פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 337/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 337/13 ע"פ 890/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער בע"פ 337/13 והמשיב בע"פ 890/13: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 337/13 והמערערת בע"פ 890/13: מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 31800-06-11, שניתן על ידי כב' השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל בשם המערער בע"פ 337/13 והמשיב בע"פ 890/13: עו"ד יהושע רזניק בשם המשיבה בע"פ 337/13 והמערערת בע"פ 890/13: עו"ד נעמי לולב פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 31800-06-11 (כב' סגן הנשיאה י' אלרון, והשופטים מ' גלעד ומ' רניאל). במסגרת פסק הדין, הורשע המערער בריבוי עבירות של ביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחתו. המערער זוכה מחמת הספק מאישום נוסף שעניינו ביצוע מעשה מגונה כלפי קטינה אחרת בת משפחה. בשני המקרים, המתלוננות הינן בנותיו של המערער שטרם מלאו להן 16 שנה. בגין העבירות בהן הורשע, נגזר על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל, מאסר מותנה לתקופה של שנה לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירת מין מסוג פשע, וכן פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. ערעור המערער מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין. המשיבה – היא המערערת שכנגד – מערערת על קולת העונש שנגזר על המערער. רקע עובדתי 2. למקרא עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער, עולה המסגרת העובדתית הבאה: בתקופה הרלוונטית לכתב האישום התגורר המערער עם אשתו, בתו הבכורה – ילידת שנת 1996 (להלן: "הבת הבכורה"), בתו המתלוננת – ילידת שנת 1999 (להלן: "המתלוננת"), ואחותן הקטנה. על פי המתואר, בתקופה שבה הייתה המתלוננת תלמידת כיתה ג', ועד הגיעה לכיתה ה', נהג המערער מדי כמה ימים להגיע בשעות הלילה לחדר בו ישנה המתלוננת יחד עם אחותה הבכורה – וללטף את איבר מינה מעל לתחתוניה. המתלוננת הייתה מתעוררת ממגע אצבעו של אביה על איבר מינה. במקרה ספיציפי המתואר בכתב האישום, שאירע בליל ה-1.9.2010, הגיע המערער לחדרן של בנותיו, התיישב באופן שברכיו נוגעות ברצפה, והחל ללטף באמצעות אצבעו את איבר מינה של המתלוננת מעל תחתוניה. או אז התעוררה המתלוננת והמערער עזב את חדרה. במסגרת האישום השני, מתואר כי בעת שלמדה האחות הבכורה בכיתה ה', נכנס המערער אל מיטתה, נגע בישבנה ומשך את תחתוניה כלפי מעלה, וזאת עשה לשם גירוי וסיפוק מיני. בתשובתו לכתב האישום כפר המערער בכל העובדות המיוחסות לו. לאחר שמיעת ראיות, החליט בית המשפט המחוזי להרשיעו בריבוי מקרים של עבירות מין במשפחה (מעשה מגונה) לפי סעיף 351(ג)(2) בצירוף סעיף 348 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") ובנסיבות סעיפים 345 (ב)(1) ו-345 (א)(1) לחוק. בית המשפט המחוזי נתן אמונו בעדות המתלוננת ובגרסתה, ואף מצא לה חיזוקים בעדויות שניתנו על ידי אימה, אחיה של האם, פקידת הסעד אליה פנתה האם לאחר קרות המקרה, העובדת הסוציאלית שטיפלה במתלוננת ובבת הבכורה, וכן חוקרת הילדים אשר חקרה את המתלוננת. בית המשפט החליט לזכות את המערער מחמת הספק מביצוע מעשה מגונה בבתו הבכורה, כמתואר באישום השני נגדו. הזיכוי נשען על ההנמקה לפיה הבת הבכורה כבשה עדותה עד אשר החליטה אחותה הקטנה – המתלוננת – לחשוף את מעשי המערער. בית המשפט הביע דעתו כי הוא מאמין לעדות האחות הבכורה, אולם נותר ספק סביר, הואיל ו"כאשר מדובר בעדות לגבי אירוע בודד לפני שנים רבות, נותר ספק שמא [המערער] רק כיסה את המתלוננת, ותוך כך נגע בתחתוניה במקרה". טענות הצדדים 3. לטענת המערער, שגה בית המשפט משהרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו לגבי המתלוננת באישום הראשון. ברובד הכללי של טענותיו, סבור בא כוח המערער כי מקרה זה הינו מסוג המקרים בהם קיים צורך להתערבות הערכאה הערעורית בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. זאת, כך נטען, גם על בסיס המגמה החדשה המותווית בפסיקה ביחס להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות במסגרת עבירות מין. עוד צוין כי לא הובאו במסגרת ההליך ראיות חיצוניות שיש בהן לתמוך בגרסת המתלוננת, ושכל העדויות מקורן בגרסת המתלוננת עצמה. הודגש כי גרסת המתלוננת, אשר נמצאה מהימנה, רוויה סתירות ופירכות, בעוד גירסת המערער שכלל לא הופרכה – נמצאה שקרית. הוסף כי המתלוננת לא ידעה לספק גירסה סדורה ביחס לתדירות שבה נעשו המעשים – בכל לילה או רק בחודשי הקיץ – וכי ממילא, עדותה של המתלוננת ניתנה ביחס למעשים שנעשו כביכול בעת שישנה, באופן שמקהה את המהימנות שיש ליתן לגרסתה. עוד טען המערער כי המימד הפיזי של המעשים בהם הורשע מסתכם בהסטת אצבע בחטף על איבר מינה של המתלוננת מעל לתחתוניה, וכי המדובר למעשה בנגיעה אקראית. לגישת המערער, הכרעת הדין כתובה באופן מגמתי כנגדו, ושגה בית המשפט המחוזי משלא נתן אמון בגרסתו. הודגש כי תמלילים שהוגשו מחקירותיו הוצאו מהקשרם, ושאלות שנשאל בחקירותיו נוסחו בצורה הטומנת לו פח. המערער ביקש להתייחס בספקנות לעדותה של האם, זאת בשל היחסים הרעועים ששררו בין השניים בחודש שקדם לחשיפת הפרשה. הודגש כי בכל מקרה, קיימות סתירות רבות בין עדות האם לבין עדות המתלוננת. נטען כי האם בדתה מליבה פרטים שלא נאמרו לה כלל על ידי המתלוננת, ושיתפה בפרטים אלה את פקידת הסעד. עוד סבור המערער כי לא היה מקום להסתמך על עדות חוקרת הילדים ביחס למהימנות המתלוננת, שעה שהאחרונה העידה בעצמה בבית המשפט. בערעורו אף יוצא המערער נגד גזר הדין. לטענתו, היות ונסיבות העבירה בה הורשע מצויות ברף החומרה התחתון, הרי שאין הצדקה להטיל עליו עונש כה ממושך מאחורי סורג ובריח. לגישתו, העונש ההולם במקרה זה הינו עונש שניתן להמרה בעבודות שירות, ולחילופין עונש קצר בהרבה מזה שהוטל עליו בבית המשפט קמא. כן מבקש המערער לתת את הדעת לכך שנקבע כי רמת הסיכון הנשקפת ממנו הינה נמוכה, ולהיותו אדם נורמטיבי נעדר כל רקע פלילי. 4. לגישת המשיבה – דין הערעור להידחות על שני חלקיו. היא סומכת ידה על התרשמות בית המשפט קמא מאמינות ומהימנות המתלוננת, אשר בעדותה ניכרה מגמה של דיוק, הצמדות לאמת, והיעדר הגזמה. הודגש כי בית המשפט המחוזי לא הסתמך רק על עדות המתלוננת, אלא על ראיות חיצוניות שחיזקו את עדותה. צוין כי גם אם קיימים פגמים בעדות המתלוננת, אין בהם כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. הוסף כי לא נפל פגם בהעדת חוקרת הילדים, אשר בעדותה נתחזק בית המשפט ברושם שקיבל מהמתלוננת. עוד נטען כי אין בזיכוי המערער מהאישום של מעשה מגונה בבתו הבכורה, כדי ללמד על הצורך בזיכויו גם ביתר מהמעשים. כפי שצוין, אף המשיבה הגישה ערעור מטעמה, בגדרו עתרה להחמיר בעונש שנגזר על המערער. נטען כי בית המשפט המחוזי חרג מהקבוע בסעיף 355(א) לחוק העונשין, הקובע עונש מינימאלי בדמות רבע מהעונש המקסימאלי לאדם שהורשע בעבירות כאמור. בענייננו, עונש המאסר המקסימאלי בנסיבות הינו 15 שנות מאסר, ורבע ממנו הינו 3 שנים ותשעה חודשים. הוסף כי העונש שהוטל על המערער מקל ביותר נוכח נסיבות העבירה הקשות ותקופת הביצוע. ביחס למתלוננת, הודגש כי חלה ירידה בהישגיה הלימודיים והחברתיים, והיא הפכה מילדה מלאת שמחת חיים לילדה הסובלת מדיכאון, וספק אם תשוב להיות כבעבר. דיון והכרעה 5. הצדדים אינם מצויים במחלוקת, כי עיקרן של הטענות המועלות בערעור מהוות הלכה למעשה עתירה להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אשר ברגיל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640; ע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011)). לטענת בא כוח המערער עולה מהפסיקה האחרונה שקיימת מחלוקת מסויימת בסוגיית התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בהליך בערעורם של עבירות מין. במסגרת ערעור זה אין צורך להידרש לטענה זו. די לומר כי מוסכם שתפקידה של ערכאה זו לבחון היטב ובקפדנות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת. סתירות בגרסת המתלוננת 6. לגישת המערער, היה מקום ליתן משקל נמוך לעדותה של המתלוננת, בשל הסתירות הרבות שעלו ממנה. כך למשל, היא שבה והתבלבלה ביחס לתדירות בהם נהג אביה לבצע את המעשים המיוחסים לו. עוד לא ניתן להלום את ידיעתה בדבר מעשים שנעשים בגופה לכאורה בעודה ישנה. זאת במיוחד כאשר ה"ליטוף" המיוחס למערער הינו חטוף ומהיר, וכמעט בלתי מורגש. כך גם מוזרה הטענה שאחותה של המתלוננת לא התעוררה בזמן שהמערער ביצע את המיוחס לו, על אף הטענה כי שנתה אינה עמוקה והיא מתעוררת כל אימת שנפתחת דלת. באשר למהימנות גרסתה של המתלוננת, קבע בית משפט קמא כדלקמן: "אני מאמין לגרסת [המתלוננת]. לאורך כל חקירותיה על ידי חוקרת הילדים וכן בעדותה בפני בית המשפט מסרה [המתלוננת] גרסה אחידה, עקבית, רהוטה ומהימנה למעשים שביצע בה הנאשם. גרסתה נותרה יציבה ועקבית גם לאחר חקירתה הנגדית, שנכנסה