סאמי מוחמד עבדאללה מסאעיד נ. המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון

24 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3362/18 לפני: כבוד הנשיאה (בדימ') א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' כשר העותרים: סאמי מוחמד עבדאללה מסאעיד ו-19 אח' נ ג ד המשיבים: 1. המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון 2. הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון 3. המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון 4. ההסתדרות הציונית העולמית 5. איילה סמית – זורגניקה 6. רן גרול 7. יגאל דניאלי 8. חמרה, אגודה שיתופית בע"מ 9. ישורון עזרא 10. סטסא שפונקין עתירה למתן צו על-תנאי תאריכי הישיבות: כ"א בסיון התשפ"ב (20.6.2022) י"ד באייר התשפ"א (26.4.2021) כ' בחשון התשפ"ף (18.11.2019) בשם העותרים: עו"ד ויסאם אסמר בשם המשיבים 3-1: עו"ד רועי שויקה, עו"ד אבי מיליקובסקי בשם המשיבה 4: עו"ד אוהד עינבר, עו"ד גלעד חן בשם המשיבה 5: בעצמה בשם המשיבים 10-6: אין התייצבות פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. כיצד יש לנהוג בקרקע פרטית של תושבי האזור, בנסיבות שבהן התברר, במהלך השנים, כי חקלאים ישראלים מעבדים בה מטעי תמרים? זוהי בתמצית השאלה שבה נדרשנו להכריע. עיקרי התשתית העובדתית 2. בתקופה שבין השנים 1967-1948 היה אזור בקעת הירדן תחת שלטון ירדני, עד אשר נכנסו אליו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים. בהמשך לכך, ביום 1.11.1967 הוצא צו סגירת שטח בקעת הירדן (אזור הגדה המערבית) (מס' 151), התשכ"ח-1967 (להלן: צו הסגירה), במסגרתו הוכרזה רצועת שטח הסמוכה לגבול עם ירדן ואשר משתרעת על פני כ-138,500 דונם, כשטח צבאי סגור. מאז ועד היום תוקן צו הסגירה מספר פעמים, כך שגבולותיו צומצמו בהתאם להערכות המצב הביטחוניות. התיקון האחרון נחתם ביום 15.2.2016 (צו סגירת שטח בקעת הירדן (אזור יהודה והשומרון) (מס' 151), התשכ"ח-1976 (תיקון גבולות מס' 3), התשע"ו-2016). רצועת השטח שביחס אליה חל צו הסגירה כוללת ברובה אדמות מדינה, אך גם מקרקעין פרטיים. באופן קונקרטי, המקרקעין שעליהם נסבה העתירה (הידועים כחלקה 1 בגוש 24113), בשטח כולל של יותר מאלף דונם (להלן: הקרקע), הם מקרקעין מוסדרים פרטיים המצויים בשטח צו הסגירה. 3. במהלך השנים הוקמו בבקעת הירדן יישובים חקלאיים שונים, ובהם המושבים חמרה ומכורה. בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת החליטה הממשלה לאפשר, בתנאים מסוימים, כניסה של חקלאים שהם אזרחים ישראלים יוצאי צבא ונושאי נשק לשטח צו הסגירה, וזאת לצורך עיבודן של אדמות המדינה המצויות בו. החלטה זו ביטאה, בין השאר, את התפיסה שנהגה באותה עת ביחס לדרכי השמירה על הביטחון בגאון הירדן ("הזור"). עם זאת, כמפורט בהמשך, נקבע במסגרתן של מספר החלטות נוספות כי עיבוד חקלאי זה כפוף לתיאום עם מערכת הביטחון וצה"ל וכי אין לקיים עיבוד כאמור באדמות פרטיות. 4. מדיניות זו באה לידי ביטוי בהחלטה מספר הת/18 של הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית העולמית מיום 24.3.1981, שבה נכתב כך: "מחליטים להתחיל בעיבודים חקלאיים מרוכזים של קרקעות שמעבר לגדר המערכת בבקעת הירדן. להטיל על החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית בתאום עם מערכת הבטחון וצה"ל – להביא בפני הועדה להתיישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית העולמית הצעה בענין הגורם והשיטה – לביצוע החלטה זו". 5. מבלי למצות את כלל ההחלטות שהתקבלו בנושא, ראוי לציין במיוחד את החלטה ב/91 של ועדת השרים לענייני ביטחון מיום 14.4.1981 (להלן: החלטת ועדת השרים) שבה נקבע, בעיקרו של דבר, כך: "המדיניות בעניין עיבוד אדמות ליד הירדן היא לאפשר עיבודים לאורך הנהר אם מדובר באדמות מדינה או באדמות נפקדים, ואין לעלות על קרקעות השייכות לתושבים נוכחים" (ההדגשה אינה במקור – ד' ב' א'). 6. מספר חודשים לאחר מכן, בעקבות סיור שערך שר הביטחון דאז בבקעת הירדן הוא החליט כי יש לאפשר עיבוד חקלאי של שטחים מסוימים בבקעת הירדן. בחודש אוקטובר 1981, במכתב ששלח עוזרו של שר הביטחון לענייני התיישבות לסגן הרמטכ"ל נכתב כך: "יש לאפשר לזרוע את כל השטחים, שנחרשו בשטח של 'הזור' בבקעת הירדן וזאת על מנת למנוע גידולי קוצים וצמחיה, שיכולים להוות מטרד בטחוני. הנ"ל בהתאם לסיכום שהיה בביקורו של שר-הבטחון בבקעת הירדן. הכוונה גם בשטחים שלא אושרו על ידי מנהלת המחלקה האזרחית של פרקליטות המדינה ונחרשו ע"י צה"ל והקק"ל". 7. בסיכומו של דבר, מן המסמכים שהוצגו עולה כי במסגרת בחינת הנושא באותה העת על-ידי גורמים משפטיים שונים, הובעה עמדה לפיה יש לאפשר עיבוד חקלאי של אדמות המוגדרות כאדמות מדינה, מטעמים ביטחוניים, אך אין לאפשר עיבוד של קרקעות פרטיות השייכות לתושבי האזור. עוד יצוין, כבר בשלב זה, כי אף בהתאם למצב המשפטי החל בשטחי צו הסגירה, היה ניתן לבצע עיבוד רק של מקרקעין המצויים בבעלות המדינה, ולא במקרקעין בבעלות פרטית של תושבי האזור. 8. בהמשך לכך, החל משנות השמונים עובדו שטחים בגאון הירדן, ובכלל זה בשטח צו הסגירה, בין היתר על-ידי חיילי נח"ל, למטרות שונות. כמו כן, ניתנו היתרי כניסה לחקלאים ולעובדים מטעמם. תחילה, היתרים אלו ניתנו רק לאזרחים ישראלים בוגרי שירות צבאי, ובהדרגה התאפשרה הענקתם גם לאזרחים ישראלים שאינם בעלי רקע צבאי מיוחד. בשנת 2014 הוסדר נושא הכניסה לשטח, בנוהל של גורמי ההגנה המרחבית בבקעת הירדן. הנוהל נתן מענה לכניסתם של חקלאים ישראלים, וכן לכניסתם של אזרחי מדינות אחרות העובדים בישראל. עם זאת, כניסתם של תושבי האזור לשטח צו הסגירה נאסרה, מטעמי ביטחון, ובהתאם לכך, בעלי הזכויות בקרקעות הפרטיות המצויות בשטח צו הסגירה לא נכחו בהן במשך עשרות שנים. 9. כאמור, הקרקע שעליה נסבה העתירה היא קרקע פרטית מוסדרת המצויה בבקעת הירדן, בתוך שטח צו הסגירה. המנוחים מוחמד עבדאללה אל אחמד, חאלד עבדאללה אל אחמד וחסן יוסף אל חטיב הם הבעלים הפרטיים הרשומים של הקרקע (להלן יחדיו: המנוחים). העותרים שבפנינו הם חלק מיורשיהם של המנוחים. 10. על אף שמדובר בקרקע בבעלות פלסטינית פרטית, לימים התגלה כי מתקיים בה עיבוד חקלאי על-ידי אזרחים ישראלים שאין להם זיקה קניינית לקרקע, הם המשיבים 7-5 ו-10-9 (להלן: המחזיקים). המחזיקים הם חקלאים מהמושבים חמרה ומכורה שמגדלים בקרקע מטעי תמרים, ואילו המשיבה 8 היא האגודה השיתופית חמרה. כפי שיפורט בהמשך הדברים, למשיבים 3-1 (להלן: משיבי המדינה) אין מידע מדויק בנוגע לנסיבות שהובילו לעיבוד הקרקע על-ידי המחזיקים, ואף לא באשר למועד שבו החל עיבוד זה. עם זאת, ככל הנראה הקרקע מעובדת, לפחות על-ידי חלק מהמחזיקים, מזה עשרות שנים. מבין כלל המחזיקים התייצבה לדיונים והשתתפה בהם באופן פעיל רק המשיבה 5. 11. ביום 14.4.2013 פנו העותרים באמצעות בא-כוחם למשיבים 4-1, ובימים 16.5.2013 ו-18.6.2013 פנו למשיבה 5 בכתב, במטרה לברר על אודות מצב הקרקע והשימוש בה וכן בבקשה לבקר בה. ביום 12.5.2013 השיב המנהל האזרחי, הוא המשיב 3, לפנייתם של העותרים. במכתבו צוין כי "בבדיקה שבוצעה במשרדינו, משרדינו לא הקצה את הקרקע הנ"ל". המשיבה 4, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית (להלן: החטיבה להתיישבות), מסרה במכתבה מיום 3.6.2013 כי ככל שהיא פועלת בקרקע האמורה, הרי שהיא עושה זאת בהתאם להנחיותיהם של גורמי הביטחון ואינה מוסמכת לקבל החלטות באשר לשימוש בה ולגישה אליה. 12. ביום 29.9.2013, הגישו העותרים לבית משפט זה עתירה בנוגע לקרקע, במסגרתה ביקשו, בעיקרו של דבר, כי יתאפשר להם לגשת אליה; כי יוחזרו להם השליטה והחזקה המוחלטת והבלעדית בה; וכן כי יינקטו כל הצעדים המתאימים להבטיח את ביטחונם עם חזרתם לקרקע (בג"ץ 6427/13, שיכונה להלן: העתירה הראשונה). 13. בתגובה המקדמית מטעם החטיבה להתיישבות לעתירה הראשונה נטען כי רשויות המדינה העבירו את הקרקע לשימושה של החטיבה להתיישבות, על מנת שזו תמסור אותה לעיבוד חקלאי. עוד צוין כי לא נחתם בין הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש לבין החטיבה להתיישבות חוזה כלשהו בקשר לכך. לשיטת החטיבה להתיישבות, העברת הקרקע אליה, ולאחר מכן הקצאתה לעיבוד חקלאי, בוצעו בהתאם להחלטת ועדת השרים לענייני ביטחון ולמכתבו של עוזר שר הביטחון דאז. כן נטען כי הקרקע הועברה למשיבה 5 עוד בשנת 1995, וכי יש להורות על דחיית העתירה, בין השאר, בשל השיהוי שנפל בהגשתה. בתגובה המקדמית מטעם המשיבה 5 נטען כי היא מעבדת את הקרקע באופן רציף עוד משנת 1992, וכי יש לדחות את העתירה בשים לב לכך שהוגשה בשיהוי כבד. בתגובה שהוגשה ביום 2.6.2014 מטעם משיבי המדינה צוין כי "טרם עלה בידי המשיבים לעמוד על נסיבות 'העברת החזקה' הנטענת במקרקעין נשוא העתירה מידי המשיבה מס' 4 [החטיבה להתיישבות – ד' ב' א'] למשיבה מס' 5, כמו גם 'להקצאה' הנטענת למשיבה 4... עם זאת, לא ניתן להתעלם מההחזקה ארוכת השנים של המחזיקים בקרקע". בנסיבות אלו, ציינו משיבי המדינה כי הם "תרים אחר מציאת פתרון מעשי". אולם, בתגובתם מיום 13.4.2015 ציינו משיבי המדינה כי הניסיונות שנעשו לקידום פתרון מעשי לא צלחו. 14. ביום 20.4.2015 התקיים דיון בעתירה הראשונה (בהרכב שכלל את הנשיאה מ' נאור יחד עמי ועם השופט מ' מזוז). במסגרת הדיון הבהיר בא-כוח משיבי המדינה כי מדובר בקרקע בבעלות פרטית, וכי אין בידי משיבי המדינה מידע לגבי האופן שבו היא הוקצתה. בתום הדיון ניתן בעתירה הראשונה צו על-תנאי לגבי סעיפים 3-1 לעתירה, שהורה למשיבים ליתן טעם: מדוע לא יחזירו לעותרים את השליטה והחזקה בקרקע, ויאפשרו להם לגשת אליה תוך הבטחת ביטחונם עם חזרתם אליה. בהמשך לכך נעתר בית משפט זה למספר לא מבוטל של בקשות ארכה על מנת לאפשר לצדדים הזדמנות להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקת. משהודיעו הצדדים כי המגעים לפשרה לא צלחו, הוגשו בקשות ארכה נוספות מטעם משיבי המדינה לצורך עריכת בירורים עובדתיים ומשפטיים שונים ולשם גיבוש עמדתם. ביום 2.9.2016, בחלוף כשנה וחצי ממועד מתן הצו על-תנאי, הוגש תצהיר תשובה מטעם משיבי המדינה שבו הם חזרו, בעיקרו של דבר, על העמדה שהוצגה בתגובה המקדמית מטעמם. ביום 9.2.2017 התקיים דיון בהתנגדות לצו על-תנאי בעתירה הראשונה (בהרכב שכלל את הנשיאה א' חיות עם השופטים י' עמית ו-מזוז). בהודעה שהגישו משיבי המדינה מספר ימים עובר לדיון זה, צוין כי "הצוות המקצועי לגיבוש מתווה להסדרת הבניה באיו"ש" הגיש ליועץ המשפטי לממשלה דאז את המלצותיו בנוגע לקרקע נושא העתירה. לצד זאת נטען כי נוכח הצעת החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017 (להלן: חוק ההסדרה), והשלכות אפשריות שלו, ככל שייחקק, אין מקום להידרש להמלצותיו של הצוות המקצועי בשלב זה. בתום הדיון, ובשים לב לחקיקתו של חוק ההסדרה ביום 6.2.2017, הורה בית משפט זה על עיכוב הדיון בעתירה לפרק זמן של ששה חודשים. 15. ביום 10.7.2017 התקיים דיון נוסף בעתירה (באותו הרכב). בתום הדיון הורה בית משפט זה כי כל אחד מהצדדים יגיש חוות דעת שמאית מטעמו לצורך פשרה, וכי בהמשך לכך יתקיים דיון לצרכי פשרה במתכונת של קדם ערעור בפני השופט עמית. בהודעתם מיום 6.8.2017 ציינו משיבי המדינה כי הם מציעים לעותרים פיצוי כספי חד-פעמי עבור הקרקע בסך של 3,696,000 שקלים, לצד תשלום שנתי בסך של 336,000 שקלים לשנה, ו"עד לשינוי נסיבות מהותי בשטח". ביום 7.8.2017 התקיים דיון כאמור בפני השופט עמית, אך הצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה. 16. ביום 20.11.2017 בית משפט זה חזר וקיים דיון בעתירה (בהרכב שכלל את השופטים עמית, מזוז ו-ע' ברון). במהלך הדיון הבהיר בא-כוח העותרים כי שולחיו אינם מעוניינים בפיצוי כספי בתמורה לקרקע, אלא בהפסקת השימוש בה על-ידי המחזיקים. בא-כוח העותרים ציין כי לגישתם, ככל שתתאפשר בעתיד כניסתם לקרקע הם יהיו מעוניינים לחזור ולהשתמש בה. 17. ביום 22.11.2017 ניתן פסק דין שדחה את העתירה הראשונה, שלא כוונה כלפי צו הסגירה עצמו. בפסק הדין נכתב בעניין זה כדלקמן: "במהלך ההתדיינות בעתירה ניסינו להביא את הצדדים להסכמה במסגרתה יזכו העותרים לפיצוי כספי בגין המצב אליו נקלעו שלא בטובתם. לצערנו, ההסדר לא הסתייע ואיננו יכולים לזקוף זאת לחובת המשיבים 3-1" (שם, בפסקה 3). לצד זאת, הובהר בפסק הדין גם כך: "מובן כי אין בפסק דין זה כדי למנוע מהעותרים, ככל שיחפצו בכך, לעתור לביטול צו הסגירה הצבאי החל על המקרקעין או לעתור למניעת שימוש המשיבים 10-5 במקרקעין (המחזיקים – ד' ב' א'), וכל הטענות בנושא זה, כמו באשר לזכויות העותרים במקרקעין, שמורות לצדדים" (בג"ץ 6427/13 יורשי המנוח מוחמד עבדאללה אל אחמד נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (22.11.2017)). העתירה הנוכחית ושלבי הדיון בה 18. בהתאם לאמור בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, ביום 26.4.2018 הוגשה העתירה דנן, אשר מכוונת להפסקת השימוש של המחזיקים בקרקע, וכן לביטולו או לצמצומו של צו הסגירה, כך שלא יחול בקשר לקרקע. זאת, על מנת שהעותרים יוכלו לגשת לקרקע ולעבד אותה בעצמם. העותרים מדגישים, בעיקרו של דבר, כי שימושם של המחזיקים בקרקע פוגע בזכותם לקניין ומנוגד לדין הבינלאומי ולהלכות שנפסקו בבית משפט זה. העותרים טוענים כי אף אם חל על הקרקע צו הסגירה, יש להורות על הפסקת השימוש שעושים בה המחזיקים, ולאפשר לעותרים לגשת אליה. העותרים הסבירו כי הן העתירה הראשונה והן העתירה הנוכחית הוגשו רק מספר שנים לאחר שהמחזיקים נכנסו לקרקע, על רקע הוצאת צו הסגירה בשנת 1967. לשיטתם, עד לשנת 2013 הם סברו כי הקרקע היא שטח צבאי סגור, ועל כן לא ביקרו בה ולא עשו בה כל שימוש. בהמשך לכך, הטעימו העותרים כי נדהמו לגלות שהקרקע מעובדת ונעשה בה שימוש מסיבי לגידול תמרים, ללא שניתנה לכך כל הסכמה מטעמם. 19. לעתירה צורפה בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיבים להפסיק את השימוש בקרקע על כל צורותיו, לרבות עיבוד, קציר ומכירת יבולים, עד להכרעה בעתירה. 20. ביום 27.5.2018 הוגשה תגובה מקדמית מטעם החטיבה להתיישבות. בתגובה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, והכול כפי שנטען עוד בגדרה של העתירה הראשונה. לשיטתה של החטיבה להתיישבות, כל עוד צו הסגירה עומד על כנו לא ניתן להיעתר לסעדים המבוקשים בעתירה. כן נטען כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, בשים לב לכך שהעותרים לא ביררו במהלך השנים את המצב העובדתי באשר לקרקע, על אף שלשיטתה של החטיבה להתיישבות הקרקע גלויה "לעיני כל". לטענת החטיבה להתיישבות, אין להורות על פינוי המחזיקים מהקרקע בחלוף עשרות שנים ולאחר ששינו את מצבם באופן מהותי והשקיעו משאבים רבים בהסתמך על החלטותיהן של רשויות המדינה. החטיבה להתיישבות הדגישה כי לא ניתן להתעלם מ"התמיכה העידוד והתיקצוב של רשויות המדינה" לפיתוח חקלאי באזור בקעת הירדן. לכך הוסיפה החטיבה להתיישבות כי אין להיעתר לבקשה למתן צו ביניים. זאת, הן משום שמאזן הנוחות נוטה לטובת המחזיקים והן משום שהקרקע מעובדת על-ידם במשך עשרות שנים. על כן, נטען כי מתן צו ביניים כפי שהתבקש על-ידי העותרים ישנה את המצב הקיים. כבר בשלב זה יצוין כי הלכה למעשה, לא ניתן בעתירה זו צו ביניים. 21. ביום 24.10.2019, בחלוף כשנה וחצי מעת הגשת העתירה הנוכחית, ולאחר מספר אורכות שניתנו לצורך כך, הגישו משיבי המדינה את תגובתם המקדמית לעתירה, בה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. משיבי המדינה ציינו כי מבדיקה ראשונית שנערכה בקרב הגורמים המוסמכים במנהל האזרחי, עולה כי אכן יש לעותרים זיקה קניינית לקרקע. משיבי המדינה ציינו כי ערכו בדיקה בארכיון מערכת הביטחון, ובמסגרת זו איתרו מסמכים שמהם עולה כי גורמים משפטיים שונים הביעו במהלך השנים התנגדות לעיבוד קרקעות פרטיות של פלסטינים בתחומי צו הסגירה. זאת, בין השאר, מן הטעם שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם עמדת הממשלה באשר לשימוש באדמות פרטיות של תושבי האזור לצרכי התיישבות. כן צוין, גם הפעם, כי למשיבי המדינה "אין ידיעה על הנסיבות המדויקות שהובילו לעיבוד המקרקעין מושא העתירה על ידי המחזיקים" וכי ייתכן שעוד בשנות השמונים של המאה הקודמת עובדה הקרקע מושא העתירה על-ידי חיילי הנח"ל. יחד עם זאת, טענו משיבי המדינה כי יש לדחות את העתירה על הסף, בשל כך שלגישתם היא הוגשה בשיהוי כבד – ולו משום שהיא מכוונת כלפי צו סגירה שהוצא לפני למעלה מחמישים שנה ועוסקת באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים. כן נטען כי יש לדחות את העתירה לגופה בהיעדר עילה להתערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי בכל הנוגע לצו הסגירה. משיבי המדינה ציינו כי בעקבות הגשת העתירה חזרו הרשויות ובחנו את נחיצותו של צו הסגירה והגיעו לכלל מסקנה כי סגירת השטח עודנה נחוצה מבחינה ביטחונית. המחזיקים לא הגישו תגובות בכתב לעתירה. 22. העותרים הגישו לכך תשובה ביום 14.11.2019. העותרים הטעימו כי טענתם של המשיבים בדבר שיהוי מוקשית, בהתחשב בכך שאם רשויות המדינה אינן יודעות היום את הפרטים על הנסיבות והאירועים שהובילו להקצאת הקרקע למחזיקים, מקל וחומר שהם עצמם, שנאסר עליהם להתקרב לקרקע, לא יכלו לדעת על כך. עוד הבהירו העותרים כי אין הם תוקפים את שיקול דעתו של המפקד הצבאי בעת שהוציא את צו הסגירה לראשונה, אלא את המצב שנוצר, לשיטתם, נוכח השנים הרבות שחלפו מאז שניתן הצו. בהקשר זה הדגישו העותרים כי ההחלטה על צו הסגירה היא החלטה מתמשכת. העותרים הוסיפו וציינו כי אף אם צו הסגירה יעמוד על כנו וכניסתם לקרקע תימנע, לא יהיה בכך כדי לייתר את טענותיהם – הן בכל הנוגע לעיבוד הקרקע על-ידי המחזיקים מבלי שניתנה הסכמתם לכך, והן בכל הנוגע לדרישתם לעבדה באמצעות פועלים מטעמם, כפי שעושים המחזיקים. 23. דיון ראשון בעתירה התקיים ביום 18.11.2019 (הנשיאה חיות, יחד עמי ועם השופט י' אלרון) במסגרת הדיון הדגיש בא-כוחם של העותרים כי הם אינם מעוניינים בפיצוי כספי תמורת הקרקע, אלא במימוש זכויותיהם הקנייניות. המחזיקים לא התייצבו לדיון, למעט המשיבה 5 שטענה בעצמה. כמו כן, התקיים דיון במעמד צד אחד, בהסכמת בא-כוח העותרים, במסגרתו נמסרו הבהרות בכל הנוגע לצורך הביטחוני בצו הסגירה. 24. ביום 19.11.2019 ניתנה החלטה לפיה משיבי המדינה יגישו "הודעות מעדכנות שבהן ימסרו פרטים נוספים ביחס לזהותם המדויקת של כלל המשתמשים בקרקעות שעליהן נסבה העתירה ולמועדים הרלוונטיים לתום השימוש בהן על ידם". עוד נקבע בהחלטה זו כי "להודעה יצורפו המסמכים הרלוונטיים המלמדים על הענקת זכויות השימוש והיקפן, ככל שאלה בנמצא". כמו כן, נקבע כי משיבי המדינה יתייחסו בהודעתם גם לאפשרות של מתן רשות כניסה ושימוש בקרקע למי מטעם העותרים. 25. בו ביום הגישו העותרים בקשה לגילוי ראיה בכל הנוגע לנסיבות הביטחוניות שביסוד צו הסגירה, אשר הוצגו במסגרת הדיון בעתירה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 25.11.2019 (באותו הרכב). 26. בהתאם להחלטה האמורה מיום 19.11.2019, הגישה החטיבה להתיישבות ביום 17.2.2020 הודעה מעדכנת מטעמה בה ציינה כי הקרקע הוכשרה בשנות השמונים, ניטעה ונמסרה להיאחזויות הנח"ל רותם, משכיות וחמדת. כן צוין כי בשנת 1993 הועבר שטח של 50 דונם מהקרקע לידי המשיבה 5. החטיבה להתיישבות צירפה להודעתה העתק של מכתב מיום 11.10.1993 ששלח מנהל חבל בקעת הירדן בחטיבה להתיישבות למשיבה 5, במכתב זה צוין כי החטיבה להתיישבות מעבירה לידיה קרקע בהיקף של 50 דונם, הממוקמת בשטח זרזיר בגאון הירדן. וכך נכתב בו: "הנני מאשר לך קבלת 50 ד' תמר מזן מג'הול. מטע שייך להאחזות משכיות וממוקם בשטח זרזיר בגאון הירדן. [חשבונך] האישי יחויב ב-20,000 [שקלים – ד' ב' א'] לפי הערכת מדריך התמרים מר משה טל". כן צוין כי בשנת 1998 נחתם בין המשיבה 5 לחטיבה להתיישבות חוזה התיישבות בקשר למגרש 26 במושב חמרה, וכי מכוח זכויותיה של המשיבה 5 במגרש הועברו לה זכויות ביחס ל-50 דונם בקרקע מושא העתירה. כבר בשלב זה יצוין כי לחוזה ההתיישבות של המשיבה 5 צורף "אישור קבלת רכוש" מיום 9.8.1998 אשר נושא את חתימתה ומתייחס, בין היתר, למטע תמרים בגודל של 50 דונם. החטיבה להתיישבות הוסיפה וציינה כי חלקים נוספים בקרקע הועברו לאגודת המושב חמרה ולכמה מתושביו, הם המשיבים 6, 7 ו-9, וכן למשיב 10 שהוא תושב המושב מכורה, בחוזי התיישבות פרטניים שנחתמו באופן ישיר עם המחזיקים. להודעה צורפו ארבעה חוזי התיישבות כאמור שנחתמו בין החטיבה להתיישבות לבין המשיבים 6, 7, 9 ו-10. חוזה ההתיישבות של המשיב 6 מתייחס למגרש מס' 24 במושב חמרה ואינו נושא תאריך חתימה; חוזה ההתיישבות של המשיב 7 מתייחס למגרש מס' 20 במושב חמרה ונחתם ביום 18.3.1997; חוזה ההתיישבות של המשיב 9 מתייחס למגרש מס' 61 במושב חמרה ונחתם ביום 8.12.1994; חוזה ההתיישבות של המשיב 10 מתייחס למגרש מס' 38 במושב מכורה ונחתם ביום 15.12.2011. יצוין כי חוזי ההתיישבות אינם מתייחסים באופן מפורש לקרקע מושא העתירה, אלא אך למגרשים הספציפיים במושבים חמרה ומכורה שצוינו לעיל. 27. ביום 13.3.2020, משיבי המדינה הגישו גם הם הודעה מעדכנת. להודעתם צירפו משיבי המדינה רשימה של כל מי שמחזיק מפתח המאפשר לו להיכנס לקרקע על מנת לעבד אותה, וכניסתו אליה הותרה על-ידי המפקד הצבאי. רשימה זו כוללת את המחזיקים ואנשים נוספים, בסך הכול שלושים איש ואשה. משיבי המדינה הבהירו כי אין ברשימה זו כדי להצביע על זכויות קנייניות כלשהן בקרקע. כמו כן, משיבי המדינה ציינו כי הם מתנגדים לכך שהעותרים או מי מטעמם יקבלו רשות להיכנס לקרקע ולעשות בה שימוש, וזאת מטעמים ביטחוניים. כן צוין כי "נוכח העובדה שבשטח ישנם מחזיקים, הרי שכניסתם של העותרים לשטח תגרום בהכרח פגיעה בהחזקה של המחזיקים הנוכחיים". עוד צוין כי נוכח האפשרות שחוק ההסדרה חל על הקרקע מושא העתירה, אין לבצע בה כל שינוי, עד להכרעה בעתירות שהוגשו בעניין חוק זה. לבסוף צוין כי אלמלא היו המחזיקים מצויים בקרקע שנים רבות לא היה מקום לאפשר פעילות אזרחית כלשהי במקום, וכי המשיבים אינם מאפשרים הקצאות חדשות בקרקע. 28. נוכח עמדת משיבי המדינה לפיה חוק ההסדרה עשוי לחול במקרה זה, נדחה המשך הדיון בעתירה. בעקבות מתן פסק הדין בעניין חוק ההסדרה, שבו נקבע כי חוק זה אינו תקף (בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת (9.6.2020) (להלן: עניין חוק ההסדרה)), חודש הדיון בה. ביום 7.12.2020 ניתנה החלטה לפיה העתירה תיקבע לדיון המשך (הנשיאה חיות). 29. ביום 26.4.2021 התקיים עוד דיון בעתירה, בהרכב המקורי שנזכר לעיל. בא-כוח העותרים ציין כי רישום הקרקע על שם העותרים טרם הושלם, בין היתר, נוכח מכשולים שונים בקבלת ייפוי כוח מכלל היורשים לעניין זה. לכך הוא הוסיף כי העותרים יסכימו להסדר פיצוי שיחול על השימוש בקרקע לאורך השנים בתנאי שהסדר זה יכלול גם מועד מדויק שבו המחזיקים יפסיקו לעשות בקרקע שימוש וזו תוחזר לידי העותרים. המשיבה 5, שהתייצבה אף זו הפעם לבדה מבין המחזיקים בקרקע, טענה כי היא מעבדת את הקרקע במשך שנים רבות, השקיעה בה משאבים שונים והסתמכה על כך שתוכל להמשיך ולעבד אותה ללא מועד סיום. עם זאת, גם המשיבה 5 לא ידעה להצביע באופן קונקרטי על המקור המשפטי הפורמאלי לזכויותיה בקרקע. בתום הדיון, נותרו שאלות רבות פתוחות באשר לרקע העובדתי הנוגע למועד בו החל עיבוד הקרקע, ולאופן שבו הוקצתה למי שמחזיקים בה כיום. 30. בהמשך לכך, ביום 28.4.2021 ניתנה החלטה שבה נקבע כי המשיבים יגישו מסמכים נוספים הנוגעים להקצאת הקרקע, וכי ככל הניתן, יפנו למסמכים הקובעים את משכה של תקופת ההקצאה. כמו כן, נקבע בהחלטה כי משיבי המדינה יפרטו בהודעה מטעמם האם באזור שבו מצויה הקרקע השנויה במחלוקת קיימות אדמות מדינה שניתן להכשירן לצורך מטעים חלופיים, ומהו פרק הזמן שעשוי להידרש לצורך כך. 31. ביום 23.6.2021 הוגשה הודעה כאמור מטעם משיבי המדינה, ובה נמסר כי הקרקע לא הוקצתה לחטיבה להתיישבות בדרך המקובלת, כך שאין חוזה הקצאה שנחתם בינה לבין הממונה על הרכוש הממשלתי. כן צוין כי בדיקה חוזרת שערכו משיבי המדינה במשרדיו של הממונה על הרכוש הממשלתי העלתה שאין לממונה חוזי הקצאה, או חוזים כלשהם, ביחס לקרקע מושא העתירה. עוד צוין כי משיבי המדינה פנו להסתדרות הציונית בבקשה לקבל מסמכים, ובמסגרת זו הועברו להם מסמכים שונים המלמדים, בין השאר, על קיומם של חוזים פרטניים שנכרתו בין ההסתדרות הציונית למחזיקים, הם חוזי ההתיישבות הפרטניים שהוגשו במסגרת ההודעה המעדכנת מטעם החטיבה להתיישבות מיום 17.2.2020. עוד יצוין, כי להודעה צורף כנספח גם פרוטוקול ישיבה של הנהלת המושב חמרה מיום 31.12.2001 המלמד על מתן היתרים מטעם המושב לחלק מן המחזיקים באשר לעיבוד הקרקע ונטיעת מטעי תמרים בה. וכך נכתב בפרוטוקול הישיבה בחלקיו הרלוונטיים: "האגודה תרכוש ממטירים בהתאם להמלצות משפחת סמית [המשיבה 5] לשיפור נושא ההשקיה בתמרים... משפחת גרול [המשיב 6] מקבלת אשור עקרוני לנטיעת 60 [דונם] תמרים... משפחת עזרא [המשיב 9] מקבלת אשור עקרוני לנטיעת 60 דונם תמרים...". יחד עם זאת, משיבי המדינה ציינו כי בסיכומו של דבר, העובדות המדויקות באשר לאופן הקצאת הקרקע למחזיקים לא הובהרו: "עיון חוזר במסמכים השונים שהגישה ההסתדרות הציונית וועד היישוב לבית המשפט הנכבד מעלה כי דומה שאין בהם לסייע באופן ממשי באיתור מסמך כתוב אשר ילמד על הקצאת הקרקע מושא העתירה מהגורם המוסמך, הממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש, לגורם כלשהו, כמו גם על הנסיבות המדויקות בהן התחילו אזרחים לעבד את השטחים מושא העתירה, וזאת בכפוף להערה לקמן. לעניין זה נבקש לציין כי אף מסמכים המלמדים על 'הקצאה' כלשהי מ[ה]הסתדרות הציונית למתיישב ספציפי, אין בהם בכדי לסייע בעניין זה, ובמיוחד כאשר בדרך כלל קשה להבין האם מסמכים אלו מתייחסים לקרקע חקלאית כלשהי, ואם כן, היכן ממוקמת קרקע חקלאית זו. עם זאת יצוין, בזהירות המתחייבת, שהמסמך שנמסר מוועד היישוב שופך אור מסוים על האישורים שנתן ועד היישוב לחקלאים, שניתן אולי לזהות בינם ובין חלק ממשיבי העתירה, בכל הנוגע לגידול תמרים ב'זור'" (ההדגשה במקור – ד' ב' א'). 32. משיבי המדינה הוסיפו וציינו כי ספק אם ישנה היתכנות להעתקת מטעי התמרים. זאת, בין השאר, בשים לב למיעוט הקרקעות המתאימות לגידול תמרים בבקעת הירדן, ולכך שרוב הקרקעות כאמור כבר הוקצו. כן צוין כי העתקתם של עצי תמר כרוכה בסיכון גבוה יחסית לתמותה של עצים. משיבי המדינה הוסיפו והבהירו כי מכל מקום, העותרים טרם השלימו את שינוי הרישום של הקרקע כך שזה ישקף את זכויותיהם הקנייניות בה. 33. ביום 4.8.2021 הגישו העותרים תגובה להודעתם המעדכנת של משיבי המדינה, ובה כפרו בתוקפם של חוזי ההתיישבות הפרטניים. העותרים טענו, בעיקרו של דבר, כי חוזים אלה אינם מתייחסים לקרקע מושא העתירה, וכי מכל מקום, החטיבה להתיישבות כלל לא הייתה מוסמכת להקצות את הקרקע, בהיותה קרקע פרטית. 34. ביום 6.10.2021 ניתן צו-על-תנאי שזו לשונו: "מוצא בזאת צו על-תנאי בעתירה שבכותרת המורה למשיבים לבוא וליתן טעם: 1. מדוע לא יפונו המשיבים 10-5 ומי מטעמם המחזיקים או עושים שימוש במקרקעין הממוקמים באזור בקעת הירדן והידועים כחלקה 1 בגוש 24113 (להלן: המקרקעין), שעליהם חל צו סגירת שטח – בקעת הירדן (אזור יהודה ושומרון) (מס' 151), התשכ"ח-1967. 2. מדוע לא תיבחן פרטנית בקשתם של העותרים להיכנס בעצמם או באמצעות מי מטעמם לתחום המקרקעין ולעבדם באופן ישיר או באמצעות מי מטעמם". צו-על-תנאי זה נסב אפוא על ההיבטים הנוגעים לפינוי הקרקע על-ידי המגדלים ומתן היתרים לעותרים לעבד אותה, אך לא על צו הסגירה עצמו. 35. ביום 3.1.2022 הגישה החטיבה להתיישבות כתב תשובה שבו נטען כי הקצאת הקרקע בוצעה כדין ועל דעת הגורמים המוסמכים, ועל כן אין לפנות את המחזיקים. 36. ביום 21.1.2022 הוגש כתב התשובה לצו על תנאי מטעם משיבי המדינה, ובו נטען כי אין בידי רשויות האזור כלי מינהלי באמצעותו ניתן לאכוף את הפסקת השימוש של המחזיקים בקרקע (בניגוד לכלי האזרחי של תביעה לסילוק יד, שאין זה ההליך המתאים לתתו). לכך הוסיפו משיבי המדינה כי נוכח ההסתמכות ארוכת השנים של המחזיקים, הנובעת מחלוף הזמן ומידיעת גורמי הביטחון בדבר השימוש בקרקע, פינויים כעת אינו סביר ואינו מידתי. עוד נטען כי בשל כך שצו הסגירה עומד בתוקפו, אין לאפשר לעותרים או למי מטעמם גישה לקרקע על מנת כדי שיוכלו לעבדה. משיבי המדינה הוסיפו והבהירו כי הם "ערים לקושי המהותי בעתירה זו – קרקע פרטית אשר רשומה על שם תושבי האזור, המעובדת על ידי ישראלים, לכאורה 'בחסות' צו סגירה שהוצא מטעמים ביטחוניים", אך עמדו על כך שאין בידם ליתן מענה למצב שנוצר. 37. הדיון בהתנגדות לצו על-תנאי התקיים ביום 20.6.2022 בפני ההרכב הנוכחי. גם לדיון זה לא התייצבו המחזיקים בקרקע (לא בעצמם ולא באמצעות מי מטעמם), למעט המשיבה 5. 38. משיבי המדינה טענו כי את הקושי באיתור המידע הרלוונטי באשר להקצאת הקרקע יש לזקוף לחובת העותרים נוכח הגשת העתירה בשיהוי. כמו כן, משיבי המדינה הציגו לבית המשפט עדכון במעמד צד אחד בכל הנוגע לצורך הביטחוני בצו הסגירה. 39. בא-כוח החטיבה להתיישבות הצטרף אף הוא לטענת השיהוי, והוסיף כי לגישתו ביסוד העתירה עומדים אינטרסים כלכליים, וכי העותרים הביעו עניין בעיבוד הקרקע רק לאחר שהמחזיקים תרמו להשבחתה. המשיבה 5 טענה כי יש לצאת מנקודת הנחה שהקרקע הוקצתה לה בתנאים המיטביים ביותר – 49 שנים, עם אופציה להארכה ל-49 שנים נוספות, וללא כל מועד סיום. 40. מנגד, בא-כוח העותרים עמד על טענותיו כפי שאלו הוצגו בעתירה. בא-כוח העותרים הטעים, בכל הנוגע למגבלות הביטחוניות שחלות על בעלי הזכויות בקרקע, כי אף העותרים יכולים לעבד את הקרקע באמצעות פועלים מטעמם, כפי שעושים כיום המחזיקים או לפחות חלקם. עוד טען בא-כוח העותרים כי, כפי שעולה מאתר האינטרנט שמנהלת המשיבה 5, היא מקיימת סיורים בקרקע למבקרים חיצוניים, וכי עובדה זו סותרת את הטיעון הביטחוני שמציגים משיבי המדינה, לפיו רק אנשים מסוימים מורשים להיכנס לקרקע. בא-כוח העותרים הוסיף והטעים, כי מכל מקום אין לתת יד להימשכותו של המצב הקיים שבגדרו המחזיקים מפיקים רווחים מקרקע פרטית ללא אישור מבעליה. 41. ביום 21.6.2022 ניתנה החלטה לפיה משיבי המדינה יגישו הודעה משלימה. בהודעה זו הם נדרשו להבהיר, ככל הניתן, את הפרטים באשר למועד שבו הוקצתה הקרקע למחזיקים, וכן לפרט את התנאים המקובלים להקצאת קרקע חקלאית מסוג זה, לרבות משך ההקצאה המקסימלי. 42. ביום 7.11.2022, לאחר אורכות שהתבקשו לצורך כך, הגישו משיבי המדינה הודעה משלימה מטעמם במסגרתה הסבירו כי הקצאת קרקע חקלאית מתבצעת בשלושה מסלולים, כמפורט להלן: א. הקצאת קרקע במסגרת ישוב מתוכנן: הקצאה זו נעשית, ככל שמדובר בשטחי האזור, במתכונת דו-שלבית. ראשית, נכרת חוזה בין הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור לבין ההסתדרות הציונית. שנית, נכרת חוזה משנה בין ההסתדרות הציונית לבין המחזיקים (כך שהממונה על הרכוש הממשלתי אינו צד לחוזה המשנה). משיבי המדינה ציינו כי חוזה משנה כאמור נכרת, בדרך כלל, לתקופה של 49 שנים. ב. הקצאת קרקע חקלאית במסגרת של חוזה מטעים או עיבודים חקלאיים לתקופה ארוכה: בנוסף לקרקעות שמוקצות ליישובים, רשות מקרקעי ישראל מאפשרת חכירה של קרקעות למטרות חקלאיות, כאשר תקופת החכירה נקבעת בהתאם לאופי הגידול. כך למשל, קרקע לנטיעת בננות מוחכרת לתקופה בת 7 שנים, ואילו קרקע לנטיעת שקדים, מישמש, וכרמי ענבים מוחכרת לתקופה של 21 שנים. עוד צוין כי קרקעות לנטיעת סוגי מטעים אחרים, מוחכרות לתקופות של 49-21 שנים, בהתאם לסוג המטע, ולהמלצת הרשות לתכנון ופיתוח במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. משיבי המדינה ציינו כי רוב מטעי התמרים בישראל מוקצים לתקופה ארוכה, בהתחשב בכך שאלו מייצרים תוצרת חקלאית משמעותית ל-50-40 שנים ולעתים אף יותר מכך. כן צוין כי מטע תמרים מתחיל להניב פרי החל מהשנה השלישית או הרביעית לנטיעתו, כי ההשקעה במטע מחזירה את עצמה לרוב בתוך 10 עד 12 שנים ממועד הנטיעה וכי חוזה עיבוד למטע תמרים "מאפשר גידול עד לסדר גודל של כ-40 שנה מיום הנטיעה". ג. הקצאת קרקע חקלאית לתקופה קצרה: קרקע חקלאית מוקצית במסלול זה לתקופה מוגבלת של עד שלוש שנים לצורך חקלאי עונתי או לשם גידול בעלי חיים במרעה. הקצאת קרקע באופן זה אינה מקנה למי שהקרקע הוקצתה לו זכות העברה, הורשה או משכון של שטח המושכר, וכן אינה מקנה לו זכות לדרוש את חידוש ההתקשרות. משיבי המדינה ציינו כי הקצאה מסוג זה אינה מתאימה לגידול של מטעי תמרים. 43. משיבי המדינה ציינו כי על אף אי-הבהירות הקיימת במקרה זה, ניתן להתרשם שההקצאה למחזיקים מתאימה למסלול הקצאת קרקע במסגרת יישוב מתוכנן, או לחלופין למסלול הקצאת קרקע חקלאית במסגרת של חוזה מטעים או עיבודים חקלאיים לתקופה ארוכה. משיבי המדינה ציינו כי ניתן להניח שאילו היו בנמצא חוזים המתעדים את הקצאת הקרקע במקרה דנן, ככל הנראה משך ההקצאה המקסימלי (ללא הארכה) היה עומד על 49 שנים. 44. ביום 5.12.2022 ניתנה החלטה נוספת לפיה על רקע האמור בהודעת העדכון מטעם משיבי המדינה, ניתנת לצדדים הזדמנות נוספת להגיש הודעה משותפת שבה יבהירו אם עלה בידם להגיע להסכמה ביחס למועד שבו יפנו המחזיקים, או מי מטעמם, את הקרקע. 45. עוד בטרם הוגשה הודעה משותפת כאמור, ביום 15.1.2023 הגיש המשיב 7 בקשה לפיה, ככל שנורה על פינוי הקרקע, תינתן לו ארכה של שנה לפינוייה כדי שיוכל למצוא שטח חלופי. 46. ביום 19.1.2023 הגישו העותרים "הודעה ובקשה להפיכת הצו על תנאי לצו קבוע". העותרים שבו על עיקר טענותיהם וציינו כי לגישתם, הגיעה העת להכריע בעתירה. 47. ביום 21.3.2023, לאחר אורכה שניתנה לצורך כך, הוגשה הודעת עדכון נוספת מטעם משיבי המדינה, ובה צוין כי לא עלה בידם של הצדדים להגיע להסכמות. בהודעה זו נמסר כי עמדת המחזיקים היא שיש לאפשר להם להמשיך ולעבד את הקרקע למשך 28 שנים נוספות, וזאת עד לשנת 2051. משיבי המדינה הוסיפו וציינו כי לשיטתם דין העתירה להידחות, וביקשו להגיש הודעה חסויה מטעמם לעיון בית המשפט. מנגד, העותרים ביקשו לדחות מכל וכל את האמור בהודעת העדכון. העותרים הבהירו כי הם מתנגדים לדרישתם של המחזיקים להמשיך לעבד את הקרקע ל-28 שנים נוספות, בניגוד לחוק. כמו כן, העותרים התנגדו להגשתו של המסמך החסוי האמור. העותרים ביקשו כי יינתן פסק דין בעתירה אשר יורה על הפסקת עיבוד הקרקע על-ידי המחזיקים ויאפשר להם עצמם לעבד את הקרקע, ולו באמצעות מי מטעמם. 48. בשלב זה, ובשים לב למחלוקות בין הצדדים, אשר לא נמצא להן פתרון מעשי, חרף הזמן הרב שחלף ואורכות רבות שניתנו לצורך כך, נדרשת הכרעתנו. 49. ביום 28.3.2023, בהתאם לרשות שניתנה לכך, הוסיפה המשיבה 5 טענות מטעמה. המשיבה 5 הדגישה כי נכנסה לקרקע בהתאם להוראותיהן של הרשויות המוסמכות, ועל כן לגישתה יש לראות גם בה וגם בעותרים בעלי זכויות בקרקע. המשיבה 5 טענה עוד כי יש להורות על שמירת המצב הקיים בקרקע תוך מתן פיצוי כספי לעותרים בגין הפגיעה בזכויותיהם. לחלופין, המשיבה 5 סבורה כי ככל שבית משפט זה יכריע כי עליה לפנות את הקרקע, יש לפסוק לזכותה פיצוי כספי הדומה לזה שהוצע על-ידי המדינה לעותרים כמתואר בפסקה 15 לעיל. 50. ביום 13.9.2023 הגישו משיבי המדינה בקשה נוספת להגשת הודעה חסויה. העותרים התנגדו לכך. בהתחשב בפרק הזמן הארוך שבו העתירה תלויה ועומדת, ובשים לב לעמדת העותרים כמו גם לכללי הדיון, לא מצאנו לאפשר הגשת הודעה כאמור בשלב הנוכחי. דיון והכרעה 51. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוננו, אנו סבורים כי דין העתירה להתקבל, במובן זה שיש להורות על הפסקת שימושם של המחזיקים בקרקע, שאין חולק שהיא קרקע בבעלותם הפרטית של העותרים. בשים לב להתנהלות הבעייתית מצד המדינה והחטיבה להתיישבות, אשר בסופו של יום הובילה לכך שהמחזיקים מעבדים את הקרקע מזה זמן רב, יש לעשות כן לאחר מתן פרק זמן מתאים שיאפשר להם התארגנות מתאימה לצורך כך. הכול – כמפורט להלן. טענות סף 52. בהתחשב בחלוף הזמן, ונוכח הדגשתו היתרה של טיעון זה, דומה שראוי לפתוח בטענת השיהוי שהועלתה על-ידי המשיבים. 53. כידוע, בפסיקתו של בית משפט זה נקבעו שלושה יסודות לבחינתן של טענות שיהוי: יסוד השיהוי הסובייקטיבי, שעניינו בשאלה האם העותר "ישן על זכויותיו" באופן שמצביע על כך שהוא ויתר על האפשרות שעניינו יבורר בערכאות שיפוטיות; יסוד השיהוי האובייקטיבי, במסגרתו נבחנת השאלה האם האיחור בהגשת העתירה גרם לשינוי מצב לרעה ולהסתמכותה של הרשות או של צדדים שלישיים על המצב הקיים; ויסוד שלישי שעניינו מידת הפגיעה בשלטון החוק אשר עלולה להיגרם אם תידחה העתירה מחמת שיהוי (ראו: בג"ץ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp., פסקה 87 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (29.10.2008). ראו גם: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 367-360 (2017)). אפנה כעת לבחון את התקיימותם של יסודות אלה בענייננו. 54. בכל הנוגע לשיהוי הסובייקטיבי מסבירים העותרים כי עד לשנת 2013 הם לא ידעו כלל שהקרקע הוקצתה לעיבוד של חקלאים ישראלים, מאחר שבהתאם לצו הסגירה נמנעה גישתם לקרקע החל משנת 1967. העותרים טוענים כי מיד לאחר שהתברר להם כי מתבצע עיבוד חקלאי בקרקע, הם נקטו בהליך משפטי והגישו את העתירה הראשונה. יצוין כי העותרים אינם הבעלים המקוריים של הקרקע, אשר נפטרו במהלך השנים. בשים לב לשנים הארוכות שחלפו מאז ניתן צו הסגירה אף יכול להיות שחלקם לא ביקרו בה מעולם, ומכל מקום לא הייתה להם גישה אליה. בהתחשב במצב עובדתי זה, לא הייתה לעותרים אפשרות לעקוב אחר המתרחש בקרקע בכל עת. אף כאשר ביקשו העותרים לברר מהו מצבה של הקרקע השיב להם המשיב 3, כי מבדיקה שערך עולה שהקרקע לא הוקצתה. על כן, נדמה כי במקרה דנן, בשים לב לכך שהעותרים לא ידעו על עיבוד הקרקע, אין לראות באיחור בהגשת העתירה שיהוי סובייקטיבי, ובכל מקרה לא כזה שיש לתת לו משקל רב. 55. לצד זאת, לא יכול להיות ספק שהמקרה דנן מעורר קושי מהיבט השיהוי האובייקטיבי. אף אם העותרים פנו לבית המשפט מיד כאשר נתגלתה להם עילת העתירה עדיין יכול להתקיים שיהוי אובייקטיבי, הנוגע להסתמכותם של צדדים שלישיים. בהקשר זה האמת ניתנת להיאמר כי חלוף הזמן הוביל להסתמכות של המחזיקים אשר השקיעו בקרקע משאבים שונים לצורך עיבודה. מדובר אפוא במצב שבו קיים צד שלישי שתיכנן וניהל את עסקיו על יסוד ההנחה שההחלטה המינהלית תקפה. כעניין של מדיניות משפטית, הקושי שהשיהוי האובייקטיבי מעורר הוא גדול יותר, בשל השפעת הזמן החולף על ההסתמכות על ההחלטות (ראו: בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, 642-641 (1994); בג"ץ 8696/22 אברהם יצחק בע"מ נ' מדינת ישראל שר הבינוי והשיכון, פסקה 60 (20.7.2023)). מבלי לבטל דברים אלה, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהמחזיקים מודעים כבר למעלה מעשר שנים לכך שמתקיימים הליכים משפטיים בנוגע לקרקע. כמו כן, יש לתת את הדעת לכך שגם אם העתירה הייתה מוגשת מספר שנים קודם לכן לא היה בזאת כדי להועיל בהקשר זה, שהרי ממילא לאחר שנעשתה ההשקעה הראשונית של המחזיקים בקרקע היה מדובר במצב של הסתמכות. 56. מכל מקום, המשקל שייתן בית המשפט לטענת השיהוי מושפע גם ממידת אי-החוקיות הנטענת כנגד הרשות. בהקשר זה, על בית המשפט להביא בחשבון לא רק את האינטרסים של הצדדים הנוגעים למקרה, אלא גם את האינטרס הציבורי הרחב מהיבט חומרתה של ההפרה שהעתירה עוסקת בה. ככל שמידת הפגיעה בשלטון החוק ובזכויות משמעותית יותר, כך נכונותו של בית המשפט לדחות את העתירה על הסף מטעמים של שיהוי תקטן. בהקשר זה הובהר כי על בית המשפט להביא בחשבון שלושה שיקולים: האינטרס של העותר בביטול הפעולה, האינטרס של המשיב בקיומה, והאינטרס של הציבור בשלטון החוק. נקבע כי יש לאזן בין האינטרסים האמורים, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם (ראו: בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד מב(1) 678, 685, 696-693 (1988); בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 81 (2002)). בענייננו מדובר לא רק בהיבטים של שלטון החוק במובנו הכללי, אלא גם בהגנה על זכויות קניין אישיות, ולא כל שכן זכויות קניין של תושבים מוגנים, כמפורט בהמשך. 57. אשר על כן, בענייננו האינטרס הציבורי מטה את הכף לכיוון שמיעת העתירה ובחינת השאלות המהותיות שהיא מעוררת לגופן. בהתאמה, דינה של טענת השיהוי להידחות. על כך יש להוסיף כי ניתן לתת מענה חלקי לקושי שמעוררת הסתמכותם של המחזיקים על עיבוד הקרקע באמצעות קביעת סד זמנים שיאפשר להם התארגנות מתאימה. המסגרת הנורמטיבית ביחס לניהול הקרקעות באזור בקעת הירדן 58. מאז כניסתו של צה"ל לאזור יהודה שומרון (כולל בקעת הירדן) ועד היום חל בו ממשל צבאי שבראשו עומד המפקד הצבאי. על המפקד הצבאי להפעיל את סמכותו הן בהתאם לכללי המשפט המינהלי הישראלי, והן בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי שעניינם בתפיסה לוחמתית. כללים אלה מעוגנים הן במשפט הבינלאומי המנהגי והן במשפט הבינלאומי ההסכמי המשקף את האמנות שהמדינה היא צד להן. לא פעם נפסק כי הנורמות העיקריות החלות באזור הן אלו הכלולות בתקנות הנספחות לאמנת האג הרביעית משנת 1907 (להלן: תקנות האג) ונושאות אופי מנהגי. לכך נוספים ההסדרים הקבועים בחלקים ההומניטאריים של אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה משנת 1949 (להלן: אמנת ג'נבה הרביעית), שמלכתחילה המדינה בחרה לנהוג על-פיהם אף מבלי להכיר במעמדם המינהגי (כלומר, מבלי שאימצה במישרין את העמדה כי אלה מחייבים אותה אף במסגרת כללי המשפט המינהלי) (ראו: עניין חוק ההסדרה, בפסקאות 3-2 לפסק דינה של הנשיאה חיות). 59. בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי שפורטו, התושבים של אזור יהודה ושומרון, הם תושבים מוגנים, וההגנה על זכותם לקניין מבוססת בראש ובראשונה על דיני התפיסה הלוחמתית (ראו: בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5) 807 (2004) (להלן: עניין בית סוריק); בג"ץ 7862/04 אבו דאהר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פסקה 8 (16.2.2005) (להלן: עניין אבו דאהר)). 60. מקור נורמטיבי מרכזי שעליו מבוססת ההגנה על הזכות לקניין בדיני התפיסה הלוחמתית הוא תקנה 46 בתקנות האג, תקנה זו קובעת כך: "Family honour and rights, the lives of persons, and private property, as well as religious convictions and practice, must be respected. Private property cannot be confiscated". בהתאם לתקנה זו, יש לכבד את כבוד המשפחה וזכויותיה, חיי אדם, רכוש פרטי, וכן את אמונות הדת ומנהגי הפולחן. כמו כן התקנה קובעת איסור על החרמת רכוש פרטי. בהתאם לתקנה זו, חזר בית משפט זה ופסק כי המפקד הצבאי מחויב להימנע מפעולות הפוגעות בקניינים הפרטי של תושבי האזור, וכי הוא מחויב לפעול באופן אקטיבי על מנת להגן על זכותם של התושבים המוגנים לקניין, ובכלל זאת להגן עליהם מפני השתלטות על אדמתם ומפני פגיעה שעלולה להיגרם לקניינם על-ידי אחרים (ראו: עניין בית סוריק, בעמ' 832; בג"ץ 9949/08 חמאד נ' שר הביטחון, פסקה 15 (25.12.2014); עניין חוק ההסדרה, בפסקה 39 לפסק דינה של הנשיאה חיות). בית משפט זה הבהיר לא אחת כי "הפגיעה בזכויות קניין, ובכלל זה פגיעה בזכויות מקרקעין של הפרט, אסורה על-פי דיני המלחמה של המשפט הבינלאומי, אלא מקום שהדבר הכרחי לצרכי לחימה" (ראו: עניין אבו דאהר, בעמ' 377), וכי על המפקד הצבאי להפעיל שיקול דעת זהיר וקפדני עובר להוצאת צו הפוגע בזכות לקניין של תושבים מוגנים (ראו: שם, בעמ' 376 -378). 