מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח סעעיד חביבאללה

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3366/21 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נגד המשיבים: 1. עזבון המנוח סעעיד חביבאללה 2. אחמד חביבאללה 3. סלאח אלדין חביבאללה 4. פח'ר אלדין חביבאללה 5. עבדאלאסלם חביבאללה 6. עזבון המנוח שחאדה מוסא נאסר בראנסה 7. עזבון המנוח ג'מיל שחאדה בראנסה 8. בהיג'ה בראנסה 9. מוסא שחאדה בראנסה 10. עזבון המנוח ראפע שחאדה בראנסה 11. פואד ראפע בראנסה 12. עיסאם ראפע בראנסה 13. עאטף ראפע בראנסה 14. בשארה ראפע בראנסה 15. חנא ראפע בראנסה 16. פריד ראפע בראנסה 17. עזבון המנוח סעיד שחאדה בראנסה 18. נביל סעיד בראנסה 19. כרים סעיד בראנסה 20. רמזי סעיד סעיד בראנסה 21. ג'סאן סעיד בראנסה 22. עזבון המנוח ג'רייס שחאדה בראנסה 23. עזבון המנוחה נג'יידה בראנסה 24. סמיר ג'רייס בראנסה 25. סוהיל ג'רייס בראנסה 26. גורגית ג'רייס בראנסה 27. נואל ג'רייס בראנסה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 10.3.2021 בת"א 7553-01-16 שניתן על ידי כבוד השופטת עירית הוד תאריך ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021); ט"ז בחשון התשפ"ה (17.11.2024) בשם המערערת: עו"ד אריה צישינסקי בשם המשיבים: עו"ד מג'די עאבד פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת עירית הוד) מיום 10.3.2021 בת"א 7553-01-16, במסגרתו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין בשנות ה-70 של המאה הקודמת. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקם בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. ביום 12.1.2016 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה נגד המדינה, בה עתרו לקבלת פיצויים בגין הפקעת חלקם במקרקעין שהיו מצויים בשעתו בסמוך לתחומי היישוב ריינה, והידועים כחלקה 3 בגוש 17532 וכחלקה 64 בגוש 17531 (להלן: חלקה 3 ו-חלקה 64, בהתאמה. החלקות יכונו יחדיו, להלן: החלקות). ההודעה בעניין הפקעת החלקות, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 19.3.1976. ביחס לחלקה 3, תפיסת החזקה על ידי המדינה נעשתה ביום 31.5.1987, והיא נרשמה על שם המדינה, בהתאם להודעה מיום 31.12.1989 מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות. ביחס לחלקה 64, תפיסת החזקה על ידי המדינה נעשתה ביום 1.1.1989, והיא נרשמה על שם המדינה בהתאם להודעה מיום 29.8.1991. התביעה התנהלה במשך מספר שנים, והוגשו במהלכה חוות דעת שמאיות על ידי הצדדים, וכן מונתה מומחית מטעם בית המשפט. לבסוף, ביום 10.3.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר אימץ את חוות דעתה של המומחית שמונתה מטעמו, הן לעניין ערכי המקרקעין והן לעניין שיעור דמי החכירה האבודים (שנקבע לפי שיעור של 6% משוויה המשתנה של הקרקע מדי שנה ביחס למלוא שטח החלקות). על פסק הדין הגישה המדינה ביום 13.5.2021 את הערעור דנן, שהתמקד באופן החישוב של דמי החכירה האבודים. בחלוף מספר ימים, ביום 18.5.2021 נקבע כי הוא יצורף להליך הדיוני המאוחד, אלא אם מי מהצדדים יבקש להתנגד לצירופו ויגיש בקשה מתאימה בעניין. בקשה כאמור לא הוגשה, והתיק נוהל מאז תחת ההליך הדיוני המאוחד. כאמור, ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים, וכן נפסק שיעור שכר הטרחה המגיע למשיבים. במובן זה, אם כן, הטענות שהעלתה המדינה בערעורה – הוכרעו. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הגישה המדינה תחשיב מטעמה, לפיו יתרת סכום הפיצויים שיש לשלם למשיבים עומדת על 456,444 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). המשיבים, בתגובתם מיום 18.10.2022, התנגדו לתחשיב המדינה וטענו כי "תיק זה שונה בעובדותיו מיתר התיקים האחרים וכי תיק זה אף לא נכלל בין יתר התיקים שנדונו [בפסק הדין החלקי]". לטענת המשיבים, במסגרת ההליך בבית המשפט קמא המדינה הגישה חוות דעת מטעמה, בגדרה היא טענה כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 5% משווי הקרקע ביחס לכלל השטח של החלקות, הן בייעוד מגורים והן בייעוד חקלאי. לפיכך, לשיטת המשיבים, המדינה לא יכולה להתכחש במסגרת הערעור לאמור בחוות דעת זו – המהווה הודאת בעלת דין – בפרט, מאחר שהיא לא הגישה בזמנו כל חוות דעת עדכנית מטעמה, כפי שעשתה בתיקים אחרים, וקל וחומר בהינתן שמדובר בעניין ראייתי אותו יש לתמוך בחוות דעת שמאית מתאימה. נוכח זאת, טענת המשיבים, הלכה למעשה, היא כי האמור בפסק הדין החלקי ביחס לאופן חישוב דמי החכירה האבודים אינו חל על עניינם. עוד טענו המשיבים נגד התקופה בגינה יש לפסוק פיצוי בעבור דמי החכירה האבודים, וכן ביקשו כי נורה למדינה לשאת במלוא ההוצאות בהן נשאו המשיבים בהליך קמא. כפי שתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו יתרת סכום הפיצוי אותה יש לשלם למשיבים עומדת, נכון ליום עריכת התחשיב, על 944,598 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). בימים 6.3.2024 ו-14.3.2024 חזרו המשיבים על טענתם כי אין להחיל את שיעורי דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין החלקי על המקרה דנן, לאור עמדתה של המדינה בהליך קמא, ובפרט הסתמכותה על חוות דעת הקובעת שיעור של 5% ביחס לכלל שטח החלקות. יחד עם זאת, חזרו המשיבים מטענתם כי הערעור דנן לא היה צריך להיות חלק מההליך הדיוני המאוחד, ותחת זאת ביקשו כי טענתם האמורה תידון כפלוגתא פרטנית. בהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, הודיעו המשיבים ביום 29.9.2024 כי הם עומדים על טענתם האמורה, וביום 15.10.2024 הגישה המדינה בקשה למתן פסק דין על בסיס תחשיב המדינה המעודכן, וכן ביקשה להוציא את הודעת המשיבים מיום 29.9.2024 מתיק בית המשפט. מבחינה דיונית, נטען כי המשיבים כלל לא היו רשאים להעלות את טענתם, בהיעדר ערעור מצדם ומשלא מדובר במחלוקת פרטנית או כזו הנוגעת לתחשיב המדינה המעודכן. לגופו של עניין, המדינה הסבירה כי לבית המשפט קמא הוגשה אומנם חוות דעת לפי שיעור תשואה של 5% משווי הקרקע כולה, אולם היא הוגשה לפני שניתן פסק דין איסמעיל. לאחר מכן, המדינה הגישה בקשה לבית המשפט קמא כי יאפשר לה להגיש חוות דעת מעודכנת, אשר תשקף את עמדתה העדכנית, אך בקשתה נדחתה, אם כי עמדת המדינה הייתה ידועה לבית המשפט קמא. אם כן, עמדת המדינה לא נפקדה מההליך קמא, ועל דחיית בקשתה לתיקון חוות הדעת אף ערערה במסגרת הערעור דנן. עוד גורסת המדינה כי טענת המשיבים נדונה בהרחבה בפסק הדין החלקי, והשינוי שחל במדיניות המדינה אף נלקח בחשבון במסגרת קביעת שיעור דמי החכירה האבודים, במסגרת פסק הדין החלקי. ביום 17.11.2024 נערך דיון קדם-ערעור במהלכו חזרו הצדדים על טענותיהם. ביום 17.12.2024 חזרה המדינה על בקשתה למתן פסק דין, ובהתאם להחלטת בית המשפט הודיעו המשיבים ביום 22.12.2024 כי הם עודם דבקים בעמדתם. לפיכך, אין לנו אלא להכריע בערעור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 17.11.2024, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר כעת, סבורני כי יש לדחות את טענת המשיבים נגד הפעלת הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד בעניינם, וכנגזר מכך, להיעתר לבקשת המדינה למתן פסק דין הנותן תוקף לתחשיב המדינה המעודכן. אכן, אין חולק כי חוות הדעת היחידה שהוגשה על ידי המדינה בהליך קמא נשענת על עמדתה הקודמת, לפיה דמי החכירה האבודים צריכים להיקבע לפי שיעור של 5% ביחס לכלל המקרקעין שהופקעו. ואולם, בסמוך למינויה של המומחית