אלכסנדר קניאז'ינסקי נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3363/98 ע"פ 3157/98 ע"פ 3339/98 ע"פ 4066/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט מ' אילן המערערים מס' 1 ו2- בע"פ 3363/98: אלכסנדר וסווטלנה קניאז'ינסקי המערער מס' 3 בע"פ 4066/98: ארכדי וודווזוב המערער מס' 5 בע"פ 3339/98: משה גל המערער מס' 4 בע"פ 3157/98: מרק קוגן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 27.4.98 ומיום 13.5.98 בת.פ. 210/96 שניתן על ידי כבוד השופט א' פריש תאריך הישיבה: ל' בתשרי תשנ"ט (20.10.98) בשם המערערים בע"פ 3363/98: עו"ד אברהם לנדשטיין בשם המערער בע"פ 4066/98: עו"ד גורדון זאב בשם המערער בע"פ 3157/98: עו"ד דוד יפתח בשם המערער בע"פ 3339/98: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי, עו"ד רונית עמיאל פסק-דין השופט י' קדמי: 1. פתח דבר א. בפנינו ארבעה ערעורים, במסגרתם מערערים חמישה מבין שבעה נאשמים שהובאו לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ת.פ. 210/96, כנגד פסה"ד שניתן כנגדם בתיק האמור. בכתב האישום שהוגש נגדם בת.פ. 210/96 הנ"ל, יוחסה לחמשת המערערים - יחד עם אחרים - שורה ארוכה של עבירות שבוצעו במסגרתה של סידרת פרשיות חלקן מורכבות ומסובכות. במרכז האישום עומדות פרשיות של מעשי מרמה וזיוף, שנועדו להשיג, שלא כדין, אזרחות ישראלית ודרכונים ישראלים לאנשים שונים מברית המועצות לשעבר; כאשר הפרשיות האחרות מדברות בגילויי אלימות ובריונות שונים ובמעשים של שיבוש הליכי חקירה ומשפט בקשר למעשים נושא האישום. ארבעת הערעורים נדונו במאוחד. ב. ככל שהדבר נוגע לערעורים שבפנינו, הסתיים הדיון בבית המשפט המחוזי כדלקמן: (1) המערערים מס' 1 ומס' 2 (ע"פ 3363/98):אלכסנדר וסבטלנה קניאזינסקי המערער מס' 1, אלכסנדר קניאזינסקי (להלן: אלכסנדר), ואשתו המערערת מס' 2, סבטלנה קניאזינסקי (להלן: סבטלנה) - הנאשמים מס' 1, מס' 2 בכתב האישום והמערערים בע"פ 3363/98 - הורשעו יחד בעבירות שיוחסו להם באישומים הבאים: אישומים מס' 1, 2, 10 ו15-; כאשר אלכסנדר לבדו הורשע גם בעבירות שיוחסו לו באישומים מס' 3,ד 4, 5, 6, 7, 8, 9, 11, 12, 13, 14, ו16- (הכל בכפוף לתיקונים ולשינויים המפורטים בהכרעת הדין). בבסיס ההרשעה: פרשיה אחת של השגת אזרחות ישראלית ודרכונים ישראלים שלא כדין ופרשה שניה של הקדמה שלא כדין של קבלת דרכונים ישראליים; כשלצידן - ובעקרון בהקשר אליהן - שורה של עבירות נילוות, שעניינן שבוש הליכי חקירה ומשפט. בשל הרשעתם בעבירות שיוחסו לכל אחד מהם באישומים הנ"ל - אשר פרטיהן יוצגו בתמצית בהמשך - נדונו השניים לענשים הבאים: אלכסנדר-נדון לתשע וחצי שנים מאסר, מתוכן שבע וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי; ואילו סבטלנה-נדונה לשלושים וארבע חדשים מאסר, מתוכם 22 חדשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המערער מס' 1 - אלכסנדר - מערער כנגד הרשעתו באישומים מס' 1, 2, 6 ו8-; ואילו המערערת מס' 2 - סבטלנה - מערערת כנגד הרשעתה באישומים מס' 1 ו2-. לחילופין מערערים השניים כנגד חומרת העונשים שנגזרו עליהם. (2). המערער מס' 3 (ע"פ 4006/98): ארקדי וודווזוב המערער מס' 3, ארקדי וודווזוב (להלן: ארקדי) - הנאשם מס' 3 בכתב האישום והמערער בע"פ 4006/98 - הורשע בעבירות שיוחסו לו באישומים מס' 1, 2, 5, 17, 18 ו20-, (בכפוף לתיקונים ושינויים כמפורט בהכרעת הדין). בעיקרם, מתיחסים אישומים אלה לשתי פרשיות של השגת אזרחות ישראלית ודרכונים ישראליים שלא כדין (אחת מהם, במשותף עם המערערים מס' 1 ומס' 2; והשנייה במשותף עם אימו, שהיתה נאשמת מס' 7 בכתב האישום). בשל הרשעתו בעבירות האמורות - שפרטיהן יוצגו בתמצית בהמשך - נדון ארקדי לשבע שנים מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. ערעורו של ארקדי מכוון כנגד הרשעתו באישומים מס' 1, 2, 5, 17, 18 ו20- ולחילופין כנגד מידת העונש. (3). המערער מס' 4 (ע"פ 3157/98): מרק קוגן המערער מס' 4, מרק קוגן (להלן: קוגן) - הנאשם מס' 4 בכתב האישום והמערער בע"פ 3157/98 - הורשע בעבירות שיוחסו לו באישומים מס' 1, 2, 3, 23 ו24- (בכפוף לתיקונים כמפורט בהכרעת הדין). אישומים אלה קשורים למספר פרשיות של השגת אזרחות ישראלית ודרכונים שלא כדין. בשל הרשעתו בעבירות האמורות - שפרטיהן יוצגו בתמצית בהמשך - נדון קוגן לחמש שנים מאסר, מתוכן שלש וחצי שנים מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. ערעורו של קוגן מכוון כנגד מידת העונש בלבד. (4) המערער מס' 5 (ע"פ 3339/98): משה גל המערער מס' 5, משה גל (להלן: גל) - הנאשם מס' 6 בכתב האישום והמערער בע"פ 3339/98 - הורשע בעבירות שיוחסו לו באישומים מס' 1 ו23-. אישומים אלה מייחסים לגל הוצאת מכתבים כוזבים מטעם תאגיד, לצרכי קבלת דרכונים לאלתר מבלי להמתין שנה, בהתאם להחלטת הממשלה. בשל הרשעתו בעבירות האמורות - שפרטיהן יוצגו בהמשך - נדון גל לשלושים חדשים מאסר, מתוכם שמונה עשרה חדשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. ערעורו של גל מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד מידת העונש. 2. העובדות, ההרשעה והערעורים כנגדה להלן תוצגנה הפרשות העומדות בבסיס האישום וההרשעה; ובמסגרת הצגתן, ידונו הערעורים שהוגשו כנגד ההרשעה. א. אישום מס' 1: פרשת אירה "א" - נישואים "למראית עין" - חמשת המערערים (1) עיקרי העובדות בפרשה זו מעורבים כל חמשת המערערים. כמפורט בכתב האישום, בתחילת 1995, קשרו ביניהם המערערים מס' 1 עד מס' 4 קשר להשיג, למי שאינם זכאים לכך כדין, אזרחות ישראלית ודרכונים ישראלים תמורת תשלום; וזאת - באמצעות "נישואים פיקטיביים" עם נשים יהודיות, הזכאיות לעלות לישראל ולקבל אזרחות ודרכון ישראליים מכח חוק השבות, תש"י - 1952 (להלן: חוק השבות) וחוק האזרחות, תש"י - 1950 (להלן: חוק האזרחות). האישום הראשון והשני, סובבים סביב ביצוע הקשר הלכה למעשה: האישום הראשון - מדבר בהשגת האזרחות והדרכון; ואילו האישום השני - מתמקד בגילויי בריונות כנגד אירה, האשה שבאמצעותה הושגו האזרחות והדרכון. במסגרת מימוש הקשר, הפגישו המערערים מס' 1 עד 4, ברוסיה, את אירה - רווקה יהודיה תושבת חרקוב - עם אחד ואלרי צ'רקוב (להלן: צ'רקוב), שאינו יהודי ושהיה מעונין באזרחות ובדרכון ישראליים. על פי הנחייתם של הארבעה, נישאו השניים בנישואים אזרחיים ברוסיה; ולאחר מכן "עלו" לישראל. עם "עלייתה" קיבלה אירה אזרחות ישראלית על פי חוק השבות; ומכוחה היה גם צ'רקוב לאזרח ישראלי. מספר ימים לאחר מכן, הוחתמה אירה במשרדו של עו"ד, מטעמו של צ'רקוב, על מסמך המאשר שאין לה כל תביעות ממנו, קיבלה סך 500 דולר במזומן עבור "טרחתה" והוחזרה בטיסה לרוסיה. לאחר שאירה עזבה את ישראל, טיפלו הארבעה - יחד עם המערער מס' 5, משה גל - בהשגת דרכון ישראלי לצ'רקוב; וזאת, לאלתר וללא צורך בהמתנה של שנה, כאמור בהחלטת הממשלה לגבי עולים חדשים. למטרה זו, שלח גל, בתוקף תפקידו כמנכ"ל חברת ג.ל.מ. הנדסה (להלן: חברת גלם), מכתב כוזב למשרד הפנים, לפיו: חברת ג.ל.מ. זכתה במכרז לתכנון תעלות ניקוז ברוסיה; ועל כן, מתבקשת הנפקה מיידית של דרכון ישראלי לצ'רקוב, שישמש כשליחה ברוסיה. משרד הפנים נעתר לבקשה הכוזבת והדרכון המבוקש נופק לצ'רקוב. בתמורה להסדרת האזרחות והשגתו המיידית של הדרכון, שילם צ'רקוב לחמישה סכום כולל של 45,000 דולר. בשל פרשה זו, הורשעו כל חמשת המערערים בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת אזרחות ישראלית ודרכון ישראלי במרמה (ע"י הצגתו של צ'רקוב כ"בן זוג" אמיתי של אירה, שהיתה, כביכול ל"עולה") ורישום כוזב במסמכי תאגיד (בשל עריכת המכתב הכוזב של חברת ג.ל.מ. למשרד הפנים). (2) הערעור: נישואים למראית עין כל חמשת המערערים טוענים, כי לא היה בסיס להרשעתם בעבירות של קשירת קשר להשגת אזרחות ודרכון ישראליים במרמה והשגתם בפועל כאמור. זאת - בעיקרו של דבר - בשל כך, שכל מה שעשו בהקשר זה נעשה כדין: אירה וצ'רקוב נישאו בחרקוב כחוק, על פי הדין הנוהג שם; "הפגשתם" בחרקוב לצורך זה - אינה מהווה עבירה; אירה היתה זכאית לעלות לישראל עם בעלה; וצ'רקוב זכה בחוק באזרחות ישראלית ובדרכון ישראלי לאלתר על פי הוראות הדין הישראלי, המעניקות אזרחות לבני זוג של עולים חדשים והמאפשרות קבלת דרכון ללא המתנה של שנה - כאמור בהחלטת הממשלה - בנסיבות מיוחדות, שהתקיימו לגביו. לטיעון זה, מוסיף סניגורו של גל - לעניינו של מרשו - טענה נוספת והיא: בפרשת העובדות שבכתב האישום מיוחסת למרשו אך ורק עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד (בקשר להכנת המכתב למשרד הפנים); ועל כן - גם אם היה מקום להרשעה, היתה זו יכולה להתייחס אך ורק לעבירה האמורה. טענת ב"כ של חמשת המערערים לפיה, העובדה שאירה וצרקוב נישאו ברוסיה כחוק - משמיטה את הבסיס מתחת להרשעתם בעבירות הקשר וקבלת דבר במרמה - אינה מקובלת עלי. אכן השניים - צ'רקוב ואירה - נישאו כחוק בחרקוב; ואילו בנישואים "אמיתיים" היה המדובר, לא היה ב"שידוך" ביניהם על ידי המערערים ובטיפול בעלייתם ארצה וקבלת האזרחות הישראלית משום עבירה מן העבירות שיוחסו להם בהקשר זה. ברם, הלכה למעשה, לא כך הם פני הדברים. אמנם, לענין דיני האישות, צ'רקוב ואירה נישאו זה לזו על פי כללי הדין הנוהג במקום שבו נקשר קשר הנישואים; ועל רקע זה, הפכו, פורמלית, ל"בני זוג" ככל שמדובר בדינים האמורים. ברם, "מעמד" פורמלי זה של "בני זוג", אינו מחייב, לשיטתי, באורח מיכני, גם לעניינם של דינים אחרים וביניהם חוק השבות וחוק האזרחות. בהקשר לחוקים אלה, יש לבחון את משמעות המושגים "נישואים" ו"בני זוג", על פי תכליתן של ההוראות הקבועות במסגרתם; ואין אני רואה מניעה לכך, שנישואים שימצאו "תופשים" לענין דיני האישות, לא "יתפסו" לעניינם של דינים אחרים. במקרה דנא, בקשו המערערים לזכות את צ'רקוב באזרחות ישראלית - ולאחר מכן בדרכון ישראלי - מכוח היותו ל"בן זוגה" של אירה בנישואים התופסים במקום עריכתם; וזאת - עפ"י האמור בסעיף 4א לחוק השבות. סעיף זה מקנה ל"בן זוג" של יהודי: ראשית - את הזכות "לעלות ארצה" כיהודי, מכח הוראותיו של סעיף 1 לחוק השבות; ושנית - את הזכות המוקנית ל"עולה" להיות "לאזרח ישראלי", על פי הוראותיו של סעיף 2 לחוק האזרחות. להלן הנוסח של שני הסעיפים הנ"ל ככל שהדבר דרוש לעניננו. סעיף 4א לחוק השבות: "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב1952-, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי...". ואילו סעיף 2(א) לחוק האזרחות: "כל עולה לפי חוק השבות, התש"י1950-, יהיה לאזרח ישראלי". לשיטת הסניגורים, משהיה צ'רקוב ל"בן זוג" של אירה - מכח הנישואים האזרחיים ברוסיה - היה זכאי להיות "עולה" ו"אזרח", כמפורט לעיל; ואין נפקות לכך, שהנישואים היו מכוונים מלכתחילה לתכלית זו בלבד. לעומת זאת, עמדת התביעה היא: כי בהתחשב בכך שהנישואים של אירה לצ'רקוב היו, לפי המינוח שלה, "פיקטיביים" - לאמור לא נועדו אלא להשגת אזרחות ודרכון - אין הם הופכים את צ'רקוב ל"בן זוגה" של אירה לעניינו של חוק השבות; ומשהוצג צ'רקוב בתור "בן זוג" על ידי המערערים בפני הרשויות בארץ לענין זכויותיו לפי חוק השבות ולצורך חוק האזרחות, היה בכך משום מצג כוזב, המצדיק הרשעה בעבירות הקשר והמרמה, שבהן הורשעו המערערים. עמדת התביעה מקובלת עלי. בהקשר הנדון כאן, יש להבחין בין "בן זוג" לענין דיני האישות לבין "בן זוג" לעניין חוק השבות וחוק האזרחות; וזאת - לנוכח השוני שבין התכלית של דיני האישות מכאן, לבין התכלית של שני דברי החקיקה האמורים - חוק השבות וחוק האזרחות - מכאן. תכלית ההוראה הקבועה בסעיף 4א לחוק השבות הינה: מניעת קרע משפחתי בין בני זוג "אמיתיים", שאחד מהם בלבד יהודי; כאשר היהודי מבין השניים מבקש לממש את זכותו לפי חוק השבות ולעלות ולהשתקע בארץ אבותיו. זאת, להבדיל, ממי שאינו יהודי, ההופך עצמו ל"בן זוג" של יהודי באורח פורמלי - על פי דיני האישות - כשמטרתו האחת והיחידה היא להינות מן הזכויות המוקנות ליהודי על פי חוק השבות. ההוראה שבסעיף 4א לחוק השבות לא נועדה - בשום פנים ואופן - לקבוע "מסלול" של קבלת מעמד של "עולה" ו"אזרח ישראלי" לכל "בן זוג", אלא - כאמור לעיל - אך ורק לבן זוג "אמיתי"; וזאת - על מנת לאפשר ליהודים שבני זוגם אינם יהודים, לשוב לארצם ולבנות בה את ביתם. תכלית חקיקתו של סעיף 4א לחוק השבות ברורה וחד משמעית; והיא עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק כולו, שהוא, כאמור, לעודד כל יהודי באשר הוא לעלות לישראל. הסניגורים המלומדים עשו כל שניתן היה להיעשות על מנת לשכנע אותנו, שאין מקום להרים את "מסך הנישואים" לשם בירור כוונותיהם של "בני זוג"; ומכל מקום, לשיטתם, אין לתקוף ולהעמיד בספק את תוקפם של נישואים שנעשו כחוק, על בסיס בחינת "כוונת הצדדים". לטענת הסניגורים, דינם של נישואים אזרחיים בין מי שאינו יהודי ליהודיה, במטרה לקבל אזרחות ישראלית מכח חוק השבות, כדין כל נישואים שבבסיסם שיקולים תועלת; וכידוע "נישואי תועלת" הינם "נישואים" לכל דבר וענין. לשיטה זו, השאלה הקובעת לענין תוקפם של הנישואים אינה מה הניע את בני הזוג להינשא; אלא - אם נישאו כדת וכדין. ומשנישאו כך, אין מקום להרמת "מסך הנישואים" ולחריצת גורלם על פי טיבו ואופיו של ה"מניע", שהביא כל אחד מבני הזוג להתקשר עם האחר בקשר של נישואים. אם תתקבל עמדת התביעה, מסכמים ב"כ המערערים, כי אז שום נישואים אינם וודאיים; שהרי אין לדעת מה תעלה הבדיקה באשר לשיקולים שהניעו את בני הזוג להינשא. לשיטתי, אין מקום לחששותיהם של הסניגורים בענין זה; שהרי התביעה אינה טוענת ש"נישואי תועלת" אינם תופשים ואף אין היא מציעה להרים את "מסך הנישואים", כל עוד המדובר בדיני האישות. טענת התביעה - המקובלת עלי כאמור - היא: כי יש מקום ל"הרמת המסך" כאמור, כאשר לא בתוקפם של הנישואים בתור שכאלה המדובר, אלא בכוחם לשמש בסיס לתביעת זכויות של "בן זוג", שאינו יהודי, מכח חוק השבות. בהקשר זה, אין מקום להשוואת נישואים "פורמליים" - של מי שאינו יהודי ליהודי - שתכליתם היחידה היא השגת אזרחות ישראלית מכח חוק השבות, ל"נישואי "תועלת". "נשואי תועלת" - נעשים למטרת נישואים, כאשר ה"תועלת" היא רק המניע העומד בבסיסם; ובתור שכאלה, הרי הם נישואים "אמיתיים", להבדיל ממה שקרוי בציבור נישואים "פיקטיביים". מאידך גיסא, נישואים שתכליתם היחידה היא השגת אזרחות ישראלית למי שאינו יהודי מכח חוק השבות - כבמקרה דנא - אינם נעשים למטרת נישואים כלל; ובתור שכאלה אין הם מהווים נישואים אמיתיים, אלא נישואים "למראית עין" בלבד. הנישואים "למראית עין" - הם הנישואים ה"פיקטיביים" שבהם מדברת התביעה; וכך הם מכונים בפיה העם. המאפיין נישואים כאלה - ומבדיל אותם מ"נישואי תועלת" - נעוץ בכך שהם רק "נחזים" כנישואים, כאשר למעשה אינם כאלה. אשר על כן, גם אם נישואים כאלה "תופשים" במישור דיני האישות - וענין זה אינו צריך הכרעה כאן - הרי שלעניינם של דינים אחרים, כמו לעניינו של חוק השבות, לא רק שאין הם "תופסים", אלא שהם מהווים מעצם טיבם "מצג שוא", כאשר מבקשים לקבל באמצעותם "דבר" (לרבות אזרחות ודרכון). התופעה של מתן משמעות משפטית שונה לאותו מונח לשוני - במקרה דנא: "בן זוג" - בדברי חקיקה שונים, אינה זרה למשפט. אכן, חוק בא לידי ביטוי ב"מלים"; ומשמעותן הטבעית, היא זו שמקנה להן הלשון. ברם, שימוש במילה במסגרתו של חוק עשוי להעניק לה, לצד משמעותה הלשונית, גם משמעות משפטית; ומשהוענקה לה כזאת - משמעותה הלשונית נסוגה מפניה. משמעותו המשפטית של מונח לשוני מושפעת, מטבע הדברים, מדבר החקיקה שבמסגרתו נעשה בו שימוש; וגורם מרכזי לענין זה, הוא תכלית חקיקתו של אותו דבר חקיקה. משמעות משפטית כאמור, יכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות: אפשר שתבוא לכלל ביטוי בדרך של "בחירת" אחת מן המשמעויות הלשוניות של המילה; ואפשר שתבוא לכלל ביטוי בתוספת "מאפיינת ומייחדת" למשמעות הלשונית הבסיסית של אותה מילה. במקרה שבפנינו מתחייבת מתכליתו הכללית של חוק השבות ומתכליתה המיוחדת של ההוראה שהוספה לו בסעיף 4א האמור, משמעות משפטית מיוחדת למושג "בן זוג" בו נוקט הסעיף הנ"ל והיא: בן זוג "אמיתי", להבדיל מבן זוג "למראית עין". ההבדל בין "אמיתי" ו"למראית עין" בהקשר המיוחד הנדון כאן, לא רק מתחיב מתכלית החקיקה של סעיף 4א הנ"ל, אלא גם מגלם את ההצדקה לקיומה של ההוראה הקבועה במסגרתו; שהרי אין כל הגיון להענקת הזכויות הקבועות בסעיף 4א לחוק השבות, למי שאינו בן זוג "אמיתי" של יהודי. תכלית ההוראה שבסעיף 4א הנ"ל היא: "השוואת" מעמדו של "בן זוג" שאינו יהודי ל"בן זוגו" היהודי; ומטבע הדברים שמדובר בבן זוג "אמיתי" להבדיל ממי שמתחזה, במסווה של נישואים "למראית עין", להיות כזה. אדם יכול להיקרא "בן זוג" של יהודי בשל כך שנישא לו "פורמלית" על פי חוק המקום; ויחד עם זאת - לא להיות "בן זוגו" לענין סעיף 4א לחוק השבות, אם מתברר שהוא בן זוג "למראית עין" בלבד. ולא נעלם ממני, שמי שאינו יהודי יכול להפוך "בן זוג" של יהודי "למראית עין", לאו דוקא על מנת להינות מהוראותיו של סעיף 4א לחוק השבות, אלא לתכלית אחרת כלשהי. אין בכך כדי לשנות את עמדתי: לא המניע לנישואים "למראית עין" קובע לענין זה, אלא העובדה שמדובר בנישואים מסוג כזה. אשר על כן, יהיה המניע לעריכת הנישואים "למראית עין" אשר יהיה, הצדדים להם לא יהיו "בני זוג" לעניינו של סעיף 4א הנ"ל; והצגתם כ"בני זוג" בהקשר זה - מהווה מצג כוזב. סיכומם של דברים: יש להבחין, בין "נישואי תועלת" לבין "נישואים-למראית -עין". הראשונים - נעשים בכוונת נישואים, ואין נפקות לכך שהמניע לעשייתם היתה התועלת הכרוכה בהם; בעוד שהאחרונים - נעשו מלכתחילה בלא "כוונת נישואים", כאשר תכליתם היחידה היא ליצור בסיס למצג של "נישואים", כשבפועל אין כאלה. הראשונים - הופכים את הנישאים לבני זוג "אמיתיים"; ואילו האחרונים - מציגים את הנישאים כבני זוג "למראית עין", כאשר אין הם כאלה. "בן זוג" לעניינו של סעיף 4 לחוק השבות - הינו רק מי שנישא לבן זוגו בנישואים "אמיתיים"; ואילו מי שנישא לבן זוגו "בנישואים-למראית-עין" - מתחזה ב"מרמה" ל"בן זוג", ככל שמדובר בחוק השבות. צ'רקוב ואירה נישאו ב"נישואים-למראית-עין", בשל כך שנעשו בלא כוונת נישואים" ולא בשל כך שצ'רקוב ביקש להפיק מהנישואים הללו "תועלת"; ו"הנישואים-למראית-עין" - אינם הופכים "בן-זוג-למראית-עין" ל"בן זוג" כמשמעותו בסעיף 4א לחוק השבות. התשובה לתמיהה שהציגו הסניגורים, כיצד זה הופך מי שהיה ל"בן זוג" כחוק למתחזה במירמה כבן זוג, נעוצה, איפוא, בכך: שמי שהיה לבן זוג "למראית עין", הופך ל"מתחזה" כבן זוג "אמיתי" כשהוא מציג עצמו בתור שכזה לצרכי קבלת הטבות. (3) ההכרעה בערעור חומר הראיה שנפרש בפני בית המשפט המחוזי בענין זה, אינו מותיר מקום לספק, שארבעת המערערים - מס' 1, 2, 3 ו4- - חברו יחד לספק "שירותים" להשגת אזרחות ודרכון ישראלים למי שאינו יהודי באמצעות "נישואים-למראית-עין" ליהודיה; ובפועל אכן סיפקו שירותים כאלה לצ'רקוב בעזרתה של אירה, כשהם משלימים את המלאכה בעזרתו של משה גל, המערער מס' 5. מאמציהם של המערערים מס' 3 ומס' 4 - לנתק עצמם מהמערערים מס' 1 ומס' 2, על ידי הצגת מעורבותם בפרשה זו כ"מקרית", "מזדמנת" ו"מקוטעת" לא צלחו; ובדין קבע בית המשפט המחוזי, כי היו שותפים מלאים למזימת ההתחזות כ"בן-זוג-אמיתי" ולמימושה. המערערים מס' 1 עד מס' 4 - כמו גם אירה וצ'רקוב - היו מודעים מלכתחילה: כי השניים היו לזוג אך "למראית עין"; וכי הצגתו של צ'רקוב בפני הרשויות כ"בן זוג" - אמיתי - של אירה לעניינו של סעיף 4א לחוק השבות, מהווה מצג כוזב. צ'רקוב ואירה לא התכוונו להתקשר בקשר נישואים "אמיתי"; וכאמור, אין לומר - כפי שטוענים הסניגורים - שהיו אלה "נישואי תועלת", משום שבפועל היתה כאן "תועלת" ללא "נישואים". ב"כ של אלכס וסבטלנה - המערערים מס' 1 ומס' 2 - מפנה את תשומת הלב לכך, שבדברי הסיכום בע"פ, בקשה התביעה לזכות את השניים - וכן את מרק קוגן המערער מס' 3 - מן העבירה של רישום כוזב במסמך של תאגיד, הנעוצה בהכנת המכתב הכוזב שהכין משה גל לצרכי קבלתו של דרכון ישראלי עבור צ'רקוב לאלתר. בית המשפט לא נעתר לבקשה זו והרשיע את השלושה גם בעבירה זו. לשיטתי, רשאי היה בית המשפט המחוזי לעשות כן, לאחר שמצא כי הארבעה - המערערים מס' 3,2,1 ו4- - תכננו מלכתחילה להשיג לצ'רקוב אזרחות ישראלית ודרכון ישראלי לאלתר, באמצעות נישואים "למראית עין" לאירה; ואין בעובדה כי לצורך השגת הדרכון ללא המתנה נזקקו למכתב הכוזב שהכין משה גל - המערער מס' 5 - כדי לפטור אותם מן האחריות למימוש המזימה בשלמותה. לעומת זאת, מותיר חומר הראיה ספק, אם משה גל - המערער מס' 5 - היה שותף לקשר מלכתחילה; או שמא נתבקש על ידי ארבעת המערערים האחרים לסייע להם בשלב האחרון של השגת הדרכון בלבד. כתב האישום אינו מיחס לגל את האחריות למעשיהם של הארבעה האחרים ומצמצם את חלקו בפרשה להכנת המכתב הכוזב של חברת ג.ל.מ. הנדסה; וכאמור, אין בחומר הראיה כדי לשלול את האפשרות שכך היו פני הדברים בפועל. אשר על כן, יש להנות את המערער מס' 5 - משה גל - מן הספק, שמא לא היה שותף לקשר ולהשגת האזרחות הישראלית, שלא כדין, לצ'רקוב. לא כך הם פני הדברים בקשר לגירסה ה"המיתממת" שהציג משה גל בעדותו, לפיה המכתב ששלח למשרד הפנים להחשת מתן דרכון לצ'רקוב, אינו כוזב. משה גל נחקר על גרסה זו; ועל-פי התרשמותו רשאי היה בית המשפט המחוזי לדחות גירסה זו ככוזבת, כפי שעשה בפועל. (4) סוף דבר: ערעורם של ארבעת המערערים - מס' 1 עד מס' 4 - כנגד הרשעתם בכל העבירות שבאישום הראשון נדחה; ואילו בעניינו של המערער מס' 5 - משה גל - יש לצמצם את ההרשעה בקשר לפרשה זו, לעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד ושל קבלת דבר במרמה בקשר להשגת הדרכון לאלתר. ב. אישום מס' 2: פרשת אירה "ב" - חטיפה מן הארץ - המערערים מס' 1 - 4 (1) עיקרי העובדות ביום 10.9.95 כשלושה חדשים לאחר שעזבה את הארץ, חזרה אירה במפתיע לישראל, התקשרה לאלכסנדר ולסבטלנה - המערערים מס' 1 ומס' 2 - והודיעה להם על שובה ועל כוונתה להישאר כאן. התמונה המצטיירת מחומר הראיה היא, כי ארבעת המערערים פעלו גם בענין זה - כמו בענין הנישואים "למראית-עין", נושא האישום הראשון - כ"חבורה": הם דאגו לאסוף את אירה בנתב"ג והעבירו אותה לדירתם של אלכסנדר וסבטלנה; הם הבטיחו את שהייתה בדירה עד ששילחו אותה למחרת היום יחד עם סבטלנה בחזרה לקייב; והם שהסדירו את מסירתה בקייב לידיהם של שני גברים על מנת שיאיימו עליה לבל תחזור לישראל. סבטלנה חזרה לישראל מייד לאחר שמסרה את אירה לידי שני הגברים האמורים. בשל התנהגותם כלפי אירה כאשר חזרה ארצה, הואשמו ארבעת המערערים הנ"ל בעבירות של כליאת שוא (בדירה של אלכסנדר וסבטלנה), חטיפה מהארץ (בשל הרחקתה של אירה מן הארץ בחזרה לרוסיה שלא מרצונה), חטיפה לשם רצח או סחיטה (בשל מסירתה בחו"ל לגברים עוינים, על מנת שיאיימו עליה במוות, אם תחזור לארץ) ובקשירת קשר ביניהם לעבור את העבירות האמורות. כל הארבעה טענו, כי המעשים שעשו בפרשה זו אינם מהווים עבירות וכפרו באשמות שיוחסו להם; כאשר המערערים מס' 3 ו4- הוסיפו וטענו כי מעורבותם היתה מקרית, תמימה ולא על בסיסו של קשר שקשרו בענין זה עם המערערים מס' 1 ומס' 2. בית המשפט המחוזי, דחה את הטענות הנ"ל והרשיע את כל הארבעה בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום כמפורט לעיל. (2) הערעור וההכרעה בו בפנינו, חזרו המערערים על הטעון שהציגו בבית המשפט המחוזי. טענתם המרכזית בפנינו, היא: כי אין בחומר הראיות שבא בפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס כדבעי את המימצא המרכזי, לפיו היתה אירה נתונה בידיהם לשבט או לחסד מרגע שהגיעה לנתב"ג ועד למסירתה לרשותם של השניים שהמתינו לה ברוסיה. לטענתם היתה אירה חופשיה לעשות כרצונה; והיא שבחרה לחזור לקייב, לאחר שהובהרו לה הקשיים הכרוכים בהישארותה בישראל. אין אני מקבל טעון זה. בית המשפט המחוזי פירט בהכרעת הדין - בהרחבה - את התשתית הראייתית העומדת בבסיס הרשעתם של הארבעה בעבירות המיוחסות להם בכל הקשור להחזרתה המיידית של אירה לרוסיה; ואנכי לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות מצידנו במימצא העובדתי שקבע בית המשפט, לפיו: אירה הוחזקה בדירה והוחזקה לרוסיה בעל כורחה; כאשר התנהגות מאיימת מצד הארבעה שללה ממנה את האפשרות לנהוג אחרת. אכן, המערערים לא הצהירו בפניה של אירה כי היא "כלואה" בדירה; ואף לא אמרו לה במילים מפורשות שהיא חייבת להתלוות אל סבטלנה ולעזוב עמה - לאלתר - את הארץ. הם פשוט "הבהירו" זאת לאירה ב"התנהגות" שאינה משתמעת לשתי פנים. לאירה היה ברור, שאסור לה לעזוב את הדירה שלא בידיעתם ובהסכמתם של המערערים; ומכוחה של אותה התנהגות "הצטרפה" אירה אל סבטלנה וחזרה עמה מייד לרוסיה. אירה לא באה לארץ על מנת לחזור מייד, תוך יממה, כלעומת שבאה; ואין ספק, שלא היא שבחרה להיפגש עם שני הבריונים, שהטיחו בפניה איומים חמורים, כאשר ירדה מן המטוס ברוסיה. "כליאה" לצרכי הרשעה בעבירה של כליאת שוא, אינה חייבת להיעשות ב"כבלים" או ב"מנעול"; ואף אינה מצריכה שומר חמוש. ליבה של ה"כליאה" בריתוקו של אדם למקום מוגדר, בנסיבות השוללות ממנו את חופש התנועה. במצב כזה הושארה אירה בדירה: הובהר לה, על רקע של אוירה מאיימת, שעליה להישאר בדירה; והוצבה לידה "שומרת" בדמות מכרה של המערערים, שהוזעקה לשהות עמה בפרק הזמן שבו נעדרו מן המקום. בנסיבות כאלה: ה"איום" שהותלה מעל לראשה של אירה, שלא לעזוב את הדירה - בא במקום הכבילה והנעילה; כאשר הפיקוח הצמוד של ה"שומרת" המחיש אותו והשלים את כוחו. הוא הדין לענין משמעותה של "חטיפה" לצרכי ההרשעה בעבירות החטיפה: זו אינה מחייבת - על פי ההגדרה שבסעיף 369 לחוק העונשין - שימוש בכח פיסי דווקא, כדי לאלץ את החטוף "ללכת" עם חוטפיו; ודי בהתנהגות מאיימת מצידו של "חוטף", כדי לצאת ידי חובת ה"כפייה" העומדת בבסיס עבירות החטיפה. הארבעה "הובילו" - פשוטו כמשמעו - את אירה לשדה התעופה; הבטיחו - באמצעות סבטלנה - שלא סרה ממנה - כי תעלה על המטוס שהטיס את השתיים לרוסיה; ו"הפגישו" גם את אירה עם השניים, שהטיחו בפניה איומי רצח לבל תחזור לישראל. בכך עברו הארבעה את העבירה של חטיפה מהארץ לפי סעיף 370 לחוק העונשין וחטיפה לשם סחיטה לפי סעיף 372 לחוק האמור. ארבעת המערערים לא הסתפקו ב"גירושה" של אירה מן הארץ (עבירה לפי סעיף 370 הנ"ל), אלא דאגו שהרחקתה מן הארץ תשמש גם לאיומים שימנעו את חזרתה אליה (עבירה לפי סעיף 372 הנ"ל). אכן האיומים התרחשו בחו"ל והטסתה של אירה לשם לא נועדה רק למטרת האיומים. ברם, די לעניין זה בכך שהאיומים היו אחת ממטרות ההרחקה ושראשיתה של ההרחקה היתה בארץ. סיכומם של דברים, התמונה הכוללת של ההתרחשות בהקשר זה מלמדת בעליל: כי אירה "נכלאה" בדירה; כי עזיבתה את הארץ "נכפתה" עליה על מנת למנוע ממנה לחשוף את פעילותם של ארבעת המערערים בקשר להשגת אזרחות ודרכונים ישראלים כמפורט באישום מס' 1; וכי חטיפתה לחו"ל היתה מיועדת לא רק להרחקתה המיידית מן הארץ אלא גם על מנת לאיים עליה שם לבל תהין לחזור לישראל. הרשעתם של הארבעה בעבירות שיוחסו להם בהקשר זה, מבוססת כדבעי עובדתית ומשפטית; וערעורם בענין זה נדחה. ג. אישום שלישי: פרשת ישמאלוב - קבלת דרכון לאלתר - המערערים מס' 1 ו4- בפרשה זו הורשעו המערערים מס' 1 ומס' 4 - יחד עם נאשם נוסף (מס' 5 בכתב האישום) שביטל את ערעורו - בעבירות של שמוש במסמך מזויף על מנת להחיש קבלתו של דרכון ישראלי עבור עולה חדש, ללא המתנה של שנה מאז עלייתו לארץ, כמתחייב מהחלטת הממשלה בענין זה. כאמור בכתב האישום, השלושה - שני המערערים והנאשם הנוסף - השיגו עבור העולה בורז'עלי ישמאלוב (להלן: ישמאלוב), שזכה באזרחות ישראלית כ"בן זוג" של יהודיה שעלתה לישראל, דרכון ישראלי ללא המתנה של שנה כאמור; וזאת, באמצעות מכתב כוזב של בית החולים אסותא - שנמסר למשרד הפנים - לפיו: ישמאלוב הינו - כביכול - רופא העוסק בליווי עולים חולים ממדינות חבר העמים לארץ. הרשעתם של שני המערערים הנ"ל בפרשה זו, מבוססת בעיקרה על תוכנן של שיחות טלפוניות מוקלטות, שקיימו המערערים ביניהם; מהן מתחייבת המסקנה, כי הם החישו את הפקת הדרכון ומסירתו לישמאלוב, באמצעות המכתב המזויף של בית החולים אסותא כאמור לעיל. אכן, בעדותם, הכחישו השניים את מעורבותם בפרשה זו. ברם, בית המשפט דחה את הכחשתם כבלתי מהימנה; ומשלא ניתן הסבר למסקנה המסבכת המתחייבת מן השיחות הטלפוניות שקיימו - על רקע מעורבותם המוכחת של שני המערערים בפרשיות האחרות המיוחסות להם בכתב האישום - הרשיע את שני המערערים בעבירות שיוחסו להם באישום זה. השניים אינם מערערים על הרשעתם בפרשה זו; והיא מובאת כאן להשלמת התמונה לענין גזר הדין בלבד. ד. אישומים מס' 4, 7, 12, 14, 15, ו16-: פרשיות פורטנוי - - מרמה והכשלת משפט - המערערים מס' 1 ומס' 2 האישומים הנ"ל - כמפורט להלן - קשורים באחד יורי פורטנוי (להלן: פורטנוי) אשר נמנה בשעתו בין שותפיו "לעסקים" של המערער מס' 1; וההרשעה בעבירות שבאישומים אלה מבוססת בעיקרה על עדותו של פורטנוי. ואלה הפרשיות: (1) פרשיית ההלוואה: (אישום מס' 4) בשלהי 1995 קשר המערער מס' 1 - אלכסנדר - קשר עם "אחר" לקבל במירמה הלוואה בנקאית. לצורך זה, התחזה ה"אחר" לאדם בעל זהות בדויה באמצעות תעודת זהות מזויפת, שהכין עבורו המערער מס' 1; ועל פי הוראתו של האחרון שכר דירה באיזור יוקרה בתל אביב בזהות הבדויה. בסופו של דבר המרמה לא יצאה לפועל; והמערער מס' 1 הואשם והורשע בקשירת הקשר ובשותפות להתחזותו של ה"אחר", באמצעות תעודת הזיהוי המזויפת שהוכנה על ידו. המערער מס' 1 לא ערער כנגד הרשעתו באישום זה; והיא מובאת כאן להשלמת התמונה לענין גזר הדין בלבד. (2) פרשית רכישת הדרכון מפורטנוי (אישום מס' 7) במחצית שנת 1995 ביקש המערער מס' 1 מיורי פורטנוי למכור לו את דרכונו הישראלי, על מנת לזייפו על ידי החלפת התמונה שבו בתמונתו של אחר. פורטונוי נענה ומכר את דרכונו למערער מס' 1 תמורת 600.- דולר. המערער מס' 1 הורשע בהקשר זה בעבירה של זיוף דרכון; ואין ערעור מצדו כנגד הרשעתו. הצגת הפרשייה כאן מכוונת להשלמת התמונה לענין גזר הדין בלבד. (3) פרשיות של הכשלת מהלכי משפט (אישומים מס' 12, 14, ו16-) ביום 16.6.96 שוחרר המערער מס' 1 בערובה בתנאים מגבילים. בין התנאים נכלל איסור פגישה עם מספר ניכר של אנשים וביניהם - גם יורי פורטנוי ומרק קוגן (המערער מס' 4). על אף האיסור האמור נפגש המערער מס' 1 עם פורטנוי בימים: 19.6.96 (אישום מס' 12) 27.6.96 (אישום מס' 14) 6.7.96 (אישום מס' 15 - פגישה משותפת לו ולמערערת מס' 2, שאף עליה נאסר להיפגש עם פורטנוי) ו- 11.7.96 (אישום מס' 16). בפגישות אלו קוימו עם פורטנוי שיחות בקשר לחקירת המשטרה; ובמסגרתן ניתנו לפורטנוי הנחיות, שמשמעותן שיבוש הליכי החקירה. המערערים מס' 1 ומס' 2 אינם מערערים על הרשעתם באישומים אלה; והעובדות מובאות כאן לענין גזר הדין. ה. ארבע פרשיות של שיבוש הליכי משפט - המערערים מס' 1 ומס' 2 - אישומים מס' 9, 10, 11, ו- 13 (1) ביום 12.5.96, משנודע למערער מס' 1 שהמערער מס' 3 נעצר, התקשר המערער מס' 1 עם אשתו, המערערת מס' 2, והדריך אותה לומר לשוטרים - אם יגיעו - שהוא אינו מתגורר עמה. כן הנחה המערער מס' 1 את אשתו להשמיד ראיות מפלילות (אישום מס' 9 - נגד המערער מס' 1). (2) ביום 14.5.96, כאשר המערער מס' 1 היה במעצר עם המערערת מס' 2 - אשתו - תיאם איתה המערער מס' 1 את הגרסאות שימסרו למשטרה; והינחה אותה למסור גירסה כוזבת לחוקריה (אישום מס' 10 - נגד שני המערערים). (3) ביום 17.5.96, שעה שהוסע ברכב יחד עם המערערת מס' 2 סיכם עמה המערער מס' 1, שלא יאמרו דבר לחוקריהם עד שישוחררו מן המעצר (אישום מס' 11 - נגד המערער מס' 1). (4) ביום 27.6.96, במהלך החקירה המשטרתית, נפגש המערער מס' 1 עם המערער מס' 4, תוך הפרת הוראתו של בית המשפט שלא להיפגש עמו (אישום מס' 13 - נגד המערער מס' 1). בשל המעשים האמורים הורשעו המערערים מס' 1 ומס' 2 בעבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה. השניים אינם מערערים על הרשעתם, והאירועים מוצגים כאן בהקשר לגזר הדין בלבד. ו. אישום חמישי: פרשת זיוף שני דרכונים - המערערים מס' 1 ומס' 3 בינואר 1995 נעצרו בגבול גרמניה - בעיר פסאו - שני אנשים שהחזיקו בדרכונים ישראלים, שהתמונות של נושאיהם המקוריים הוחלפו בתמונותיהם של השניים שנעצרו. כמפורט בכתב האישום, מיוחס מעשה הזיוף של שני הדרכונים למערערים מס' 1 ומס' 3. זאת, בהסתמך על תוכנן של שיחות טלפוניות שניהלו ביניהם שני המערערים הנ"ל ואדם שלישי שהוקלטו על ידי המשטרה; ולנוכח העובדה שבחיפוש שנערך בדירתו של המערער מס' 1, נתפשו מסמכי השחרור של השניים שנעצרו בגבול הגרמני. ב"כ של המערער מס' 3 טוען כי בהעדר ראיות לזהותם של השניים שנעצרו בגרמניה, אין די בשיחות הטלפוניות האמורות די כדי לבסס את הרשעת שולחו; ואילו המערער מס' 1, אינו מערער על הרשעתו בפרשה זו. בית המשפט המחוזי בחן את תוכן השיחות הטלפוניות האמורות בקפידה רבה, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין; ואנכי לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט, לפיה די בתוכנן של השיחות - על רקע מציאת אישורי השחרור - ברשותו של המערער מס' 1 - כדי לבסס את הרשעתם של שני המערערים. השיחות שקיים המערער מס' 1 עם פורטנוי מסגירות בבירור את מעורבותו בזיוף הדרכונים; ואילו המערער מס' 3 הסגיר את מעורבותו שלו בשיחה טלפונית עם אחד סרגיי. לענין ההרשעה בזיוף הדרכונים, אין נפקות להעדר ראיה בדבר זהותם של השניים שנשאו את הדרכונים ונעצרו בגרמניה; שהדגש כאן הוא על זיוף הדרכונים כשלעצמם, יהיו המחזיקים בהם אשר יהיו. ז. אישום שישי: פרשת החותם - המערער מס' 1 בחיפוש שנערך בביתו של המערער מס' 1 נתפס "חותם" הנחזה על פניו כ"אישור כניסה" לארה"ב (ויזה). החותם "מצוי" על גבי דיסקט של מחשב, המאפשר לחזור ולהדפיסו. בשל החזקת הדיסקט המפיק את ה"חותם", הורשע המערער מס' 1 בעבירה של החזקת מכשיר לעשיית חותמים, לפי סעיף 488(1) לחוק העונשין. בערעורו כנגד ההרשעה באישום זה, מעלה ב"כ של המערער מס' 1 שתי טענות: האחת - כי הדיסקט כשלעצמו אינו מהווה "מכשיר שניתן להפיק בו הטבעה" כאמור בסעיף 488(1) הנ"ל, משום שלצורך ההטבעה צריך גם מחשב ומדפסת; והשניה - כי העבירה הקבועה בסעיף האמור, אינה מדברת ב"חותם" של רשות "זרה", אלא אך ורק ב"חותם" של רשות ישראלית. לא אוכל לקבל טיעון זה על שני פניו. ה"חותם" שמדובר בו, אינו אמצעי להטבעת "רישום", דוגמת "חותמת", אלא - ה"מוצר" של ההטבעה, קרי: "הרישום" המוטבע; והסעיף 488(1) הנ"ל מדבר בהחזקת "אמצעי" להפקתו של "חותם". לשון הסעיף 488(1) האמור, מדברת ב"מכשיר" שבאמצעותו ניתן להפיק "חותם"; כאשר ליבו של "מכשיר" כזה, הוא ה"גוף המטביע" את החותם. לשיטתי, אין ספק שהחזקת ה"גוף המטביע" של מכשיר כאמור, גם כאשר אין הוא משולב ב"מכשיר" המפיק, בסופו של דבר, את ה"חותם" - אסורה על פי הסעיף האמור; ומכאן - שדין ה"גוף המטביע" כדין המכשיר השלם. במצב דברים זה, ה"דיסקט" המטביע - הזהה ל"גוף המטביע" במכשיר מיכני - עונה להגדרת "מכשיר לעשיית חותמים". לשיטתי, איפוא: "מכשיר" בהקשר זה, אינו רק המכשיר השלם, אלא גם "ליבו המטביע"; וזאת בין ש"הלב" משולב במכשיר כאמור ובין שאינו משולב בו. בעבר הרחוק היה ה"גוף המטביע" לבדו אותו "מכשיר" שניתן להפיק בו "חותם", לאחר שמשכו אותו בדיו מתאימה; כאשר את הכח המטביע סיפקה היד. מאוחר יותר, שולב ה"גוף המטביע" במתקן מיכני, שהחליף את היד וסיפק את הדיו. עתה החליפו המחשב והמדפסת את היד ואת הדיו. ה"גוף המטביע" היה ונשאר ליבו של "המכשיר"; וההתפתחות הטכנולוגית אינה משמיטה את הבסיס מתחת למשמעותו של האיסור. עד כאן, לענין היותו של הדיסקט - המטביע את החותם כשהוא משולב במחשב ובמדפסת - "מכשיר" לענין האיסור שבסעיף 488(1) לחוק העונשין; ומכאן - ל"זהותו" של החותם: ישראלי או זר. אכן, בלשון הסעיף לא נאמר דבר בענין זה. ברם, לשיטתי אין צורך באמירה כזו, כדי ל"הוציא" מתחולתו של הסעיף חותם של רשות שאינה ישראלית. פשיטא, שזיופו של "מסמך" של רשות זרה הנעשה בישראל - מהווה עבירת זיוף, מבלי שהדבר מחייב אמירה מפורשת בהגדרת העבירה; ואנכי לא רואה מקום להבחין בין רשות זרה לרשות מקומית, כאשר מדובר בהחזקת "מכשירי-חותם", המיועדים לזיוף חותמיהם הרשמיים של אותן רשויות. אכן, הגדרת העבירות שבסעיפים 486 ו- 487 הנ"ל - אליהם אנו מופנים - מדברת במפורש ב"מדינת ישראל" מצד אחד וב"מדינת חוץ" מצד שני. ברם, הדבר נעשה בשל כך שאותם שני סעיפים מדברים ב"בולים". אלה - כמו מטבע - "מתאפיינים" ב"השתייכות" למדינה המפיקה אותם; ועל מנת למנוע ספקות בענין ההגנה על בול או מטבע זר נאמרו בענין זה דברים מפורשים. לא כך הוא המצב לענין "מסמך" של מדינה זרה ודין ה"חותם" כדין "מסמך". כאן העיקר הוא ה"מסמך" או החותם", כאשר השתייכותו למדינה זו או אחרת אינה מעלה ואינה מורידה. ערעורו של המערער מס' 1 כנגד הרשעתו באישום זה נדחה. ח. אישום מס' 8: פרשיית זיוף תעודות לידה - המערער מס' 1 בחיפוש שנערך בדירתו של המערער מס' 1, נמצאו שתי תעודות לידה, השייכות למריה לאבזינה ולנינה אוטשקובסקיה; ובבדיקת מעבדה התברר שבכל אחת מהתעודות ישנן מחיקות המהוות זיוף וההופכות את התעודות ל"מזויפות". המערער טוען כי התעודות האמורות אינן שלו; אלא הושארו בביתו על ידי מכר שלו, מר בלקין, שהשתיים הן קרובות משפחה שלו. בלקין העיד בבית המשפט ותמך בגירסת המערער. ברם, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו מחוסר אמון במערער ובבלקין; ואנכי לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו זו. עם זאת, מקובל עלי, כי דחיית גירסתו של המערער מס' 1 בדבר הנסיבות שבהן הגיעו התעודות לחזקתו, אינה מספיקה, כשלעצמה, להרשעתו באחריות לביצוע השינויים שנתגלו בהן. "חזקת המקום" - לה טוענת התביעה - מספקת תשתית ראייתית מספיקה להוכחת "החזקה מודעת" של חפץ המתגלה במקום המוחזק על ידי הנאשם; אך אין היא מספקת הוכחה לזיופו של מסמך מזויף, המתגלה במקום כאמור. בית המשפט המחוזי מצא בסיס לאחריותו של המערער מס' 1 למעשי הזיוף שנעשו בתעודות הלידה, בראיות שהובאו בדבר "עיסוקו" בזיופי מסמכים בדרך כלל. חוששני כי בית המשפט שגה כאשר ראה בכך שהמערער עוסק בדרך כלל בזיופי מסמכים מסוג זה, בסיס לקביעה כי הוא אחראי לזיופן של שתי התעודות. עבר מפליל של נאשם - אינו קביל כראיה, אלא במסגרת החריגים של מעשים דומים ושיטת ביצוע; ובמקרה דנא לא הוקמה תשתית ליישומם של אלה. עיינתי בחומר הראיה ולא מצאתי תשתית מספיקה להרשעה באחריות לזיוף התעודות. כל שהוכח הוא: כי שתי התעודות אכן זויפו; וכי שתיהן נתפסו בדירתו של המערער ועל כן הוא המחזיק בהן ביודעין. ההסבר השיקרי שהציג המערער להימצאות בתעודות בביתו - אינו יכול לבוא במקום ראיה שהוא נושא באחריות לזיוף. אכן, גם אחריות לזיוף ניתן להוכיח בראיות נסיבתיות; ברם - במקרה דנן לא הובאו ראיות המקימות מסקנה אחת ויחידה, שהמערער הוא מי שזייף את התעודות או נושא בדרך אחרת באחריות לזיופן. במצב דברים זה, ערעורו של המערער מס' 1 כנגד הרשעתו באישום זה מתקבל והוא מזוכה מעבירת הזיוף שיוחסה לו במסגרתו. ט. אישומים מס' 17 ו18-: פרשת שלוש הנשים - נישואים "למראית עין" המערער מס' 3 (1) עיקרי העובדות בשנת 1993, קשר המערער מס' 3 - ארקדי - קשר עם אמו (הנאשמת מס' 7 כתב האישום), להשיג אזרחות ישראלית לגברים רוסיים לא יהודיים באמצעות נישואים "פיקטיביים" - קרי: נישואים "למראית עין" - עם יהודיות עולות חדשות שנמצאו בארץ. על בסיס הקשר האמור, שכנעו המערערים שלוש נשים יהודיות ישראליות - אלוירה, אלנה וראיסה - לנסוע לבודפשט, ולהינשא שם לשלושה גברים לא יהודיים, על מנת שאלה יוכלו לרכוש בדרך זו אזרחות ישראלית. שלוש הנשים הוטסו לבודפסט, נישאו שם, בנישואים אזרחיים, לשלושה גברים מחבר הלאומים שאינם יהודים, וחזרו לארץ; כשעימן - או בסמוך לאחריהן - הגיעו לישראל גם שלושת "בני הזוג" שלהם נישאו. השלושה זכו באזרחות ישראלית, מכח הנישואים לשלוש האזרחיות הישראליות היהודיות; ומאוחר יותר קיבלו דרכונים ישראלים בהליך מקוצר, על סמך אישורים מזויפים שלפיהם היו זקוקים לדרכונים לאלתר בשל עיסוקיהם בחו"ל. אלנה ואלוירה - שידעו מלכתחילה כי המדובר בנישואים פיקטיביים - קיבלו בתמורה ל"שירות" שנתנו למערער ואמו סכום של 3,000 דולר כל אחת. מאידך גיסא, ראיסה, שלא ידעה שמדובר בנישואים "פיקטיביים" כאמור ושודלה לצאת לבודפשט על ידי הנאשמת מס' 7 - אשר התחזתה למגדת עתידות בקלפים - על מנת להינשא שם בנישואים אמיתיים, לא קיבלה כל תמורה. משהתבררה לראיסה האמת, ביקשה מהמערער מס' 3 להסדיר עבורה לאלתר גירושים מהגבר לו "נישאה" כאמור. ברם, המערער סירב לטפל בגירושיה של ראיסה; ואיים עליה בתגובה אלימה אם תוסיף להטרידו בענין זה. בשל מעשיו בפרשה זו הורשע המערער מס' 3 בעבירות הבאות: קשירת קשר להשיג אזרחות ישראלית שלא כדין לגברים שאינם יהודים; השגת אזרחות ישראלית במרמה באמצעות נישואים "פיקטיביים" לנשים ישראליות; ואיומים שהטיח כלפי ראיסה, כאשר דרשה כי יטפל בגירושיה. הנאשמת מס' 7, הורשעה בשל מעורבותה בפרשה זו, בעבירות הבאות: קשירת קשר לקבלת דבר במרמה בקשר לנישואיה של ראיסה; והשגת האזרחות הישראלית ל"בן זוגה" במרמה על בסיס הנישואים. המערער מס' 3 מערער כנגד הרשעתו ולחילופין כנגד חומרת העונש שנגזר עליו; ואילו הנאשמת מס' 7 אינה מערערת כלל. (2) הערעור וההכרעה בו בערעורו כנגד הרשעת שולחו, חוזר בא כוחו של המערער מס' 3 על הטענות שנטענו בקשר לפרשת הנישואים "למראית עין" של אירה, כמפורט לעיל בדיון באישום הראשון שיוחס לחמשת המערערים. גם כאן נטען, כי המדובר ב"נישואי תועלת" שאין בהם משום מעשה עבירה כלשהו; וגם כאן נסמכה הטענה על הטעם שהנישואים נעשו כדין על פי החוק המחייב בארץ שבה נערכו - במקרה דנא בהונגריה - ובתור שכאלה הם תופסים בישראל. כפי שפורט בהרחבה במסגרת הדיון בערעור שהוגש כנגד ההרשעה באישום הראשון, עמדת הסניגור אינה מקובלת עלי. הנישואים בפרשה זו - כמו בפרשה שבאישום הראשון - אינם "נישואי תועלת" אלא נישואים "למראית עין" בלבד; ונישואים כאלה - להבדיל מ"נישואי תועלת" - אינם הופכים את הבעל "למראית - עין", ל"בן זוגה" של אישה יהודיה, כמשמעותו בחוק השבות ובחוק האזרחות. אשר על כן, נדחה הערעור שהגיש המערער מס' 3 - ארקדי - כנגד הרשעתו בעבירות שיוחסו לו ולאימו באישום מס 17, בקשר להשגת אזרחות ישראלית שלא כדין באמצעות נישואים ל"מראית עין". גם דין הערעור כנגד ההרשעה באיומים - נושא האישום מס' 18 - להידחות; וזאת - לאחר שלא נמצאה עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר העדפת גירסתה של ראיסה בענין זה על פני הכחשתו של המערער. לאור כל האמור לעיל, ערעורו של המערער מס' 3 כנגד הרשעתו בפרשת "שלוש הנשים" - אישומים מס' 17 ומס' 18 - נדחה. י. אישום מס' 20: פרשת זלטנר - אישום 20 - מערער מס' 3 (1) עיקרי העובדות בחודש יולי 1995, פנה מיכאל זלטנר (להלן: זלטנר) למערער מס' 3 (ארקדי) וביקש ממנו לסייע לידידו פימונוב בגבית חוב בסך 100,000 דולר במוסקבה. המערער נעתר לזלטנר והפעיל את קשריו במוסקבה בענין זה; ולאחר מכן תבע מפימונוב סכום של 50,000 דולר עבור פעילותו. פימונוב לא נענה לתביעתו של המערער; והאחרון דרש מזלטנר לשלם לו את הסכום הנ"ל, במקום פימנוב. זלטנר סירב ואז איים עליו המערער כי כאשר יצא לחו"ל יתפס ויעונה עד שישלם לו את המגיע לו. זוהי בתמצית הגירסה שמסר זלטנר בהודעתו במשטרה. בפיו של המערער גירסה אחרת. לטענתו השקיע כספים בעסקת יבוא, שזלטנר אמור היה לבצעה; אך העסקה נכשלה וכספו ירד לטמיון. בשלב זה הציע לו זלטנר להפעיל במוסקבה גובי חובות שיגבו חוב המגיע לשותפו שם, פימונוב; ואם יצליחו בגבית החוב יזכו הגובים ב- 50,000 דולר לעצמם ואילו הוא והמערער יזכו ב- 25,000 דולר כל אחד. הגובים במוסקבה איתרו את ה"חייב" של פימונוב; אך הלה טען שאינו חייב לזלטנר דבר והפרשה כולה הסתיימה בלא כלום. הגובים דרשו מארקדי לשלם להם עבור שירותיהם - 50,000 דולר; והמערער דרש מזלטנר לתת לו סכום זה עבורם, אך זלטנר סירב. על רקע זה חזר המערער ודרש מזלטנר לשלם לגובי החוב במוסקבה את המגיע להם; וזאת מבלי להטיח כלפיו שום איום ממשי. אליבא דמערער, זלטנר מנסה להתחמק מתשלום הסכום שהתחייב לשלם לגובים ברוסיה, באמצעות הגשת התלונה נגדו למשטרה בישראל; כאשר לו עצמו - למערער - אין שום טובת הנאה אישית מדרישתו לשלם לגובי החוב את המגיע להם. בעדותו בבית המשפט, "ריכך" זלטנר את גירסתו ומיתן את "איומיו" של ארקדי ככל שיכול. ברם, בית המשפט ביכר את האמור בענין זה בהודעה שמסר זלטנר במשטרה - שנתקבלה כראיה בהתאם להוראות סעיף 10א לפקודת הראיות - על פני עדותו בבית המשפט; והרשיע את ארקדי על פי האמור בהודעה זו. את ה"דבר לחיזוק" הדרוש להרשעה על פי ההודעה, מצא בית המשפט בשורה של גורמים, ובין היתר: בעובדה שזלטנר אישר למעשה במהלך עדותו בבית המשפט את אמיתות הדברים שמסר בחקירתו; ובדברים שהחליפו ביניהם זלטנר ואחד גרשוביץ - שגם הוא נוגע בענין - כאשר היו עצורים במשטרה. (2) הערעור וההכרעה בו המערער מס' 3 משיג נגד הרשעתו בענין זה וטוען: כי גרסתו שלו היא הגירסה האמיתית; וכי זלטנר משקר, כשהוא משווה לדרישתו לתשלום הכסף לגובי החובות במוסקבה אופי של סחיטה באיומים. לא אוכל להיעתר למערער: בית המשפט המחוזי קבע את עמדתו באשר למהימנות הגירסות שהציגו המערער וזלטנר, על פי התרשמותו מהם במהלך הדיון בפניו; וב"כ של המערער, לא הראה לנו טעם המצדיק התערבות מצידנו בענין זה. המערער אינו כופר בכך, כי תבע מזלטנר תשלום סכום של 50,000 דולר בהקשר לשירותי איתור של חייב במוסקבה על פי בקשתו; ובית המשפט העדיף את גירסת זלטנר בחקירתו במשטרה - לה נמצא דבר לחיזוק - לפיה גלשה הדרישה למעשה של סחיטה באיומים. את העדפתו מבסס בית המשפט על הערכת מהימנות הראיות; וכאמור, לא הוצגה בפנינו עילה להתערב בהקשר זה. אשר על כן, דין הערעור להידחות. יא. אישום מס' 23: פרשת טומל - המערערים מס' 4 ומס' 5 (1) עיקרי העובדות בני הזוג טומל, ולרי ונטליה, הגיעו לארץ כתיירים מרוסיה; וכאן השיגו אזרחות ישראלית ודרכונים ישראליים באמצעותם של המערערים מס' 4 (מרק קוגן), מס' 5 (משה גל) ונאשם נוסף (נאשם מס' 5 בכתב האישום, אורי פרנק, שביטל את הערעור שהגיש כנגד פסה"ד). המערער מס' 4 (קוגן) השיג טופס ריק של לשכת הקשר שליד משרד החוץ (להלן: לשכת הקשר) ומילא אותו באופן שנחזה על פניו כטופס אמיתי. עפ"י הטופס, מאשרת לשכת הקשר, ששני בני הזוג טומל זכאים לאשרת עולה לפי חוק השבות (בהסתמך על כך שאביו של ולרי טומל היה יהודי, לפי רישום בתעודת הלידה שלו). על סמך הטופס המזויף, נרשמו בני הזוג טומל כעולים חדשים בלשכת משרד הפנים בחולון; וזכו בדרך זו למעמד של עולה חדש, על ההטבות הכרוכות בכך לרבות אזרחות ישראלית. כחודש לאחר מכן, שיגר המערער מס' 5 (הנאשם מס' 6 בכתב האישום, משה גל), בתוקף היותו מנכ"ל חברת ג.ל.מ הנדסה, מכתב למשרד הפנים, בו הוא מבקש להעניק לולרי טומל דרכון ישראלי, ללא המתנה של שנה, כמתחייב מהחלטת הממשלה בענין זה; וזאת, מן הטעם שהוא משמש - כביכול - יועץ ומקדם מכירות של החברה בחו"ל. משרד הפנים נעתר לבקשה וולרי קיבל דרכון לאלתר. כשלושה שבועות לאחר מכן, זייף הנאשם הנוסף המעורב בפרשה - נאשם מס' 5 בכתב האישום (פרנק) שאינו נמנה בין המערערים - מכתב מטעם בית החולים שיבא למשרד הפנים, לפיו נתבקש המשרד להנפיק לנטליה טומול דרכון ישראלי מבלי להמתין שנה כאמור; וזאת, משום שנטליה הינה - כביכול - רופאה המועסקת ב"יבוא" חולים מחו"ל לטיפול בבית החולים. גם בקשה זו נענתה ונטליה זכתה לדרכון ישראלי לאלתר, ללא המתנה של שנה. לאחר שקבלו את הדרכונים כאמור, הפקידו בני הזוג טומל בחשבונו של המערער מס' 4 - קוגן - סכום של 37,000 דולר, כתמורה לטיפול הכולל בהשגת מעמד של עולה חדש, אזרחות ישראלית ודרכונים ישראלים ללא המתנה. המערער מס' 4 - קוגן - מודה בזיוף הטפסים של לשכת הקשר. ברם, טענתו היא, כי מעורבותו בפרשה כולה היתה דלה, שולית וחסרת משמעות. לדבריו: את הטפסים הריקים של לשכת הקשר השיגו בני הזוג טומל והוא רק סייע להם "למלא" אותם - קרי: לזייפם - על מנת לקצר עבורם את הדרך להשגת מעמד של עולים חדשים אגב "דילוג" על לשכת הקשר; ואילו הכסף שקיבל ממשפחת טומל היה עבור שני קיוסקים בנמל אודיסה, שמכר לה בשעתו. המערער מס' 5 - משה גל - מודה בשיגור המכתב של חברת ג.ל.מ. הנדסה למשרד הפנים, אך טענתו היא: כי המכתב אינו כוזב ותוכנו אמת; וכי חלקו בפרשה מצומצם אך ורק למשלוח המכתב ואין לו כל קשר למעשה הזיוף של המערער מס' 4. דא עקא, שבעדותו לא היה גל מסוגל למסור פרטים אלמנטריים באשר להפעלתו של טומל בחו"ל מטעם החברה, כמתחייב מן המכתב; ותשובותיו בענין זה מלמדות על חוסר מהימנות של גרסתו. בהכרעת הדין, דחה בית המשפט המחוזי, את גרסותיהם של המערערים מס' 4 ומס' 5 - קוגן וגל - בפרשת טומל כחסרות שחר. בית המשפט קבע, כי השניים פעלו יחד בצותא חדא; ועשו את המיוחס להם בכתב האישום - יחד עם הנאשם מס' 5 בכתב האישום (פרנק) - על מנת להשיג שלא כדין עבור בני הזוג טומל אזרחות ישראלית ודרכונים ישראלים לאלתר. אשר על כן, הרשיע בית המשפט את השניים - כמבצעים בצוותא - בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד וזיוף. (2) הערעור וההכרעה בו המערער מס' 4 - מרק קוגן - אינו מערער כנגד הרשעתו, לרבות ההרשעה בפרשת בני הזוג טומל. לעומתו משיג המערער מס' 5 - משה גל - כנגד הרשעתו בפרשה זו; ובערעורו הוא חוזר על גירסתו, לפיה המכתב ששלח למשרד הפנים בדבר העסקתו של ולרי טומל בחו"ל מטעם חברתו הינו אמת לאמיתה, ופרט לכך אינו מעורב בפרשה. חזרתי ובחנתי את חומר הראיות ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את גירסתו המיתממת של המערער מס' 5 כבלתי מהימנה; והתוצאה היא שדין הערעור שהגיש המערער מס' 5 כנגד הרשעתו בפרשה זו להידחות. אמנם, לכאורה, ניתן לפצל את ה"שירות" שניתן על ידי שני המערערים לבני הזוג טומל לשני שלבים נפרדים: האחד - השגת הרישום כעולים חדשים במשרד הפנים וקבלת האזרחות הישראלית, על ידי המערער מס' 4 לבדו; והשני - השגת הדרכונים ללא המתנה של שנה, באמצעות המכתבים שהכינו משה גל (המערער מס' 5) ופרנק (הנאשם מס' 5, שביטל