לפרטי פרטים, לרבות בנושאים שעליהם אין מחלוקת, כגון בואו של אביה אליה בשעות לילה. [המתלוננת] לא הגזימה בתיאורה את המעשים ולא העצימה את הפגיעה בה" (פסקה 97 להכרעת הדין). מדברים אלה, ורבים אחרים, עולה כי הרושם שהותירה המתלוננת על בית משפט קמא הינו חיובי ביותר, והאמון שנתן בגרסתה הינו בלתי מסויג (ראה גם פסקה 113 להכרעת הדין). לא מצאתי כי יש בסתירות שעליהן עמד בא כוח המערער כדי לפגום באמינותה של המתלוננת, ובמובן זה, מקובלת עלי הנמקת בית המשפט המחוזי שקבע ממצא חיובי ביחס לעדות המתלוננת, בניגוד לגירסתו של המערער. המתלוננת, אף אם שגתה בלשונה, תיקנה את עצמה מיידית ודבקה בגרסתה לפיה "מגע האצבע המורה של אביה על איבר מינה היה מעיר אותה משינה כל כמה ימים". אין לשכוח כי בזמן עדותה בבית המשפט הייתה המתלוננת בת 12, וחשפה את זכרונותיה ביחס למעשים שבוצעו בה כשהייתה בגילאים 9-11. בגיל צעיר שכזה, אין זה משולל יסוד כי הלחץ וההתרגשות הנלווים לטראומה שחוותה, כמו גם לעצם העדות בבית המשפט, עשויים להוביל לסטיות קלות, בגרסה שחזרה עליה פעמים כה רבות. הגד זאת בצורה אחרת – בית המשפט חייב לגשת לבחינת מהימנות עדה כזו על פי נתוניה. בתיק זה, על אף גילה הצעיר, המתלוננת עמדה איתנה במבחן החקירה הנגדית, והסדקים שנוצרו בעדותה הינם צרים ביותר. אינני סבור כי בנסיבות שתוארו יש מקום להתערבות ערעורית בממצאי ערכאה קמא. מהות הנגיעות 7. לטענת בא כוח המערער, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ממשי למהות אותן נגיעות שנגע לכאורה המערער במתלוננת. לגישתו "מהותו של אותו ליטוף חשוב עד מאוד לקביעת אשמתו במעשה מגונה. ליטוף הוא ליטוף, הסטת אצבע בזריזות על איבר מינה של המתלוננת מעל לתחתוניה איננו ליטוף וקשה לעד מאוד להסיק כי הסטת אצבע זו באופן המתואר לעיל היה בה כדי לעורר אצל המערער סיפוק מיני או גירוי" (סעיף 14 לנימוקי הערעור). נדמה כי טיעון זה לוקה בכך שהוא נותן משקל יתר לאופן הנגיעה מאשר לעומד מאחוריה. כפי שציין בית המשפט המחוזי "מתוך התשתית הראייתית שהונחה לפנינו ברור כי מטרת הנאשם הייתה מינית ולא אחרת. ליטוף של איבר המין מעל התחתונים, באמצע הליל, בהסתר כשהמתלוננת ישנה ובאין רואים, אינו מעשה אבהי תמים אלא מעשה בעל כוונה מינית. מתוך הנסיבות אנו מסיקים את הלך הנפש לפיו הנאשם התכוון להשיג מטרה של גירוי וסיפוק מיני באמצעות ביצוע המעשים שהוכחו" (סעיף 147 להכרעת הדין). בל נשכח כי במשך שלוש שנים, אחת לכמה ימים, היה נוהג המערער להתיישב עם ברכיו על הרצפה, ונוגע עם אצבעו על איבר מינה. יש לזכור כי בעדותה מול חוקרת הילדים, עמדה המתלוננת בסיטואציה לא נוחה, כאשר נתבקשה להדגים כיצד נגע בה אביה במקומות מוצנעים. לכן, אין ללמוד מפרק הזמן הקצר בו הדגימה את נגיעות אביה לבדו, אף את משך הנגיעה ועוצמתה. אמנם נכון הוא כי בעבירות מין מסויימות, התיאור הפיזי גרידא מהווה אלמנט מכריע בקביעת מעשה עבירה. כך למשל בעבירת אינוס. ואולם, בענייננו יוזכר שהמערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה. עבירה זו אמנם מספקת הגדרה למניע שמאחורי הפעולה "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" (סעיף 348(ו) לחוק העונשין). ואולם – המונח "מעשה" – מתייחס לקשת רחבה של אפשרויות, ואף עשוי לקבל פרשנות שונה ממקרה למקרה. מהימנות גרסת המערער 8. בנקודה זו, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי החזיק כנגדו את הכחשתו את האירועים, ואף בחר להקדיש בהכרעת הדין פרק הנושא כותרת "שקריו של הנאשם". נטען כי אין בגרסת המערער ולו שקר אחד וכי דבריו בחקירות ובעדותו פורשו באופן מגמתי נגדו. יצויין כי על פי גירסת המערער, בחודשי הקיץ היה נוהג להיכנס לחדרן של בנותיו על מנת לפתוח את החלון שייכנס אוויר צח, ובתוך כך, "צובט" או נוגע נגיעה קטנה במתלוננת, ללא כל כוונה מינית. לאחר עיון בהכרעת הדין, לא מצאתי כי כתובה היא באופן מגמתי נגד המערער, ורשאי היה בית משפט קמא לקבוע כי אין הוא מאמין לגרסה שהוצגה על ידו. בית המשפט המחוזי קבע כי הגרסה שהציג המערער – לפיה מדי פעם, בנסיבות שתוארו, באישון לילה בעת בנותיו ישנות, נהג ללטף ולצבוט את ישבנן באופן תמים – מעוררת קושי. זאת במיוחד כאשר במהלך היום הנהיג האב בבית ערכים של מידות וצניעות, אשר אינם מתיישבים עם התנהגותו זו. כפי שציין בית המשפט המחוזי "בחינת הראיות הנוספות שהובאו על ידי המאשימה, לרבות תגובת הנאשם, גרסאותיו ועדותו, תומכים במהימנות [המתלוננת] לפיהם, במקרים רבים