מטעם בית המשפט, ביום 14.8.2017 ביקשה המדינה לתקן את חוות דעתה ולעדכנה בהתאם להבחנה בין הדונם הראשון ליתרת החלקה, ועל כך חזרה גם בבקשתה מיום 13.9.2017. בית המשפט קמא דחה את שתי בקשותיה, אך קבע כי המומחית מטעם בית המשפט תתייחס בחוות דעתה לטענות המועלות בעניין (החלטות מהימים 14.8.2017 ו-14.9.20217). בהמשך, לאחר שהוגשה חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט ובעקבות פסק דין איסמעיל, ביום 13.1.2020 הורה בית המשפט קמא למומחית מטעמו לעדכן את חוות דעתה. ביום 2.8.2020 הוגשה חוות דעת עדכנית, במסגרתה שוקפה במלואה עמדתה העדכנית של המדינה (ראו סעיפים 1.5.5 ו-2 לחוות הדעת), והיא קיבלה ביטוי גם בפסק הדין של בית המשפט קמא, הגם שלא מצא לקבלה (פסקה 25 לפסק הדין). הנה כי כן, השתלשלות הדברים מלמדת כי עמדתה העדכנית של המדינה הובאה במסגרת ההליך קמא, נדונה ואף הוכרעה. ממילא, אין מניעה להשיג במסגרת הערעור דנן על קביעות בית המשפט קמא שדחו את עמדתה העדכנית של המדינה. מכאן, שנותרנו עם השאלה האם המדינה הייתה יכולה לשנות מעמדתה במהלך ההתדיינות לפני בית המשפט קמא. ואולם, סוגיה זו באה לכלל הכרעה – בפסק הדין החלקי. נזכיר בתמצית: במסגרת פסק הדין החלקי צוין כי הטעם לשינוי שחל בעמדת המדינה הוא שהתברר לה במהלך ההתדיינות כי עמדתה המקורית ביחס לאופן חישוב דמי החכירה האבודים בטעות יסודה, והיא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי הדין. בהמשך לכך נפסק, כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הובהר כי המדיניות שהמדינה הציגה בעבר מצדיקה, לכל הפחות, כי יוטל עליה הנטל הראשוני להצדקת השינוי שחל באותה מדיניות, כך שעליה להראות כי מדיניות זו שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לכך, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר ביחס לדונם הראשון, ולכן בנוגע אליו נקבע כי יש להעריך את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 5%, בהתאם לעמדת המדינה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי). אולם, ביחס ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה עמדה בנטל האמור, ולכן הייתה רשאית לסטות מהעמדה שהציגה. ועדיין – לא התקבלה עמדת המדינה במלואה, אלא בפסק הדין החלקי נקבע כי ביחס לחלק זה של המקרקעין יש לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 3.25%, כאשר שיעור זה מהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). הנשיאה אסתר חיות אף הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שבנסיבות דנן לא סברה כי התקיימו התנאים להחיל כלל זה. על כך יש להוסיף כי על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה לנכון להיעתר לה בסוגיה זו. קיצורו של דבר, טענת המשיבים קיבלה מענה מלא במסגרת פסק הדין החלקי, ואין כל טעם מבורר לשוב ולדון בה במסגרת התיק הפרטני. סוף דבר: משדחינו את טענת המשיבים, ובהינתן שתחשיב המדינה המעודכן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המעודכן. המדינה תעביר לידי המשיבים את יתרת הסכום שטרם שולמה, בניכוי 10% מסכום הפיצוי בגין ההפקעה שצוין בתחשיב המדינה המעודכן אשר יועבר לרשות המיסים על חשבון חיוב במס שבח, וזאת בתוך 14 ימים ממתן פסק דין זה או מהמצאת המסמכים הנדרשים לשם ביצוע התשלום, לפי המאוחר. למען הסר ספק יובהר כי המדינה תעדכן את תחשיבה עד למועד התשלום בפועל, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בהתאם לאמור בפסקה 23(ג) לפסק הדין בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023).  בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט' בניסן התשפ"ה (‏7.4.2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט