם נאמרו בפועל וכי עד למעמד הירי אמנם ניקר הספק בלבו של העותר בדבר הקשר שבין אשתו והשכן אך "עם זאת החשד לא אומת". "רק כאשר (העותר) ראה במו עיניו את השכן נושק לאשתו, ורק כאשר שמע במו אוזניו, את דברי השכן, בנוכחות אשת (העותר) כי 'הנה זה אמת, אתה יכול לקפוץ', רק אז חדרה בו ההכרה כי האמת לאמיתה היא בגידת אשתו". בעקבות דברים אלה קבע בית המשפט העליון, כי "עיני (העותר) חשכו". הוא שלף אקדח וירה באשתו ובשכן. נמצא שבענין אחד (הדברים שאמר המנוח לעותר עובר ליריות) אין התאמה בין פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בגלגול הראשון) לבין פסק דינו של בית המשפט העליון (בגלגול הראשון), ובשני עניינים אחרים סודרו "הקוביות העובדתיות" בפסק דינו של בית המשפט העליון (בגלגול הראשון) אחרת מאשר בבית המשפט המחוזי (בגלגול הראשון): בית המשפט המחוזי קשר בין מעמד אירוע הירי לבין האירועים שקדמו לו; בית המשפט העליון הפריד בין השניים; בית המשפט המחוזי קבע כי העותר כבר ידע לפני מעמד אירוע הירי כי אשתו בוגדת בו; בית המשפט העליון קבע כי העותר רק חשד לפני מעמד אירוע הירי שאשתו בוגדת בו, והידיעה הוודאית שאמנם כך נחתה עליו כרעם ביום בהיר כשהשכן חיבק את אשתו, נשקה על פיה ואמר לעותר כי 'הנה זה אמת, אתה יכול לקפוץ' ואז "חשכו עיניו". כבר ציינו לעיל שמסכימים אנו שאין קשר הכרחי בין שינוי סעיף העבירה לבין מידת העונש. עם זאת אך ברור הוא שבבסיס גזירת העונש בדיון בבית המשפט המחוזי חייבת לעמוד התשתית העובדתית, כפי שנקבעה בבית המשפט העליון, ותשתית עובדתית זו בנויה על יסוד "הקוביות העובדתיות" כפי שהן סודרו בפסק דינו של בית המשפט העליון. לשון אחרת: שומה היה על בית המשפט המחוזי לקבוע את עונשו של העותר על יסוד המסקנות העובדתיות כפי שנקבעו בבית המשפט העליון ועל יסוד סיפור המעשה, כפי שנטווה על ידיו. האם בית המשפט המחוזי עשה כן בדיון החוזר שלפניו? בענין זה נדון בסמוך. לעת עתה נוכל לסכם את הדברים כפי שנאמרו עד כה בקביעה שהאמירה בפסק דינו של בית המשפט העליון (בדיון החוזר) שבית המשפט העליון לא שינה את העובדות כפי שנקבעו בבית המשפט המחוזי, אינה מדוייקת. 9. בפסק דינו החוזר של בית המשפט המחוזי הוא חזר וציטט מפסק דינו הקודם את האמירה כי ספק אם הדברים שיוחסו למנוח עובר ליריות או דברים דומים להם אמנם נאמרו על ידיו ושהעותר ציין במפורש בעדותו בבית המשפט שידע במי הוא יורה. כמו כן חזר בית המשפט המחוזי על מעמד אירוע הירי. נמצא שבפסק דינו החוזר חזר בית המשפט המחוזי וטווה את סיפור המעשה בצורה שונה מכפי שהדבר נעשה בבית המשפט העליון, וזאת הוא לא היה רשאי לעשות. לפיכך - כך נראה לי - אין נימוקו של בית המשפט העליון לאי התערבותו בעונש שנגזר על העותר יכול לעמוד. 10. נימוק נוסף לסירובו של בית משפט זה להתערב בעונש היה כי "כפי שעולה מכל הנסיבות שפורטו פרט היטב על ידי בית המשפט המחוזי, כפסע היה בין עבירות הרצח לעבירות ההריגה, בהן (הורשע העותר), ועל כן מן הראוי (שעונשו של העותר) יתקרב לעונש המירבי". לדעתי גם נימוק זה אינו מבוסס. אם מקבלים שהתשתית העובדתית היא כפי שנקבעה בבית המשפט העליון (בגלגול הראשון) הרי שהעותר ירה באשתו ובשכן כשהוא נמצא במצב של אובדן עשתונות וכאשר "חשכו עיניו", תוך הפרדה בין מעמד אירוע הירי לבין האירועים שקדמו לו. כבר קבענו לעיל שבית המשפט המחוזי היה קשור לנאראטיב כפי שנקבע בבית המשפט העליון ולא למטווה הסיפורי כפי שהוא עצמו קבע. בנסיבות אלה אין לדעתי יסוד למסקנה שהמקרה שלפנינו קרוב באופיו ובנסיבותיו למעשה של רצח. 11. לבסוף הצביע בית המשפט העליון על האלימות במשפחה שהפכה למכת מדינה, "באופן המעורר חלחלה ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, בנופלן קורבן לקנאת בעליהן, לנקמנותם או לגחמותיהם". בנסיבות כפי שתואר על ידי בית משפט קמא - כך קבע בית המשפט העליון - יש למצות את הדין עם העותר "באופן שיבטא את הערכת החברה לחיי אדם כערך עליון, את סלידתה ושאט נפשה ממעשיו ואת חוסר נכונותה להתייחס בסלחנות כלפי מי שנתן דרור לעצמו 'לחסל את חשבונותיו' עם בת זוגו ... ועם ידידה, על ידי קיפוח חייהם'. כל אלה דברים נכונים ונכוחים; ואכן בעבירות כפי שתוארו בפסק דינו של בית המשפט העליון הכרחית היא לעיתים קרובות ענישה מרתיעה. דא-עקא שקשה להחיל דברים אלה על נסיבות שבהן עקב קינטור "חשכו עיניו" של הנאשם והוא ביצע את מעשה הירי אגב איבוד עשתונות. מה משקלה של הרתעת הרבים בנסיבות אשר כאלה שאמנם עולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי אולם הן לא נתקבלו על דעת בית המשפט העליון בגלגול הראשון של הפרשה? 12. על יסוד האמור לעיל דעתי היא שיש מקום להתערב בעונש, והשאלה היא באיזו מידה. כבר נפסק לא פעם כי גם כשהמדובר בהרשעה בהריגה תלויה רמת הענישה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בחומרת המעשה ובמצבו הנפשי של העבריין: ע"פ 60/88 (לא פורסם); ע"פ 7159/98, 7268/98 (לא פורסם); למעשה עשויה ההתייחסות לעונשו של מי שהורשע בעבירת הריגה להיות פועל יוצא מעריכת האיזון הראוי בין לקיחתה בחשבון לצד ההחמרה של התוצאה הקטלנית מחד לבין לקיחתו בחשבון של היסוד הנפשי של העבירה - המחשבה הפלילית (הכוונה, המודעות, הפזיזות או הרשלנות) שקביעת רמתה עשויה להשפיע לכאן או לכאן על חומרת העונש. יש לציין שהחלק המקדמי של חוק העונשין, תשל"ז1977- (בתיקון מס' 39) שם את הדגש כיום יותר מאשר בעבר על המחשבה הפלילית, אם כי בוודאי שענין התוצאה הקטלנית לא נזנח. בקביעת עונשו של העותר אין להתעלם גם מהעונש שנגזר בע"פ 30/73 בפרשת שמולביץ, שבית המשפט העליון סבר בגלגול הראשון שרמתו של הקינטור במקרה הנוכחי עולה בהרבה על הרמה שבמקרה ההוא. יש משמעות לדברים אלה גם למידת העונש, שכן הם מצביעים על כך שרמת המחשבה הפלילית היתה במקרה ההוא גבוהה מזו שבמקרה שלפנינו. שאלה אחרת היא מה העונש הראוי בהתחשב בכך שחייהם של שני בני אדם נקטלו. אין ספק שהעובדה שמדובר בהריגתו של יותר מאדם אחד היא גורם מחמיר; עם זאת, מדובר במעשה אחד שבעטיו נהרגו שני בני אדם; בגין מעשה זה יש לקצוב לעותר עונש אחד שיבטא את חומרת התוצאה הקטלנית. לפיכך, על יסוד שיקול כל הנסיבות, הייתי מקבל את העתירה וגוזר על העותר חמש-עשרה שנים מיום מעצרו (12.6.91). המשנה לנשיא השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני סומך ידי על פסק דינו של חברי הנכבד, המשנה לנשיא ש' לוין, ועל כל נימוקיו. כמותו סבורני גם אני כי המעשה שגרם למותם של שני הקרבנות נעשה בהעלם אחד ולפיכך יש לראותו כמעשה אחד שבגינו יש לגזור על העותר עונש אחד. אכן העותר הרג שני בני אדם ויש לדונו בחומרה, אולם לאור נסיבותיה המיוחדות עד מאד של הפרשה הנדונה, שעליהן עמד חברי המשנה לנשיא, נראה לי עונש מאסר של חמש עשרה שנות מאסר כעונש הולם. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: 1. סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב1982-, קובע: בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה. ביסוד דיון זה ניצבת השאלה, אם רצף התנהגותי שנבע מקינטור, וגרם למות מספר אנשים, מהווה מעשה פלילי אחד, שבגינו יש לגזור על המבצע עונש אחד בלבד, או שמא ניתן לראות בו אוסף של ארועים נפרדים, כמספר הקורבנות. אכן, ריבוי קורבנות, שלכל אחד מהם אינטרס בשלמות גופו, עשוי להצביע על ריבוי מעשים פליליים. ברם, מקום שקיימת "קרבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על-ידי הפעולה העבריינית - או אז, המעשה הוא אחד" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289 [להלן: ע"פ פופר], בע' 302). 2. לדעתי, רצף התנהגותי כלפי מספר קורבנות, הנעשה בהשפעת קינטור משותף אחד, מהווה מעשה פלילי אחד, כמשמעותו בסעיף 186 הנ"ל. בכך נבדלת המתה בהשפעת קינטור, מרצח ב"כוונה תחילה", כלומר "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול [הנאשם] לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו", כאמור בסעיף 301(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. מצב נפשי של רוצח, הפועל בקור-רוח ותוך שליטה עצמית, עשוי להצביע על התייחסות נפרדת לכל אחד מקורבנותיו, כך שמעשי הקטילה, גם אם הם מבוצעים ברצף אחד, ייראו ארועים נפרדים, שהקוטל יכול היה להימנע בכל עת מלהמשיך בביצועם. ראו ע"פ פופר הנ"ל, בע' 303. 3. במקרה שלפנינו קבע בית-המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי "ניתן לראות את עובדות המקרה כמקשה אחת וברצף אחד בהתחשב בכך שבוצע הירי באקדח לתוך מכונית שבה ישבו שני המנוחים ותוך כדי ירי זה נורו למוות שני המנוחים." לממצא עובדתי זה הוסף, בפסק-הדין של בית-משפט זה בערעור, כי מעשהו של העותר נשלט על-ידי קינטור, וכי "עיני [העותר] חשכו... הוא דרך את האקדח וירה מספר כדורים לתוך הרכב. הם פגעו בשכן ובאשתו וגרמו למותם". ראו ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573, בע' 576. מן האמור לעיל עולה, כי מדובר במעשה פלילי אחד ויחיד, הן מן הפן העובדתי והן מהפן הנפשי. העונש המירבי שניתן היה לגזור על העותר הוא איפוא עשרים שנות מאסר. אשר-על-כן, אף דעתי היא כי יש לקבל את העתירה. כשלעצמי, לנוכח קטילתם של שני אנשים, ומדיניות הענישה המחמירה הנקוטה בידינו בעבירות אלימות במשפחה, הייתי דנה את המערער לתקופת מאסר הקרובה לעונש המירבי. ברם, משסובר חברי, המשנה-לנשיא, כי יש לגזור על העותר חמש-עשרה שנות מאסר, מוכנה אני להצטרף לעונש המוצע על-ידיו. ש ו פ ט ת השופט י' קדמי: 1. לא אוכל, לצערי, להצטרף לפסק דינו של חברי המשנה לנשיא וזאת: ראשית - בשל כך שהוא חורג מן ההלכה הפסוקה לפיה, חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה ערעור נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון; ושנית - בשל כך, שלשיטתי, אין לעילה העומדת בבסיס ההתערבות במידת העונש המוצעת בו, אחיזה בחומר שנפרש בפנינו. 