61. הדברים מקבלים כמובן משנה תוקף לנוכח מעמדה של הזכות לקניין כזכות יסוד במשפט הישראלי, ואף כזכות שקיבלה מעמד חוקתי עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו: עניין חוק ההסדרה, בפסקה 38 לפסק דינה של הנשיאה חיות). נוסף על כך, כאמור, חלים על המפקד הצבאי עקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי, וזאת בהתאם לתפיסה לפיה נושאי תפקיד ישראלים הפועלים באזור נושאים עמם את החובה לנהוג על-פי אמות המידה המתחייבות מעובדת היותם חלק מהרשות המינהלית הישראלית (ראו: בג"ץ 69/81 אבו עיטה נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד לז(2) 197, 228, 231 (1983) (להלן: עניין אבו עיטה); עניין חוק ההסדרה, בפסקאות 6-5 לפסק דינה של הנשיאה חיות). 62. מכל אלה, עולה הגנה חזקה על הזכות לקניין פרטי – בין מכוח החובות המוטלות על המדינה ביחס לתושבים המוגנים של האזור ובין מכוחו של המשפט החוקתי הישראלי. זאת ועוד, הפגיעה בזכות הקניין עשויה לשאת משמעויות נוספות שאינן כלכליות גרידא, לרבות פגיעה בקשר ובזיקה של הפרט עם המקרקעין (ראו: בג"ץ 6896/18 טעמה נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית, פסקה 55 (7.6.2020); עניין חוק ההסדרה, בפסקה 38 לפסק דינה של הנשיאה חיות). 63. בשולי הדברים יוער כי אין בכך שהעותרים לא הסדירו את רישום הקרקע על שמם כדי לשנות את העובדה שמדובר בקרקע פרטית אשר אין מחלוקת כי אינה שייכת למחזיקים, וכי לעותרים יש זיקה קניינית אליה. ההבחנה בין סוגי קרקעות באזור ומשמעותה של טעות 64. מבלי לפרט באשר לתהליכים ההיסטוריים והמשפטיים שהביאו לכך, כיום כ-40% מהמקרקעין באזור יהודה ושומרון מוגדרים כקרקע בבעלות המדינה או, במקרים מעטים, בבעלותם של תושבים יהודים (להרחבה בעניין זה, ראו: עניין חוק ההסדרה, בפסקאות 14-7 לפסק דינה של הנשיאה חיות). קרקעות בהיקף דומה אינן מוסדרות או מוסדרות בבעלות פלסטינית פרטית (שם). הבחנה זו היא חשובה, משום שככל שמדובר ברכוש פרטי ההגנה על זכויות הקניין, כפי שפורטה, עומדת במרכז הדיון. ההבחנה בין קרקע פרטית לבין קרקע בבעלות המדינה עוברת כחוט השני בפסיקה הנוגעת לתפיסת קרקעות באזור ולשימוש בהן (ראו: בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד(1) 1 (1979)). 65. ענייננו הוא אפוא במצב שבו נעשה שימוש, באישור רשויות המדינה, בקרקע בבעלות פרטית שאינה בגדר רכוש ממשלתי. 66. מבלי לפרט, אציין שברגיל, אין די בקיומה של טעות כדי להכשיר נטילה של קרקע פרטית. נושא זה נדון הן בכל הנוגע למה שכונה "חוק ההסדרה" (ראו והשוו: עניין חוק ההסדרה) והן בהקשרה של תקנת השוק (ראו: דנ"א 6364/20 שר הביטחון נ' סאלחה (27.7.2022)). בענייננו מעניין במיוחד לציין כי בכל הנוגע לחוק ההסדרה, העתירה התקבלה ברוב מכריע. בעניין חוק ההסדרה הובהר כי נטילת קרקע פרטית והעברתה לידיים פרטיות אחרות אינה חוקתית (ראו: עניין חוק ההסדרה, בפסקאות 76-75 לפסק דינה של הנשיאה חיות). למעלה מן הצורך אציין כי אף השופט נ' סולברג שהחזיק בדעת מיעוט באותו עניין סבר שדין העתירה להתקבל ככל שמדובר בשטחים חקלאיים. וכך הוא כתב באותו עניין: "שטחים חקלאיים, אמצעי ייצור ומתקנים שאינם משמשים לצרכיה החיוניים של ההתיישבות, שונים באופן מהותי מיתר סוגי המבנים המנויים בחוק... לא דומה פינויו של בית מגורים לפינויו של שטח חקלאי (ואינני מקל ראש בנזק הטמון גם בפינוי מעין זה)... פגיעתו של חוק ההסדרה בזכות הקניין, ככל שהדברים אמורים בשטחים חקלאיים, אמצעי ייצור ושאר מתקנים שאינם חיוניים, הריהי מעבר לנדרש" (עניין חוק ההסדרה, בפסקאות 37 ו-41 לפסק דינו של השופט סולברג). 67. על רקע מסגרת משפטית זו יש לבחון אם השימוש של המחזיקים בקרקע יכול להימשך, וזאת במתכונת שלה הם טענו – ללא הגבלת זמן של ממש. 68. כפי שצוין בפתח הדברים, בהתאם להחלטתה של הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית העולמית, היה על החטיבה להתיישבות לתאם עם מערכת הביטחון וצה"ל את פעולותיה בנוגע לתחילת עיבודים חקלאיים של קרקעות המצויות בבקעת הירדן. כמו כן, בהחלטה ב/91 של ועדת השרים מיום 14.4.1981 נקבע כי המדיניות בכל הנוגע לעיבוד אדמות ליד נהר הירדן היא לאפשר עיבודים לאורך הנהר אם מדובר באדמות מדינה או באדמות נפקדים, וכי אין לאפשר עיבודים כאמור על קרקעות השייכות לתושבים נוכחים. 69. על כן, המסקנה הבלתי נמנעת היא שעיבוד הקרקע על-ידי המחזיקים נעשה לא רק בניגוד לדין הבינלאומי, אלא גם בניגוד למדיניות המוצהרת של הממשלה ואף בניגוד להלכה הפסוקה. בשלב זה, אין חולק על כך שלא גורמי המדינה ואף לא החטיבה להתיישבות היו רשאים להקצות את הקרקע לצורך גידולים חקלאיים של מי שאינם הבעלים שלה. אף שבמקרים מסוימים ניתן להוציא צו לתפיסתה של קרקע פרטית באזור לצרכי ביטחון, תוך מתן פיצוי לבעלי הקרקע (ראו והשוו: עניין בית סוריק, בפסקה 8), אין זה המצב בענייננו. לפיכך, אין מוצא מן המסקנה שמסירת הקרקע שבבעלות העותרים לידי המחזיקים נבעה מטעות או רשלנות. 70. כך או כך, טעות קשה זו יש לתקן, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. 71. אכן, תוצאה זו אינה פשוטה כלל. חלק מן המחזיקים מעבדים את הקרקע למעלה מ-30 שנים. הם השקיעו בה את כספם ומרצם, ורואים בה את מפעל חייהם. אולם, מאחר שהקרקע ניתנה להם בטעות, בעליה עותרים להשבתה לידיהם, וניסיונות של שנים לא הובילו למציאת פתרון מוסכם, אין מוצא מתוצאה זו. 72. יש לציין כי המציאות שנחשפה בפנינו – של הקצאת קרקעות באופן לא מסודר ומבלי שניתן להציג בעת הזו מסמכים קונקרטיים באשר לדרך ההקצאה ותנאיה המלאים – היא מציאות טורדת מנוחה. אכן, חלפו עשרות שנים מאז ההקצאה המקורית, אולם ניתן היה לצפות שעניין כה עקרוני יזכה לתיעוד. ניתן אף להתפלא על כך שהמחזיקים עצמם לא החזיקו במסמכים שבהם זכויותיהם מעוגנות. מועד הפסקת השימוש 73. בשלב זה, נותרה אפוא השאלה הנוגעת למועד הראוי להפסקת השימוש בקרקע. חוסר הנכונות להתחייב למועד כזה עמד במידה רבה ביסוד הצורך להכריע בעתירה (כפי שעולה גם מהאמור לעיל בפסקה 29). המענה לשאלה זו צריך לאזן בין ההגנה על זכות הקניין של העותרים לבין ההגנה על האינטרסים של המחזיקים, בהתחשב בהשקעותיהם בקרקע ובצורך להיערך לפינוי באופן נאות בסיועה של המדינה. 