לאורך שנים, היה הנאשם מגיע למיטתה של [המתלוננת] בשעת לילה כאשר היא ישנה, מלטף את איבר מינה מעל תחתוניה, ונעלם כאשר התעוררה עקב כך" (סעיף 146 להכרעת הדין). ודוק, התייחסות בית משפט קמא לדברי המערער הסותרים את דברי המתלוננת, ואל דבריו שלו עצמו כאל "שקרים", אינה בבחינת קביעה נורמטיבית ביחס לאופיו של המערער – כי אם קביעה עובדתית לפיה בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתו. משמסקנתו זו של בית המשפט המחוזי נומקה כדבעי, אין מקום להתערב בה. עדות האם – קנוניה ותפירת תיק 9. המערער אף השיג על החלטת בית המשפט המחוזי ליתן אמונו באם, אשר הייתה מסוכסכת עימו עובר להתגלות הפרשה. נטען כי האם למעשה ביקשה לתפור למערער תיק נוכח היחסים הרעועים ששררו ביניהם. טענה זו מציבה משוכה ממשית בפני המערער, אשר לגישתי אין הוא צולח. על הטוען לתמוך טענתו בראיות מספיקות, להניח רקע ותשתית, וכך לא נעשה במקרה דנא (וראו ע"פ 102/09 פלוני נגד מדינת ישראל, (07.04.11)). בהכרעת הדין, האמין בית משפט קמא לאם אשר כל רצונה היה להגן על בנותיה ועתידן. לאמור – מטרתה חשיפת הפרשה הייתה עצירת המעשים, ולא עלילה או נקמה. אין להתערב בעמדת בית המשפט המחוזי שדחה את האפשרות לפיה האם הייתה מוכנה להקריב בנותיה כקרבן על מזבח יחסיה הרעועים עם המערער. זאת, גם שלפי עדותה לא ביקשה להתגרש מהמערער גם כשידעו ימי זוגיות קשים. בנקודה זו אף יש ליתן משקל לכך שהמערער לא טען במהלך חקירותיו במשטרה שנרקמת קנוניה נגדו, והעלה את העניין רק בשלב מאוחר יותר. בכל מקרה, טענותיו של המערער במישור זה נטענו ללא כל ביסוס עובדתי משמעותי, ולא מצאתי בהן כדי להתערב בהכרעת ערכאה קמא. קבילות עדותה של חוקרת הילדים 10. טענה נוספת של בא כוח המערער הינה כי לא היה מקום לקבל את עדותה של חוקרת הילדים באופן מלא, משום שהמתלוננת עצמה העידה ארוכות בבית המשפט. הכלל הקבוע בסעיף 2 לחוק לתקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, מורה כי "אין מעידים ילד על עבירה המנויה בתוספת, שנעשתה בגופו או בנוכחותו או שהוא חשוד בעשייתה ואין מקבלים כראיה הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשות חוקר ילדים". לאמור, הכלל הוא שבעבירות הרלוונטיות, יעיד ילד רק אם אישר זאת חוקר הילדים. על החלטה זו של חוקר ילדים אין ערעור. במקרים רבים, נאסרת העדת הקטין, ובמקומו מתייצב לעדות חוקר הילדים, כמעין שופר לנבכי הקטין, ואף מביע עמדתו ביחס לגרסת הקטין ומהימנותה. זהו חריג בדיני ראיות. עד אינו יכול להעיד, או ליתר דיוק, לחוות דעתו על אמיתות דבריו של פלוני. כלל זה נוצר בשל המצב שלעיתים הקטין אינו מעיד בפני בית המשפט, וגרסתו נמסרה לפני חוקר ילדים, שהוא בעל מעמד והכשרה מיוחדת. לעומת זאת, ומטבע הדברים, כאשר מעיד הקטין עצמו לפני בית המשפט – אזי עובר כובד המשקל מחוות דעתו של חוקר הילדים, להתרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהעד (וראו ע"פ 3273/09 פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.2010)). יודגש, כי אין בהעדת הקטין בבית המשפט כשלעצמה, כדי לאיין את חשיבות עדותו של חוקר הילדים. ואולם, אין המדובר בחשיבות שונה מאשר לדוגמא שוטר אשר חקר מתלוננת בגירה. לאמור – תרומת חוקר הילדים בעדותו היא בתיאור של החקירה הרגישה, ככל שהעניין מצוי במחלוקת בין הצדדים. יחד עם זאת, אין החוקר רשאי להביע את דעתו בתור שכזו לגבי מהימנות המתלוננת. זאת, על אף שבמצב האחר – בו הקטין לא העיד באולם – חוקר הילדים יכול לעשות זאת. כפי שציין השופט א' מצא בדנ"פ 3281/02 פלוני נ' מדינת ישראל (19.9.2002): "כשלעצמי, הריני סבור כי בשאלה אם לקבל כראיה את חוות-דעתו ועדותו של חוקר ילדים, אודות מתלונן קטין המעיד במשפט, מוטל על בית המשפט להכריע תוך התחשבות במטרת הגשתן של הראיות ועל רקע נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון. אם מטרת הבאתן של חוות הדעת והעדות היא אך לספק לבית המשפט הערכה מקצועית בדבר אמינותו הכללית וכן אמינות גרסתו של העד לגבי המקרה הנתון, הרי שמוטב לבית המשפט להימנע מקבלתן; שכן, משהעיד הקטין לפניו וניתנה לו הזדמנות להתרשם באורח בלתי-אמצעי מעדותו, מן המידה שיכריע בשאלת מהימנותו מבלי להיזקק לעדות-סברה חיצונית בשאלה זו. אך יש שחוות-דעתו ועדותו של חוקר הילדים עשויות להיות ראיות נחוצות; כגון, כשהן נדרשות להארת עיני בית המשפט בדבר מצבו של הקטין בשלב החקירה, מקום שמצב זה הוא ראיה קבילה, או בדבר אירועים שהתרחשו במהלכה. לא למותר להוסיף, כי