2. בבסיסו של פסק הדין, עומדת - לשיטת המשנה לנשיא - "טעות" של בית המשפט העליון בע"פ 7147/96 (נושא הדיון הנוסף), אשר סבר שבית המשפט העליון בע"פ 3071/92 לא שינה את התשתית העובדתית שנקבעה ע"י בית המשפט המחוזי; בעוד שלמעשה - כפי שיובהר להלן - לא כך הם פני הדברים. לשיטה זו, מצדיקה ה"טעות" התערבות להקלה בעונש במסגרתו של דיון נוסף; ולשיטתי לא לכך נועד ההליך האמור. ככלל, הליך של דיון נוסף לא נועד לתקן "טעויות" של בית המשפט העליון - גם במקום שיש כאלה - בדבר מידת העונש; וכך נפסק בהקשר זה בדנ"פ 8113/96 ובדנ"פ 4103/99: "עיקר בקשתו של המבקש, אינה סביב חידוש הלכתי כזה או אחר אלא סביב סטיה או אי התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט קמא, בניגוד להלכה הקיימת. טענה זו כשלעצמה אין בה די לשם קיום דיון נוסף ..." (דנ"פ 4103/99). (ההדגשות שלי - י.ק.). "גם הטענות בענין חומרת העונשים אינן באות בגדרי העילות לדיון נוסף... מקומן של טענות אלה הוא בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור ולא בעתירה לקיום דיון נוסף (ראו דנ"פ 2760/89...). מטעמים אלה דין העתירה להידחות". (דנ"פ 4103/99) (ההדגשה שלי - י.ק.). אנכי לא מצאתי במקרה שבפנינו הצדקה לחרוג מגישה זו ולפתוח פתח לקיומו של ערעור נוסף על מידת העונש בלבוש של דיון נוסף. 3. ואילו לענין ה"טעות" הנטענת בפסק דינו של המשנה לנשיא, מן הראוי ליתן את הדעת לשניים אלה. ראשית - לכך, שבפרשת ה"עובדות" בע"פ 3071/92, אימץ בית המשפט העליון את המסגרת הכוללת של העובדות שנקבעה בבית המשפט המחוזי; כאשר הקביעות עליהן מצביע המשנה לנשיא בפסק דינו על מנת להציג את ה"שינוי" הנטען על ידו, משקפות למעשה "ניתוח" של העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לצורך קביעת עמדה בשאלת הקינטור; ולא שינוי של התשתית העובדתית הבסיסית שעליה מושתת פסק הדין. ושנית - לכך, שבע"פ 7147/96 טען הסניגור במפורש, שבית המשפט העליון שינה בע"פ 3071/92 את התשתית העובדתית שנקבעה ע"י בית המשפט המחוזי; אך בית המשפט העליון דחה טענה זו והבהיר, שבית המשפט העליון "התערב" בע"פ האמור במסקנות שיש להסיק מן התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, מבלי לשנות תשתית זו. על רקע זה קבע בית המשפט העליון בע"פ 7147/96 (העומד לדיון הנוסף), כי אין בשינוי שהכניס בית המשפט העליון בע"פ 3071/92 במסקנות שיש להסיק מן העובדות שקבע בית המשפט המחוזי לענין הקינטור, כדי "להקהות מחודן של העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי ולא שונו על ידי בית המשפט העליון" (ההדגשות שלי - י.ק.). להצגת "טעותו" של בית המשפט העליון בע"פ 7147/96, מצביע המשנה לנשיא על שלושה עניינים לגביהם שינה בית המשפט העליון - לשיטתו - את התשתית העובדתית שקבע בית המשפט המחוזי: ענין ההפרדה בין שני שלבים בארוע הקטלני; ענין האמירה שאמר המנוח עובר לקטילתו; וענין מועד הידיעה בדבר בגידת האישה. כפי שיוצג להלן, אין באף אחד מעניינים אלה כדי להצביע על "שינוי" בתשתית העובדות הבסיסית שנקבעה ע"י בית המשפט המחוזי. ההפרדה שהפריד בית המשפט העליון (בע"פ 3071/92) בין שני שלבי הארוע הקטלני (הנסיעה המשותפת של שני הקורבנות עד לעצירתם והנסיעה בחזרה אל המערער), אינה משקפת שינוי במסכת העובדות הבסיסית. כך תיאר את האירוע בית המשפט המחוזי; ובית המשפט העליון "הפריד" בין השלבים אך לצורך בחינתה של טענת הקינטור. גם בענין האמירה שאמר המנוח עובר לקטילתו, אין משום שינוי-של-ממש של תשתית העובדתית הבסיסית