74. נפתח בכך שיש לדחות את הנחתם של משיבי המדינה לפיה יש להקיש בעניין זה מהתקופה המקובלת להקצאת קרקע במסגרת ישוב מתוכנן (49 שנים). אין חולק על כך שהקרקע אינה מצויה בתחומי המושבים חמרה או מכורה, ולא נמצאה התייחסות ספציפית אליה בחוזים שנכרתו להקמת היישובים או בחוזי ההתיישבות הפרטניים שנכרתו עם המחזיקים. בנסיבות אלה, מתאים יותר להקיש לענייננו ממסלול ההקצאה של קרקע חקלאית במסגרת של חוזה מטעים, תוך התחשבות באופיו של הגידול החקלאי. בהקשר זה יש להתחשב בכך שמשיבי המדינה מסרו כי מטע תמרים מתחיל להניב פרי החל מהשנה השלישית או הרביעית לנטיעתו, וכי ההשקעה במטע מחזירה את עצמה לרוב בתוך 10 עד 12 שנים ממועד הנטיעה. 75. בבואנו לקבוע את משך הזמן שיינתן למחזיקים להתארגנות לקראת פינויה של הקרקע, יש לאפשר להם זמן התארגנות סביר לצורך קבלת הקצאה אחרת (ככל הניתן), ולוודא כי משך השהות הכולל בקרקע לא יפחת מפרק זמן של 10 עד 12 שנים, כדי להבטיח שהשקעתם הראשונית של המחזיקים בקרקע תוחזר. כפי שיפורט בהמשך, חרף הבחנות מסוימות הנוגעות למחזיקים השונים, בעיקרו של דבר, על רקע הנתונים שבפנינו, אין מקום להבחנה ביניהם בכל הנוגע למועד הפינוי ולזמן ההתארגנות שיינתן לקראתו. משלא הובאו בפנינו נתונים קונקרטיים, ובשים לב לכך שכלל המחזיקים עשו שימוש בקרקע במשך תקופת זמן ארוכה דיה לצורך החזרת ההשקעה בה. 76. בכל הנוגע למשיבה 5 יש בידינו די נתונים המאפשרים לקבוע כי היא החלה לעבד את הקרקע בשנת 1992 (בהתאם לטענותיה בתגובה המקדמית שהגישה לעתירה הראשונה). על כן, המשיבה 5 מעבדת בעצמה את הקרקע, משנת 1992 לכל הפחות, היינו מזה 31 שנה. בנוסף לכך, יש להביא בחשבון את העובדה שהמשיבה 5 לא קיבלה את הקרקע ריקה, אלא במצב שבו כבר היו נטועים בה עצי תמר. כך למשל, בדיון שהתקיים ביום 26.4.2021 ציינה המשיבה 5 כי הוחל בעיבוד הקרקע כבר בשנת 1982, והדברים מתיישבים עם המידע הכללי הקיים לגבי פעילותן של היאחזויות נח"ל באזור, ואף עם הנתונים שמסרו משיבי המדינה במסמכים השונים שהוגשו מטעמם. כאשר אנו מייחסים משקל לכך שמדובר בקרקע אשר הייתה מניבה מן היום הראשון, ומאחר שעל-פי הודעת המשיבים מיום 7.11.2022 עץ תמר מתחיל להניב החל מהשנה השלישית או הרביעית לנטיעתו, המשיבה 5 קיבלה בכך יתרון של לפחות שנתיים בהשוואה למגדל שמקבל קרקע פנויה. אפשר אפוא לקבוע כי התקופה שחלפה מאז שקיבלה את הקרקע שקולה לתקופה של 33 שנים (31 שנים ועוד שנתיים). בהתאם לכך, ראוי לאפשר למשיבה 5 שבע שנים נוספות קודם לפינוי הקרקע – באופן המשלב בין שני שיקולים: תקופת היערכות מתאימה, לנוכח הסתמכותם ארוכת השנים של המחזיקים והמורכבות הכרוכה במציאת שטח חלופי מתאים (כמפורט לעיל בפסקה 32), וכן "השלמה" ל-40 שנות גידול, בהתאם לנתונים שמסרו משיבי המדינה ביחס למקובל בהקצאה למטעי תמרים (ראו פסקה 42 לעיל). 77. שיקולים אלה יפים, ואף ביתר שאת, בכל הנוגע למחזיקים האחרים. כאמור, אלה כלל לא התייצבו בהליכים שהתנהלו בפנינו, וממילא לא העלו טענות ספציפיות הנוגעות לקרקעותיהם (פרט למשיב 7, אשר כפי שמפורט בפסקה 45 ביקש פרק זמן של שנה בלבד לשם התארגנות ואיתור קרקע חלופית). אכן, נמצא בפנינו פרוטוקול ישיבת הנהלת המושב חמרה המתואר בפסקה 31 לעיל, ולפיו ניתנו אישורים למשיבים 6 ו-9 לנטיעת מטעים בקרקע בסוף שנת 2001. אולם, החלטותיו של מושב חמרה אינן בעלות מעמד רשמי המחייב או מייצג את גורמי המדינה והחטיבה להתיישבות. ניתן להוסיף כי אף ביחס אליהם פרק הזמן שצוין יאפשר את החזר ההשקעה הראשונית (כמפורט בפסקה 76 לעיל). ביחס למשיבים 7 ו-10 לא הונחה בפנינו תשתית עובדתית המאפשרת להסיק מתי אלו קיבלו את החזקה בקרקע או החלו לנטוע בה, אך המשיב 7 ביקש שנה אחת לצורך התארגנות לפינוי הקרקע, והמשיב 10 לא טען כלל בעניין זה. למען הזהירות נקבע את מועד הפינוי כך שיחול ביחס לכל המחזיקים לכל המאוחר בעוד 7 שנים, היינו עד ליום 31.12.2030. זאת, על מנת לאפשר תקופת התארגנות נאותה לאיתור קרקע חלופית לגידוליהם, ככל שיש כזאת בנמצא. ניתן להניח כי מרב המאמצים ייעשו לפינוי במהירות הראויה, וככל הניתן אף קודם להשלמת התקופה שנקבעה – הדבר חשוב הן לעותרים והן למחזיקים הזקוקים לוודאות ביחס לעתיד. 78. יש להדגיש כי פסק דיננו זה עוסק אך בשאלה של החובה להפסיק את השימוש בקרקע ולפנותה. לצד זאת, מבירור העתירה עלה כי במהלך השנים שחלפו, וכן בתקופה הנותרת עדיין עד לפינוי נעשה שימוש באדמותיהם של העותרים. אין בפסק דיננו כדי לקבוע כי שימוש זה יכול להיעשות ללא תמורה, וזכויות כל הצדדים שמורות. 79. ראש נוסף של הצו-על-תנאי שהוצא במקרה זה עוסק בשאלה "מדוע לא תיבחן פרטנית בקשתם של העותרים להיכנס בעצמם או באמצעות מי מטעמם לתחום המקרקעין ולעבדם באופן ישיר או באמצעות מי מטעמם". נושא הכניסה לאזור הנתון תחת צו סגירה הוא בעל היבטים ביטחוניים שהוצגו לנו. אין בידינו לקבוע דבר באשר לזהות הגורמים שיוכלו לקבל היתרים ביטחוניים לכניסה לאזור. עם זאת, ניתן לצפות, שככל שיוגשו בקשות מטעם העותרים, להיכנס לקרקע בעצמם או באמצעות פועלים מטעמם, משיבי המדינה ישקלו את בקשתם, תוך עריכת איזון מתאים בין זכותם של העותרים לקניין לבין האינטרס הציבורי בשמירה על הביטחון. 80. לא ניתן לסיים מבלי להביע מורת רוח נוכח העובדה שטיפול בלתי סדור בקרקעות ובעיבודן מצד גורמים רשמיים הוביל לפגיעה, בסופו של דבר, הן בבעלי הקרקע והן במי שהקרקע נמסרה לחזקתם. הכשלים בטיפול במקרה זה היו במישורים רבים – הן מהיבט הקצאתה של קרקע שלא ניתן היה להקצות, על-פי הדין החל באזור והחלטת הממשלה כאחד, והן מן ההיבט של היעדרו של תיעוד מתאים לפעולות שנעשו. הדברים אירעו לפני שנים רבות, וניתן לצפות כי הלקחים המתאימים יופקו. 81. כן ניתן לצפות, כי נוכח העובדה שתוצאתו של פסק הדין תביא לפגיעה ביכולתם של המחזיקים להוסיף ולגדל תמרים בקרקע, ונוכח האחריות של גורמי המדינה לכך, ייעשו כל הפעולות הנדרשות כדי להבטיח מתן מענה הולם. מבלי לנקוט עמדה, ניתן להניח שהדבר יוכל להיעשות בדרך של הקצאת קרקע חלופית, באמצעות מתן פיצוי כספי, או על דרך של שילוב בין אפשרויות אלה. מובן כי גם בנושא זה, כל טענותיהם של המחזיקים שמורות עמם. 82. ניתן להבין לליבם של המחזיקים, ואף לחוש את כאבם. אולם, אלו אינם יכולים לשמש בסיס לאשרור נטילתה של קרקע פרטית. זו חייבת להיות נקודת המוצא, ולמעשה גם נקודת הסיום של הטיפול בעניין. 83. סוף דבר: העתירה מתקבלת כמפורט לעיל בפסקה 77. המשיבים 4-1 יישאו בהוצאות העותרים בסך של 40,000 שקלים (משיבי המדינה – בסך של 20,000 שקלים, והחטיבה להתיישבות – בסך של 20,000 שקלים). ש ו פ ט ת הנשיאה (בדימ') א' חיות: אני מסכימה. הנשיאה (בדימ') השופט י' כשר:            אני מסכים, ואבקש להוסיף הערה אחת: לאור העובדה שמדובר בגידולי דקלים, שניתן כידוע להבחין בהם ממרחק רב, מסופקני אם יש בסיס לטענת העותרים כי לא ידעו על העיבוד החקלאי במקרקעיהם הואיל ונמנעה מהם הגישה להם. אכן, באמור לעיל אין כדי לגרוע מזכותם של העותרים לעמוד על זכויותיהם הקנייניות אולם יש גם בו כדי להצדיק את קביעתה של חברתי השופטת ברק-ארז לעניין פרק הזמן לפינוי המקרקעין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשפ"ד (‏8.11.2023). הנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18033620_A44.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1