גם בהתקיים נסיבות המצדיקות את הצגתן של ראיות אלו, מוטל על בית המשפט להגביל את הסתמכותו עליהן רק למטרה שלשמה נמצאו הללו ראויות להתקבל". מלאכת הפיקוח על מהלך העדות של חוקר הילדים, במצב שהקטין העיד בבית המשפט, אינה מלאכה קלה. עם זאת, הקו בסופו של דבר ברור הוא. ושוב, ניעזר בדוגמה של שוטר המעיד על חקירת מתלוננת בגירה בעבירת מין לפניו. רשאי הוא, על פי סלע המחלוקת בין הצדדים, לתאר למשל את הלך רוחה – האם לחשה, רעדה, גופה היה במצב קיפאון. כמובן שביכולתו להעיד על תוכן דבריה ברובד העובדתי. אך החוקר אינו יכול להביע דעתו האם מדובר בעד אמין או לא. עדות כזו אינה רלוונטית. אין בה תיאור של תוכן ההודעה או התנהגות המתלוננת לפניו. כך בשוטר-חוקר רגיל, וכך בחוקר ילדים מקום בו מעיד הקטין בפני בית המשפט. בענייננו, עמד בית המשפט המחוזי על האופן בו התנהלה החקירה והתרשמותה של החוקרת מהתנהגות המתלוננת בפעם הראשונה בה שטחה את דבריה בפני דמות סמכותית (ראו פסקאות 109-120 להכרעת הדין). לצד זאת, נקבע כי "חוקרת הילדים התרשמה מכך ש[המתלוננת] חוותה את המעשים שתיארה, דייקה בתיאורה את מעשי הנאשם ומהעדר הפללה מצידה, ועדותה מהווה חיזוק לעדות [המתלוננת]" (פסקה 120 להכרעת הדין). במובן זה – התייחסות לעדות חוקרת הילדים בשאלת המהימנות של המתלוננת – טעות ביסודה. צודק אפוא הסניגור שלא ניתן להסתמך על עדות חוקרת הילדים ביחס למהימנות המתלוננת. ואולם, עולה הרושם כי עניין זה לא עמד בגרעין הכרעת הדין, ואף לא בשוליה. בית המשפט המחוזי ציין את הנתון בתיאור הכללי של הדברים, ועל אף שראוי להימנע מכך, עולה מהנמקתו המפורטת והסדורה כי העניין לא קיבל משקל בשלב הכרעה. לכן, אין במשגה זה כשלעצמו כדי להשפיע בנסיבות העניין על ההכרעה – אך ראוי להבהיר את ההלכה ולעמוד עליה (ראו: דנ"פ 3281/02 לעיל; ע"פ 7082/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (10.3.2011); ע"פ 5263/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (31.7.2012)). אחר הדברים האלה קראתי את חוות דעתו של חברי השופט י' דנציגר, אשר הצטרף למסקנתי בדבר גורלו של הערעור, אולם חלק על עמדתי בכל הנוגע לקבלת עדותה של חוקרת ילדים בדבר מהימנות הילדה כאשר האחרונה מעידה במשפט. עולה כי חברי נסמך על שלושה נימוקים: ראשית, היתרון – מנקודת מבטו של בית המשפט - בקבלת כלי-עזר בדמות חוות דעת חוקרת הילדים. זאת במיוחד לנוכח מעמדה וניסיונה. שנית, פסק דינה של השופטת ש' נתניהו בעניין דנינו. שלישית, ההבחנה שהוצעה על ידי – בין תיאור עובדתי של התנהגות הילד בעת חקירתו לבין הערכת מידת המהימנות של הילד – הינה הבחנה מלאכותית. באשר לנימוק הראשון, לא כל כלי עזר רצוי הוא. הכלל הוא שאין לקבל עדות בשאלה האולטימטיבית – ultimate issue – של המשפט, כגון מהימנות עדותם של המתלונן או הנאשם ביחס לעובדות המקרה. סוגיה זו נתונה לבית המשפט, ולו בלבד. למשל, נניח כי במשפט פלילי אחר יבקש אחד מהצדדים להביא חוות דעת בדבר מהימנותו של העד מטעמו או מטעם הצד שכנגד ביחס למקרה הנדון. חוות דעת כזו לא תתקבל, אפילו אם היא נערכה על ידי פסיכולוג מומחה. היא עשויה להיות מעניינת, אך לא זאת הנקודה. משנקבע כי על בית המשפט מוטלת החובה להכריע בשאלת המהימנות, אל לו להאציל את הסמכות לאחר – תהיינה מעלותיו אשר תהיינה. ביחס לנימוק השני, פסק דין דנינו הינו חשוב ומרכזי. הסיבה לכך היא, שעד לאותו שלב התגלעה מחלוקת פוסקים בשאלה האם ניתן לקבל עדות של חוקר ילדים על התרשמותו מהילד, וזאת כאשר הילד איננו מעיד במשפט. על רקע זה היווה פסק דין דנינו קו פרשת מים, אשר לאחריו התקבלה העמדה כי במקרה כזה – בו הילד איננו מעיד במשפט – ניתן לקבל את התרשמות החוקר ממהימנות הילד. כאמור, לדעתי שונה המצב כאשר הילד מעיד במשפטו, שאז יש לבית המשפט אפשרות להתרשם באופן בלתי-אמצעי ממידת מהימנותו. בהתאם, דעתי היא שקבלת התרשמות של עד בדבר מהימנות של עד אחר רק כאשר הראשון היה נוכח בשעת החקירה, והשני לא העיד בבית המשפט – הינו בגדר חריג מובהק, ואין להרחיבו. הנימוק השלישי למעשה עולה מחוות דעתה של השופטת נתניהו בעניין דנינו, ובשל כך הובא על ידי חברי. על פי הגישה האמורה, יהא זה מלאכותי לאפשר קבלת תיאור מצב העד בזמן חקירתו (למשל: רעד, דיבור בלחש, הסמקה וכדומה), אך לא לקבל את התרשמות החוקר ממהימנות העד. לכך אשיב, כפי שציינתי לעיל, שכך הנוהג גם לגבי חוקר משטרה ביחס לעד שהוא חקר. הניסיון המשפטי מכיר ומקבל את עדותו של השוטר שמתאר האם המתלוננת הבגירה