שקבע בית המשפט המחוזי. אמנם, בית המשפט העליון קבע בע"פ 3071/92, שהדברים שנאמרו לטענת המערער ע"י המנוח עובר לירי הקטלני אכן נאמרו על ידו; כאשר לשיטתו של בית המשפט המחוזי ".... ספק אם ניתן לקבוע בבירור אם דברים אלה או דומים להם נאמרו ע"י המנוח באותו מעמד...". המרחק בין קביעתו של בית המשפט המחוזי המוכן להנות את המערער מן הספק בהקשר זה לבין קביעתו של בית השמפט העליון בע"פ 3071/92 לפיה הדברים אכן נאמרו, הינו כה קטן עד שאין לראות בו אותו "שינוי" שבו מדבר המשנה לנשיא. והוא הדין לגבי מועד הידיעה בדבר הבגידה: גם כאן אין משום שינוי של התשתית העובדות הבסיסית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. אמנם בע"פ 3072/92 ציין בית המשפט העליון שעד שהמערער ראה במו עיניו כי המנוח מנשק את אשתו ושמע ממנו כי זוהי האמת, לא היתה אצלו "וודאות מוחלטת", שאשתו המנוחה אכן בוגדת בו עם המנוח; ואילו בית המשפט המחוזי קבע, כי המערער ידע שאשתו בוגדת בו, עוד לפני שפרשת הבגידה הוצגה בפניו על ידי שני המנוחים. ברם, בפרשת העובדות שהוצגה בע"פ 3072/92, ציין בית המשפט העליון: כי כאשר "עמד (המערער) בתוקף על כך שאשתו תחדל לבקר בבית השכן, תגובת האשה היתה בבקשת גט. המערער ראה בכך אות כי הרכילות בדבר הקשר בין אשתו לבין השכן היא אמת"; ובהמשך - כי "בנם של בני הזוג (המערער ואשתו המנוחה) מסר למשטרה שאביו (המערער) צעק על אימו שהיא שוכבת עם השכן...". במצב דברים זה, אין ספק כי ההתיחסות לרמת ה"ידיעה" של המערער שאשתו בוגדת בו כאל "חשד שהלך והתעצם", נעוצה ברצון להדגיש את עוצמת הזעזוע שעבר על המערער כאשר "ראה ושמע" את הבגידה ותו לאו. אין כאן שינוי שבמהות אלא שינוי שבהדגשה בלבד. בנסיבות אלו, קשה לומר שבית המשפט העליון שינה בע"פ 3071/92 את התשתית העובדתית הבסיסית של הארוע ביחס למסגרת שקבע בית המשפט המחוזי. ברם, גם אם יש כאן "שינוי מה", הרי זה שינוי שלא נעלם מעיניו של בית המשפט העליון בע"פ 7147/96; ודי בכך, כדי להשמיט את הבסיס מתחת להצדקת ההתערבות, לא רק במסגרת של דיון נוסף אלא גם במסגרת של ערעור רגיל. סיכומם של דברים: הדיון הנוסף התבקש במקרה זה בהקשר למידת העונש; כאשר בבסיס הטיעון של העותר עומדת טענה בדבר "טעות בקביעת התשתית העובדתית שהיוותה בסיס לעונש שנגזר בערעור. כמפורט לעיל, טעות מהותית כאמור לא נפלה בפסק הדין נושא הדיון הנוסף ואין מקום על כן להתערבות במידת העונש שנפסק במסגרתו. 4. לבסוף, גם לגופו של ענין - לאמור: לענין מידת העונש - לא מצאתי הצדקה לשנות מן העמדה שהוצגה בהרחבה בע"פ 7147/96 ע"י חברתי השופטת שטרסברג-כהן. המדובר בהמתתם של שני בני אדם ביריות אקדח שכוונו כלפי כל אחד מהם בנפרד. כל היריות נורו אמנם בעקבות "קינטור". ברם, בנסיבות הענין מצומצם כוחו של זה להפחתת חומרת העבירה מרצח להריגה; ואין בו כדי להצדיק הרחקת לכת לקולה בענין העונש, מעבר להקלה שבה נקט בית משפט זה בע"פ 7147/96. המערער היה צפוי לעונש מצטבר של 40 שנות מאסר; ואין לומר שבהטילו עונש מצטבר של 25 שנות מאסר החמיר בית משפט זה עם המערער במידה המצדיקה התערבות לקולה. לא נעלם ממני כי לצד עילת ה"טעות" מצביע המשנה לנשיא על נימוק נוסף להקלה בעונש המוצעת על ידו והוא: "שקשה להחיל" לגבי המערער את מגמת ההחמרה המסתמנת בפסיקה בקשר למעשי עבירה של אלימות במשפחה; וזאת משום שהמערער עשה את שעשה "בנסיבות שבהן עקב קינטור 'חשכו עיניו...' והוא ביצוע את מעשה הירי אגב איבוד עשתונות". נימוק זה מדגיש את אופיו הערעורי של פסק דינו של המשנה לנשיא; ולגופו של ענין לא מקובלת עלי ההשקפה, שעונש מרתיע מאבד את כוחו במקום שבו פועל נאשם על רקע של קינטור. לשיטתי, עונש מרתיע בנסיבות כגון דא, תורם להגברת המודעות לחומרה שבנטילת חיי אדם; ומחזק את יכולת העמידה בפני כוחו של דחף לתגובה קטלנית מיידית. לאור כל אמור לעיל הנני מציע לחברי לדחות את העתירה. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. בית המשפט המחוזי, הרשיע את העותר ברצח בכוונה תחילה של אישתו ושל אדם נוסף, לאחר שירה מטווח קצר לתוך מכונית בה ישבו השניים והשית עליו עונש של מאסר עולם. בית משפט זה קיבל את ערעורו של העותר והמיר את הרצח בהריגה מחמת שלא הוכח העדר קנטור. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לגזירת העונש ובית המשפט המחוזי גזר עליו 15 שנות מאסר על כל אחד משני מעשי ההריגה, מתוכן 5 שנים חופפות, באופן שהמאסר המצטבר הוא 25 שנה. ערעור על גזר הדין לבית משפט זה, נדחה פה אחד. על כך נתבקש וניתן דיון נוסף שעניינו חומרת העונש. מאחר וניתנה רשות לקיים דיון נוסף בעניין העונש ולאור חוות דעתו של חברי המשנה לנשיא ש' לוין, ניגשתי לבדיקת הנושא מחדש בלב פתוח ובנפש חפצה. הפכתי וחזרתי והפכתי בפסקי הדין שניתנו בשני גלגוליו של המשפט ולא מצאתי לשנות מדעתי הקודמת. עדיין סבורה אני, כי לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט שלערעור וכי העונש שהושת על העותר הוא עונש ראוי ואינו מצדיק התערבות של בית משפט זה. 2. אף אני כחברי השופט קדמי סבורה כי אופיו של דיון זה הוא ערעורי במהותו. לגופו של עניין, סבורה גם אני כחברי, כי המסכת העובדתית שנקבעה בבית המשפט המחוזי בפסק-הדין הראשון, היא המסכת העובדתית עליה הסתמך בית משפט זה בערעור על הכרעת הדין, פרט לכל הנוגע לנושא הקינטור. בית משפט זה בערעור על הכרעת הדין, קבע, כי התביעה לא הוכיחה העדר קינטור. בית משפט זה לא קבע כי הוא מתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ולא הסתמך על חומר ראייתי כדי לקבוע ממצאים שונים במהותם מאלה שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה. השוני בין שתי הערכאות נעוץ בעיקר בהדגשים השונים שהושמו על הנסיבות ובאינטרפטציה השונה שניתנה לעובדות על ידי בית משפט זה, שבעקבותיהם הגיע בית המשפט למסקנה, כי מחמת העדר קינטור, יש להמיר את עבירת הרצח בעבירת הריגה. 3. בית המשפט המחוזי, אליו חזר העניין לצורך גזירת העונש, ראה עצמו - כמצוות החוק - כפוף לפסק-דינו של בית משפט זה בערעור וסמך עצמו בפועל על פסק-דינו של בית משפט זה. הוא שקל את כל השיקולים הרלוונטים לעניין העונש בגין הריגת שני בני אדם בנסיבות בהם נורו, והטיל על המבקש את העונש ההולם בשל שני מעשי הריגה ולא בשל רצח. בדיקה מחדש של כל החומר הרלוונטי מלמדת, כי כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, ומבלי שהקביעה שונתה על ידי בית משפט זה, בוצעו על-ידי המבקש שני מעשי הריגה אף שאלה נעשו ברצף. הירי לכיוון האישה, שנורתה במצחה והירי לכיוון ידידה, שנורה בחזהו, בוצעו כשהם ישובים על שני מושבים שונים של מכונית ושתי יריות נפרדות לכיוון כל אחד מהם לחוד, בזה אחר זה, היו דרושות כדי להביא למותם. על