את ערעורו) לבדם. זאת - ללא קשר מוקדם בין השלושה באופן שיש לראות כל אחד מהם, כנושא באחריות למעשהו שלו בלבד: קוגן - להשגת האזרחות והדרכונים; וגל ופרנק, כל אחד למכתב הכוזב שהכין. ברם, התשלום הכולל שהוכנס על ידי בני הזוג טומל לחשבונו של המערער מס' 4 ואופי מעורבותם של המערער מס' 5 (גל) והנאשם מס' 5 (פרנק), מספיקים כדי לבסס את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שהשלושה פעלו בצוותא חדא, באופן שכל אחד מהם נושא באחריות לכל העבירות שנעברו במהלך ה"שירות" שניתן לבני הזוג טומל. עמדה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי; ואנכי לא מצאתי עילה להתערב בענין זה. דין ערעורו של המערער מס' 5 - משה גל - כנגד הרשעתו בעבירות שבאישום זה להידחות. יב. אישום מס' 24: פרשת סדוב - המערער מס' 4 בני משפחת סדוב - אלכסנדר האב, אלנה אשתו ושני ילדיהם אולג ובריה - הגיעו לישראל במחצית 1995 כתיירים מרוסיה; והמערער מס' 4 - קוגן - טיפל בהשגת אזרחות ישראלית עבורם. לצורך השגת האזרחות, מילא המערער מס' 4 טופס ריק של לשכת הקשר שליד משרד החוץ, לפיו זכאים בני משפחת סדוב לאשרות עולים; ולאחר מכן, הגישו בני משפחת סדוב את הטופס המזויף ללשכת משרד הפנים בחולון וזכו על פיו באשרות עולים, המזכות אותם באזרחות ישראלית. המערער מס' 4 מודה בזיוף הרישום בטפסים של לשכת הקשר, למעט הטבעת חותם המשרד; וטענתו היא כי עשה זאת כעזרה וסיוע לעולים חדשים, ללא תמורה וללא כוונה לעבור על חוק. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו האמורה של המערער מס' 4; והרשיעו בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כפי שאלו יוחסו לו בכתב האישום. כאמור, המערער מס' 4 - מרק קוגן - אינו מערער כנגד הרשעתו; וערעורו מצומצם לענין העונש בלבד. 3. הערעורים כנגד חומרת העונש א. המערער מס' 1 אלכסנדר קניאז'ינסקי מערער זה נדון בשל כל העבירות שבהן הורשע בפרשיות השונות שיוחסו לו - וביניהן - פרשיות אירה, ישמאלוב, זיוף הדרכונים שנתפשו בגרמניה, החזקת מכשיר להטבעת חותם ומעשי השיבוש וההדחה בחקירה - לשבע וחצי שנים מאסר לריצוי בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי פירט בגזר הדין את נסיבותיו האישיות של המערער והציג מולן את הגורמים המחמירים ובין היתר את העובדה כי היה הרוח החיה בכל הפרשיות שבהן היה מעורב. הפרשיות שבהן הורשע המערער מס' 1 מתאפיינות בתיחכום רב; ועיקרן באחיזת עינים והולכה שולל תוך ניצול האמון שנותנת הרשות באזרחים. המערער לא בחל בכל דרך של מרמה וזיוף להשגת מטרותיו; והפך את המרמה והזיוף לאורח חיים. מעשי המרמה הנעוצים בניצול לרעה של ההטבות והיחס החם המלווים את קליטת העולים החדשים, מתאפיינים בחומרה מיוחדת ומצדיקים נקיטה בענישה מחמירה שיהיה בכוחה להרתיע עבריינים בכוח. למעשים מסוג זה, יש מטבע הדברים השלכה שלילית על יחסם של המטפלים בקליטת העליה בעולים החדשים והם מכתימים את אוכלוסית העולים החדשים כולה. תוצאות אלו ניתן למנוע על ידי הרתעתם של אחרים מללכת בעקבותיו של המערער. במצב דברים זה, לא מצאתי עילה להתערב במידת העונש שנגזר על אלכסנדר קניאז'ינסקי; וזאת - על אף שמצאתי לזכותו מן האחריות לזיוף תעודות הלידה (אישום מס' 8; פסקה 2ח' לעיל). ההרשעה בעבירות האחרות הצדיקה ענישה חמורה יותר מזו שנגזרה על המערער מס' 1; והתמזל מזלו שלא הוגש בענין זה ערעור מטעם התביעה. הנני מציע לדחות את ערעורו של המערער מס' 1 כנגד מידת העונש. ב. המערערת מס' 2 - סבטלנה קניאז'ינסקי המערערת מס' 2 - אשתו של המערער מס' 1 - הורשעה אומנם בארבעה אישומים בלבד. ברם, ביניהם מצויות שתי פרשיות אירה החמורות עד למאוד כשלעצמן; ולצידן שני אישומים בשיבוש מהלכי משפט והפרת הוראה חוקית המלמדים על היותה שותפה אמיתית למעללי בעלה. בית המשפט המחוזי ראה להקל עם המערערת הזאת, בהתחשב בכך: שהיא סובלת מאפליפסיה; ועם מאסרו של המערער מס' 1 תישא נושאת לבדה באחריות לבנה שהיה בן 5 בעת המקרה. על המערערת מס' 2 נגזרו עשרים ושנים חודשים מאסר לריצוי בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי; וביצוע העונש עוכב עד לסיום ההליכים בערעור. בהתחשב בכך שהמערערת פעלה בפרשיות שבהן הורשעה, בצילו של בעלה - המערער מס' 1 - ועל פי הנחיותיו ולנוכח מצב בריאותה הרעוע והיותה אם לילד רך בשנים, נראה לי כי רשאים אנו להקל עמה על ידי הפיכת היוצרות: עונש המאסר לריצוי בפועל שיושת עליה יהיה לשנה אחת ואילו 22 החדשים יהיו על תנאי. כך הנני מציע לחברי להורות. ג. המערער מס' 3 - ארקדי וודוזוב מערער זה היה שותף למערערים מס' 1 ומס' 2 בשתי פרשיות אירה; ובנוסף לכך יזם וביצע יחד עם אמו פרשיה דומה בקשר לשלש הנשים הישראליות ששיגר לבודפשט. המערער הזה נדון לשבע שנים מאסר, שמתוכן חמש שנים לריצוי בפועל; ואין לומר שזה עונש קל. ברם, מאידך גיסא, לנוכח החומרה המיוחדת המאפיינת את פרשיות המרמה וההונאה שבהן היה מעורב, אין לומר שבית המשפט החמיר עמו יתר על המידה. הדברים שנאמרו לעניינו של המערער מס' 1 טובים גם לגבי המערער הזה; ואין אני שוכח את החומרה היתירה המאפיינת את הדרך שבה דחה את תחינתה של ראיסה לטפל בגירושיה מן הגבר שלו השיא אותה על מנת להשיג עבורו אזרחות ודרכון, שלא היה זכאי להם. הנני מציע שלא נתערב בעונש שנגזר על מערער זה. ד. המערער מס' 4 - מרק קוגן מערער זה היה שותפם של המערערים מס' 1 ומס' 2 בפרשיות אירה וישמאלוב, שותפו של המערער מס' 5 (גל) בפרשת משפחת טומל ואחראי לבדו לפרשת משפחת סדוב; כאשר בשתי הפרשיות האחרונות טיפל בעצמו בהשגת אזרחות ודרכונים ישראליים שלא כחוק. בשל העבירות שבהן הורשע, נדון מערער זה לשלש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה ומחצה מאסר על תנאי. חומרתם היתירה של מעשי הזיוף והמרמה כאמצעי להשגת זכויות עולים שלא כדין, כבר הוצגה לעיל; ואף שמערער זה אינו משיג כנגד הרשעתו וערעורו מכוון כנגד מידת העונש בלבד - לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות מצידנו להקלתו. הנני מציע שלא נתערב בעונש שנגזר על מערער זה. ה. המערער מס' 5 - משה גל מערער זה נטל חלק בהשגת דרכונים ללא המתנה של שנה, באמצעות מכתבים כוזבים שהכין כמנהל חברת הנדסה בישראל, לפיהם נועדו "הלקוחות" שלו לעבוד מטעם החברה בחו"ל. על מערער זה גזר בית המשפט המחוזי 18 חדשים מאסר בפועל ולצידם שנה אחת מאסר על תנאי. אנכי לא מצאתי עילה להתערב ולהוסיף ולהקל בעונשו של המערער, על אף שהרשעתו צומצמה לכתיבת המכתבים הכוזבים בלבד. מערער זה, להבדיל מהמעורבים האחרים בפרשיות המרמה שבהן הורשע, הינו בעל השכלה גבוהה והוא מעורה בחיי הארץ אליה הגיע בשנות השבעים; ואף שכבר הורשע בעבר בעבירות המתאפיינות במרמה והולכה שולל, לא נרתע ליתן יד ולסייע בהונאת הרשות תמורת בצע כסף. הנני מציע שלא נתערב בעונש שנגזר עליו. 4. סוף דבר א. הנני מציע לדחות את הערעורים כנגד ההרשעה בכפוף לתיקונים הבאים בהכרעת הדין: (1) המערער מס' 1, אלכסנדר קניאזינסקי, יזוכה מעבירת זיוף תעודות הלידה שיוחסה לו באישום מס' 8. (2) המערער מס' 5, משה גל יורשע בקשר לפרשת אירה - שבאישום מס' 1 - אך ורק באחריות להשגת הדרכון לאלתר לאמור: בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד ובעבירה של קבלת דרכון לאלתר במרמה. מערער זה יזוכה מעבירת הקשר עם המעורבים האחרים להשיג במרמה, על ידי נישואים למראית עין, אזרחות ישראלית לצ'רקוב, ומהעבירה של קבלת האזרחות עבורו במרמה. ב. הנני מציע לדחות את הערעורים כנגד חומרת העונש; פרט לערעורה של המערערת מס' 2, סבטלנה קניאזינסקי, לגביה הנני מציע להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על שנה אחת כשלצידו 22 חודשים מאסר על תנאי, בתנאים שקבע בהקשר זה בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט מנחם אילן: אני מסכים לכל הנאמר על ידי חברי, השופט קדמי, לגבי כל העבירות שנדונו בערעור זה. רצוני להוסיף כמה מלים בנושא אחד. כמו חברי השופט קדמי, גם אני סבור שיש מקום לאבחן בין "נישואי תועלת" לבין נישואין למראית עין. זוגות רבים נישאים נישואי תועלת ואיש לא יפקפק בכך שהם בני זוג לכל דבר. לעומת זאת, נישואין למראית עין בטלים כמו כל חוזה למראית עין (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-), לפחות עד כמה שהדבר נוגע להגדרת הצדדים כ"בני זוג" לצורך החוק האזרחי. כמו בכל חוזה, הדבר תלוי בכוונת הצדדים. אם הצדדים לא התכוונו לנישואין, דהיינו לחיים זוגיים, הרי שאלו נישואין למראית עין. השאלה היא, כמובן, כיצד קובעים מה היתה כוונת הצדדים בעת טקס הנישואין. במקרה דנן היתה גם עדות ישירה של אירנה זיטומירסקיה, שנישאה לואלרי, על כך שהנישואין היו למראית עין, לצורך השגת אשרה לואלרי, עדות שבית המשפט קיבל אותה כמהמינת. יש גם עדות נסיבתית, הנובעת מעצם העובדה שאירנה חזרה לרוסיה מיד לאחר שהוגשה בקשת האזרחות לואלרי ז'וקוב, שלו נישאה נישואין אזרחיים ערב נסיעתם לישראל, וכן התנהגות הנאשמים בחטיפת אירנה ובהחזרתה לרוסיה כאשר הגיעה לישראל פעם שניה, שלא כמתוכנן על ידי הנאשמים ובניגוד למוסכם עמה. אני גם מסכים עם דעת חברי, כי העובדה שמדובר בנישואין למראית עין, עד כמה שהדבר נוגע לזכויות "בן זוג" לפי חוק השבות, אין לה בהכרח השלכה לגבי מצבם של "בני הזוג" לצורך דיני המעמד אישי. לא ידוע לנו מה מעמדם של בני זוג שנישאו נישואין למראית עין לפי הדין הרוסי, כי לא נשמעו על כך ראיות. לצורך הדיון בערעורים אלו גם אין צורך בבירור שאלה זו. יתכן מאד, שאדם לא ייחשב כ"בן זוג" לצורך סעיף 4א לחוק השבות, אף על פי שמבחינת דיני המעמד האישי ייחשב לנשוי. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: מסכימה אני לפסק דינו של חברי השופט קדמי ולהערותיו של חברי השופט אילן, ורואה אני להוסיף הערה משלי לעניין המרמה הכרוכה בנישואין הפיקטיביים. הדיון שלהלן מעוגן בממצאי בית המשפט קמא אשר לא ראינו להתערב בהם. השאלה היא האם נוכח קיומו של רישום המעיד על עריכת נישואין בחו"ל, יש ממש בטענה כי המערערים השיגו עבור אנשים שונים אזרחות ודרכון ישראלי במרמה, או שמא צודקים הסניגורים בטענתם כי לא נתקיים מצג כוזב במרמה אך באשר היו הנישואין תקפים. שתי פרשיות הקשורות בהשגת אזרחות עקב נישואין שימשו נושא להרשעה שבפנינו. בפרשה הראשונה - המתייחסת לאישום של המערערים 4-1 באישום הראשון, בענין השגת האזרחות והדרכון באמצעות הנישואין בין אירה לצ'רקוב, קבע בית המשפט המחוזי: "כאשר בוחנים את פרטי הפרשה כולה, ברור הדבר כי 'גיוסה' של אירה נועד למטרה אחת ויחידה, להסדיר אזרחות ישראלית לצ'רקוב בזכות היותו נשוי ליהודיה. גם אם פה ושם נעשו כמה צעדי הסוואה, אין בהם כדי להסתיר את האמת, כי המדובר בנישואין פיקטיביים, לכל דבר ועניין... לאירה הובטח סכום של 500 דולר עבור מילוי חלקה בעסקה, סכום משמעותי באוקראינה, וכפי שהיא אמרה זה היה שיתוף פעולה עסקי". (עמ' 42 לפסק הדין). בפרשה השניה בה הורשע המערער 3, בין היתר, כיוון שפעל ביחד עם אמו לכך ששלושה גברים זרים נישאו בבודפסט לשלוש אזרחיות ישראליות, כדי להשיג לאותם גברים אזרחות ודרכון ישראליים, קבע בית המשפט קמא: "כל נסיבות הנישואין מעידות על כך שמדובר בנישואין פיקטיביים במטרה להשיג אזרחות ודרכונים ישראליים לאנשים שאינם זכאים לכך". (עמ' 136 לפסק הדין). לטענת המדינה, יצרו המערערים בפעולותיהם נשוא האישומים הנדונים, מצג כוזב בפני הרשויות המוסמכות המופקדות על הענקת אזרחות ישראלית, לפיו זכאים אותם גברים שאינם יהודים, לקבל אזרחות ישראלית על פי הוראות חוק השבות, התש"י - 1950 (להלן - חוק השבות) וחוק האזרחות, התשי"ב - 1952 (להלן - חוק האזרחות), בהיותם "בני זוג" של יהודיות, בין אם עולות ובין אם אזרחיות מדינת ישראל. לפי הטענה, אותם גברים ערכו טקס פורמלי של נישואין בלי שהיתה להם כוונה ליצור מסגרת של חיי נישואין, כשמטרתו היחידה של טקס הנישואין היתה השגת האזרחות והדרכונים למי שלא היו זכאים לכך. המערערים, מצידם, טענו כי בפני הרשויות הוצג מצג אמת, על פיו בין הפונים לקבלת האזרחות יש קשר נישואין תקף, ומכל מקום - משלא הוכיחה התביעה כי הנישואין אינם תקפים, לא הוכח מצג כוזב. כחבריי, סבורה אף אני, כי יש לדחות טענה זו על אף שעל פניה נראית היא כמעוררת קושי. בטרם אדון ביסודותיה של עבירת המרמה, אשר בה הורשעו המערערים בפרשה זו, אייחד מספר מלים למשמעות שיש לייחס לנישואין הנטענים ולנפקות קשר הנישואין לענין קבלת האזרחות והדרכונים. למען שלמות התמונה יצויין, כי אין לנו כלל נתונים לגבי שאלת תוקפם של הנישואין, שלפי הטענה נערכו ברוסיה; אין אנו יודעים מה היא עמדתו של הדין הרוסי, החל על שאלת תוקפם של הנישואין הנטענים (ראו הגישות השונות בע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח(1) 141). כן יצויין, כי לפחות לגבי הפרשה נשוא אישום מס' 17, בה נישאו נשים יהודיות אזרחיות מדינת ישראל לזרים אזרחי רוסיה בבודפשט, מתעורר ספק נוסף לגבי עצם תוקפם של הנישואין הפורמליים שנערכו, גם בהתעלם מההיבט הפיקטיבי (ראו: בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז(1) 225; מ' שאוה הדין האישי בישראל (כרך שני, מהדורה שלישית, תל-אביב תשנ"ב), עמ' 622 - 652). אך בהעדר הוכחה או טיעון כלשהו מצד המדינה בעניין זה, מוכנה אני להניח - מבלי להכריע בדבר - את ההנחה הנוחה יותר למערערים, כי מבחינת הדין הרלוונטי לשאלת תוקף הנישואין, היה בו בטקס הנישואין כדי להשיא את שני בני הזוג. כמפורט להלן, סבורה אני כי אין בעובדה זו כדי להכריע, וכי בנסיבות העניין הציגו המערערים בפני הרשויות המוסמכות מצג כוזב שבעטיו התקבלו ההטבות המבוקשות. 2. חוקי מדינת ישראל, כחוקיהן של מדינות רבות אחרות, קובעים שורה של חובות וזכויות שמקורן ברצון לתת ביטוי ליחס המדינה לסטטוס של נישואין. ההכרה בקיומו של תא משפחתי הנוצר על דרך של נישואין, יש לה תוצאות משפטיות בתחומים שונים שמעבר לדיני המשפחה. די אם נזכיר את דיני האזרחות, דיני המסים, דיני הראיות ועוד תחומים רבים אחרים המוסדרים בחקיקה. התוצאות המשפטיות הנובעות ממעמד הנישואין, כשהן עומדות ביחס למדינה ולרשויותיה וביחס לבני החברה האחרים, מעוגנות בהכרה בזכותם של בני זוג לייסד ולנהל תא משפחתי משותף, ובעידוד שמעניקה המדינה לבני זוג המבקשים לקיים תא משפחתי כאמור במסגרת מוסד הנישואין. הרציונאל החל על מגמתה של החקיקה המכירה בהטבות ובזכויות שונות לבני זוג נשואים, ועל אופן התייחסותן של רשויות המדינה לקשר הנישואין, אינו חל על נישואין פיקטיביים, המיועדים, מעיקרם, לעקיפת החוק ולהשגת זכויות והטבות שנועדו לבני זוג שהקימו משפחה. לעניין זה יש להבחין בין המניעים להקמת התא המשפחתי המבטא חיים משותפים של בני זוג - מניעים שאינם רלוונטיים - לבין עצם קיומו של תא משפחתי, שהוא הבסיס והתנאי לכיבוד הזכויות ולהענקת הטבות. קשה להגדיר במדויק את מרכיביו ותכנו של קשר נישואין אמיתי שנקשר בפועל, ואף אין לנו צורך במקרה זה לעמוד על טיבה המדויק של הזיקה הנדרשת בין בני הזוג כדי שנוכל לקבוע כי התקיימו נישואי אמת. אין אנו בוחנים את כוונותיהם ומניעיהם של הצדדים לברית הנישואין על פי תבנית אחידה שגבולותיה משורטטים ומעוצבים. אך אין ספק, כי נישואין שמלכתחילה נוצרו במגמה להשיג תוצאה שאינה קשורה בגורלם המשותף של בני הזוג; ללא כל כוונה ליצירת קשר משפחתי כלשהו; תוך הסכמה מראש לפירוד מוחלט בין בני הזוג; ומתוך מטרה יחידה להשיג זכויות שמעניק החוק - הם נישואין פיקטיביים. לא לאלה תוענק זכות האזרחות, אף לא הטבות וזכויות אחרות שהמדינה רואה לתת לבני זוג נשואים. התופעה של נישואין פיקטיביים מוכרת במדינות רבות, אך היא שכיחה ביותר במדינות הגירה על רקע הנכונות של אותן מדינות להקל במתן רשיונות הגירה או בקבלת אזרחות למי שנשוי לאזרח המדינה. המדינות שהתמודדו עם קשיים שמעוררת שאלת תוקפם של נישואין פיקטיביים ותוצאותיהם, פתרו קשיים אלה באופן שונה, על פי שיטות המשפט הנוהגות בהן. מוצאים אנו לעניין זה גישות שונות, הנעות בין ההשקפה שיש להכיר בתוקפם של נישואין פיקטיביים על מנת להבטיח מעמד של ודאות ויציבות למוסד הנישואין וכדי להגן על מוסד זה, לבין הגישה לפיה בהעדר יסוד של הסכמה לחיי נישואין, כאשר ההתקשרות היא למראית עין בלבד ולצורך עקיפת חוקים, אין מקום לעודדה ולתת לה תוקף כלל. (ראו: H.H. Clark Jr. Domestic Relations In The United States, Vol. 1 (2nd. Ed., St. Paul 1987), p. 212 - 218; Wade “Limited Purpose Marriages” 45 The Modern Law Review (1982), p. 159). על הבעייתיות הכרוכה בשאלות אלה עמד השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד לח(4) 113. גישת הדין היהודי, לפיה יש לתת בדרך כלל תוקף לנישואין שנערכו על פי הכללים המחייבים של הדין הדתי - אין בה כשלעצמה כדי להצדיק בהכרח הכרה במלוא התוצאות הנלוות אל נישואין תקפים לכל דבר ועניין. מטעם זה הציג פרופ' שיפמן בספרו, "דיני המשפחה בישראל" (כרך א', מהדורה שנייה, 1995), את האפשרות "לפצל" את מעמד הנישואין לצורך החוקים הרלוונטים: "יתכן להציע שאם אמנם אפשר לוודא את כוונת בני הזוג לעקוף את החוק, הרי יש להכשיל כוונה זו בהתעלמות מנישואיהם לצורך אותו חוק. אמנם כתוצאה מגישה זו עלול להתחולל פיצול במעמדו של אדם הנחשב כנשוי לצורך חוק א' וכפנוי לצורך חוק ב', אך פיצול זה, הוא אולי הרע במיעוטו. מבחינה מושגית אפשר לבסס אותו על כך שלצורך חוקים מסויימים אין די בטכס נישואין, אלא דרושים גם חיי נישואין שהתקיימו בפועל". (שם, בעמ' 385). הגישה הגורסת כי יש להבחין בין שאלת תקפות הנישואין על פי הדין האישי, אשר אפשר כי לא יראה אותם כבטלים מבלי שהותרו, לבין סירוב ליתן תוקף לכוונה לעקוף את החוק באמצעות אותם נישואין, היא הגישה שאנו מחילים בפסיקתנו בבואנו לבחון תוצאותיהם של נישואין פיקטיביים לעניין התאזרחות. על פי גישה זו, עריכת טקס נישואין שנועד להשגת אזרחות בלבד, טקס נישואין שאין נלווים אליו כל כוונה לחיים משותפים או לקיום מסגרת משפחתית כלשהי, לא תניב תוצאה של קבלת אזרחות. מדיניות משרד הפנים - המכירה בהענקת אזרחות רק לבני זוג שנישאו כדי לבנות תא משפחתי ולקיים חיים משותפים, להבדילם מנישואין פיקטיביים - אושרה על ידי בית משפט זה בפסקי דין רבים. כך, למשל, זרים שנישאים לאזרחי ישראל שאינם אזרחים מכוח שבות, זוכים להעדפה בהליך ההתאזרחות עקב נישואיהם, אף כי בהליך שאינו מעניק אזרחות אוטומטית (ראו: סעיף 7 לחוק האזרחות). בבג"ץ 754/83 רנקין, הנ"ל, עמד השופט ברק על הטעמים להגמשת הדרישות להתאזרחות של זר בישראל, כאשר הוא בן זוג של אזרח ישראלי: "הטעם לכך הוא ברצון לשמור על שלמות התא המשפחתי ובצורך למנוע פיצול אזרחותם של מרכיביו. במקום שהנישואין הם פיקטיביים, כוחו של שיקול מיוחד זה נחלש, וכוחם של השיקולים הרגילים עולה". (שם, בע'מ 117) באותו פסק דין הגיע בית המשפט לתוצאה המאשרת סרוב להעניק אזרחות לזרים אשר נישאו לנשים ישראליות, אף כי בית המשפט היה מוכן להניח, מבלי להכריע בדבר, כי נישואיהם תקפים. 3. הגישה המכירה בהעדפה למתן אזרחות לבן זוג, באה לידי ביטוי מובהק בהוראת סעיף 4א' לחוק השבות בהשתלבה בהוראות חוק האזרחות. בסעיף 4א' (א) לחוק השבות נקבע: "הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, התשי"ב1952- וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי, ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי...". חוק השבות העניק, איפוא, זכויות של יהודי לפי חוק השבות וזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, לבני משפחתו הקרובים של יהודי. זכויות אלו כוללות, כאמור בחוק האזרחות, זכות להיות אזרח ישראלי. אין ספק, כי הכוונה להעניק ליהודים ולבני משפחותיהם באופן אוטומטי זכות משמעותית כאזרחות - זכות אשר בדרך כלל אין המדינות מעניקות על נקלה - נובעת מהשאיפה לממש את השבות של כל יהודי באשר הוא לישראל, ונועדה לאפשר שיבה גם לבן משפחתו הקרוב. הזכות המוענקת לבן זוג מיועדת, איפוא, למי שקשר את גורלו בנישואין עם בן זוגו היהודי. לפיכך, על כל זר המבקש להתאזרח בישראל מכוח שבות להראות זיקה משפחתית, מהסוג הנמנה בסעיף 4א'(א) לחוק השבות, לבעל הזכות היהודי, וזיקה מוכרת כזו היא זיקת הנישואין בפועל הנדרשת מבן זוגו של יהודי. 