בעבירת האונס דיברה בקול, צחקה, הישירה מבט ועוד. אך באותה מידה מוסכם כי אין השוטר יכול להעיד על התרשמותו ממהימנות העדה. לדעתי, הניסיון המשפטי מלמד כי ניתן לשמור על הגבולות בין שני סוגי העדות, כך בחוקר משטרה שבדוגמא, וכך בחוקר ילדים. סיכום ביניים 11. לאחר ששקלתי טענות המערער, ועיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, סבורני כי דין ערעורו על הכרעת הדין להידחות. בית המשפט המחוזי נימק את הכרעתו כדבעי, בפירוט הנדרש, ומסקנותיו עולות בקנה אחד עם ממצאיו העובדתיים, באופן המבסס את הרשעת המערער בביצוע ריבוי של מעשים מגונים כנגד בתו מעבר לכל ספק סביר. ההכרעה נשענה על עדותה המהימנה של המתלוננת, לרבות חיזוקים חיצוניים בעדויות נוספות. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להעניק לעדות המתלוננת אמון רב ביותר. מסקנה זו נומקה שתי וערב על גבי הכרעת הדין. לא מצאתי איפוא כי קיימת הצדקה להתערבות במסקנה זו. כך גם – מהכיוון ההפוך – באשר להתרשמותו הלא חיובית של בית משפט קמא מהמערער. אציין עוד כי אין בזיכויו של המערער מחמת הספק באישום השני שהוגש נגדו בכדי להשפיע על הרשעתו באישום הנוכחי. הערעור על גזר הדין 12. משנדחו טענות המערער ביחס להכרעת הדין, יש לבחון את ערעורי הצדדים בשאלת העונש. המערער לא הסתפק בביצוע מעשים מגונים בקטינה, עבירות חמורות לכשעצמן. את מעשיו, כיוון הוא לקטינה שהיא בת משפחתו, יוצאת חלציו. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתן היתרה של עבירות מין במשפחה ועל הצורך להחמיר בענישה בגינן. כפי שצוין בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918: "עבירות מין במשפחה הן מן החמורות בקשת העבירות, ובמיוחד כך, כאשר הן מתבצעות כלפי קטין חסר ישע ולאורך תקופה ארוכה של שנים. הנזק הכבד לקורבן, שלרוב אינו בר-תיקון, מחייב החמרה בדין כאמצעי גמול והרתעה" . כאמור לעיל, החומרה היתרה נגזרת ממיהותו של הקרבן – בן משפחה שנתן אמונו וביטחונו באדם הקרוב לו ביותר. כעולה מתסקיר נפגעת העבירה, מצטיירת תמונה קשה באשר לשינויים שחלו במתלוננת בעקבות המעשים. היא חווה קשיים בריכוז, ומוטרדת רבות, באופן שגרם לנסיגה בהישגיה הלימודיים והחברתיים. עקב חשיפת האירועים, ומשבר כלכלי ומשפחתי שאליו נקלעה המשפחה, נאלצה המתלוננת ומשפחתה לשנות את מקום לימודיה, ועקב המעבר היא חוותה משבר רגשי וחוסר ביטחון שמלווה אותה עד היום. המתלוננת אף סובלת מִשֵבר אמוני חזק ביותר, היא מתרחקת מאורח החיים החרדי אותו מנהלת משפחתה ושעליו חונכה. זאת על רקע העובדה, שהמערער, שהיה ראש המשפחה שבנותיו נשאו אליו עיניהן, מעל באמונן בצורה הפוגענית ביותר. אב שחינך את בנותיו בצורה הדוקה ומוקפדת על ברכי הדת, הפך עורו בלילה. עם רדת החשכה, וכשכל בני המשפחה ישנים, נכנס המערער לחדרן של הבנות ונגע באיבריה המוצנעים של המתלוננת לשם סיפוק מאווייו המיניים. המעשים בוצעו בביתה של המתלוננת, בחדרה, במקום משכנה הפרטי, אשר מעבר להיותו קורת גג פיזית המספקת מכסה מהחוץ, תפקידו להפריד בין העולם החיצוני עתיר הסכנות והחששות לעולם הפנימי המוגן והבטוח. לא בכדי נאמר כי הבית הוא מקום מבטחו של האדם. לעומת זאת, קשה לתאר מקרה מובהק יותר של אדם חסר ישע – מקטין שנפגע מינית לילה-לילה על ידי הורהו, בדל"ת אמות חדרו. 13. מהו מתחם העונש הראוי לעבירות מסוג זה? סעיף 355(א) לחוק העונשין, שכותרתו "עונש מזערי", קובע כדלקמן: "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 345, 348(א), (ב) או (ג1), או 351(א), (ב) או (ג)(1) או (2), לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו". כאמור לעיל, רבע העונש המרבי שנקבע לעבירות בהן הורשע המערער הינו 3 שנים ותשעה חודשים. אמנם, תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה, ביקש להעניק לשופט הדן בתיק כלים שונים לשם קריאת כיוון בקביעת העונש ההולם. המחוקק דרש מבית המשפט לקבוע מתחם ולמצוא את מקומו של המקרה על פני הציר הקבוע במתחם. בהתנגשות האפשרית בין קביעת המתחם לפי תיקון 113 לבין קיומו של עונש מזערי לפי סעיף 355(א) לחוק העונשין, נדמה כי ברובד הכללי ידו של האחרון על העליונה. להשלמת התמונה יובהר שגם ברובד הכללי, קיים ריכוך מסויים בחזקה של העונש המזערי. זאת משום שהדין קובע שבמקרה הפרטני, יש מקום ליוצא מן הכלל, בדמות הרשאת המחוקק לחרוג לקולא הן מהמתחם והן מעונש המינימום, כקבוע בדברי החקיקה הרלוונטיים. לאמור, רצפה בעונש אינה כתקרה בעונש. בעוד שאין לבית המשפט שיקול דעת לחרוג לחומרא מהעונש המקסימאלי, כאמור, שיקול הדעת של בית המשפט מורכב יותר בכל הקשור לרף המינימאלי בעבירות מין על פי סעיף 355(א) לחוק. סעיף זה קובע כי ניתן לחרוג מהעונש המינימאלי שנקבע "רק מטעמים מיוחדים שיירשמו". בנוסף נקבע כי עונש המאסר המינימאלי יכול שיינתן באופן של ריצוי בפועל ובאופן של ריצוי על תנאי. אף בכך יש כדי להשפיע על יישומם המשולב של תיקון 113 לסעיף 355(א) לחוק העונשין. (וראו והשוו רות קנאי הבניית שיקול הדעת של השופט בקביעת העונש בעקבות דוח ועדת גולדברג, מחקרי משפט ט"ו 147, 191, כן ראו את פרוטוקול מס' 302 מישיבת וועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה18 [27.12.10] בעמ' 34-36, ודעת המלומדים שם ביחס לצורך בהסדרת ענישה מינימאלית). ועדיין, קיימת משמעות נורמטיבית לעונש המזערי – רבע מהעונש המירבי הקבוע לעבירה בגינה הורשע המערער – באמצעות כלי ההרתעה של מאסר בפועל. בענייננו סבורני שצודקת המדינה כי העונש נוטה לקולא. נתתי דעתי לנסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן - עברו הפלילי הנקי, העובדה שרמת הסיכון הנשקפת ממנו הינה בינונית עד נמוכה ותפקודו הנורמטיבי. כמו כן, צודק הסניגור כי יש להתחשב בכך שמדובר במעשים שמבלי להמעיט מחומרתם, נמצאים ברף הנמוך יותר של עבירות המין. לאלה יש משקל. אם כי ייתכנו מעשים מגונים בין הורים וילדיהם, המצויים אף ברף נמוך יותר. כאן נגע המערער באיבר המין של המתלוננת, מעל לבגד. ואולם, וזה עיקר, בל נשכח כי עניין לנו בריבוי מקרים של עבירות מין שהתרחשו על פני ציר זמן ממושך של כשלוש שנים. מעבר בין יחסי אב ובת ליחסים בעלי אלמנט מיני, הינם מעשים שהחברה סולדת מהם, אף אם האלמנט המיני אינו מהחמורים. סוף דבר 14. בראייה הכוללת, הלוקחת בחשבון את משך תקופת המעשים, מיהות התוקף והקרבן, וכן את היות המעשים ברף שאינו גבוה, לצד השיקולים לקולא שהובאו – נדמה כי העונש שהוטל על המערער אינו הולם כראוי את חומרת מעשיו. זאת על בסיס הפסיקה ומצוות המחוקק. אשר על כן, ובהתחשב בכך שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין, שלולא כן היה מקום ייתכן והיה מקום להגיע לתוצאה חמורה יותר, הייתי מציע לחברי לדחות את ערעור המערער על הכרעת הדין וגזר הדין, לקבל את ערעור המדינה על גזר הדין, ולקבוע את עונשו של המערער על 45 חודשי מאסר בפועל, תחת תקופת המאסר בפועל שנפסקה בבית המשפט המחוזי. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. 1. אף אני סבורה שעל ההרשעה לעמוד על כנה, וכן שראוי להחמיר בעונשו של המערער. כמו כן, אני מבקשת לשוב ולהדגיש כי העונש המושת על המערער במקרה זה אינו ממצה את הענישה הראויה בנסיבות המקרה, וניתן להסתפק בו אך בשל השלב הדיוני שבו אנו מצויים – בשים לב לכך שעונשו המקורי של המערער היה פחות בהרבה ולכך שערכאת הערעור אינה נוטה למצות את הדין עם נאשמים. מטרידה במיוחד היא העובדה, שתוצאותיו של ההליך המשפטי במקרה זה התבטאו לא רק במשבר המשפחתי שחוו המתלוננות, בנותיו של המערער, אלא גם בנזק החברתי שנגרם להן בקהילתן הדתית, שבה הוכתם שמן, מבלי שהמערער קיבל אחריות למעשיו. 2. בשולי הכרעתנו, התגלעה בין חברי השופטים נ' הנדל ו-י' דנציגר מחלוקת בשאלה האם עדותה של חוקרת הילדים בנוגע למהימנות גרסתה של המתלוננת יכולה הייתה להיחשב רלוונטית, בנסיבות שבהן המתלוננת עצמה העידה, בסופו של דבר, במשפט. השופט הנדל השיב על השאלה בשלילה, באופן שמשקף את הגישה העקרונית הגורסת כי קביעות בדבר מהימנות עדים נתונות להכרעתו של בית המשפט בלבד. לעומת זאת, השופט דנציגר חיווה דעתו כי עדותו של חוקר ילדים בכל הנוגע למהימנותו של הקטין עשויה להיות רלוונטית אף כאשר הקטין מעיד במשפט, בשים לב למיומנותו ולמקצועיותו של חוקר הילדים. לאמיתו של דבר, בנסיבות העניין וכפי שציין השופט הנדל בפסק דינו, המענה לשאלה זו אינו חיוני להכרעת הדין, שהייתה מבוססת היטב אף ללא ההתייחסות הנוספת לעדותה של חוקרת הילדים בשאלת המהימנות של המתלוננת. עם זאת, מאחר שחברי התייחסו לשאלה אני מבקשת להבהיר את עמדתי בנושא. 3. לאמיתו של דבר, הפער בין שתי העמדות שהוצגו אינו גדול כפי שנדמה בתחילה. אף השופט דנציגר אינו סבור שהתרשמותו של חוקר הילדים ממהימנותו של הקטין המתלונן אמורה להחליף את שיקול דעתו של בית המשפט בנושא. כמו כן, אין חולק על כך שבית המשפט רשאי לקבל את חוות דעתו של חוקר הילדים בכל הנוגע לנסיבות שאפפו את מתן העדות, כדוגמת מצבו של הקטין במהלך החקירה. חוות דעת זו עשויה לשקף, בעקיפין, את התרשמותו של החוקר ממהימנותו של המתלונן. עם זאת, אני סבורה כי בסופו של דבר, וחרף העובדה שההבחנה בין עדות בדבר המהימנות לבין עדות בדבר מצבו של המתלונן והתנהגותו עשויה להיות לעתים דקה, עדיף לשמר את התפיסה הגורסת כי אין מקום לכך שבית המשפט יקבל במישרין עדות בדבר מהימנותו של הקטין המתלונן כאשר זה מעיד במשפט (ראו: דנ"פ 3281/02 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (19.9.2002); ע"פ 5263/10 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 26 (31.7.2012)). לתפיסה זו נודעת חשיבות לא רק מן ההיבט המעשי, אלא גם מן ההיבט של חידוד מודעותו העקרונית של בית המשפט לכך שאינו רשאי לשחרר עצמו מן החובה להכריע באופן עצמאי בשאלת המהימנות, כפי שמקובל ביחס לעדים כולם. בנוסף לכך, סביר להניח כי במרבית המקרים שבהם הוגש כתב אישום בגין עבירות מין נגד קטין, חוקר הילדים העריכו כמהימן. על כן, ההסתמכות הישירה על הערכתו של החוקר, כאשר היא באה בנוסף לעדותו של הקטין עצמו בפני בית המשפט, עשויה להגביל עד מאוד את יכולתו של הנאשם להתגונן מפני המיוחס לו. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט נ' הנדל בפסק דינו המפורט – בכפוף להסתייגות מסוימת כמפורט להלן. כמו כן מצטרף אני להערותיה החשובות של חברתי השופטת ד' ברק-ארז לעניין חומרת המעשים והעונש שהושת על המערער. 2. השופט הנדל מתייחס בפסקה 10 לחוות דעתו לכך שכאשר הקטין מעיד בבית המשפט, עדותו של חוקר הילדים לגבי מהימנותו של הקטין, להבדיל מעדותו של החוקר אודות תוכן עדותו של הקטין ברובד העובדתי, אינה רלבנטית. לקביעה זו כקביעה עקרונית לא אוכל להסכים. אכן, מלאכת קביעת מהימנות העדים, ובכלל זה העד-הקטין, מסורה לעולם לפררוגטיבה של בית המשפט. התרשמותו של חוקר הילדים ממהימנות הקטין אינה באה במקום התרשמותו של בית המשפט ששמע את הקטין מעיד לפניו. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שהתרשמות חוקר הילדים ממהימנות הקטין היא עדות קבילה ורלבנטית שהיא בבחינת כלי עזר נוסף שיש בו כדי לסייע לבית המשפט במלאכה המורכבת של הערכת עדות קטין, מלאכה הטעונה מיומנות ומקצועיות ייחודית. משכך, להתרשמות חוקר הילדים ממהימנות הקטין יש משקל המשתנה מתיק לתיק בהתאם לנסיבותיו [ראו למשל: פסק דינה של השופטת ש' נתניהו בע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 259 (1985) (להלן: עניין דנינו); פסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 360-359 (1996)]. 3. לא אכחד כי הפסיקה נזקקה להתרשמות חוקר הילדים ממהימנות הקטין בנסיבות בהן נמנעה עדותו של הקטין באולם בית המשפט. אלא שעיון בפסיקה הרלבנטית לא העלה כי קיימת הלכה פסוקה של בית משפט זה לפיה חל איסור פוזיטיבי על היזקקות להתרשמות חוקר הילדים שעה שהקטין העיד בבית המשפט. לכן, דומני כי לא ניתן להסיק בסוגיה זו מכלל ההן אל הלאו. ודוק, בדומה לעמדתה של השופטת נתניהו בעניין דנינו, סבורני כי ההבחנה בין התרשמותו של חוקר הילדים מהרובד העובדתי של עדות הקטין לבין התרשמותו ממהימנות הקטין, עלולה להיות במקרים רבים, מלאכותית. בעניין זה הדגישה השופטת נתניהו בעניין דנינו כי: "לדעתי, גם לא ניתן תמיד להבחין בין הבעת דעה ישירה של חוקר נוער בדו"ח או בתזכיר בדבר התרשמותו לעניין מהימנות הילד, שהיא על-פי הטענה אסורה, לבין תיאור התנהגותו של הילד בעת מתן עדות, שהיא מותרת.... תיאור שהילד מתחמק מתשובה, למשל, או משפיל את עיניו או מסמיק או שהוא עונה ברצון מתוך נכונות וללא היסוס, קשור ושלוב, לעתים באופן בלתי ניתן לניתוק, עם התרשמותו של חוקר הנוער בדבר המהימנות. הוא משקף בעקיפים אך באופן ברור את יחסו של חוקר הנוער לשאלה זו, עד כי לא ניתן לקבוע מה הסיבה ומה המסובב..." (שם, בעמ' 259). על כן, לא אוכל להסכים לקביעת כלל לפיו עדות חוקר הילדים אודות מהימנותו של הקטין שהעיד בין כותלי בית המשפט אינה רלבנטית. משקל של עדות חוקר בנסיבות אלה יכולה לטעמי להוות כלי עזר נוסף העומד לרשות בית המשפט בהערכת מהימנות עדות הקטין. 4. בכפוף לאמור לעיל מצטרף אני כאמור לתוצאה אליה הגיע השופט הנדל ולהערותיה של השופטת ברק-ארז. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 1.10.2013 עד השעה 10:00 בבית סוהר בימ"ר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ה' בתשרי התשע"ד (9.9.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13003370_Z06.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il