פי כל קריטריון שנקבע על ידי הפסיקה, עומדים בפנינו שני מעשי הריגה נפרדים ועל אלה יש להעניש את העותר. שאלת העדר הקינטור המשליכה על סוג העבירה בה הורשע העותר, אינה משליכה על מספר מעשי ההריגה שבוצעו על-ידו. העונש בגין שני מעשי ההריגה, איננו זהה לעונש של מאסר עולם שהושת על העותר קודם לכן בגין רצח. עונש של מאסר עולם הוא עונש צמית גם אם ניתן לקוצבו. העונש המירבי בשל הריגה הוא 20 שנות מאסר ובענייננו, בגין שני מעשי ההריגה, 40 שנות מאסר. על המבקש הושת במצטבר עונש של 25 שנות מאסר. אכן העונש חמור הוא, אולם במידרג המעשים המהווים את עבירת ההריגה, מצויה קשת רחבה של מצבים, החל מהריגה הקרובה לגרימת מוות ברשלנות וכלה בכזו הקרובה לרצח. בענייננו נמצא העותר ברף הגבוה של העבירה המתקרבת לרצח. בית המשפט המחוזי קבע, וקביעתו נותרה על כנה גם לאחר פסק-דינו של בית משפט זה, כי העותר חשד במשך תקופה ממושכת שאשתו בוגדת בו. הוא עמד בתוקף על כך שתחדל לבקר בביתו של השכן; הוא ראה בהגשת בקשה לגט על-ידה, אימות חשדותיו; הוא התריס בפניה בנוכחות בנם כי היא שוכבת עם השכן; מכאן שעל אף שעובר למעשי ההריגה היה קינטור מצד השניים, כפי שקבע בית משפט זה ועל אף שהיה בקינטור זה כדי להביא להמרת העבירה מרצח להריגה, עדיין ראוי היה להעניש את העותר בכל חומרת הדין במסגרת העונש הקבוע בצידה של עבירת הריגה. 3. כפי שאמרתי בפסק-הדין שלערעור: "כאשר האלימות במשפחה פשתה במקומותינו באופן המעורר חלחלה ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, בנופלן קורבן לקנאת בעליהן, לנקמנותם, או לגחמותיהם, אין מקום למסר סלחני כלפי המערער כפי זה הניצב בפנינו ושכמותו. ידע הציבור, ידעו עבריינים פוטנציאלים וידע המערער, כי נטילת חיי אדם היא החמורה שבעבירות וכי בנסיבות ... יש למצות את הדין עם הנאשם באופן שיבטא את הערכת החברה לחיי אדם כערך עליון, את סלידתה ושאט נפשה ממעשיו ואת חוסר נכונותה להתייחס בסלחנות כלפי מי שנתן דרור לעצמו "לחסל את חשבונותיו" עם בת זוגו, שלא רצתה בו עוד ועם ידידה, על ידי קיפוח חייהם." אשר על כן, אף אני מציעה לדחות את העתירה. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: הנני סבור, כחברי השופטים י' קדמי וט' שטרסברג-כהן, כי לא נפלה כל שגגה בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף, ומטעמיהם שלהם הייתי דוחה העתירה. אוסיף ואציין, כי כמי שהשתתף בהרכב שנתן את פסק הדין בבית המשפט (בגלגול הראשון), אילו ישבתי אני בהרכב נשוא דיון נוסף זה, הייתי פוסק כמוהם. אכן, לדעתי אין לומר כלל כי עניין לנו במעשה פלילי אחד. העותר גרם למותם של שני בני אדם על ידי שתי יריות. אלה הם שני מעשים פליליים. אמת, כל אחד משני האירועים הללו נהנה מההגנה של קינטור, אך אחידות ההגנה אינה גוררת אחדות הפעולה. שתי יריות נורו; שני בני אדם נהרגו; שתי פעולות שונות בוצעו. על כל אחד מהם היה הנאשם צפוי לעונש מירבי של עשרים שנות מאסר. העונש שהוטל עליו מתחשב בנסיבות הירי. נסיבות אלה משפיעות על שיקול דעתו של בית המשפט באשר לעונש המירבי (שאינו יכול לעלות על ארבעים שנות מאסר) אך לא על סמכותו. ה נ ש י א העתירה התקבלה כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא. ניתן היום, י"ח אלול תש"ס (18.9.2000). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98033710.B07