4. משאמרנו כי רק נישואין שמשמעותם הקמת תא משפחתי יזכו את בן הזוג הזר באזרחות ישראלית, עלינו לבחון מהי התוצאה המתבקשת ממציאות זו בהיבט הנוגע לאחריותם הפלילית של המערערים. בניתוח המסקנה המשפטית המתבקשת מהתנהגות המערערים בפרשה זו, עלינו לבחון אם נתקיימו בה יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה. ראשית, עומדת בפנינו שאלת היסוד העובדתי של העבירה, ובה יצירתו של מצג כוזב, שהיא לצורך הענין שבפנינו הצגת טענה שאינה אמת. בבואנו לבחון את אמיתות המצג שהציגו הפונים ביחס לקיומם של נישואין, עלינו לתת דעתנו איפוא, לשאלה אם אכן נשואים הם במשמעות הרלוונטית לדיני האזרחות. היסוד העובדתי של עבירת המרמה הוגדר בסעיף 414 לחוק העונשין, ובפסיקה שפרשה אותו באופן רחב. לפי הסעיף, יכול המצג הכוזב להיעשות בכתב, בעל פה או בהתנהגות, והוא כולל כל "טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד". לעניין אופן יצירת המצג הכוזב כבר נפסק, כי גם הצגה חלקית של העובדות יכולה להיחשב, בשים לב לנסיבות ולהקשרם של דברים, כהצגת מצג כוזב. (ראו: ע"פ 291/64 וינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1) 150, 166; ע"פ 593/81 מנדלבאום נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 505). הממצאים שבפנינו מלמדים כי באותם מקרים שהמערערים הורשעו בגינם, אין אנו מצויים בתחום האפור ביחס לשאלת קיומם של נישואין לצורך קבלת אזרחות. לפיכך, פטורים אנו בנסיבות העניין מהמשימה הכבדה של הגדרת טיבם המדוייק של נישואין "אמיתיים", לעניין הצהרותיהם של הפונים לקבל תעודת עולה ואזרחות, או לעניינים אחרים החורגים מגדר הדיון דנן. הצדדים ליצירת הנישואין בפרשיות שבפנינו, לא התכוונו מלכתחילה לייסד תא משפחתי מכל סוג שהוא. לב ליבו של ההסדר שערכו היה רכישת מעמד של נשוי אך ורק לצורך השגת האזרחות תמורת תשלום לנשים שהשתתפו ב"מבצע" הנישואין, וסילוקן מיד לאחר מכן. לעומת זאת, המצג שיצרו כלפי משרד הפנים כלל התנהגות היוצרת את הרושם שבן הזוג הזר המבקש תעודת עולה ואזרחות, יצר קשר נישואין עם בן הזוג היהודי, במלוא המובן של קשר נישואין. כך למשל, מילאו בטפסים הרלוונטיים שהוגשו למשרד הפנים כתובות מגורים זהות לכל זוג, כתובות שהיו בדויות (עמ' 5 ועמ' 139 לפסק הדין המחוזי. ראו גם מוצגים מס' ת/ 305; ת306/; ת351/א', ת4/; ת304/). פרט זה גם מעיד על פניו שכל המעורבים בהכנת מעשה המרמה היו מודעים לצורך להציג את הנישואין שנערכו, כנישואין בפועל המיועדים ליצור תא משפחתי, הכרוכים בין היתר במגורים משותפים. עובדה זו מעידה לא רק על המצג הכוזב, אלא גם תומכת בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש לעבירה, של מודעות לנסיבות ולתוצאה: "יסוד המרמה משמעו 'הלך נפש של ידיעה' שאותה טענה אינה אמת או הלך נפש של 'אי אמון' באמיתות הטענה המלווה את הצגת הטענה הכוזבת ... בנוסף מחייבת עבירת המרמה כי המציג יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה המזיקה כפועל יוצא מן המוצג. קרי נדרשת מודעות לרכיב התוצאתי ולרכיב הסיבתיות". (ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות, פ"ד מט(2) 4, 22). הנה כי כן, הפונים לקבלת תעודת העולה והאזרחות המוענקת מכוחה, יצרו, תוך תיאום עם המערערים, מצג כלפי הרשויות לפיו הגיעו הפונים ארצה כבני זוג שיש ביניהם זיקה משפחתית, כשהם מודעים לצורך בקיום נישואין במשמעות זיקת האמת של נישואין. כך גם יצרו כלפי משרד הפנים מצג לפיו בשל קיומו של התא המשפחתי, אין לפצל את האזרחות ביניהם, ועל יסוד מצג זה הוכרה זכאותם. על טיבו ותוצאתו של מצג כוזב כלפי הרשויות בכוונה לקבל דבר, עמד בית משפט זה בע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מו(2) 539, 564; קבע בית המשפט: "ההגנה על הערך החברתי האמור בוודאי שהיא יפה לגבי הנחת הדעת במירמה של מי שהוא בעל סמכות לפעול על פי דין, כשהסמכות מוענקת כדי לשרת את האינטרס הציבורי. כשמניח אדם במרמה את דעתו של בעל סמכות אשר כזאת, לגבי עובדות שהן רלבנטיות בעניינו (של המרמה), משבש הוא את שיקול הדעת וההכרעה של המרומה, בהפעלת הסמכות ובמיצויה. שאם היו נפרשות בפני המרומה כל העובדות לאשרון, אפשר שהיה פועל, או שהיה חייב לפעול, באותו ענין, במסגרת סמכותו, אחרת מכפי שפעל. סיכון זה ביקש המרמה, מטעמיו הוא, להסיר מעצמו, ומשהשיג את מבוקשו, זכה בכך בטובת הנאה ממעשה המירמה. במילים אחרות, על ידי 'הנחת הדעת' קנה המרמה לעצמו שקט נפשי מפני הסיכון כי יעמוד בפני החלטה שלטונית שונה, ממנה ביקש לחמוק על ידי המרמה". (שם, בעמ' 564). אוסיף עוד, כי גישה דומה לעניין האחריות הפלילית בגין השגת הטבות בתחומי ההגירה כתוצאה מעריכת נישואין פיקטביים, ננקטה על ידי בית המשפט העליון של ארה"ב בפרשת Lutwak v. United States 344 U.S. 481 (1953) . באותה פרשה הורשעו מספר נאשמים בכך שקשרו קשר לזכות באזרחות אמריקאית באמצעות יצירת מצג כוזב ואי גילוי עובדות מהותיות לרשויות ההגירה האמריקאיות. השגת האזרחות נעשתה על בסיס נישואין פיקטיביים שנערכו בצרפת בין בני זוג שהם אזרחים זרים, לבין אזרחי ארה"ב ששירתו בעבר בצבא, ובהסתמך על חוק שכונה ה- War Brides Act, אשר העניק זכות לאזרחות, בתנאים הקבועים בו, לבני זוג זרים של מי ששירתו כחיילים בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה. בערעורם בפני בית המשפט העליון טענו הנאשמים כטענת הגנה, כי הנישואין שנערכו, אף אם היו לצורך השגת האזרחות בלבד, הינם תקפים על פי דין צרפת, ועל כן לא ניתן להרשיעם בעבירות הנזכרות. בית המשפט העליון דחה, בדעת רוב, את הטענה האמורה, וקבע כי שאלת התוקף המשפטי של הנישואין שנערכו איננה רלוונטית לעניין האישום: “We do not believe that the validity of the marriage is material. No one is being prosecuted for an offense against the marital relation. We consider the marriage ceremonies only as a part of the conspiracy to defraud the United States and to commit offences against the United States. In the circumstances of this case, the ceremonies were only a step in the fraudulent scheme and actions taken by the parties to the conspiracy. By directing in the War Brides Act that ‘alien spouses’ of citizen war veterans should be admited into this country, Congress intended to make it possible for veterans who had married aliens to have their families join them in this country without the long delay involved in qualifying under the proper immigration quota. Congress did not intend to provide aliens with an easy means of circumventing the quota system by fake marriages in which neither parties ever relationship ...” intended to enter into martial (ההדגשות שלי - ד.ב.). (שם, בעמ' 486). באשר להתקיימות יסודות העבירה במקרה כגון זה, כאשר מבקש האזרחות מציג את עצמו כנשוי בהתבסס על הנישואין הפיקטיביים שנערכו, קבע בית המשפט כי: “The common understanding of a marriage, which Congress must have had in mind when it made provision for ‘alien spouses’ in the War Brides Act, is that the two parties have undertaken to establish a life together and assume certain duties and obligations. Such was not the case here ... Thus, when one of the aliens stated that he was married, and omitted to explain the true nature of his marital relationship, his statement did, and was intended to, carry with it implications of a state of facts which were not in fact true.” (שם, בעמ' 486). בית המשפט הוסיף ואמר שם, בהתייחסו לטענת הנאשמים כי בהקשרים משפטיים שונים הוכרו נישואין פיקטיביים כתקפים, כי הכרה כאמור התבססה על שיקולים ורציונאלים שאינם חלים בנסיבות המקרה. יצויין, כי בתי המשפט הפדרליים לערעורים אישרו בפסקי דין רבים את הגישה הרואה במצג של נישואים פיקטיביים לצורך אזרחות עבירת מרמה. היו גם פסקי דין שחלקו על הלכת Lutwak, והעדיפו להרשיע בנסיבות דומות בעבירות פליליות של "אי גילוי עובדות מהותיות". אך נראה כי מרבית הפסיקה הלכה בעקבות הלכת Lutwak לעניין הרשעה גם בעבירת המרמה. (U.S.A V. Chung Yup Yum, 776 F. 2nd. 490 (1985); H.H. Clark Jr. Domestic Relations In The United States, Vol. 1 (2nd. Ed., St. Paul 1987),p. 216 - 217).). מכל מקום, על פי שיטתנו, אין מקום להבחנה שנעשתה בחלק מהפסיקה האמריקאית המאוחרת להלכת Lutwak, שכן, כמפורט לעיל, הפסיקה שלנו הגדירה את היסוד העובדתי שבעבירת המרמה באופן רחב, כך שהוא כולל גם הצגת מצג כוזב באמצעות אי גילוי עובדות מהותיות שבנסיבות העניין מתבקש גילויין, וכן מצג בהתנהגות באופן שממנו משתמע מצג חיובי שאיננו אמת. (ראו: ע"פ 752/90 ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 601; ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 1, 22; ע"פ 291/64 וינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1) 150, 166; ע"פ 593/81 מנדלבאום נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 505). בעניין שלפנינו, המצג שהוצג למשרד הפנים במפורש ובמשתמע, לא תאם את המציאות, וכתוצאה ממצג זה שנעשה תוך מודעות לנסיבות ולתוצאה הצפויה, ניתנה אזרחות ישראלית באופן אוטומטי למי שלא היה זכאי לקבלה. בנסיבות אלה נתקיימו כל יסודות העבירה. לפיכך, מצטרפת אני לדעת חבריי שיש להרשיע את המערערים בעבירה של השגת דבר במרמה ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. אשר על כן, ההרשעה גם בפרשיות אלה עומדת על כנה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קדמי. ניתן היום, יא בניסן תשנ"ט (28.3.1999). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98033630.H06